האם משה כחלון הגיע 
לגן עדן בלי למות?

10 הסיפורים והאגדות של מחסלי הרפורמות – שיילחמו במי שמיועד להיות שר האוצר החדש ■ טור סוף השבוע של גיא רולניק

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים129
גיא רולניק
גיא רולניק

״הריכוזיות של הבנקים, המשמעות שלה, אם אתה מסתכל על מה שקורה (במערכת הבנקאות) בישראל, אני חושב ש-1% מהעסקים קיבלו נתח עצום מכל האשראי במשק. המשמעות של זה היא שיש עסקים רבים אחרים שהיו יכולים להצליח, אבל לא קיבלו את ההלוואות. ואם זה מבוסס על קשרים, על 'מועדון', אז ברור שאתה מפסיד הרבה צמיחה כלכלית פוטנציאלית. אז צריך לעשות רפורמות, להבטיח את חוסנם של הבנקים, אבל גם ליצור תחרות ביניהם. יש לנו עדיין דרך ארוכה לעבור. לא עשינו את זה. הוצאנו את הבנקים מבעלות צולבת על עסקים, אבל אין לנו עדיין מספיק תחרות בבנקים כפי שהייתי רוצה שתהיה בישראל. אנחנו זקוקים לזה” ( ב-Markerweek, מארס 2014)

משה כחלון יו"ר מפלגת כולנו צילום: רמי שלוש

האם שוב יתברר שראש הממשלה שלנו חזק בדיבורים אבל חלש בביצועים?

לכאורה, ראש הממשלה קיבל סוף־סוף את שהיה לו אי־פעם לקידום הרעיונות שלו על תחרות, שבירת הריכוזיות במערכת הפיננסית וחיסול בנקאות המקורבים שהתחברה למועדון ההון־שלטון־עיתון כדי לייצר סדר כלכלי המשרת את המועדון. בניגוד למחנה הציוני ויש עתיד, שמעדיפים למכור לציבור את הרעיון שממשלה גדולה יכולה לפתור את כל הבעיות של הכלכלה, שר האוצר שעליו הכריז השבוע נתניהו מאמין לפני הכל בכוחות השוק. הוא לא מאמין ב״יד הנעלמה״ ולכן נחוש לשבור ריכוזיות ולהילחם בכשלי השוק, והוא גם לא חסיד שוטה של אנשי העסקים שניזונים ממונופולים ומקשרי הון־שלטון שרוממות ״השוק החופשי״ בפיהם אבל עסוקים רוב זמנם בחסימת מתחרים וקבלת הגנות, הטבות ופטורים מהממשלה.

אבל לא חלפו 48 שעות מאז שראש הממשלה הודיע שמשה כחלון הוא שר האוצר שלו, וכבר הוא קפץ לו הביבי, ושר האוצר מגלה בתקשורת שראש הממשלה הבטיח ליישום רפורמות כואבות וקשות נגד קבוצות האינטרס לאריה דרעי - שמעולם לא גילה שום עניין בקידום משק חופשי ותחרותי יותר.

בנימין נתניהו ומשה כחלון
בנימין נתניהו ומשה כחלוןצילום: רויטרס

לפני שלושה חודשים כחלון חשב שהוא מבין איך עובדים הפוליטיקה ומסדרונות הכסף והכוח בישראל. הוא הרי היה שחקן פוליטי משופשף באחת משתי הפלטפורמות הפוליטיות הכי מסואבות, ותיקות וחזקות במשק. הוא גם חשב שהוא מבין איך עובדת שליטת הטייקונים בכסף, בכוח, בעיתונות, ולעתים גם במומחים ובאנשי אקדמיה: הוא התמודד עמם במשך שלוש שנים כאשר פתח את שוק הסלולר לתחרות ומצא מולו את נוחי דנקנר, אילן בן דב ושאול אלוביץ', שעמדו בראש פירמידות רבות עוצמה ששלטו בעשרות מיליארדי דולרים של כסף ציבורי.

אבל רק כאשר החלה מערכת הבחירות הוא הבין שהוא סיים בקושי סמסטר שנה א׳ בתואר הבינתחומי בהון־שלטון־עיתון הישראלי: כיצד עובד קפיטליזם המקורבים וסוציאליזם קבוצות האינטרס הישראלי, השיטה שבה הכנופיות המאורגנות בפיננסים, בכסף, במגזר הציבורי מאלפות פוליטיקאים שמנסים להפר את שיווי המשקל במשק.

מכל עבר הגיעו הצעות של תורמים גדולים המחוברים לטייקונים, לפוליטיקאים מורשעים בפלילים ולוועדי עובדים גדולים וקטנים. הם באו אליו עם גזרים גדולים והציעו ״חברות״. איש מהם לא דרש כלום. אתה רק צריך להצטרף לחבר׳ה הטובים. כאשר הוא סירב לגזרים, הגיע שלב המקלות.

הוא קיבל איתותים מכל כיוון: מבעלי כלי תקשורת, מטייקונים, ממאכערים בכירים במגזר הציבורי — אתה הולך בכיוון לא טוב. לא ככה מגיעים לשלטון. כדאי שתתחבר למפלגה שלנו, לבחור שלנו, שאותו אנחנו מכירים, כדאי שתחליף מצע, כדאי שתתאפס על עצמך ותבין איפה הכוח והכסף.

אתה עושה טעות בכך שאתה בונה על הציבור הרחב והמפוזר. הוא שותף גרוע, הוא לא ממוקד, הוא לא באמת מבין מה קורה, וברגע האמת הוא יהיה אדיש. במקרה הצורך נסובב אותו נגדך. לצאת לדרך עם מאות אלפי ישראלים שאינם שייכים לקבוצת אינטרס או מחוברים לכסף גדול זה בדיוק כמו לצאת לבד לדרך. אתה תישאר לבד.

בשפה של TheMarker, כחלון עשוי להיות אחד משרי האוצר הראשונים שעושה את הבלתי ייאמןן: מגיע לתפקיד בלי גיבוי של מונופולים גדולים, קבוצות אינטרס, מיליארדרים עם אינטרסים כלכליים ברורים. בלי גיבוי ובלי מטען, בלי חובות שצריך לשלם לקבוצות אינטרס גדולות. בשפה הכחלונית, שהיא יותר אותנטית ומושכת כמובן, הוא ״הגיע לגן עדן בלי למות״.

יצחק תשובה ורקפת רוסק עמינחצילום: עופר וקנין

תוך חודשים ספורים נגלה אם כחלון באמת לא ״מת״ לנו בדרך: אם הוא משוחרר לחלוטין מיצחק תשובה, שתרם למכללה שבה הוא ישב, ומקובי מימון, שהיה חברו במשך שנים - שני טייקונים שהוא צריך לפרק להם את המונופול ולהטיל פיקוח על מחיר הגז שלהם. מהר מאוד יתברר אם הוא עדיין מרגיש חלק מעולם המונופולים הציבוריים המחוברים לליכוד ואם יש לו חברים, מכרים וידידים שעמוסים בדירות להשקעה וצוחקים כאשר הם שומעים שיש פוליטיקאי שרוצה לחתוך את מחירי הדירות.

מהר מאוד יתברר אם הוא באמת נחוש לעבוד עבור הציבור - ולכן יעשה הכל כדי לא לאיים על ראש הממשלה; או שהוא ממוקד ביחסי ציבור עצמיים - ולכן הוא מתכוון להסביר לכולם למה אי אפשר לעבוד עם נתניהו, בדיוק כמו קודמו בתפקיד שגרף 11 מנדטים על בסיס הקמפיין הפתטי ש״לא נתנו לי לעבוד״.

אבל בעוד כחלון צריך להחליט אם הוא באמת לא מת בדרך לגן עדן, מיהם האנשים שהוא לוקח אתו למשימה הבלתי אפשרית וכיצד גורמים להם לעבוד יחד למען ערכים ורעיונות משותפים ולא אחד נגד השני למען האגו או הג׳וב הבא, הכנופיות כבר נערכות. מתוך הימ״חים נשלפות ערכות הלחימה ברפורמות, מגויסים לוביסטים, עורכי דין, פרופסורים לכלכלה מהארץ ומהעולם, עיתונאים ומאכערים בהווה ובעבר שיכינו את מתקפת הארטילריה כדי לעצור כל רפורמה שמאיימת על מוקדי הכוח במשק. הנה תזכורת לנרטיבים, לסיפורים ולאגדות שבהם הם ישתמשו בחודשים הקרובים - מדריך ראשון לרפורמטור, שסביר להניח שבשנתיים הקרובות ניאלץ לחזור אליו שוב ושוב ושוב.

1. ״זה לא נוסה מעולם״. אין דבר שמקבלי החלטות, בעיקר במגזר הציבורי, שונאים יותר מאשר דברים חדשים. למה לעשות מחר בבוקר משהו חדש אם אפשר לעשות בדיוק את מה שעשינו אתמול ושלשום? גם הציבור, זה שמוטל על גחונו, עסוק בהישרדות, תמיד יעדיף את הקיים, הבטוח והידוע על פני הבלתי נודע, בעיקר כאשר יסבירו לו את כל הסכנות הטמונות בשינויים. האינסטינקט הבסיסי של הציבור, דווקא החלשים ביותר בתוכו הוא שמוטב לשמור על הקיים.

המציאות הפוכה כמובן: רק התחדשות, רק שינויים מבניים, רק פריצות דרך יכולים להביא לשינוי במאזן הכוחות במשק. גם אם יש סיכונים, גם אם יהיו טעויות — המחיר של שמירה על הקיים יהיה כבד מנשוא. כיום, יותר מתמיד, צריך ללכת הכי רחוק בשינויים מבניים, כי אם נמתין נמצא עצמנו במצבן של חלק מהדמוקרטיות במערב ששבויות הרמטית בידי קבוצות האינטרס ומשק מסואב שאי אפשר להוציא יותר משיווי המשקל.

2. ״זה יפגע בפרטיות״. פרטיות היא נושא חם כיום ותמיד היתה. בסוף שנות ה–90 נעשה ניסיון להכניס תחרות למערכת הבנקאות באמצעות חוק נתוני אשראי שיאפשר תחרות בתחום. הבנקים, בסיוע העיתונים המשרתים אותם, מיהרו להלך אימים על הח"כים ב״אובדן הפרטיות״, ב״אח הגדול״. לא בטוח שהח"כים ומקבלי ההחלטות האמינו לאיומים האלה, אבל זה סיפק תירוץ טוב לגנוז את הרפורמות ולשרת את הכסף ואת הסטטוס־קוו.

יש סיכוי טוב שהסיפורים האלה יחזרו גם הפעם, וזה יהיה מגוחך מתמיד: בעידן שבו לשלוש חברות האינטרנט הגדולות — גוגל, פייסבוק ואפל — יש כל פיסת מידע כמעט על כל אחד מאתנו, מה עשינו, מה נעשה, מה אנחנו שוקלים לעשות, הרעיון שהבנקים הם שומרי הפרטיות שלנו הוא משעשע.

3. ״זה יפגע בבטיחות״. במדינות רבות בעולם נהנים האזרחים משירות המכוניות של אובר: כל אחד יכול לעבור את מבחן החברה, מבחן השוק ומבחן מאות נוסעים — ולהיות נהג. רק לא בישראל. כי כאן יש רגולטור ששומר על הבטיחות, שהיא שם קוד של שמירה על גילדה או קבוצת אינטרס קיימת. רוב היבואנים הבלעדיים הגדולים בישראל, כמו גם אלפי תעשיינים מוגנים, מתחרים בשם ״הבטיחות״ או ״האיכות״ — שהיא שם קוד למחסומי תחרות שנועדו לשרת שחקנים קיימים וקבוצות אינטרס קיימות. בקרוב גם בפיננסים ובבנקאות: החבורה שיונקת מאתנו 100 מיליארד שקל בשנה ומספקת בתמורה שירותים עלובים תסביר לנו שזה הסדר הקיים הטוב ביותר ואסור לשנותו. כך הסבירו לנו לפני חמש שנים, לפני שגולן טלקום נכנסה לשוק הסלולר. היום אנחנו מבינים שזה בלוף.

4. ״זה יפגע ביציבות״. בנק ישראל יהיה החסם העיקרי לפירוק הריכוזיות במערכת הבנקאות ולהכנסת תחרות. בבנק המרכזי ממוקדים ביציבות המערכת ולא גילו עניין ב–50 השנים האחרונות בהכנסת תחרות למערכת שבה שני בנקים מנתבים 60% מהאשראי במשק ויש להם הוצאות שכר מיותרות של 5–10 מיליארד שקל, שמגולגלות על כלל המשק ובעיקר על השכבות החלשות.

בבנק המרכזי יסבירו לנו שאי אפשר להכניס תחרות משמעותית לבנקים כי זה ״יפגע ביציבות״. כלומר — עם ישראל משועבד ליציבות של הבנקים, שיונקים ממנו רנטות מונופוליסטיות אדירות ומחלקים סכומי כסף אדירים לקומץ טייקונים, כושלים ברובם. זה הזמן להסביר לבנק ישראל ולבעלי השליטה בבנקים שלא צריכה להיות כל בעיה ביציבות: אפשר לגייס הון לבנקים ולהרחיב את בסיס הונם בהנפקת זכויות או לפי הצורך בהזרמת כספים מהאוצר. זה יהיה שווה כל שקל כדי להכניס תחרות בבנקים.

5. ״זה יפגע בעובדים״. הנרטיב הזה יהיה כמו תמיד האפקטיבי ביותר. מנהלי הבנקים, בעלי השליטה ומקורביהם נערכים לשלוח למערכה את ועדי העובדים מדור א׳ של הבנקים. אלה האחרונים יקבלו גם את שיתוף הפעולה של צמרת העובדים במונופולים הציבוריים, כמו חברת החשמל, הנמלים, רשות שדות התעופה, מקורות או התעשייה האווירית. חברי המאיון העליון במונופולים, הנהנים מהסדר הכלכלי הקיים, יעשו הכל.

הציבור הרחב והמפוזר יגלה כהרגלו אדישות למאבק. בעוד שעבור הקבוצות הקטנות והמאורגנות כל רפורמה עשויה לקחת מאות אלפי ומיליוני שקלים — סכומים שקל לארגן כדי להיאבק — הרי שהנהנים מהרפורמות הם קבוצה גדולה שלעולם לא תוכל להתארגן, מאחר שהתועלת לכל אחד היא קטנה הרבה יותר. התוצאה, כמו תמיד, תהיה מתקפה ממוקדת של הנפגעים הפוטנציאלים נגד הרפורמה ואדישות של הנהנים הפוטנציאלים.

כמובן שהמציאות הפוכה מהנרטיב של קבוצות העובדים הבכירים, המחוברים, המאורגנים והנהנים מהמצב הקיים: פירוק הריכוזיות יתחיל תהליך של ייבוש בורות השומן וחוסר היעילות ויזרים הון ואנרגיה של כישרון למשק. הוא יזרים כסף לידי השכבות החלשות ויגדיל את הרווחה הכוללת. מאות אלפי ומיליוני עובדים לא מחוברים ישלמו פחות, יקבלו הזדמנויות שוות יותר בשוק המימון, והמים העומדים במערכת העסקית בישראל יתרעננו סוף־סוף.

6. ״זה לא הזמן״. לדידן של קבוצות האינטרס הנהנות מהסדר הקיים, זה אף פעם לא הזמן לביצוע רפורמות. כי עכשיו הבורסה עולה או יורדת, ויש אבטלה נמוכה או גבוהה, והצמיחה האטה והממשלה ימנית או שמאלנית, ובכלל צריך לבדוק, לשקול ולהתייעץ ולהמתין שהממשלה תיפול ויבוא שר חדש שיהיה יותר חבר'מן ויבין את כלל הברזל: שר אוצר אמור להעביר כסף מציבור רחב, מפוזר והטרגוני לקבוצות אינטרס קטנות, מאורגנות ועירניות, או לחלופין לערבב את הכסף בין הקבוצות הגדולות הלא מאורגנות. הוא יכול לעשות הכל — רק לא להתעסק עם הקבוצות הקטנות והחזקות. לא בבנקים, לא במונופולים ובוודאי לא באלה שיש להם יכולת לקבל את אהדת התקשורת.

7. ״זה לא הנושא״. אחד הרגעים הקומיים והטראגיים ביותר במאבק על פירוק הריכוזיות במשק, שהתנהל בימי שלטון הטייקונים ב–2008–2012, התרחש כאשר חלק מהלוביסטים שלהם הסבירו שהממשלה מפקירה את הדברים ״החשובים״, כמו ״חינוך״, ״חרדים״ ו״ערבים״. זה נשמע טוב, אבל אין לזה כל קשר למציאות. ראש הממשלה, שר האוצר, שר החינוך ורוב הפקידים הקדישו חלק קטן מזמנם לנושא — והיו חופשיים לעסוק בכל שאר הנושאים. ואכן בשנים האחרונות בוצעו רפורמות והשקעות ברוב התחומים האלה.

אם לא נטפל בריכוזי הכוח בשוק ההון ובמגזר הציבורי, ספק רב אם הטיפול בכל תחומי המשק יתקדם. כל עוד המדיניות הכלכלית והמשאבים מחולקים לפי מפתחות כוח ואנחנו משמרים מבנים לא יעילים, לא נוכל לצמצם את האי־שוויון ולהגדיל את הפריון והיעילות. האי־שוויון בהכנסה ובעושר אינו רק תוצאה של חינוך, גלובליזציה או מהפכת הטכנולוגיה. הוא משקף בעיקר אי־שוויון בכוח. כניסתו של כחלון למשרד האוצר היא הזדמנות חד־פעמית לשיווי משקל חדש בתחום הזה. הגיע הזמן להחזיר את החברות הממשלתיות, המשרדים הממשלתיים, העיריות והכסף בשוק ההון לבעליהם — משלמי המסים, החוסכים והמשקיעים.

8. ״זה נגד עסקים״. לא רק את העובדים יש להתסיס נגד הרפורמות הכלכליות — במקביל צריך לשכנע את אנשי העסקים שהמדיניות הכלכלית של כחלון היא ״נגד עסקים״. סקר שנערך ערב הבחירות העלה תוצאה מעניינת: רוב המנכ״לים ויושבי הראש של החברות הגדולות רצו לראות במשרד האוצר את המועמד של המפלגה שהציעה העלאת מסים והגדלת הממשלה, ורק מעטים רצו לראות את המועמד שרצה לפרק מוקדי כוח ולהגביר תחרות.

זה אינו מפתיע: רוב אנשי העסקים ורוב הקבוצות החזקות במונופולים הציבוריים שואבים את כוחם ועושרם מריכוזיות, מתחרות נמוכה ומקשרי הון־שלטון. לכן הם מעדיפים מיסוי גבוה על פני כניסת מתחרים חדשים. הדרך היחידה להילחם בהם היא לשוב ולהסביר לציבור שמדיניות שתומכת בצמיחה, בתעסוקה ובצמצום האי־שוויון היא מדיניות ״בעד שוק״ ולא ״בעד עסקים״. פירוק ריכוזיות, הכנסות תחרות ושבירת מבנים לא יעילים תפגע בנתחי השוק ובמעמד הקבוצות הנהנות מהסדר הקיים, אבל תרים למעלה יזמים חדשים ועובדים חדשים.

9. ״אין צורך ברפורמה. אנחנו כבר פועלים בכיוון״. בשנה האחרונה נמצאים הבנקים במתקפת יחסי ציבור חסרת תקדים: תחילה הם הרימו את נס ״העסקים הקטנים״ ובאחרונה גם החלו לדבר על ״דיגיטל״ ו״אינטרנט״. אלה יוזמות חסרות חשיבות וריקות מתוכן, כי הן לא נובעות מלחץ תחרותי אמיתי, אלא מניסיון לייצר מצג שווא של תחרות וחדשנות במקרה הטוב, או להיערך למדיניות מחירים טורפנית מונופוליסטית במקרה של כניסת מתחרים חדשים. חברות הייעוץ הבינלאומיות מקינזי ובוסטון קונסאלטינג ייקראו לדגל להכין את המצגות שמסבירות שאין צורך בתחרות נוספת במערכת הבנקאות. את המצגת שהכינה לפני ארבע שנים מקינזי עבור קבוצת אי.די.בי המסבירה שאין בעיית ריכוזיות במשק עדיין אפשר למצוא באתר של משרד האוצר. הציבור לא צריך להיות תלוי בטוב לבם של הבנקים או מונופולים אחרים שעושים קולות ״חברתיים״. רק תחרות, רק רגולציה שמייצרת מגרש משחקים וחוקים הוגנים יכולה להציל את הציבור מלפיתת הברזל המונופוליסטית של הענקים.

10. ״אין לזה סיכוי, צריך להיות ריאלי״. כן, הקולות האלה כבר נשמעים מסביב למשרד האוצר וגם בדרג הפוליטי. תבוסתנות פוליטית. תחת מסך של ריאל פוליטיק מנמיכים את הציפיות ומסמנים יעדים פשוטים וקרובים. זאת תהיה כמובן בגידה בציבור: תפקידם של פוליטיקאים אינו רק לפעול בתוך מתחם הפעולה הקיים במערכת הפוליטית, אלא לפעמים גם להגדיר מחדש את גבולות המשחק. ריאל פוליטיק היא בעצם הכפפה של כללי המשחק לכוח של קבוצות האינטרס החזקות. תפקידו של כחלון הוא להביא לצוות שלו אנשים שרוצים להגדיר מחדש את כללי המשחק במגזר הפיננסי ובמגזר הציבורי ולהרחיק את אלה שיודעים להסביר מדוע זה לא אפשרי. מאלה שבענו.

קובי מימון צילום: מוטי קמחי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker