ראיון

"להיות אשכנזי זה לא מומלץ רפואית"

איך זה שעוד לא מצאו תרופה למחלה של העולם העשיר והשבע - הסרטן? למה יש עלייה במחלה בקרב נשים ערביות? האם הרפואה הפרטית נחוצה? ■ מנהלת היחידה לסרטן השד בשיבא ונשיאת המערך האונקולוגי 
של בית החולים מנסה להסביר

רוני לינדר
רותם שטרקמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רוני לינדר
רותם שטרקמן

פרופ' בלה קאופמן, מבכירות האונקולוגיות בישראל, איך זה שעדיין לא מצאו תרופה לסרטן?

"סרטן הוא תחום מחקרי שמתקדם בצעדים קטנים. זה המחקר הכי מלהיב, אבל הוא מתקדם לאט. לא נכון לומר שאין הישגים: תוחלת החיים של החולות בסרטן שד גרורתי עלתה. זה לא קרה ביום אחד ובעזרת תרופה אחת, אלא באמצעות כמה טיפולים חדשים, שכל אחד מהם השפיע עוד קצת והוסיף כמה חודשים.

"לנו זו נראית התפתחות מאכזבת שאחרי עשרות שנים והשקעה של מאות מיליארדים במחקר, לא היתה פריצת דרך של ממש, כפי שקרה עם 
צהבת C, למשל.

ד''ר בלה קאופמןצילום: עופר וקנין

"פיצוח הגנום בשנות ה–90 היה פריצת הדרך הגדולה האחרונה, וכל התרופות הביולוגיות שמפתחים כיום מושפעות מכך. כשזה רק קרה אמרנו, 'הו, הנה אנחנו מנצחים את הסרטן, כי אנחנו מבינים את המנגנונים'. אבל הסרטן יותר חכם מאתנו ומוצא מנגנונים עוקפים, וזאת מלחמה רצינית".

אז את לא מאמינה שתימצא תרופת פלא?

"יש כמה תרופות טובות מאוד, שמצליחות לגרום לחולה בסרטן להבריא. זה לטעמי גם הדבר היחיד שעונה על ההגדרה של תרופה מצילת חיים. אחת הדוגמאות הכי דרמטיות היתה ההרצפטין - תרופה ביולוגית לאוכלוסייה מוגדרת של חולות סרטן השד, שלפני הגילוי סבלו ממחלה אגרסיבית. ההרצפטין שינתה את פני המחלה באוכלוסייה הזאת, ונשים שנידונו לחזרת המחלה הבריאו. למזלנו, זו היתה התרופה הראשונה בין התרופות הביולוגיות, כי אחר כך היו המון תרופות שאיכזבו ולא נתנו תוצאות מרשימות כל כך. אם לא היינו יודעים שיש גם מודל של תרופה שהיא אפקטיבית כל כך, לא בטוח שהיתה תנופה כזאת של פיתוח".

עם זאת, התרופות שאת מגדירה כמרשימות פחות הן לעתים יקרות מאוד, אף שהן מאריכות חיים בכמה שבועות בלבד.

"נכון, וזה באמת מעלה שאלות ערכיות, כמו למה העולם מתעסק בפיתוח תרופות כאלה לסרטן, ולא בריפוי מלריה ושחפת, שהורגות מיליונים בעולם השלישי".

כי סרטן זו מחלה של העולם העשיר והשבע?

אפשר לומר.

"סל התרופות הישראלי, כסל ציבורי לחולי הסרטן ולחולים בכלל, הוא מהטובים בעולם. עם זאת, אני חושבת שחייב להיות מנגנון הגדלה אוטומטי של 1.5%–2% בתקציב הסל כל שנה"צילום: אמיל סלמן

אחת ולתמיד, והפעם מרופאה אונקולוגית, ולא מסוכן ביטוח שמת למכור פוליסת ביטוח לתרופות: האם סל התרופות הישראלי הנוכחי מספק מעטפת נאותה של תרופות לטיפול בסרטן? האם מי שאין לו ביטוח כזה צריך להיות בלחץ?

"לא, הוא לא צריך להיות בלחץ. סל התרופות הישראלי לחולי סרטן, ולחולים בכלל, הוא מהטובים בעולם. גם המנגנון של ועדת הסל הוא הטוב ביותר והמתאים ביותר לישראל. הדיונים, המסגרת, הצורה שבה זה נעשה, הכל יוצא מהכלל. עם זאת, אני חושבת שחייב להיות מנגנון הגדלה אוטומטית של 1.5%–2% בתקציב הסל בשנה" (כיום הגידול הוא פחות 
מ–1%, והוא נשחק בכל שנה).

יש כרגע תרופה מצילת חיים שאינה כלולה בסל?

"אין תרופה שאני יכולה להגיד שאם חולה יקבל אותה הוא יחיה ואם הוא לא יקבל אותה ימות - שלא נמצאת בסל. כשזה קרה עם ההרצפטין היא נכנסה לסל מהר מאוד - ישראל היתה המדינה השנייה בעולם שהכניסה אותה. ואולם הנושא מורכב יותר, וההגדרה של תרופה מצילת חיים היא נושא לדיון אתי־פילוסופי. האם הארכת חיים בשבועיים עונה על ההגדרה? ומה לגבי חודשיים? וחצי שנה? ומה אם בחצי שנה שנוספה יש חתונה במשפחה או נולד נכד?

"אנחנו, כאונקולוגים, משמשים סניגורים ופה לחולה. חובתנו המוסרית היא לשכנע שכל תרופה שאנו מבקשים כדאי להכניס לסל. ועדת הסל, שבפניה מוצגים כל הנתונים, ודנה בכל התרופות, היא זו שתעשה שיקולי עלות־תועלת. למשל, כמה מטופלים יהנו מהטיפול? אילו אלטרנטיבות יש? זה המשחק, וכך נכון שיתבצע".

ומה לגבי תרופות חדשות שעוד לא מוכרות רשמית על ידי הרשויות, אבל עושות באזז אדיר ומסתמנות כהבטחה, או תרופות שמאריכות חיים בכמה שבועות ואינן נמצאות בסל. תציעי אותן לחולות כשהמשמעות היא לקנות באופן פרטי?

"זו התמודדות. באונקולוגיה, תרופות נבדקות ואחר כך מאושרות לפי רמת ההוכחות שלהן. עכשיו, למשל, אנחנו מדברים על התרופה המפורסמת קיטרודה (שהוגדרה פורצת דרך בטיפול בסרטן העור, שכן התגלה שהיא מכווצת גידולים ולעתים מעלימה אותם). נעשתה עבודה עם התרופה הזאת בשלב ראשון של ניסוי (Phase 1) בסרטן שד אגרסיבי. היא ניתנה בקבוצה קטנה של 40 נשים, וקיבלנו סיגנל ליעילות. האם אנחנו צריכים להציע את זה לחולים למרות המחיר הגבוה? לטעמי אולי כן".

עומס בבית חולים רמב"ם
עומס בבית חולים רמב"םצילום: רמי שלוש

במקרים כאלה, האם את בוחנת את השיקול הכלכלי של המשפחה שיושבת מולך? האם את חושבת לעצמך שאולי לפניך יושבת משפחה קשת יום, שעלולה להתמוטט כלכלית אם ירכשו את התרופה, שאולי לפעמים בכלל לא תעזור, או תאריך חיים לזמן קצר מאוד?

"זה מורכב, וקרה לא פעם שהופתעתי. פתאום רואים התגייסות של קהילה חרדית, למשל, שתורמת. ממרום שנותיי אני יכולה להגיד למשפחה: יש תרופה כזאת וכזאת, אלה הנתונים שלה - אני כן ממליצה או לא ממליצה. לפעמים אני אומרת: יש דבר כזה, אבל על זה לא הייתי שוברת חסכונות. אני פועלת לפי הסיטואציה הרפואית שניצבת מולי. אני מרחרחת, ממששת את הדופק, מנסה להבין מי יושב מולי. אני מרשה לעצמי להתייחס בצורה הזאת, כי בעיניי, זה נכון יותר ממה שקורה בארה"ב, שם משאירים את החולים תלויים באוויר. נכון יותר שהרופא המנוסה ייתן את נקודת המבט. והם מקשיבים. יש משפחות שיושבות מולי ועורכות אתי הסכם - הן רוצות לדעת על כל תרופה מחוץ לסל".

ועדיין מדובר בתרופות במחירים אסטרונומיים, שאדם ממוצע אינו יכול לעמוד בהם. האם חברות התרופות מונעות מתאוות בצע?

האונקולוגיה צריכה להודות לחברות התרופות על מה שעשו לקידום התחום. הן תרמו לחינוך של אונקולוגים, חשפו אותם למידע. יש חברות תרופות שרכשו ספרי לימוד לרופאים, עשו מנויים לכתבי עת, היה להם תפקיד חשוב בהנגשת הידע. אם משקללים את כל המחקרים שנזרקו בדרך, עלות פיתוח של תרופה שבסוף תצא לשוק היא 1–2 מיליארד דולר. למרות זאת, כן צריך למצוא מנגנון, שאני לא יודעת כרגע מהו, שבו חברות התרופות יחזירו חלק מהרווחים שלהן. למשל, לאקדמיה, לממשלה, לאפריקה. צריכה להיות חלוקה שונה. זה לא שחברות התרופות פושטות את הרגל כל הזמן. צריך לעשות משהו כדי שתהיה חלוקה שוויונית יותר.

ספרי קצת על עצמך.

"אני בת 58, נשואה ליוסי ואמא של נועה, 30, ועומר, 25. בקרוב אהיה סבתא, אני כבר לא יכולה לחכות. אנחנו מתגוררים בקרית אונו אחרי שנים רבות בירושלים, שבהן עבדתי בהדסה ובשערי צדק. אני מנהלת היחידה לסרטן השד במרכז הרפואי ע"ש שיבא בתל השומר. כרופאה, יש לי כמה עיסוקים, אבל אם היו נותנים לי לבחור דבר אחד זה היה הטיפול בחולה, ובעיקר ה"אחת על אחת" אתה".

זה בוודאי קשה מאוד.

"בהחלט, זה שוחק. לפעמים יוצאים עם הלשון בחוץ, לפעמים גם בוכים, אבל זה הדבר הכי אמיתי שיש. אני לא אכחיש שאני אוהבת את הכבוד ואת היוקרה בוועדות ואת העבודה במחקר, אבל אם הייתי צריכה לבחור, זה מה שהייתי עושה. באונקולוגיה יש את הדרגה הגבוהה ביותר של הקשר עם בני אדם, העצבים הכי חשופים".

את זו שמבשרת למטופלת שהיא חלתה בסרטן?

"בדרך כלל לא. סרטן השד מתגלה בכל מיני שלבים, ואני לא נפגשת עם החולה בשלב הראשון של תהליך האבחון. אבל אני מסבירה לה את המשמעויות ועוברת אתה תהליך ארוך".

מה אומרים בשיחה כזאת? את כל האמת? הן שואלות על מוות?

"אומרים את האמת, אבל בהתאם לאשה שיושבת מולי. יש כמה עקרונות שמנחים אותי. אני מסבירה לחולה בעדינות באיזה שלב היא נמצאת וכיצד מתנהגת המחלה בשלב כזה. במקביל, אני כל הזמן בודקת כמה היא רוצה לדעת. לפעמים אני רואה שהיא לא יכולה להכיל את זה. הניסיון מלמד איך להעביר את המידע, איך להעביר את הדברים, איך לצבוע אותם. מי ששואלת תקבל תשובה ברורה. אני לא "מורחת" חולות, לא מסתירה מהן אם הן רוצות מידע, אבל תמיד מנסה לטעת אופטימיות".

ויש אופטימיות?

"יש, כי כל הזמן ממציאים טיפולים חדשים, ויש ארסנל תרופות שלא היה לפני עשר שנים. זו מחלה שאפשר לחיות אתה, לחיות לצדה".

מתי זה הכי קשה?

"השיחה הכי קשה מתנהלת עם נשים עם סרטן שד גרורתי. אצלן המחלה לא ניתנת לריפוי, ולכן ברור שהן יהיו בטיפולים כל הזמן. אצלן האופק הוא שונה קצת, נמוך יותר. בתחילת הדרך אני מכינה אותן שיהיו עליות וירידות, ומדי פעם נצטרך להחליף טיפול, כי המחלה מפתחת עמידות, אבל אני אומרת שיש לא מעט אפשרויות. אני לא יכולה להכחיש שיש כאלה שהמחלה אצלן מתנהגת כאש בשדה קוצים. זה לא פשוט. מצד שני, אני נותנת גם להן תקווה. לפעמים אני מוציאה בן משפחה מהחדר ונשארת עם החולה - בעיקר כשאני מזהה קונסטלציה משפחתית לא פשוטה".

את עצמך חלית בסרטן השד. האם זה משפיע על האופן שבו את עוסקת ברפואה? האם זה גורם לך לראות את החולות קצת אחרת?

"לגבי מרבית החולות, זה לא נכון לערב את מצבי האישי - גם כלפי קולגות וגם כלפי חולות. אני רוצה להישאר הרופאה. כשחליתי בפעם הראשונה, לפני עשר שנים, אמרו לי, "עכשיו תביני מה עובר עלינו", וזה די עיצבן אותי, כי את לא צריכה להיות חולה כדי להבין את הסבל של החולה. אבל עכשיו אני חושבת שאולי בכל זאת אני יכולה לעזור להן קצת יותר במצבים מסוימים. למשל, אני מראה להן שאפשר לטייל בעולם וליהנות, ואני נותנת להן עצות מהמקום הזה של המשך החיים. אבל באופן עקרוני לא השתנה כלום, אני מטפלת בהן כמו לפני שחליתי".

לאחרונה קיבלת תפקיד חדש - נשיאת המערך האונקולוגי של בית החולים. מה זה אומר?

"זה באמת תפקיד חדש יחסית, וזה אכן דבר שלא קיים בישראל. המטרה שלי היא לנצל את העמדה שלנו כמכון אונקולוגי מוביל כדי לתת למקומות אחרים, ליצור רשת שעוזרת".

לעזור למי?

"לחולי סרטן בפריפריה, למשל".

למה הם זקוקים לעזרה משיבא? הרי אומרים לנו שהרפואה בכל הארץ שוויונית.

"בעיקרון היא שוויונית, אבל למעשה החולים בפריפריה נפגעים".

אבל לכולם יש את אותו סל תרופות והרופאים שם לומדים באותם חוגים כמוכם, קוראים את אותם מאמרים שאתם קוראים ונוסעים לאותם כנסים שאתם נוסעים אליהם.

"נכון, וגם המסירות של הצוותים הרפואיים שם היא אותה מסירות, אבל מה לעשות, הכלים והאמצעים שיש להם ותרבות קבלת ההחלטות שונה, וזה פוגע בחולים. כמובן שהתורים שם ארוכים יותר. אני לא רוצה להטיל דופי בקולגות, אני מעריכה אותם כי הם עובדים בתנאים קשים".

מה חסר שם?

"למשל, Peer Review (ביקורת עמיתים). כשרופא מקבל את ההחלטות לבד, ולא חשוף לסיעור מוחות, לפעמים ההחלטות שלו שונות, פחות מקובלות. עוד דבר שחסר בפריפריה הוא נגישות לניסויים קליניים, שהם פעמים רבות הדרך היחידה של חולים לקבל תרופות חדשות ויקרות בחינם. בפריפריה אין לזה מודעות. סטטיסטית, 20% מהחולים יכולים להתאים לניסוי קליני, ויש לנו מגוון עצום של ניסויים. הבעיה שבפריפריה רק חולות בודדות נחשפות ומגיעות לזה".

כיצד זה קורה?

"אם רופא מגדיל ראש ופונה אלי עם פרטים של חולה, ומבקש להכניס אותה לניסוי, היא תעבור אלינו ותיכנס לניסוי. אבל באופן כללי זה לא קורה, כי העומס והשחיקה גדולים כל כך שזה לא בתודעה של הרופאים שם. אלא שאנחנו חיים במדינה שבה זה כל כך פתיר, כי המרחקים קטנים".

אז איך את יכולה לסייע?

"הרעיון שלי הוא ליצור נשיאות שמורכבת לא רק מאנשי רפואה, אלא גם מאנשי ציבור ואנשי עסקים מישראל ומחו"ל, ויחד לגייס כספים ולבנות חזון, שיתחשב גם בפרויקטים שיסמנו את העובדה שאנחנו מכון אונקולוגי מוביל. למשל, אחד הפרויקטים שמתהווים עכשיו הוא איך לתרום לבתי חולים בפריפריה באופן שלא יהיה שם רופא אחד שצריך לקבל החלטות מול החולה, אלא לתת לו מסגרת של ייעוץ ותמיכה, שיוכל לקבל את הגב המקצועי הכי טוב. זה מודל שקיים בחו"ל - מרכזים גדולים שנותנים ייעוץ להרבה מרכזים קטנים או רחוקים. אפשר לבנות מודל של שיחות ועידה בווידאו, מפגשים אלקטרוניים על בסיס קבוע בין רופאים, שיהיה דיון, שיותר מאונקולוג אחד יישב מול חולה".

יהיה לזה ביקוש בקרב רופאי הפריפריה? אולי הם בכלל מרגישים שהם לא זקוקים לעזרה מ"האחים הגדולים" בשיבא?

"אני חושבת שיהיה ביקוש. אני רואה את זה מטלפונים שמגיעים אלי ומבקשים ייעוץ ועזרה. זה חשוב מאוד גם לחולים".

מה בכלל קורה במחלה הזאת? התחושה שלנו היא שיש עלייה בשיעור החולות בסרטן השד. בעבר דיברו על אחת מתשע והיום על אחת משבע או שמונה.

"האוכלוסיה בארץ גדלה ומזדקנת, כך שמבחינה מספרית מאובחנות כיום יותר נשים עם סרטן השד. אך מבחינה עובדתית, שיעור הנשים הצעירות שחולות בסרטן השד לא עלה, ואולי אפילו ירד מעט ב–10–15 השנים האחרונות. עם זאת, שיעור התחלואה בסרטן השד בישראל הוא מהגבוהים בעולם".

למה?

"הסיבות הן גנטיות, של אורח החיים, פריון - נשים שיולדות בגיל מאוחר חשופות יותר לסיכון. אפשר לראות את זה, למשל, בקרב נשים ערביות. כשהתחלתי התמחות לפני שלושה עשורים היו רק 22 מקרי סרטן השד ל–100 אלף נשים ערביות, וכיום היחס הוא 60 ל–100 אלף - עדיין נמוך משמעותית מהתחלואה בקרב היהודיות. זה בגלל השינוי באורחות חייהן, למשל העובדה שהן יולדות פחות ילדים, ויותר מאוחר".

אז הכי מסוכן זה להיות אשה אשכנזית עם הגנטיקה הבעייתית, שיולדת בגיל מאוחר?

"כן, באופן כללי להיות אשכנזי מכל הצדדים זה בהחלט לא מומלץ רפואית. אגב, נראה שזה הדור האחרון שבו נוכל לעשות כזה מחקר שבודק אשכנזים "נטו", כי לא יישארו כאלה. מבחינה רפואית תערובת זה מצוין, אבל עדיין יהיה פה שיעור גבוה של סרטן".

מתנהל עכשיו ויכוח אדיר סביב הוצאת התרופות מצילות החיים, שהן בעיקר תרופות לסרטן, מהביטוחים המשלימים של קופות החולים ב–2008. יעקב ליצמן, שהיה אז יו"ר ועדת הכספים ותמך בכך, כבר הצהיר שזאת היתה טעות, ושיפעל להחזיר את התרופות האלה לביטוח המשלים. מה עמדתך בעניין?

"לפני שנים תמכתי בהוצאת הביטוחים המשלימים מידי הקופות, כי יש פה אנומליה - הגוף שמקבל כסף מהמדינה (קופת החולים) ונותן לאנשים את הטיפולים שמגיעים להם גם מתעסק בלמכור להם סוג של ביטוח פרטי. זה נראה לי לא בסדר. חשבתי לעצמי שתרופות מצילות חיים מקומן בסל התרופות הממלכתי, ולא ייתכן שדווקא לחולות הכי חלשות שאין להן כסף לביטוח משלים לא יהיו תרופות. אז מה עשו? הוציאו מהסל את התרופות לחולי הסרטן. הפלו את חולי הסרטן. זה שיא השיאים. אז אני מוכנה לחיות עם זה שיחזירו את התרופות לביטוח המשלים, אבל שהמדינה תיקח על עצמה את הביטוח המשלים לעשירונים שאין להם. שלא ייווצר מצב ששוכבים שני אנשים באשפוז יום - אחד יכול לקבל תרופה מהביטוח שלו, והשני לא. אכעס אם המדינה לא תיקח על עצמה את ביטוח החמישון התחתון, שאין לו ביטוח משלים וכמובן לא ביטוח רפואי פרטי".

אפשר להסיק מהגישה הזאת שאת לא ממש מתלהבת מרפואה פרטית.

"בהחלט. בעיניי, זו הרפואה במירעה. אנשים בטוחים שאת הטיפול הכי טוב הם יקבלו מהרופא הפרטי מחוץ למערכת הציבורית, ופונים אליו. הרופא הזה יכול להיות מנהל מחלקה מוכשר, אבל בדרך כלל בפרקטיקה הפרטית אין לו מסגרת שבה הוא מתייעץ בפורום מולטי־דיסיפלינארי. לפעמים הוא יעשה פרוצדורה מבלי שיש עליו בקרת עמיתים. זה מוביל לפעמים לפרוצדורות מיותרות, לא נכונות. זה קורה באונקולוגיה פרטית".

איך זה בעולם?

"הרופאים בארה"ב מתוגמלים לפי הטיפולים, בעיקר טיפולים כימותרפיים, ואילו על טיפולים דרך הפה הם לא מתוגמלים. אז הם נותנים הרבה יותר כימותרפיה בהשוואה לפה. גם בישראל יש כבר מכונים אונקולוגיים פרטיים או מכונים של קופות שעובדים בהם רופאים שכנראה מתוגמלים על פי הטיפול שהם נותנים, ואז השיקול הרפואי מתערבב בשיקול הכספי. ברפואה הפרטית הולכים למנתח פרטי, ואז חוזרת תשובה מהפתולוגיה ואתה לא יודע עם מי לדבר. יש שטף של רפואה פרטית, ואני חושבת שזה פחות טוב לחולים. מה שעצוב הוא שלדעתי כבר אי אפשר יהיה להחזיר את הגלגל לאחור. זה חבל. מיטב הרופאים החברים שלי הם ברפואה הפרטית".

ואת?

"יש לי מרפאת ייעוץ, כדי למשוך חולות לשיבא. הביקוש עצום, אבל אני לא מטפלת באופן פרטי, אני מוכנה לראות אותן פעם אחת ואז לקבל אותן בבית החולים במערכת הציבורית. אני רוצה שיהיו להן את כל השירותים שיש פה. אני חושבת שצריך לנתק לגמרי את הרפואה הפרטית מהציבורית, להגיד לרופאים לבחור ביניהן, ואת מי שיישאר במערכת הציבורית לתגמל היטב. אני לא חושבת שרופאים ינהרו החוצה. אם הייתי משתכרת פה עוד שליש ממה שאני מקבלת בחוץ, הייתי בשמחה נשארת רק בבית החולים".

מה דעתך על רמת הטיפול בסרטן בישראל באופן כללי?

"האונקולוגיה הציבורית ברמה גבוהה מאוד - מבחינת הסל ורמת הרופאים. כמובן שאין לנו את המשאבים שיש לקולגות שלי בארה"ב - כספים עצומים למחקר, ואחיות שעוזרות להם בכל דבר. הרופא בישראל הוא כוח העבודה הכי זול, הוא עושה הכל - התנהלות מול קופות, מכתבים, ביורוקרטיה. אין לתאר איזה שיעור מהזמן שלי אני מבלה מול קופות חולים וחברות ביטוח בפרשנות של הסל".

את מרגישה שהיד של הקופות קפוצה כלפי המבוטחים?

"מאוד. זאת לא רק אשמת הקופות, הן בגירעון נורא. אבל לפעמים זה מגיע למשברים ולפיצוצים, ואז כולם רואים שצריך ליצור שיח משותף ונפגשים ומנסים מודל אחר של עבודה. הפרשנות של ההתוויות (הקריטריון למתן תרופה) בסל בעייתית לפעמים".

מה למשל?

"למשל ההרצפטין. יש שיעור מסוים של חולות בסרטן שד גרורתי, 10%–15% מהן, שמבריאות בזכות התרופה היקרה מאוד הזאת. מצד אחד, אני חוששת להפסיק את התרופה שהצילה את חייהן ושהן נוטלות אותה כבר שנים ארוכות, ומצד שני קופת החולים, שצריכה לממן את ההרצפטין, דורשת שאני אוכיח אחת לחודשיים שהמחלה לא התקדמה. אבל חולה שמקבלת עשר שנים תרופה, וגם ככה זה לא קל, שאשלח אותה לבדיקת CT כל חודשיים? אז על זה אני רבה עם הקופות".

את מנצחת?

אנחנו מגיעים לפשרות.

צילום: בלומברג

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker