חולים על ישראל

מה גורם לרופאים יהודים שמרוויחים מאות אלפי דולרים בשנה לעבור לישראל?

הם החליטו לוותר על החיים הנוחים והבטוחים בארה"ב ולעבור לישראל - בה מחכים להם ירידה משמעותית בשכר, שפה חדשה, ביורוקרטיה מתישה וביטחון אישי וכלכלי רעוע ■ הכירו את הרופאים שחולים על המדינה. הזאת.

רוני לינדר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים42
רוני לינדר

בחדר ההמתנה במרפאתו של ד"ר אליוט הירשמן, אורתופד בכיר שעובד בבית החולים לנוקס היל שבאפר איסט סייד במנהטן, תלויות תמונות וחולצות של קבוצת הפוטבול ניו יורק ג'טס. הירשמן הוא רופא הקבוצה מה–NFL (ליגת הפוטבול האמריקאית) כבר שנים רבות, מה שהופך גם אותו לחלק מהדנ"א של ניו יורק - שאליה, כך הוא אומר לנו, הוא קשור בעבותות.

אל יהדותו הוא קשור פחות: כיהודי חילוני הוא רואה עצמו כ"חלק מהתפוצה היהודית" - הדיאספורה. גם חלק גדול מהמטופלים שלו הם יהודים, ויש לו קשרי עבודה משמעותיים עם רופאים מישראל. עם זאת, הוא אפילו לא מעלה על דעתו לעלות ארצה. "אני ניו־יורקר", הוא אומר, "ואני אוהב לגור בניו יורק. משפחתי היגרה לניו יורק ממזרח אירופה לפני יותר מ–100 שנה, כך שאני כבר דור רביעי כאן ולא מתכנן כל שינוי".

בניו יורק הם קבוצה גדולה מאוד. אלפים מהם פועלים בעיר: "שליש מהסטודנטים בכל כיתת לימוד בבית ספר לרפואה הם יהודים", מספרים לנו מתמחים צעירים שאנו פוגשים. העיר עמוסה במוסדות רפואיים מפוארים בעלי זיקה יהודית, כמו המרכז הרפואי האוניברסיטאי הידוע "הר סיני" (Mount Sinai), המרכז הרפואי הגדול מונטיפיורי, מרכז הסרטן המוביל ממוריאל סלואן קטרינג, או רשת בתי החולים הענקית North Shore LIJ (לונג איילנד ג'ואיש).

ביה"ח הר סיני בארה"בצילום: רוני לינדר

יומיים לאחר פגישתנו עם הירשמן מתקיים כנס העלייה השנתי הגדול של ארגון נפש בנפש, בהשתתפות נציגי משרד הבריאות הישראלי, שנועד לסייע לרופאים יהודים־אמריקאים לעלות ארצה. בעוד שהירשמן לא חולם לעשות את הצעד, ואפילו לא שמע על הכנס, בשנים האחרונות עלו מדי שנה עשרות מהקולגות שלו לישראל עם משפחותיהם. לישראל יש אינטרס ברור לקלוט את הרופאים לתוך מערכת הבריאות הסובלת ממחסור ברופאים - הם למדו, התמחו ועבדו במערכת בריאות מהמתקדמות בעולם, על חשבונם, ומהווים תוספת איכותית לכל מוסד רפואי שבו יעבדו.

מצדם של הרופאים זה מעט מורכב יותר, בעיקר מהבחינה הכלכלית: שכרם של רופאים בארה"ב הוא הגבוה בעולם, גם לאחר רפורמת הבריאות של הנשיא ברק אובמה, שפגעה במקצת בתנאי שכרם של חלק מהרופאים בארה"ב. מאחר שמדובר בשוק פרטי אין נתוני אמת רשמיים על השכר, אבל לפי סקר שנערך ב–2013 בקרב יותר מ–24 אלף רופאים בארה"ב, שכרם הממוצע נע בין 176 אלף דולר לשנה לרופאי המשפחה עד 413 אלף דולר בממוצע לאורתופדים. בשקלים מדובר בסכום שנע בין 700 אלף שקל (כ–60 אלף שקל בחודש) ל–1.65 מיליון שקל בשנה (137 אלף שקל בחודש). וזהו רק הממוצע: כמובן שיש רופאים "כוכבים" ששכרם גבוה הרבה יותר מסכומים אלה. בישראל אמנם יש כוכבים ששכרם יכול להגיע ליותר ממיליון שקל בשנה, אך ממוצע השכר נמוך משמעותית משכרו של הרופא האמריקאי.

"הכסף הוא לא אישיו"

אז מה בכל זאת גורם לרופאים יהודים אמריקאים שחיים את החלום לעלות לישראל? רמז לכך אפשר לקבל במבט חטוף בקבוצה שהגיעה לכנס: בחדר המרווח במלון שבו מתקבצים הרופאים ומלא כמעט עד אפס מקום, יש רוב מוחץ של חובשי כיפות. דת וציונות, כך מתברר משיחות עמם, הן באופן לא כל כך מפתיע המניע החזק ביותר לעלייה של רופאים מצפון אמריקה לישראל. "כאדם יהודי אני מזדהה עם העם היהודי, וחשוב לי ולאשתי לגור במדינת היהודים. מושך אותי לעבוד כרופא במדינת ישראל, שבה אעזור לעם היהודי. מעבר לכך, זו הזדמנות חשובה עבורנו לחנך את ילדינו באווירה ובסביבה יהודית", מסביר לנו מייקל (שם בדוי), מומחה צעיר ברדיולוגיה פולשנית שעובד בבית חולים אוניברסיטאי ידוע בניו יורק. הוא אינו מעוניין להתראיין בשמו או להצטלם משום שכמו לא מעט מבאי הכנס, עדיין לא שיתף את מעסיקיו בתוכניתו לעלות לישראל. זהו עדיין שלב הגישוש, ועוד אין לו תאריך עלייה או החלטה סופית. בשיחה עמו הוא נשמע קרוע בין הלהט האידיאולוגי לבין חשש מההשלכות הכלכליות של המעבר.

גם סוזן (שם בדוי), 37, רופאת משפחה ואם לשניים מקונטיקט, שמבקשת לא לחשוף את שמה המלא ותמונתה כי עדיין לא הודיעה למעסיקיה על כוונתה לעזוב, מסבירה את הדחף לעלות בכך ש"אני מאמינה שישראל היא המקום של היהודים, שם העתיד שלנו. אנחנו רק אורחים בארה"ב, וכמו כל גלות בהיסטוריה - גם זה ייגמר בשלב כלשהו, ותהיה עלייה המונית לישראל. זו גם הדרך היחידה שלי להבטיח עתיד יהודי לילדי, וזה גם הרבה יותר נוח - קל יותר להיות יהודי בישראל, בין יהודים. אנשים פה לא שמעו למשל על סוכות, הם לא מבינים למה אני בחופש במהלך החג הזה. יום שישי בערב הוא יום עבודה רגיל פה - אנחנו כבר התחלנו את שבת אבל הטלפון ממשיך לצלצל. תמיד אנחנו מרגישים מחוץ לתחום, בעיקר כשגרים מחוץ לניו יורק. זו אחת הסיבות שלא רצינו לגור בניו יורק - כדי לא לשכוח את השונות הזו".

מאמצי העלייה לא מתמקדים רק ברופאים, אלא בכל מקצועות הבריאות. שרה נחשון, 23, היא אחות שעובדת במרפאה בברונקס, שבה היא עורכת מעקב הריון ובדיקות אולטרה־סאונד. שכרה השנתי הוא 70 אלף דולר - גבוה בעשרות אחוזים משכרה של אחות בתפקיד דומה בישראל. הירידה התלולה בשכר לא מטרידה אותה במיוחד: היא ובעלה רון, שעוסק בפיננסים, יעלו לישראל באוגוסט ויתגוררו בחיפה. "ברור שנוח וטוב בארה"ב, שאנחנו חיים בדור שבו אפשר לעלות לישראל. אנחנו לא עוברים כדי שיהיה לנו קל יותר, וברור שיהיו קשיים של שפה ופרנסה, אבל נרוויח הרבה יותר ממה שנפסיד מהמעבר", היא אומרת.

תמר פרנסיס, אם לשניים, תרפיסטית בדיבור בוגרת ברוקלין קולג', אומרת שאפילו לא בדקה כמה משלמים בישראל לתרפיסטיות בדיבור. "זה הכל אידיאליזם, עניין הכסף הוא לא אישיו וגם לא המצב הביטחוני בישראל", היא אומרת. "יש לנו סיבות טובות לעלות לישראל - חלק גדול מהמשפחה שלנו כבר שם, ואנחנו רוצים לחיות בין יהודים כמונו".

הירידה בשכר משמעותית

פרנסיס היא יוצאת דופן: למרות הלהט הדתי והאידיאולוגי של רבים מהרופאים שעולים לארץ, הם רחוקים מלהיות מנותקים מהמציאות הגשמית שסביבם, וחלקם בהחלט מודאגים מהמצב הכלכלי שצפוי להם בישראל. "זה מפחיד מבחינה כלכלית, ואני מודה שהעניין הכלכלי הוא מרכיב גדול בהחלטה", אומר מייקל. "שמעתי קצת על פרופורציות ועל כמה מרוויחים רופאים כמוני בישראל, וזה היה מפחיד". לפני שיחליט סופית אם לעלות, הוא מתכנן לעשות את המעשה האמריקאי ולנהל משא ומתן קשוח על תנאי העסקתו: "אני מתכנן לקבוע פגישות בכמה מבתי החולים בישראל ולבדוק כמה הם מוכנים להציע לי. אם לא אצליח להרוויח מספיק - זה בהחלט יהיה שיקול משמעותי", הוא מבהיר. אפשרות נוספת היא לעשות במקביל טלרדיולוגיה - פענוח של בדיקות הדמיה מרחוק, "אבל ההתמחות שלי היא ברדיולוגיה פולשנית, כך שזה יהיה מורכב", הוא אומר.

סוזן מספרת כי "יש לנו חברים שלא עולים לארץ, כי מדובר בכירורג שמרוויח 300–400 אלף דולר בשנה, ולא יכול לשאת את הירידה בשכר. לא נעשיתי רופאה כדי להיות עשירה, אני פשוט צריכה לשלם חשבונות. בעיני השיטה בישראל עדיפה: לא נכנסים לחובות בלימודים, ואז גם אם מרוויחים פחות מכאן - עדיין אפשר לחיות בכבוד. יש לי חברה מתמחה במחלקה פנימית בישראל שנשואה למתמחה בכירורגיה ויש להם ארבעה ילדים. היא אומרת לי - אנחנו לא עניים, יש לנו אוטו, בית, יש חיים סבירים גם כמתמחים. בארה"ב אנשים חושבים שכדי להיחשב מצליח אתה צריך שיהיה לך בית של 200 מ"ר, אוטו חדש, שתשלח את ילדיך למחנות קיץ בחו"ל ותיסע לישראל כל שנה. אנחנו לא מתחברים לזה".

"מי שגדל על ברכי השיטה האמריקאית עם שיטת ה-Fee For Service (תשלום נפרד לפי כל פעולה בניגוד למשכורת, רל"ג) - קשה לו בארץ", אומר מנהל המרכז הרפואי שערי צדק, פרופ' יונתן הלוי, שמכיר מקרוב חלק מהרופאים שעולים לישראל ומעסיק את חלקם. "הירידה בשכר משמעותית, ולרופאים שהתרגלו לעבוד באופן פרטי לגמרי בארה"ב, להיות אדונים לזמנם ובלי בוס על הראש, המעבר קשה יותר. אלה שהיו באקדמיה (Faculty) נקלטים מהר יותר, גם כי התרגלו למשכורות נמוכות יחסית, וגם כי הם רגילים לעבוד בבית חולים עם מחקר והוראה כמו בארץ. אבל לא רבים מהם מגיעים, כי האפשרות להתפתח מחקרית בישראל אינה בת־השוואה למה שקורה באוניברסיטאות האמריקאיות".

יונתן סידלו, ניו־יורקר מלידה, שירת עד לא מזמן כחייל בודד בגדוד 890 של הצנחנים במסגרת תוכנית של מתנדבי חו"ל. כיום הוא סטודנט צעיר לרפואה ב"ישיבה יוניברסיטי". הוריו, שניהם רופאים ("אבא רופא ילדים ואמא רופאת עור"), שוקלים ברצינות לעלות לישראל, ואילו הוא החליט סופית לעלות לישראל - אך רק בעוד כמה שנים. בינתיים הוא מנסה, כפי שהוא מגדיר זאת, "לבטח את עתידו": "אעבור לגור בישראל רק לאחר השלמת לימודי הרפואה בארה"ב וקבלת רישיון אמריקאי לעסוק ברפואה". הסיבה, לדבריו, היא ש"אני לא חי בסרט. ברור לי שהמעבר לישראל יהיה קשה ולא בטוח שאנחת על הרגליים, אז אני רוצה שתהיה לי תוכנית חלופית ואפשרות לעבוד כאן ושם. זה מעין ביטוח לעתיד".

מצד שני, יש דרך נוספת להסתכל על הדברים: "אני למדתי מרופא מבריק, פרופ' נחום גולדברג שעלה מבוסטון, איך להדריך ומה להגיד לאמריקאים", אומר ד"ר שי פינטוב, יועץ המרכז לקליטה במדע של המשרד לקליטת עלייה. "הוא אמר לי: כששמעתי לראשונה על המשכורת שתהיה לי נבהלתי, אבל בסיס ההשוואה לא נכון. כאן למשל, משלמים הון על כל ילד עבור חינוך יהודי - אין את זה בארץ. בנוסף, התשלום על ביטוח רשלנות רפואית בארה"ב יכול להגיע לעשרות אלפי דולרים בשנה, ואפילו עד 100 אלף דולר בשנה במקצועות שיש בהם הרבה תביעות. בארץ זה אלפים בודדים וחלק גדול מסובסד על ידי המדינה, וכן הלאה. ויש את כל ההפרשות הסוציאליות שיכולות להגיע עד 30% מהשכר, והקביעות שיש לרופאים - כל אלה דברים שהאמריקאים לא מודעים אליהם, והם פוקחי עיניים".

פינטוב, רופא בעצמו, מלווה אנשים ממקצועות הרפואה ועוזר להם למצוא מקומות תעסוקה בישראל. לדבריו, הסיבות העיקריות לעלייה הן "דת, ציונות ולגדל את הילדים באווירה ישראלית. הכסף הגדול בארה"ב אמנם נורא מפתה, אבל בשלב מסוים רבים מבינים שזה לא הכל בחיים. ובנוסף, יש רופאים שמגיעים לארה"ב לתקופות קצרות כדי לעבות את ההכנסה".

יונתן סידלוצילום: רוני לינדר-גנץ

לדברי ארז חלפון, סגן יו"ר ארגון נפש בנפש, "יש כאלה שעושים השלמת הכנסה בארה"ב, בעיקר בתקופה הראשונה עד שסוגרים את המרפאות, כי צריך להעביר את השרביט ויש הרבה מטופלים. בדרך כלל זה נמשך שנה־שנתיים, לא מעבר לכך".

בישראל מחכים בידיים פתוחות

ד"ר אמיר שנון, רופא ילדים והאיש שמתפקד כבר שנים רבות כשומר הסף של רישוי רופאים בישראל, מגיע לארה"ב כמעט מדי שנה להיפגש עם רופאים יהודים שמעוניינים לעלות ארצה. שנון נחשב לשומר סף קשוח שלא מקל על רופאים ובעלי מקצועות בריאות אחרים לקבל אישור לעסוק ברפואה בישראל. ואולם בהרצאה שהוא נותן לרופאים הוא מציג את רשימת הדרישות לרישוי רופאים בישראל, ומבהיר להם שמצבם יחסית טוב: מרבית הנוכחים בקהל יוכלו לקבל הכרה בהתמחות שלהם ורישיון קבוע לעיסוק ברפואה בישראל בלי כל בעיה, אחרים יידרשו להסתכלות של חצי שנה ורק מיעוט קטן יידרש לעבור בחינות הסמכה. הדבר נכון גם לגבי בוגרים של בתי הספר היוקרתיים בעולם ללימודי רפואה. גם את הדרישה הקיימת בחוק לשליטה טובה בעברית לא אוכפים בפועל, מרגיע שנון. אנחת רווחה קולקטיבית נשמעת בקהל.

יעל ברגנוףצילום: עופר וקנין

"אמנם אין לי קשר ישיר עם הרופאים לאחר העלייה, אך ממה שאני שומע הרופאים שמגיעים מצפון אמריקה משתלבים יפה מאוד בעבודה בארץ", אומר שנון. "המספרים של הרופאים שעושים עלייה הולכים וגדלים עם השנים, ארגוני הבריאות מקבלים אותם בידיים פתוחות ומחכים להם כי יודעים שהרמה המקצועית שלהם גבוהה, ותהליכי הלימוד והעבודה שלהם בצפון אמריקה דומים לאלה של ישראלים".

ואולם מי שמדמיין כנס שבו נציגי משרד הבריאות, הקליטה וארגון נפש בנפש מנסים "למכור" את החיים הטובים בישראל - טועה. לארגון, שחלק מתקציבו תלוי במספר העולים שהוא מביא לישראל, יש אמנם תמריץ לגרום לרופאים ולאחרים לעלות, אך האירוע נטול אווירה מיסיונרית, נטול טקסיות וממוקד בהעברת מידע.

"אף אחד לא מוכר כלום היום", אומר לנו פינטוב. "האמירה 'תגיע לישראל ותראה את המשיח' זה משהו שכבר לא עובד ולא קורה, להפך - לפעמים אני מצייר תמונה קשה יותר מהמציאות כדי שלא יהיו אשליות. מבחינתם השאלות הכי בוערות הן לגבי השכר, החינוך של הילדים והיכולת להתפתח מקצועית במערכת הבריאות".

"אני לא בא להשפיע על איש לעלות לישראל", מדגיש גם שנון. "יש לי מטרה אחת: שיהיה להם את כל המידע שנוגע לרישוי, לאפשר להם לשאול שאלות ולהיערך נכון יותר לעלייה, כי קורה שהם מגיעים עם מידע שגוי ואז נתקלים בבעיות. חשוב לי שכל אחד מהם יידע כמה שיותר לקראת מה הוא הולך, כי תהליך הקליטה מורכב".

ד"ר יעל ברנגוף, 37, רופאה מומחית בכירורגיה, נמצאת כבר אחרי הצעד הגדול: היא עלתה מניו יורק לפני ארבע שנים, אחרי שסיימה התמחות בכירורגיה כללית. בישראל היא עושה כעת תת־התמחות בכירורגיית ילדים במרכז הרפואי איכילוב. לדבריה, "מגיל 14, אז ביקרתי בפעם הראשונה בישראל, ידעתי שאני רוצה לגור כאן, במדינה של היהודים". המפגש עם מערכת הבריאות הישראלית סיפק לה הפתעות נעימות יותר ופחות: "התרשמתי שהרמה הרפואית בישראל גבוהה ולא נופלת מזו שבארה"ב, אבל הרגלי העבודה של בתי החולים ושל הרופאים פה שונים לגמרי. קודם כל העובדה שיש כאן מערכת בריאות ציבורית חזקה. גם בתור רופאה וגם בתור מטופלת אני ממש נהנית מזה, כי זה מוריד את העניין של הכסף מהשולחן. אם למשל, אני רוצה שחולה יעבור בדיקת MRI, אני לא צריכה לבקש ולכתוב מכתבים לחברת הביטוח כמו בארה"ב, או לבדוק איזה ביטוח יש לו. אני פשוט מפנה אותו ל–MRI ויודעת שמקסימום הוא יידרש להיכנס למאבקים ביורוקרטיים מול קופת החולים שלו. זה מאפשר לעשות רפואה טהורה, כי אני באמת לא חושבת על הכסף".

ד"ר אמיר שנוןצילום: שחר עזרן / נפש בנפ

לעומת זאת, היא גילתה צדדים שבהם המערכת הישראלית מקבלת ציון קצת פחות טוב בהשוואה: למשל, העובדה שבישראל יש פחות התייעצות ושיתוף פעולה בין רופאים ממקצועות שונים. "בארה"ב פתרנו בעיות ביחד ולמדתי הרבה על תחומים אחרים ברפואה כי טיפלנו יחד בבעיות השונות של המטופל. כאן זה יותר התמקדות של כל רופא בתחום שלו", היא אומרת. ויש עוד הבדל: "בישראל אין לאנשים בדרך כלל רופא אחד שמנהל את התיק הרפואי שלהם כמו רופא המשפחה הפטרנליסטי בארה"ב. אני זוכרת שבהתחלה הייתי מופתעת לראות אנשים שמסתובבים עם תיק רפואי עב כרס עם המון בדיקות ומכתבים מרופאים שונים. מצד אחד זה טוב, כי אנשים פה לוקחים הרבה יותר אחריות על הטיפול שלהם, אבל מצד שני זה יכול לבלבל ואנשים נופלים בין הכיסאות".

אך עם כל הקושי, היא אומרת, הצעד היה הכי נכון עבורה: "יכול להיות שהחיים שלי היו אחרים אם הייתי נשארת בארה"ב, אולי היתה לי משכורת גבוהה יותר. אבל מבחינתי לגור פה ולעבוד במקצוע שלי זה הדבר הכי חשוב, וזה מעניין וכיף".

המחיר של לימודי הרפואה בארה"ב: 
100 אלף דולר בפריסה ל–30 שנה

אחד המושגים שחזרו על עצמם כמנטרה מפחידה בשיחות שניהלנו עם הרופאים הצעירים בארה"ב היה "ההלוואה". הכוונה היא להלוואה העצומה שנוטלים סטודנטים לרפואה אמריקאים כדי לממן את לימודיהם היקרים, שיכולה לנוע בין עשרות למאות אלפי דולרים - תלוי במוסד הלימודים ובהון הראשוני שהיה להם.

לימודי רפואה הם היקרים ביותר באקדמיה: הם דורשים שימוש במעבדות מתקדמות, הכשרה קפדנית בבתי חולים ועוד. אך בעוד שבישראל הם מסובסדים כמעט לחלוטין על ידי המדינה והסטודנטים לרפואה משלמים שכר לימוד כמו לכל חוג אחר באוניברסיטה, בארה"ב נדרש הסטודנט לשלם הון עתק כדי לממן את לימודיו. חלק מהרופאים, אלה שלא הגיעו מבית עשיר ונטלו הלוואה גדולה, נאלצים לעתים לעבוד שנים רבות כדי להחזיר אותה. סוזן (שם בדוי), 37, רופאת משפחה מומחית מקונטיקט, היא דוגמה קיצונית לרמת השעבוד שההלוואה הזאת יכולה ליצור: שנים לאחר שלמדה בתוכנית לסטודנטים אמריקאים באוניברסיטת בן גוריון (שכר הלימוד היה 36 אלף דולר בשנה, לא כולל עלות המחיה, והיא נטלה הלוואה של 200 אלף דולר למימון כל שנות לימודיה), היא עדיין משלמת עליה מדי חודש. למעשה, כל חייה מתוכננים סביב החזר ההלוואה: "למדתי בישראל, הכרתי שם את בעלי והתחתנתי בארמון הנציב בירושלים, ולא היה דבר שרצינו יותר מאשר להישאר לאחר הלימודים בישראל ולהתחיל את חיינו", היא מספרת. "אבל אז היינו חייבים לחזור לארה"ב רק כדי להחזיר את ההלוואה. רק עם משכורת של רופא בארה"ב אפשר להחזיר בזמן סביר הלוואה כזאת, שגם נושאת ריבית". כיום, לדבריה, הם עדיין נמצאים עמוק בתוך התהליך, מחשבים בדיוק כמה חודשים עוד נשארו להם עד שיוכלו לעלות לישראל ולהתחיל בה את חייהם. "אני משלמת 2,000 דולר בחודש", היא אומרת, "אין לנו מכונית, אין לנו דירה משלנו, אנחנו רק משלמים החזרים".

גם יעל ברגנוף, שלמדה רפואה בארה"ב ב–2001–2005 וכיום עובדת באיכילוב, עדיין משלמת את ההלוואה, והיא צפויה להמשיך לשלם עוד שנים רבות: "לקחתי הלוואה של 100 אלף דולר ועוד היה לי מזל, גם מכיוון שלמדתי באוניברסיטה ציבורית שבה שכר הלימוד נמוך בהרבה מבמוסדות הפרטיים, וגם כי הריבית היתה אז נמוכה. ועדיין, בסופו של התהליך אשלם פי שניים מסכום הקרן שלקחתי", היא מספרת. לדבריה, "אם הייתי מסיימת התמחות ונשארת לעבוד בארה"ב, כבר הייתי מחזירה את מלוא ההלוואה. אבל אני לא חושבת על זה, ולא נותנת לזה להפריע לי. יש לי מזל שהיתה לי אפשרות לפרוס את ההחזר על 30 שנה. זה הבדל גדול בין ישראל לארה"ב, כי הרופאים בישראל בוכים על כמה שהם מרוויחים, אבל מצד שני הם לא צריכים להחזיר את הסכומים האלה".

לדברי ארז חלפון, סגן יו"ר ארגון נפש בנפש, "הערך הכלכלי של רופא עולה מארה"ב למדינה הוא אדיר - המדינה מקבלת 'בחינם' ובלי כל השקעה מצדה רופא שנמצא אחרי שנות הלימודים היקרות. ממשלת ארה"ב והרופא עצמו למעשה מממנים את המלגה ואת ההלוואה, והמדינה מקבלת 'מוצר' מוגמר. וכמובן שיש כאן רווח עצום של רופאים איכותיים ביותר". לדברי חלפון, המדינה לא משקיעה מספיק משאבים ברופאים אלה בדמות תמריצים כספיים, שהיו יכולים להביא לישראל עוד רופאים רבים. "המדינה צריכה להתעורר ולתת תמריצים שיעזרו יותר, כי הרופאים האלה עוזבים הכל ובאים לפה כדי לטפל בישראלים. הם עושים את זה קודם כל בשביל הציונות, ומפסידים הרבה - הן בעלות ההלוואה שלקחו והן בהפרשי השכר".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker