חרדים וחילונים נפגשים, לומדים חשבון, תלמוד ולהכיר זה את זה

יוזמי פרויקט "בליבה חומה" לקחו על עצמם משימה - לקרב בין חילונים לחרדים, ולעזור לכל צד להבין שבסופו של דבר, אנחנו לא כל כך שונים ■ לדעתם, עתידה של המדינה תלוי בכך. לא פחות

נתי טוקר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים14
נתי טוקר

בסיום הפגישה, כשהלל קלמן ותום קובאצ'י קמו להיפרד, הם התקרבו והעניקו זה לזה חיבוק אמיץ. "דבר אתי מחר אחרי המבחן שלך, אוקיי?", אמר קובאצ'י לקלמן, שהינהן בחיוך.

הקרבה הגופנית והטפיחות ההדדיות החזקות במיוחד זה על גבו של זה הזכירו מפגש של חיילים שבילו זמן רב בשוחות או של שני חברים ותיקים שכבר חוו יחד דבר או שניים. קלמן וקובאצ'י, לעומת זאת, מכירים זה את זה פחות משנה.

המחווה הגופנית אולי אמורה היתה להביא לפליאה רבה אף יותר מצד הנוכחים השבוע בבניין האוניברסיטה העברית בירושלים. לשני החברים הקרובים חזות חיצונית מנוגדת ורקע חברתי שונה לחלוטין. קובאצ'י הוא צעיר חילוני גבוה, קצין קרבי, עם זיפים אופנתיים על פניו, ואילו קלמן הוא חרדי חובש כיפה שחורה.

הלל קלמן (מימין) ותום קובאצ'י. "לא ידעתי את מי אני שונא, אבל ידעתי שיש שחור ולבן"צילום: אמיל סלמן

במגרש הפוליטי, נציגי שני הקהלים האלה נועצים זה בזה ציפורניים חדות בכל הזדמנות. אבל כאן, בפינה השקטה שלהם, הלל ותום הצליחו ליצור אידיליה של קרבה וחיבור בין שני העולמות. מדי שבוע, כמו מאות סטודנטים חילונים וחרדים אחרים, הם נפגשים לשעתיים של לימוד ושיח משותף. המטרה היא לא לפתור מחלוקות ולדלג על הפערים, אלא ללמוד לדבר ולהכיר זה את זה - על אף התהום הפעורה בין שני הצדדים.

החיבור בין קובאצ'י לקלמן הוא רק חלק ממאות מפגשים שקטים שעד כה לא נחשפו בין סטודנטים חילונים וחרדים ברחבי המדינה, פרי יוזמתם של צעירים ירושלמים, שהבינו שכדי ליצור שינוי ולעצב את פניה העתידיים של ישראל צריך להתחיל מלמטה - מהדור הצעיר - שידברו זה עם זה ויכירו אחד את השני לעומק. הם הקימו את מיזם "בליבה חומה" שעד היום הפגיש בין 500 חרדים וחילונים. הם הבינו שכדי לחולל שינוי אמיתי בחברה ולמצות את הפוטנציאל הגלום באוכלוסיה החרדית - נדרשים סוכני שינוי שיידעו לחבר קצוות מלמטה.

קובאצ'י וקלמן, כמו 250 הזוגות האחרים בפרויקט, נפגשים פעם בשבוע למפגש לימוד בן שעתיים. המודל הוא של עסקת חליפין. בצד החילוני זה נשמע יותר פשוט - הצעיר החילוני מסייע לחרדי במשך כשעה בתגבור בלימודים בתחומים שבהם לרוב החרדי מעולם לא נגע, כמו אנגלית ומתמטיקה ובדרך גם זוכה למלגה בדומה למלגת פר"ח, של כ–40 שקל לשעה. זו הדרך של יוזמי הפרויקט להתמודד עם שיעור הנשירה הגבוה של חרדים מלימודים אקדמיים וממכינות, בעקבות פערי הידע והחוסר במידע בסיסי.

בצד החרדי הנושא מורכב יותר - בעיקר בגלל עיקרון ההיבדלות. המפגש עם סטודנט חילוני נעשה כמובן במטרה להסתייע בלימודים, אבל "ההכשר" למפגש נעשה על רקע העובדה שהצעיר החרדי גם לומד עם מקבילו החילוני במשך שעה חומרים תורניים, כמו גמרא או מחשבת ישראל. עבור החרדי זו מעין משימת "קירוב רחוקים", משימה דתית להפיץ את דבר הדת ברחבי העולם. זו גם הסיבה שההנהגה החרדית והרבנים נותנים הסכמה שבשתיקה למפגש האסור לכאורה בין קודש לחול. אבל כל המעורבים בפרויקט מדגישים כי זו לא החזרה בתשובה, אלא רק היכרות עם תרבות ומסורת.

נחזור לקלמן וקובאצ'י. לקלמן יש מחר בחינה במשפטים, והוא מבקש לסיים את הפגישה מוקדם כדי להספיק לחזור על החומר. הבחינה היא על הפילוסופיה של המשפט, וקלמן יידרש להציג בקיאות בתורתם של הוגים חילונים כמו תומאס הובס - שאמנם לא שלל את הדת, אך העביר עליה ביקורת קשה. לפני שעזב את הישיבה החרדית שבה למד, קלמן, 24, עוד הספיק להיבחן על 700 דפי גמרא במסלול מיוחד למצטיינים של ארגון תורני. הוא גדל בשכונה החרדית הר נוף בירושלים, וכל חייו עסק בלימודי קודש. בתלמוד התורה שבו למד, לא לימדו לימודי ליבה. את ימי נערותו הוא העביר בלימודים בישיבות חרדיות, שקוע בלימוד התלמוד הבבלי.

תומר דרור (מימין) ואור רפפורט. "חולקים את אותה מציאות — אבל כל אחד בגטו שלו"צילום: אמיל סלמן

העתיד תלוי בהשכלת החרדים

קלמן הוא אחד מאלפי החרדים - לפי הערכות 10,000 - שב–15 השנים האחרונות הבינו כי עתידם התעסוקתי ועתידה של ישראל כולה תלוי ברמת ההשכלה שהם ירכשו, והלכו לאקדמיה לרכוש ידע ומקצוע. אחרי לימודי מכינה קשים יחסית, שבהם רכש לראשונה ידע בסיסי במתמטיקה, פיזיקה (אנגלית היתה לו מהבית, שכן הוריו עלו מארה"ב), קלמן התחיל את לימודי המשפטים באחד ממעוזי החילוניות בירושלים - האוניברסיטה העברית.

קובאצ'י, עוד מעט 28, גדל בראש פינה, עבר את מסלול החיים החילוני הנפוץ יחסית של תיכון, צבא וטיול ארוך בדרום אמריקה. באחרונה הוא סיים את לימודי המשפטים, וכיום הוא בתחילת הסטאז' בפרקליטות מחוז ירושלים. ואולם בשלב כלשהו במסלול חייו הוא נעצר, כשלדבריו הבין שיש עוד כמה דברים חשובים מעבר למימוש העצמי שלו - ונרתם למשימת השילוב בין חרדים לחילונים.

הפרויקט נותן מענה לבעיה חמורה - הנשירה הגבוהה של סטודנטים חרדים. לפי חלק מההערכות, הנשירה מהמסגרות האקדמיות השונות, כולל המכינות, מגיעה לכ–50% בממוצע. התלמיד החרדי מגיע ללא לימודי ליבה, הוא מעולם לא פתר משוואה ובקושי יודע לשיר את האלפבית האמריקאי. "התחלנו את המכינה האקדמית 30 בחורים, ובכל מבחן נשר אחד", מספר קלמן. "נשארנו בסופו של דבר שבעה בחורים חרדים, ורק ארבעה התקבלו להמשך לימודים באוניברסיטה. זו כמות חומר לא נורמלית לקלוט בזמן קצר". כל השבעה שהמשיכו היו חברים בפרויקט בליבה חומה.

כדי לחבר בין השניים נדרש דילוג מעל רגשות טינה עזים בין חרדים לחילונים בישראל. "גם לפני שהגעתי לירושלים, ובוודאי לאחר שעברתי, הבורות שלי גרמה לי לשנוא את החרדים", מודה קובאצ'י. "לא ידעתי את מי אני שונא, אבל ידעתי שיש שחור ולבן והם רוצים לקחת לי את הכסף. לא היתה לי כל אינטראקציה עם חרדים, ובכל זאת שנאתי. וזה מצחיק שלכאורה בחברה שמחנכת לימודי ליבה ומתייחסת לפן החברתי האינטלקטואלי יש המון בורות כלפי החרדים".

השינוי הגיע, לדברי קובאצ'י, כשהוא "חטף שתי סטירות". הסטירה הראשונה היתה לפני כמה שנים, בזמן שחזר מבילוי. החבר שלצדו היה שתוי, והוא היה פיכח - ונהג במכונית. בטרמפיאדה ביציאה מירושלים הוא עצר לרגע, פנה לבחור החרדי שנופף בידו ושאל אותו בהתרסה: "אתה רוצה טרמפ ללשכת גיוס?". החבר שלצדו, שכיום פעיל בפרויקט, הגיב בזעם. "הוא נתן לי על הראש, וסיפר לי על הפרויקט הזה, ואז התחילה לחדור לי לראש המחשבה הזאת שיש זרם שלם בחברה שלי, שהוא חלק מהעם שלי, שהם אזרחים במדינה, ואני לא מכיר ולא רוצה להכיר".

זה עדיין לא הספיק. קובאצ'י היה עסוק בלימודיו ולא הקדיש לכך תשומת לב. שנה לאחר מכן, לקראת הבחירות ב–2013, הקמפיין של מפלגת יש עתיד הצליח להרגיז אותו. "מפלגה מסוימת חילקה מגבונים לחים, והמסר היה 'אתם תזיעו פחות כשהחרדים יעבדו'. זה מאוד הכעיס אותי", הוא אומר. "שם עשיתי את הסוויץ' - והבנתי שאני חייב להצטרף לפרויקט הזה. התחלתי לעבוד עם קלמן ורק סייעתי לו להבין את השפה המשפטית החדשה. הוא פשוט רץ עם זה קדימה וקיבל ציונים שאני בעצמי בחיים לא קיבלתי".

במפגש הראשון ביניהם, השניים כלל לא למדו. "רק הסברתי לו על העולם החרדי, מה זו ישיבה, איך נראה סדר היום", מספר קלמן. קובאצ'י מצדו, נתן לו רקע על העולם החילוני. "הבקשה היחידה שלי ממנו היתה שלעולם לא יבוא עם בגד אדום", אומר בחיוך קובאצ'י, אוהד שרוף של מכבי תל אביב. "זה הדבר היחיד שבאמת מהווה קו אדום מבחינתי. מכבי־הפועל זו מחלוקת יותר חמורה מכל מחלוקת דתית או פוליטית". בהמשך קובאצ'י גם לקח את קלמן, לראשונה בחייו, לצפות במשחק כדורסל.

קלמן מייצג דור חדש של צעירים. הוא אמנם משייך את עצמו חברתית למגזר החרדי, אבל הלך כמה צעדים לצד - והתנתק מהשליטה של ההנהגה הרבנית החרדית. "יש שינוי בשטח. האינטרנט עשה מהפך, וכיום יש הרבה יותר פתיחות לדעות שונות", הוא אומר. "זה גם בא לידי ביטוי בהנהגה. כשאני באתי לצאת ללימודים, ראש הישיבה שלי עודד אותי ואמר לי שזה דבר מבורך. גם חברי הכנסת צריכים להבין שהגיע הזמן לטפל בכלל של הציבור, ולא רק בבודדים".

בשיחה עמנו שוררת אידיליה בין השניים. יהיו אולי גם כאלה שיגידו שזו הטמנת הראש בחול והתעלמות מהבעיות. עולם המושגים שעולה בשיחה מתמקד במשותף, במאחד. קובאצ'י מבהיר שהוא לא רוצה שהחרדים ישתנו. "אני מעריץ אנשים כמו קלמן, שהולכים עד הסוף עם האמונה שלהם. זו זכות שניתנה לי להכיר אנשים כאלה". קלמן מצדו, אומר כי "למדתי להכיר שיש אנשים עם ערכים, שיש גם להם דברים מהותיים, וכמו שאני מצפה שיכבדו את הערכים שלי - אני מכבד את הערכים שלהם".

ובכל זאת, יש שפע של נושאים רגישים שנויים במחלוקת בין חילוניים לחרדים. קלמן, למשל, לא שירת בצבא, אלא השתחרר מגיוס בזכות חוק השוויון בנטל החדש של לפיד. קובאצ'י מצליח להבליג. לדבריו, "הצבא כמו שהוא כיום לא ערוך לקבל עשרות אלפי חרדים. אני כן חושב שצריכה להיות מסגרת אזרחית אולי לכאלה שהשירות הצבאי לא מתאים להם. לי אין זכות לשפוט את קלמן, שבחר לפי האפשרויות שניצבו בפניו". קלמן, מצדו, אומר כי יש לא מעט התנדבות במגזר החרדי שלא זוכה להכרה ולא נחשבת לשירות אזרחי.

הקונפליקטים בין חרדים לחילונים, בעיקר סביב המאבק על זהותה של ירושלים, מגיעים גם למחלוקות בין השניים.

קובאצ'י: "הייתי שמח אם היתה תחבורה ציבורית בשבת בירושלים. הייתי גם שמח אם הסינמה סיטי היה פתוח בשבת. אני כיום מתוך עיקרון לא הולך לשם, כי זה לא פתוח בשבת. כשמישהו אומר לי 'אל תיסע בשבת' - זה מכעיס אותי".

קלמן: "אני שמחתי שהיתה פשרה, שיפתחו בית קולנוע אחר בשבת. אבל אם היתה תחבורה ציבורית בשבת זה היה מפריע לי, כי זה פוגע בצביון הדתי של ירושלים. בתל אביב לא מעניין אותי מה קורה, אבל פה זה מפריע".

קובאצ'י: "לי גם מפריע שהיו נציגים בעיריית ירושלים שניסו למנוע מימון לבית לחיילים בודדים. זה הרתיח אותי, כי זו היתה פעולה לעומתית. מרגיז אותי גם שאין תקציב לבית הפתוח (ארגון של קהילת הלהט"ב) בירושלים".

קלמן: "גם אם היו שואלים חרדים רגילים אם להעביר תקציב לחיילים בודדים, הם היו אומרים שזה מבורך. לבית הפתוח אני חושב שלאנשים עם תפישות דתיות זה בעייתי. אני לא חושב שזה צריך להגיע מכספי ציבור כמו כל מועדון".

קובאצ'י סייע לקלמן גם בהחלטה החשובה בחייו: להתחתן. קלמן הספיק במהלך ההיכרות שלו להכיר סטודנטית חרדית באמצעות שידוך. בתחילת הדרך השדכנית לחצה עליו למהר ולקבל החלטה. "אכלתי מזה סרטים", הוא אומר בחיוך. "דיברנו על זה, והצד החילוני שלו, שאמר לי לקחת את הזמן שלי, מאוד הרגיע אותי". קובאצ'י: "בכל מקרה אני לא הייתי מחליט להתחתן אחרי חודשיים וכמובן שלא הייתי שומר נגיעה עד החתונה, אבל אני מבין שדברים יכולים להתנהל אחרת אצל החרדים".

"השתלבות ולא התבצרות"

הפרויקט לשילוב החרדים קרם עור וגידים לאחר מיצג אחד באוניברסיטה העברית שהלך רחוק מדי. הימים ימי מחאת הסטודנטים ב–2010. ברחבי המדינה סטודנטים יצאו להפגין נגד ההחלטה לאפשר לאברכים לקבל מאות שקלים בהבטחת הכנסה - אך לא לסטודנטים. גם באוניברסיטה העברית נערכה הפגנה של סטודנטים, שביטאו את זעמם על האפליה. כדי לבטא את העיוות, אחד הסטודנטים נשא על גבו סטודנט אחר, שהתחפש לחרדי, ורץ עמו בכל רחבי האוניברסיטה.

תומר דרור ואור רפפורט היו אז בשבוע הראשון ללימודיהם, ונטלו חלק פעיל בהפגנות. "היינו בתחושה שמשהו לא עובד כמו שצריך במדינה, שהמדינה צריכה לעודד השתלבות ולא התבצרות", מספר רפפורט. "אבל אחרי שראינו את הגימיק בקמפוס, הבנו שאנחנו לא בכיוון הנכון. הבנו שאנחנו רוצים להמשיך בנושא הזה של שילוב חרדים, ושזה נושא אסטרטגי, כלכלי וחברתי לעתיד ישראל, אבל צריך לעסוק בו בצורה קונסטורקטיבית - ולא רק לכעוס ולהגיד שהחרדי הוא טפיל".

רפפורט הצטרף לחברו דרור, והשניים נהפכו לפעילים בתנועה החברתית הירושלמית התעוררות, שמהווה גם סיעה במועצת העיר, ומשם המשיכו יחד לפעילות החברתית הנוכחית של עמותת ציוני דרך, שמפעילה את פרויקט בליבה חומה. דרור נראה כיצרי ובעל המזג הסוער מבין השניים, ומשמש יו"ר, ואילו רפפורט מגלם את המנכ"ל הקר והמחושב. שניהם ילידי 1986, צעירים שרוצים לשנות את פניה של המדינה.

רפפורט גדל בקיבוץ יפעת בצפון, סרן במילואים ביחידת 8200 שוויתר על משכורת גבוהה בהיי־טק, שממנה נהנים מרבית חבריו מהיחידה. במקום זאת הוא הגיע לירושלים - והחליט להתמקד בעשייה חברתית. "אנחנו לקראת פסח, חג החירות, ויש בהתמכרות הזאת לעבודה וקריירה גם משהו מן השיעבוד", הוא אומר. "היה ברור לי שזה לא הכיוון שלי. בעיני היה פה דור שהקים את המדינה ואחר כך דור ביסוס שלקח את ישראל למעלה בתחומים של מדע וכלכלה, ובעיני המשימה של הדור שלנו הוא עיצוב פניה של החברה הישראלית".

דרור הוא ירושלמי שגדל בבית דתי־לאומי, אך כיום אינו חובש כיפה. במחאה החברתית ב–2011 הוא היה פעיל מרכזי במסגרת אגודת הסטודנטים, והיה זה שהנחה את הפגנת החצי מיליון ההיא בכיכר רבין והלהיט את הקהל בשאגות "העם דורש צדק חברתי".

"אנחנו יודעים להוביל הפגנות ועשינו את זה בגדול", הוא אומר. "השאלה הגדולה היא איך כעת לוקחים את הזעם החילוני החברתי שאנחנו מכירים - הכעס כלפי 'החרדים הבטלנים', שרובם אגב כלל לא מכירים אותם - ומביאים את זה למקום טוב".

ב–2010 התחילו השניים לדבר על פרויקט של מפגשים בין סטודנטים חרדים לחילונים. הם הכירו בחור חרדי, בנו של ראש ישיבה, והקימו פורום חשיבה. אחד החברים בו היה סגן ראש עיריית ירושלים מטעם החרדים, יוסי דייטש, שיחד עם חרדי נוסף, מוטי פלדשטיין, עומד בראש קרן קמח, שמעניקה מלגות במיליוני שקלים לסטודנטים חרדים.

עבור החרדים, שדוגלים בהיבדלות, יוזמה של מפגשים בין חרדים לחילונים היתה מהלך רגיש. "הבנו שגם בתוך המגזר החרדי יש אתגר בלשבור את החומות. זה היה תהליך של שנה עד שהצלחנו להכין תוכנית אופרטיבית", מספר דרור.

הנציגים החרדים הצליחו להשיג הסכמה מהרבנים לפרויקט הזה, בעיקר לאחר שהאמינו כי הוא יתרום גם להכרת היהדות לחילונים. לא רק זאת - המימון הראשוני לפרויקט הגיע מקרן וולפסון, קרן בבעלות חרדית. "אנחנו מאמינים שאף אחד לא צריך ולא מנסה לשנות את השני, אלא יש להם מצע כדי לקיים דיון", אומר רפפורט.

זה התחיל בפיילוט של עשרה זוגות במיקרוקוסמוס של ירושלים, והמשיך במיזם רחב היקף שמגיע גם לסטודנטים חרדים בטכניון בחיפה - ובאחרונה גם במיזם ראשוני לבדואים באוניברסיטת בן גוריון. נשים לא משתתפות בפרויקט. "החינוך של הנשים בסמינרים החרדיים הוא ברמה גבוהה והן לא צריכות עזרה", טוען דרור, "ולהצמיד סטודנטיות לחרדים זה לא מעשי. אנחנו יודעים מתי לא לדרוך על מוקשים ולפוצץ אותם. גם אצלנו יש מחלוקות בנוגע לשאלה אם על מדינת ישראל לממן לחרדים כיתות לימוד נפרדות לגברים ונשים. אבל גם אם זה לא יהיה, סטודנטית חונכת אחת על אחד עם חרדי זה לעולם לא יעבוד".

רפפורט: "בבסיס של הצלחה של הפרויקט הזה יש גם סקרנות אדירה משני הצדדים. אנחנו חיים באותה עיר, מסתובבים באותם רחובות וחולקים את אותה מציאות, אבל כל אחד בגטו שלו".

כיום מפעילה העמותה רכז פעילות בקרב החרדים ורכז נוסף בקרב החילונים. הפעילות אצל החרדים נעשית רק כשהם כבר באוניברסיטה, ולא נעשה ניסיון להוציא חרדים כשהם עדיין בישיבה. "גם אם אני מאמין בכל לבי שהם צריכים לרכוש השכלה, אני החלטתי לפגוש אותם רק בנקודה שבה הם רוצים לפגוש אותי - כשהם כבר רוצים לרכוש השכלה גבוהה", אומר דרור. "לקח לנו הרבה זמן עד שהכירו בנו. יש כיום מכללות חרדיות שמאפשרות לנו להיכנס ולדבר לפני הכיתות, ויש מקומות שלא מאפשרים - אבל הנושא הזה עובר מפה לאוזן. מבחינתם יש בזה גם אמירה - הם מאפשרים להכיר בעולם הערכים החילוני".

המאבק של דרור ורפפורט הוא בעיקר נגד השיח הקוטבי בין שתי האוכלוסיות. "יש שני כוחות שניזונים מדם - התקשורת והפוליטיקה - והם הולכים יד ביד", אומר רפפורט. "ראינו את זה בחוק השוויון בנטל של יאיר לפיד, שדווקא גרם נזק ולירידה במספר החרדים שהתגייסו, ומנגד החרדים יצאו לרחובות והפגינו כי זה עזר להם לאחד את השורות. בסופו של דבר כולנו רק הפסדנו מזה".

דרור: "אם הרוח של הפרויקט שלנו היתה נושבת במסדרונות הכנסת והממשלה היה הרבה פחות קיטוב בעם ישראל, ויותר חרדים שיוצאים לעבוד ולעשות שירות אזרחי - ופחות בעיות כלכליות".

לרפפורט ודרור יש בסיס להאמין כי הפרויקט אכן עשוי לשנות את פניה של ישראל. הסטודנטים שהם בוחרים הם בעלי אופי מנהיגותי, כאלה שיש בהם איכותיות שעשויות להפוך אותם לסוכני שינוי בחברה שלהם. "בעוד 10–20 שנה הבוגרים של הפרויקט שלנו יהיו מנכ"לים בעמדות השפעה בכירות, והם ישקלו אם להעסיק חרדי או לא. המפגש הזה ישפיע על ההחלטה שלהם", אומר רפפורט.

דרור: "הדבר היפה הוא שהפרויקט הזה ניתן לשכפול כמעט בלתי־נגמר. סטודנטים יש, ורק צריך מלגות. אנחנו חיים כיום מתרומות של קרנות וגופים פרטיים, והדבר היחיד שחוסם אותנו מלהתרחב לעוד סטודנטים שנמצאים ברשימות ההמתנה הוא התקציב. יש סטודנטים שצריכים את העזרה שלנו ואין לנו את היכולת הכלכלית לעזור להם. כיום גם מוסדות הלימוד עוזרים לנו, כי מחקרים שלנו גילו שאחוזי הנשירה למי שמשתתף בפרויקט שלנו הם אפסיים, לעומת נשירה של 50% אצל האחרים".

בחזרה לקלמן. הוא כבר הספיק להקים באוניברסיטה העברית תא סטודנטים חרדי שמונה עשרות צעירים חרדים. כששואלים אותו מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, התשובה שלו מגיעה מאותם עולם הערכים של הפרויקט שבו הוא משתתף כיום. "אני רוצה להיות חלק מהמנהיגות החרדית שמייצרת שינוי", הוא אומר בהתלהבות. "ההנהגה החרדית לא מייצגת את העם בשטח. חשוב לי מאוד שיהיו ישיבות וכוללים, אבל חשוב לי גם לדאוג לאנשים שתקועים בכולל ולא יכולים לצאת משם להשכלה ועבודה. צריך לתת אלטרנטיבה - ויותר חשוב לתת הכרה, כדי שיבינו שיש ערך ביציאה לעבודה".

קובאצ'י: "לדעתי הפרויקט הזה הוא כמו אבן שפוגעת במים - וגלי ההדף משפיעים על מעגלים אינסופיים. אני מסתובב כיום בספרייה ורואה יותר ויותר חרדים, ולאט־לאט זה יגרום ליותר ויותר מעסיקים לרצות עובדים חרדים. אני מספר לחברים שלי על הפרויקט הזה עם אור בעיניים. בלי קשר לחיבור האישי המיוחד שלי עם הלל, אני מאמין שיותר ויותר אנשים יכולים לשנות את השיח מלעומתי ושונא לשיח אוהד ומקבל".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker