היהודי שיזם חרם כלכלי על גרמניה הנאצית

מסמכים חדשים שנחשפו באחרונה שופכים אור על הניסיון יוצא הדופן של איש עסקים יהודי-גרמני לקדם חרם כלכלי על גרמניה הנאצית - ומעוררים סימני שאלה על דמותו שנשכחה

נדן פלדמן
נדן פלדמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים4
נדן פלדמן
נדן פלדמן

"אנו, כיהודים, נדהמים וסולדים מהתעמולה נגד גרמניה, שמבוססת על הצהרות שקריות לחלוטין. הידיעות בנוגע למעשי אכזריות ורצח של יהודים, גברים ונשים, הם שקרים מוחלטים מההתחלה ועד הסוף. החדשות האלה מגיעות ומופצות בחו"ל על ידי בוגדים, המשתייכים למעגלים קומוניסטיים, שעזבו את גרמניה כשהממשלה הורכבה. גרמניה אינה מצליחה להבין כיצד מדינות זרות מניחות לעצמן להיות מגויסות לאופוזיציה נגדה על ידי אותם אנשים. לדעתנו אירופה צריכה להיות אסירת תודה לגרמניה על מאמציה להרחיק, בכל הכוח, את הנטיות הרקובות של הקומוניזם בארצה, ואת ניסיונה להפוך את המדינה למבצר יציב של סדר".

כתב ההגנה הנדיר הזה, של על , לקוח מתוך מכתב ששלח הרמן וכטל, הבעלים היהודי של חברת בדים גרמנית בשם זרבסטר פאבריק, ב-3 באפריל 1933 - חודשיים לאחר מינויו של לקנצלר גרמניה. במכתב קורא וכטל לגורמים ביישוב העברי בפלשתינה ולארגונים יהודיים בחו"ל לחדול ממאמצי החרם הכלכלי שיזמו אלה נגד גרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון והדיווחים על התנכלויות המשטר החדש ל גרמנים.

"נהיה אסירי תודה אם תוכלו לעשות כל שביכולתכם כדי לעצור את מתקפת ההשמצות נגד גרמניה, לסייע למנוע את החרם על מוצרים גרמניים ולוודא שהעיתונות בארצכם אינה מביאה דיווחים מעוותים על האירועים בגרמניה", מפציר וכטל ופונה להגן על היטלר: ״קנצלר גרמניה הצהיר בפומבי ברייכסטאג על שאיפתו ורצונו הטוב של העם הגרמני לחיות בשלום עם כל שאר המדינות״. באותו מכתב הוא אף מצדיק את מדיניות הנאצים לפגוע בבעלי עסקים יהודים ובחנויות שלהם: "התרעומת והסלידה של העם הגרמני מהמתקפה על גרמניה הלאומית היא שהביאה לתנועת החרם על חנויות יהודיות… בכל ההסברים שניתנו בנוגע לחרם, נאמר במפורש שכל כוונתו הוא להיות אקט של הגנה נגד החרם על מוצרים גרמניים והתעמולה המשמיצה נגד גרמניה".

אריך נאיצילום: צילום רפרודוקציה

הנמען של המכתב הזה, שנחשף באחרונה לציבור, היה אריך נאי - איש עסקים ציוני שעלה לפלשתינה מגרמניה בשנות ה-20 וטיפח קשרי מסחר הדוקים עם עשרות חברות גרמניות, רובן בתחום הטקסטיל והבדים. אז כמו היום, מוצרים גרמניים נחשבו איכותיים במיוחד בעולם וזכו לביקוש רב גם ביישוב העברי, בתקופה שבה ענפים רבים במשק המקומי החלו להתפתח. חברת התרופות באייר ויצרנית המצלמות אגפא היו בין הפירמות הגרמניות הפופולריות ביישוב.

נאי נהפך תוך כמה שנים ליבואן מרכזי של חברות גרמניות בפלשתינה והיה לאיש עסקים בולט בתל אביב. ואולם עם עליית היטלר לשלטון הוא החליט לקדם חרם על מוצרים גרמניים, למרות ההכנסות הנדיבות שהניבו לו עסקיו עם פירמות גרמניות. המכתב ששלח לו וכטל מגרמניה הוא רק אחד מבין עשרות מכתבים שקיבל נאי באפריל 1933 מבעלי פירמות גרמניות, שחששו מפגיעה בעסקים כתוצאה מיוזמות החרם היהודי וניסו להניא אותו מכך. המכתבים נשלחו לנאי לאחר שזה עידכן את לקוחותיו בגרמניה בכל הקשור להתנכלויות לבעלי עסקים יהודים ופגיעה בהם.

המכתבים, שתורגמו מגרמנית בסיועה של קתרינה ארבה מ, הועברו באחרונה למכון משואה ללימודי השואה באמצעות בתו של נאי, רות פלד, ובסיוע ארגון יוצאי מרכז אירופה, שבו היה נאי חבר. פלד, פסיכותרפיסטית בעלת שם, פסלת ומחברת של שמונה ספרים, הלכה לעולמה בשנה שעברה בגיל 84. הארכיון של מכון משואה הוא אחד המרכזיים בתחום חקר השואה, ולפי מנכ״לית המכון, איה בן נפתלי, יש בו יותר ממיליון פריטים. מרביתם נסרקו והועלו לאתר האינטרנט של המכון.

הפירמות הגרמניות שלחו לנאי את המכתבים לאחר יום החרם שיזמה על חנויות ועסקים של יהודים ב-1 באפריל. החרם הנאצי האיץ את יוזמות החרם הנגדי של קהילות יהודיות על גרמניה, לא רק ביישוב העברי אלא גם בתפוצות - בארה״ב, בפולין, ואף במצרים ובמרוקו.

מעשרות המכתבים שקיבל נאי באותו חודש עולה תמונה דומה: אנשי העסקים הגרמנים דוחים בתוקף את הדיווחים על התנכלויות ליהודים, טוענים כי מדובר בתעמולת זוועה שקרית של יהודים בעולם נגד גרמניה, אך בה בעת מבהירים כי אינם אנטישמים וכי הם נחושים לשמור על יחסים טובים עם היהודים. תחושת הבהילות ניכרת ברבים מהמכתבים. כך, למשל, כותב לנאי ב-4 באפריל הבעלים של חברת הטקסטיל רידל־האן מברלין: "היות שהחרם (על יהודים, נ"פ) בגרמניה נעצר לעת עתה ולא יימשך, אנחנו מקווים שהיהודים הנוהגים באחריות בפלשתינה, ששמחנו לראות שהם אינם מסכימים לחרם על מוצרים גרמניים, נרגעו בינתיים, משום שהתקווה הגדולה ביותר שלנו היא שהמסחר יימשך ברוגע ושכך יהיה לרווחת שתי המדינות".

במכתב אחר כותבים לנאי ממפעל סטול אנד קו ברוטלינגן הסמוכה לשטוטגרט, כי החרם על עסקים יהודיים "נמשך רק יום אחד… המצב במעגלים היהודיים בגרמניה רגוע ואין פחד לגבי ביטחונם. אם היו אירועים בודדים, הממשלה פעלה בהתערבות נחושה למנוע מקרים כאלה בעתיד. אנא ידע את חבריך שהחדשות המגיעות מחו״ל אינן נכונות…זה יהיה חבל אם תעמולה שכזאת נגד גרמניה תגרום מהומות לא רצויות בשל דיווחים שקריים מעבר לים".

אדולף היטלר עם רודולף הס בצעדה בברליןצילום: אי־פי

במכתב נוסף מחברת קרופ-דרוקנמולר נכתב כי החרם על עסקים יהודיים הוא "חלק מההבנה של העם הגרמני שהמדינה חייבת להגן על עצמה… ההגנה הזאת היא נגד יהודים בשל העובדה שיהודים מעבר לים יזמו את התנועה נגד גרמניה עם הדיווחים המוגזמים או המומצאים האלה… החרם התנהל בשלווה, תוך סדר ומשמעת, ולמעט מקרה אחד בקיל אף יהודי גרמני לא הותקף".

מחברת הבדים מתיאס אוצ׳לר נכתב לנאי ב-19 באפריל כי ״כפי שאתה כנראה יודע בעצמך, חלק גדול מהלקוחות ההגונים והנאמנים שלנו הם יהודים ואנחנו יכולים להכריז בשמחה שגם החברות שלהן מאמינות בממשלה החדשה. אנחנו רואים זאת מהמשך הפעילות הסדירה של עסקיהם ומאמינים שהחרמות, הן בגרמניה והן מעבר לים, הסתיימו כעת לחלוטין".

מי סיכל את החרם הנגדי? 
הממסד הציוני

בארץ ישראל, הקריאות לחרם כלכלי על גרמניה החלו כמה ימים לאחר מינויו של היטלר לקנצלר ב-30 בינואר 1933. "הדיון הראשון בארץ התקיים בוועד הלאומי בפברואר ו, שהיה חבר הנהלת הוועד, התייחס ליוזמת החרם באסיפות שהתקיימו אז״, אומר ההיסטוריון יואב גלבר, פרופסור מן המניין באוניברסיטת חיפה ובמרכז הבינתחומי הרצליה, המכהן כראש מוסד הרצל לחקר הציונות ולימודה.

בעקבות החרם שאירגנו הנאצים על עסקים יהודיים ב-1 באפריל, החלו להופיע ביישוב העברי כרזות נגד רכישת מוצרים גרמניים. היוזמה המקומית דחפה לפעולה ראשי קהילות יהודיות במדינות נוספות, ובראשן העשירה והמשפיעה מכולן - הקהילה בארה״ב. כבר במארס, עם הדיווחים הראשונים על התנכלויות ליהודי גרמניה, נפגשו נציגי הקונגרס היהודי האמריקאי בניו יורק לדיון חירום והחליטו לפתוח בקמפיין מחאה, שכלל הפגנות ב-70 ערים ועצרת מרכזית במדיסון סקוור גרדן במנהטן. "אלה לא יהודי גרמניה שמותקפים כעת, אלא היהודים בכל העולם", אמר נשיא הכבוד של הקונגרס היהוד־אמריקאי, סטיבן ווייז, שעמדתו חרצה את עמדת הקונגרס.

ואולם לצד התומכים בחרם היו גם קולות שביטאו התנגדות למהלך. בין אלה היה גם השופט אירווינג ליהמן, שהביע חשש כי הקמפיין יגרום להסלמת הפגיעה ביהודי גרמניה. ״בשם ההומניות, אל תיתנו לזעם להעביר החלטה שתהרוג את יהודי גרמניה״, הזהיר ליהמן.

חנויות יהודיות בברלין, שעל חלונות הראווה שלהן כרזות שקוראות לחרם עליהןצילום: Getty Images

בעוד שהחרם הכלכלי של הנאצים נגד יהודי גרמניה היה רק סנונית ראשונה לדחיקתם מהחברה הגרמנית וחיסולם, החרם הנגדי דעך. מבין הגורמים השונים, היה זה דווקא הממסד הציוני ששימש מכשול עיקרי למאמצי החרם היהודי, בזכות הסכמי ההעברה שנחתמו בין הסוכנות היהודית לבין ממשלת גרמניה הנאצית ממאי 1933 ונתפסו שנויים במחלוקת בזמנו. מטרתם של ההסכמים האלה היתה להציל רכוש וסחורות של יהודים גרמנים ולהעבירם לפלשתינה, בד בבד עם העלאת יהודי גרמניה. יהודי גרמניה היו יכולים להפקיד סכומי כסף בחשבונות בנק במדינה, ועם הכסף נקנו מוצרים גרמניים ליצוא לפלשתינה. כאן מכרו יבואנים כמו נאי את המוצרים הגרמניים, והעבירו את הסכומים שהתקבלו לחשבון בנק של הסוכנות, שממנו הוחזר לעולים הגרמנים מרבית כספם.

אף שהיו גורם למחלוקת חריפה ולהקצנה של הפיצול האידיאולוגי ביישוב העברי, הסכמי ההעברה הזרימו ליישוב העברי סכומי כסף אדירים, ששיקמו ופיתחו את כלכלת היישוב וחילצו אותו מהמשבר שפקד אותו החל מסוף שנות ה-20. סכומים אלה מוערכים ב-14 מיליון ליש״ט, השווים לכ-840 מיליון ליש״ט בכסף של היום. בזכות ההסכמים גם ניצלו חייהם של כ-50 אלף יהודי גרמניה, שהגיעו ארצה בעלייה החמישית.

"להלכה, החרם היהודי נמשך עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, אבל למעשה הוא לא תיפקד בגלל הסכמי ההעברה ומפני שגרמניה היתה שוק פירות ההדר העיקרי של היישוב העברי, ופירות הדר היו ענף היצוא הראשי שלו״, אומר גלבר. ״מה שהרג את מאמצי החרם זה לא רק הסכמי ההעברה, אלא גם יוזמות עסקיות של יהודים גרמנים. בזכות ההסכמים הם היו יכולים להוציא רכוש וסחורות. אז עולה אחד מגרמניה הביא אתו 30 מצלמות אגפא ומכר אותן, ואחר הביא שתי מכוניות מרצדס למכירה בפלשתינה. כאלה היו לא מעטים. ליהודים היו כל מיני דרכים יצירתיות להוציא רכוש מגרמניה".

למרות החששות שביטאו בפני נאי בעלי החברות הגרמניות, החרם היהודי, אומר גלבר, היה שולי בסך הכל. "החרם היה פופולרי בדעת הקהל ביישוב העברי וכתבו עליו בעיתונים, אבל בפועל זה היה הפוך. מבחינת ההשפעה שלו הוא התבטא בעיקר בתפוצות ופחות ביישוב העברי״. גלבר מסביר כי היה פער גדול בין דעת הקהל לבין האינטרסים הכלכליים של היישוב הקטן, שהיה זקוק לכל סיוע כספי כדי לעמוד על רגליו. "הבון-טון היה להתנגד למוצרים גרמניים. הצד האמוציונלי היה בעד החרם, אבל הריאליזם חייב להיות בעד הסכמי ההעברה. לראיה, מי שהרוויחו הכי הרבה מההסכמים הם הרוויזיוניסטים הייקים, שהתנגדו להסכמים בתוקף". במקביל למהלכיו של נאי, שהשתייך לחוגים פוליטיים ליברליים, הרוויזיוניסטים בהובלת זאב ז׳בוטינסקי יזמו ב-1933 קריאה להטלת חרם כלכלי על גרמניה, וקראו לשלול את הסכם ההעברה.

גלבר, מחבר הספר "מולדת חדשה, עליית יהודי מרכז אירופה וקליטתם 1948-1933", אומר כי האינטרס הכלכלי לא היה רק של הייקים, אלא של מוסדות היישוב, שביקשו להרחיב את התשתית הכלכלית. "את זה הבינו לא רק הפוליטיקאים, אלא גם אנשים מהיישוב. יהודים גרמנים מביאים עמם הרבה כסף, והכסף הזה מאפשר, בין היתר, גם להביא עולים ממדינות אחרות".

גם הכסף האמריקאי שיחק תפקיד משמעותי בהבנה של הממסד הציוני שעליו לשתף פעולה עם הנאצים במקום להחרים אותם: "ב-1933 הקהילה היהודית בארה״ב התגייסה לעזור ליהודים גרמנים, ואם פלשתינה לא היתה תורמת להקלת מצבם של יהודי גרמניה, הממסד פה לא היה מקבל כסף מהאמריקאים", אומר גלבר.

כרזה בעד החרם, שהופצה ביישוב היהודי

"רק רוצים לשמור על 
שגרת החיים"

החרם הכלכלי של היישוב העברי לא נחל הצלחה ונשכח, אבל מדוע נשכחה עמו גם דמותו של נאי? מדוע סיפורו לא השתלב בזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי של המדינה שבדרך, אף שקווי העלילה שלו מאפיינים את אתוס הגבורה שטיפח הממסד הציוני בהתנגדותם של יהודים למשטר הנאצי? ״זה קשור למנטליות הייחודית של יהודי גרמניה, שבניגוד ליהודי פולין לא רצו לשים עצמם במרכז המפה, לא היו בעלי אגו מנופח, היו מאוד צנועים ולא חיכו ליחסי ציבור ולזרי פרחים. הם עשו את העבודה וזה היה הסיפוק שלהם״, טוען פרופ׳ גדעון גרייף, ההיסטוריון הראשי של מכון "שם עולם" לתיעוד מחקר והוראת השואה בכפר הרא"ה. גרייף, מחבר הספר "יהודי גרמניה - 1933–1939" בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, אומר כי "הייקים לא הצליחו להתברג לצמרת השלטונית וזה פגע בהם. ההגמוניה השלטונית של הממסד הציוני היתה בידי יוצאי פולין ורוסיה. היתה אפליית ייקים, בפירוש כן, אבל לימדו אותם להישאר בשקט ולא להתלונן. מהבחינה הזאת, הפעלתנות של נאי, הטון התוקפני שבו הוא נקט מול חברות גרמניות והחלטתו לזעוק את זעקת יהודי גרמניה היו מאפיינים חריגים".

גלבר, הנחשב לאחד ההיסטוריונים הבולטים בחקר הציונות והיישוב העברי, אומר כי השם אריך נאי זר לו. "הוא היה אולי ידוע ביישוב אבל לא דמות מרכזית. תראה, מהייקים שהגיעו לפני 1933 כל אחד היה בולט באיזושהי צורה. סך הכל היו 2,000 איש, ורובם היו עורכי דין, אנשי עסקים, רופאים, ולהם היו הקשרים החשובים עם גרמניה".

ואולם ממסמכים שונים השופכים אור על חייו, עולה כי נאי לא היה עוד יהודי שעלה מגרמניה, אלא איש עסקים דומיננטי, בעל קשרים רבים לשלטון ולפוליטיקאים, שעסק בפעילות ציבורית ענפה. נאי נולד ב-1896 למשפחה יהודית־גרמנית עשירה בעיר אֶלבֶּרפֶלד ועלה ארצה ב-1921, בגיל 25, לאחר שנים של פעילות ציונית בגרמניה. עלייתו נעשתה תוך התנגדות עזה של הוריו, שהיו פטריוטים גרמנים. אביו אף החליט לנתק עמו עמו קשר וכך היה במשך 17 שנה. כשנה לפני עלייתו עבד נאי בחווה חקלאית באזור וורטמברג בגרמניה, שם כתב: "הצטרפתי לאגודת שאר יישוב. העבודה קשה, עקב מאמץ גופני קיבלתי חום גבוה, אבל הגרוע מכל כבר אחרי. אשאר פה עוד שבוע ובחורף אהיה בפרנקפורט כדי ללמוד עברית ומקצועות חקלאיים".

תוך זמן קצר מהגעתו לפלשתינה קשר נאי קשרים עם אישים בולטים ביישוב, בהם חיים ארלוזורוב, מראשי תנועת העבודה ולימים ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שנרצח ב-1933 שעה שיזם והוביל את הסכמי ההעברה עם הנאצים, באחת מפרשיות הרצח המטלטלות ביותר שידעה הציונות. כמו כן החל נאי לעבוד אצל מאיר דיזנגוף, לימים ראש עיריית תל אביב ואז בעליה של חברת ספנות ידועה. כעבור כמה חודשים פתח משרד עצמאי ביפו שייצג סוכנויות יבוא, בעיקר גרמניות. עסקיו התרחבו והוא פתח סניפים בחיפה, בירושלים ובערי הבירה הערביות הסמוכות - דמשק, קהיר, ביירות ועוד. ב-1927 נשא לאשה את ארנה מלניק, שהיתה קרובת משפחה של אלברט איינשטיין, והשניים שכרו דירה ברחוב ביאליק בתל אביב. בחוברת זיכרון שהוציאה בתו רות מסופר כי ב-1928 הוזמן נאי לביקור בעמאן אצל האמיר עבדאללה, אחרי שזה התרשם ממכונות שהחברה של נאי הציגה בתערוכה בתל אביב.

בסוף אוקטובר 1931, עם עליית כוחם של הנאצים בגרמניה, תיארה אמו של נאי במכתב את המצב הכלכלי המידרדר בגרמניה. "החזק את ראשך מעלה...יגיעו ימים טובים יותר... האמן לכוכב שלך, עד היום הוא לא עזב אותך... העיקר, תהיה בריא. העסק נעצר. אבא מנסה בכל כוחותיו להשכיר את החנות וללא תוצאות...". אביו של נאי, יוסף, שהיה סוחר טקסטיל מצליח בגרמניה, ביקר בתל אביב ב-1935 כדי לבחון אפשרות לעלות לפלשתינה, אך החליט שאינו מסוגל בשל גילו המתקדם וחזר לאלברפלד. בגיל 83 הוא נלקח למחנה הריכוז טרזינשטאט, שם סיים את חייו.

ב-1932 היה נאי ממייסדי ארגון התאחדות עולי גרמניה - H.O.G. בנוסף הוא הצטרף לארגון עלייה חדשה, שאנשיה השתלבו כעבור שנים במפלגה הפרוגרסיבית. ב-1934 היה ממייסדי ארגון קופת מלווה של עולי גרמניה, שהעניקה הלוואות למטרת פתיחת עסקים בפלשתינה. הקופה התרחבה לשבעה סניפים ואף השתלבה בבורסה בתל אביב. ב–1936–1943 שימש נאי יו״ר מועצת המנהלים של הארגון והיה חבר בה עד מותו ב–1969.

שמו של נאי מוזכר בספרים שונים על אישים בפלשתינה, ביישוב העברי ובעולם היהודי, הן בכותרים שיצאו בשנות המנדט והקמת המדינה והן בספרים שיצאו בעשורים האחרונים. כך, למשל, מוזכר נאי בספר "Palestine Personalia" שיצא ב-1947 ובספר "Who's who in the State of Israel" מ-1950. פועלו של נאי מוזכר גם במאמר של החוקר לילו סטון מאוניברסיטת פרינסטון על גרמנים ציונים בפלשתינה לפני 1933, שיצא בכתב העת להיסטוריה בת זמננו (Journal of Contemporary History) ב-1997.

"נאי היה קטליזטור של החרם היהודי על גרמניה הנאצית. הוא לא היה האדם היחיד מאחורי היוזמה, אבל הוא בהחלט היה דמות דומיננטית בעלת השפעה״, אומר פרופ׳ גרייף, שחקר את קורותיו של נאי. ״הוא היה איש מרכזי ביישוב, בעל מעמד והשפעה ויכולת להניע מהלכים. הוא נרתם לחרם והמכתבים שהוא כתב לגרמנים היו אגרסיביים מאוד״. גרייף מציין כי מהתכתובות עולה כי נאי ניסה לגרום לחברות גרמניות להפעיל לחצים על הממשלה לבטל את הצעדים נגד היהודים. ״הוא סבר שיש להן אינטרס לעשות את זה כדי שהן לא ייפגעו כלכלית כתוצאה מחרם היהודי. האיש ידע להתבטא וידע לדפוק על השולחן".

המכתב שקיבל נאי מהבעלים היהודי של חברת זרבסטר פאבריק

בספר "Erich Ney: ein Chalutz" (אריך נאי: חלוץ), שהוציאה הפדרציה היהודית בגרמניה לאחר מותו, מתואר נאי כמי שראה מחובתו לדווח לחברות הגרמניות שהיו לקוחות שלו על ההתנכלויות ליהודים בגרמניה, וכי הוא אף ניסה לשכנע אותן להפסיק לקנות סחורה מחברות גרמניות אחרות, כחלק ממאמצי החרם היהודי על המשטר הנאצי. המכתבים ששלח נאי לאותן חברות הולידו את עשרות מכתבי התגובה מהן, לאחר שנאי דיווח על תוכניות הנאצים לדחוק את רגלי היהודים מהמשק הגרמני. בין היתר, כתב נאי ב-10 באפריל לחברת יונג אונד סימונס כי "מתרחש תהליך של שלילת זכויות מהיהודים בגרמניה. שופטים, עורכי דין ורופאים אינם יכולים לעבוד. בקהילות יהודיות רבות בסיס הקיום הולך ונלקח מהן״. במכתב מבהיר נאי כי פעילות מסחר סדירה מול הגרמנים תחזור לסורה ״רק אם היהודים בגרמניה לא יקבלו עוד יחס מופלה".

ואולם אנשי העסקים הגרמנים, בהם גם יהודים, העדיפו כאמור לעצום עיניים ולתאר מציאות אחרת. ב-19 במאי 1933 קיבל נאי מכתב תשובה מחברת המכונות שוברט אונד זלצר מהעיר קמניץ שבמזרח גרמניה. ״תטריח את עצמך לקמניץ ותראה בעצמך שיש עוד המון חנויות ובתי עסק יהודיים. תוכל לראות עד כמה הם פעילים בחיי המסחר וכמה שקטים החיים פה. כל מי שיש לו רצון טוב בגרמניה מביע רק משאלה אחת - ששגרת החיים תימשך כמקודם".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker