אין מי שמטפל בכם |

החיסכון של המדינה על חשבון המטופלים: שלם 600 שקל או תביא מלווה

הרפואה הפרטית שאף אחד לא משלם עבורה: לקלח את סבתא שחלתה, להאכיל את הדוד אחרי ניתוח, לנקות, להרגיע, לעודד ולעזור איפה שצריך ■ 
ומי שאין לו קרובים? הוא יכול רק להתפלל

רוני לינדר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רוני לינדר

כשטלי מתל אביב הגיעה לפני כמה חודשים לבקר את סבתה בבית החולים, היא לא תיארה לעצמה שהביקור ייהפך לחוויה טראומטית לשתיהן. "כשהגעתי ראיתי שסבתא צריכה רחצה. ניגשתי לעמדת האחיות וביקשתי שיבואו לנקות אותה. אחת מהן לא התייחסה, והשנייה אמרה לי ש'יבואו מאוחר יותר'. כשניסיתי להבין מתי - האחות אמרה שהיא לא יודעת. אמרתי להן שזה קריטי, אבל זה לא שינה כלום". אחרי כמה דקות חזרה טלי לעמדת האחיות. "שאלתי - 'אולי מישהו יכול לרחוץ אותה?', אז ענו לי: 'היום זה לא יום האמבטיה'. הייתי בשוק, התפוצצתי. שאלתי את האחיות: 'אז אני צריכה לרחוץ אותה? אני לא יכולה'. האחות ענתה: 'אז תחכי'".

בשלב הזה טלי הבינה שאין לה ברירה אלא לרחוץ בעצמה את סבתה, עניין שהיה קשה וכואב לשתיהן: "היא הרגישה עם זה נורא וכל הזמן אמרה לי: 'את לא חייבת, את לא חייבת'. אמרתי לה 'אי אפשר להשאיר אותך כך', והתחלתי להסתובב לבד במסדרונות כדי לחפש חיתול. אחרי האמבטיה ניגשתי והתחננתי בפני האחיות: 'אני לא יכולה לחתל ולהלביש אותה לבד, שמישהו יעזור לי', ורק אז הגיע איש כוח עזר ועזר לי. אחרת היא היתה נשארת עירומה".

הסיפור של טלי אולי חריג וכואב במיוחד, אבל זה ממש לא נדיר שבן משפחה מבצע בבית החולים מטלות שאמורות להיות מטופלות על ידי צוות המחלקה. כשמדברים על מערכת הבריאות בישראל, מדברים בדרך כלל על הרופאים והאחיות, המטופלים, המנהלים וכוח העזר. אך יש עוד שחקן מרכזי אחד, אם כי הרבה פחות מדובר: המלווה של החולה - בן המשפחה או החבר שיושב לצדו ופוקח עין על המתרחש במחלקה.

צילום: ניר קידר

למלווים בבתי החולים אין אמנם מעמד משפטי או פורמלי, והם לא "נספרים" באף סטטיסטיקה, אך הם כבר מזמן לא, ואולי מעולם לא היו, רק האנשים שמגיעים לבקר ולהפיג את השעמום של המטופל. למעשה, פעמים רבות המלווים מוצאים עצמם ממלאים תפקיד כפול של סיוע בסיעוד, טיפול והאכלה של המטופל, לצד בקרה הדוקה על טיב הטיפול שהוא מקבל.

"במהלך חמש השנים שטיפלתי באמי שמתה בגיל 87, למדתי שאם לא אנהל את פרויקט הבריאות שלה עד הפרטים הכי קטנים, זה יעלה לה בחייה", כתבה אשה מבוגרת לפרויקט "מכתבים לבריאות" שמרכז סיפורי חולים במערכת הבריאות ושולח אותם לשרי הבריאות, האוצר וראש הממשלה. "הזלזול במתן תרופות הביא אותי להחלטה שרק בן משפחה עושה זאת ולשם כך נאלצנו להיות במחיצתה סביב השעון, כאשר במהלך אותן חמש שנים ביליתי לפחות 120 לילות בבית החולים", מספרת האשה. "כך למשל, רופאה החליטה להחליף כדור שינה (בונדורמין במקום וובן או להפך), אבל במקום להחליף הוסיפו אותו לרשימה. בלילה, כשהאחות נתנה כדורים, ראיתי שיש שם יותר מדי. שאלתי מה זה כל כדור והיא אמרה לי באדיבות, 'זה בונדורמין וזה וובן'. כשהערתי את תשומת לבה היא התנצלה ברפרוף…".

מקרה אחר שמתארת האשה הוא כיצד המחסור בכוח אדם פוגע בהוראות הרפואיות עצמן: "כחולת סוכרת קשה אמי קיבלה תרופה לסוכרת לפני האוכל ותרופה לסוכרת במהלך הארוחה. האחיות בכל המחלקות בכל בתי החולים (היא אושפזה בכמה בתי חולים) נהגו לתת לה את כל התרופות יחד, בידיעה שזה לא תקין ומסוכן (גורם לנפילת סוכר). כשהערתי את תשומת לבן הן אמרו שיש הרבה חולים ושהן לא יכולות לתת לכל חולה תרופות מתי שהוא צריך - אז נותנים ביחד. מאז דאגתי שבכל ארוחה יהיה בן משפחה ואנחנו נתנו את התרופות".

"הרגשתי שזה מסוכן לעזוב אותה"

למעשה, מרגע שאדם מתאשפז - הוא "מאשפז" אתו לרוב גם את בני המשפחה. ואכן, כשמדברים על משבר כוח האדם ועל המחסור החמור באחיות בישראל לעומת מדינות OECD, לא מזכירים את אחת מתופעות הלוואי של המחסור: הצורך, כמעט החובה, שהוא מטיל על בני משפחה של מאושפזים לשבת צמוד לבן המשפחה המאושפז, להשגיח עליו, לוודא כי הוא מקבל את הטיפול הראוי - ולעתים אפילו להשגיח על המטפלים בו כדי למנוע מהם לעשות טעויות.

"כשאמא שלי התאשפזה פחדתי להשאיר אותה במחלקה לבד אפילו לרגע", מספרת לנו רינה (שם בדוי). "הרגשתי שזה מסוכן לעזוב אותה. למשל, היא נורא רצתה לצאת מהמיטה - ופעם כשהגעתי מוקדם בבוקר אחרי שישנתי בלילה בבית, מצאתי אותה עם הרגליים בחוץ, כמעט נופלת. החשש היה גם שלא יהיה מי שיאכיל אותה, אף על פי שכן סמכתי על הכוח הסיעודי המסור, אבל היו להם המוני חולים".

את השווי הכלכלי של המלווים במערכת הבריאות איש לא בדק מעולם. למעשה, אין כמעט מחקרים על נושא המלווים, למרות הנוכחות המסיבית והמשמעותית שלהם בבתי החולים. ואולם אפשר להגיד בביטחון כי "העבודה" שמבצעים המלווים היא לא רק חיונית עד כדי הצלת חיים לעתים, אלא גם שוות ערך כספי - בתי החולים מסתמכים במידה רבה על נוכחותם בתכנון כוח האדם הדחוק ממילא, וסביר להניח כי אם לא היו מלווים בבתי החולים - תקצוב כוח האדם במערכת הבריאות היה חייב להשתנות ולגדול. אם מחפשים תופעה דומה של כוח כלכלי סמוי מן העין, אפשר למצוא זאת, למשל, בעשרות ומאות אלפי סבים וסבתות שעושים בייביסיטר לילדים בשעות אחר הצהריים כדי לאפשר להורים לעבוד, וזאת בלא תמורה, והם במידה רבה כוח מניע בכלכלה.

"בנסיבות הקיימות, מלווה נהפך להיות דבר ממש הכרחי", אומר עו"ד עדי ניב־יגודה, מומחה למשפט רפואי וחבר בוועדת גרמן. "בוועדת גרמן, כשהייתי בעד הרחבת הסדרי הבחירה (יכולת הבחירה של מבוטחי קופות החולים בבית החולים שבו יטופלו, רל"ג) זה היה בין היתר מתוך השיקול הזה: כאשר מאשפזים למשל הורה מבוגר בניגוד לרצונו בבית חולים שקרוב למקום מגוריו אבל מרוחק מילדיו - זה פוגע גם בפריון העבודה של הילדים שצריכים לנסוע רחוק, וגם מקשה עליהם את עצם הליווי". לדבריו, "כמובן שבמערכת מתוקנת לא צריכים להתבסס על מלווים כדי לקבל טיפול טוב, אבל במצוקת כוח האדם שקיימת זה כבר לא מותרות, אלא משהו הכרחי. הצוות הרפואי מסתמך יותר ויותר על אותם מלווים".

צילום: ניר כפרי

"אתה יודע שאם לא תהיה שם - הם לא יכולים לבד"

שירי שאול היא אחות במחלקה פנימית ג' במרכז הרפואי בילינסון בפתח תקוה. היא מאשרת כי הצוות הרפואי רואה במלווים של המאושפזים כוח עזר חיוני. "אצלנו המאושפז יאכל בכל מקרה - אין בכלל שאלה. השאלה היא רק מתי אנחנו מגיעות להאכיל אותו. אם יש לי 6–7 קשישים במחלקה שאין להם מלווים, וצריך להאכיל ולתת את התרופות שלהם - הם לא יקבלו את האוכל מספיק מהר. בערב, למשל, יש הרבה פחות אנשי צוות. אם יש 9–10 חולים סיעודיים, תעבור אפילו חצי שעה עד שתגיעי לקשיש והוא לא יקבל את האוכל חם. זה כואב שאדם אוכל אוכל קר ולא מקבל תרופות בזמן".

לדברי שאול, "כשיש לך 20 מטופלים תחת אחריותך, הרבה פעמים בני המשפחה הם אלה שמתריעים - כואב לו ככה וככה, הוא לא נושם טוב וכו'. אני באמת רוצה לתת את הטיפול המיטבי לכולם, אבל את לא מצליחה להגיע ל–20 איש עם מלוא תשומת הלב ובמלוא הקשב, והם מתריעים בפנינו על דברים וגם מוסיפים מידע חיוני - אם יש תרופה שהוא לוקח שלא רשומה ברשימת התרופות, הרגלים מהבית בנושא התרופות, ובהחלט - גם עוזרים בטיפול הסיעודי, בין אם זה בהאכלה של החולה, ועד הצרכים הבסיסיים כמו להדליק מזגן, לפתוח חלון, ליישר את המיטה, דברים קטנים ובסיסיים".

אם בן משפחה שלך היה מתאשפז בבית חולים, היית מוכנה בלב שלם להשאיר אותו לבד לכמה שעות?

"בוודאות לא הייתי משאירה לבד. הייתי דואגת שיהיה מישהו במשמרות לידו כל הזמן. וזה לא נוגע רק למבוגרים - גם צעירים צריכים לפעמים דברים בסיסיים. אתה נשאר לידם כי אתה יודע שאם לא תהיה שם - הם לא יכולים לבד".

מה באמת קורה לחולה שאין לו מלווה? קל לדמיין, ופעמים רבות לא צריך לדמיין, אלא פשוט להסתכל סביב: "לפני כמה שבועות ביקרתי את אמא של חברה טובה שלי במחלקה פנימית בבית חולים במרכז הארץ", מספרת ענת ליבין מתל אביב. "היו שם הרבה חולים במסדרון, בערך תשע מיטות, ורק שלוש או ארבע אחיות על כל המחלקה המפוצצת. באחת המיטות במסדרון שכבה אשה מבוגרת שקראה לאחות שוב ושוב. היא צעקה במשך כמה דקות "אחות! אחות!", עד שמישהו בכלל הסתכל לכיוונה. לקחו אותה לשירותים ואז היא שוב התחילה לקרוא לאחות, בלי שמישהו ענה לה. זה היה קורע לב - אשה בת 80 פלוס, במסדרון, חסרת אונים לחלוטין. זה לא משנה אם היא דמנטית או לא - לפחות שמישהו יענה לה".

מנהל המרכז הרפואי וולפסון, יצחק ברלוביץ', לא מנסה לייפות את המציאות: "בכוח האדם שקיים, זה למעשה חלק מהסטנדרט כיום", הוא אומר. "משפחות צריכות להיות מודעות לזה שכשיש בן משפחה חלש, זקן, חולה - חלק מהטיפול בו דורש היערכות של המשפחה, אולי אפילו המשפחה המורחבת".

לדברי ברלוביץ', "בבתי החולים הכלליים במחלקות העמוסות לעייפה ובתמהיל החולים שקיים במחלקות האלה, אתה לא יכול לצפות מראש מבחינת הגיל והמצבים הרפואיים, שהצוות, בעיקר הסיעודי, יוכל להתמודד עם הצרכים של המטופלים באופן אופטימלי. לכן העצה שאני נותן לכל אחד שמגיע לבית חולים היא - דאג לכך שיהיה אתך מישהו, וכמה שיותר".

בית חולים לניאדו, נתניהצילום: ניר כפרי

ומי שאין לו מישהו כזה?

ברלוביץ': "מי שאין לו, אז גם אם המערכת אמפתית והצוותים מסורים - יחווה קושי. והקושי המיידי זה השירות הבסיסי של אוכל, רחיצה, ניקיון, פעילות בסיסית ביותר שגם אם הסטנדרט גבוה ואתה משתדל לתת הכל - העזרה של מלווה תמיד נדרשת".

"מערכת הבריאות מסירה 
מעצמה משאבים"

גם יהודית פרקש פנתה ל"מכתבים לבריאות", לאחר שהרגישה שהעובדה שבני המשפחה לא היו מספיק סביב מיטת סבתה בבית החולים גרמה למותה. "אבי נפטר, ובזמן שישבנו שבעה סבתא שלי נפלה ושברה את מפרק הירך וחולייה בצוואר, ואושפזה במחלקה אורתופדית בלי אפשרות לנתח בגלל בעיות בלב", היא מספרת. פרקש מספרת על טעויות במתן תרופות שגילו רק בדיעבד, וגם על הזנחה: "גילינו שהיא לא אכלה שם ימים שלמים כשלא היינו אתה. לאחר השבעה הייתי מגיעה אליה אחרי העבודה - והיא אמרה לנו שהיא רעבה, לא היו מאכילים אותה. פשוט הושיבו אותה בכוח, זרקו לה את המגש, היא עם חולייה שבורה בצוואר, שבר במפרק ירך, עם אצבע שבורה, ולא היתה יכולה לאכול יותר מכפית. לפני כן היא היתה אשה עצמאית בבית". לדברי פרקש, "במשך השבעה לא היה לנו כסף להושיב כל יום מישהו לידה. זו הרגשה ממש נוראית, כל כך הרבה חולים שרובם לא יכולים לזוז, על מספר קטן מדי של אחיות ואנשי צוות, שגם אם נורא רוצים לא יכולים לגשת לכל אחד".

צילום: אלון רון

הנקודה שמעלה פרקש חשובה: התלות במלווים היא עוד גורם לאי־שוויון במערכת הבריאות הציבורית. מי שיש לו משאבים יכול לשכור מלווים בתשלום (בעלות של מאות שקלים ללילה, ראו מסגרת), ומי שלא - נאלץ לעתים "להזניח" את יקיריו בבית החולים בחלק משעות היממה. בנוסף, לא כל אחד יכול לעזוב את העבודה ולקחת ימי חופש כדי לסעוד קרוב משפחה.

לדברי פרופ' נדב דוידוביץ', יו"ר המרכז לחקר מדיניות בריאות בנגב מאוניברסיטת בן גוריון וחבר הנהלה ברופאים לזכויות אדם, "יצאנו מעולם העבר של פטרנליזם שבו לא היתה בבתי החולים כל דריסת רגל למלווים ובני משפחה, לעולם שבו רוצים לשתף את החולים ובני המשפחה בטיפול, ויש בזה דבר נהדר. אבל ברגע שזה קורה לא מתוך תשומת לב מספקת ומושפע מכוחות שוק - אז בסופו של דבר אנחנו מעבירים את נטל האחריות אל הפרט או המשפחה מבלי לתת להם את המשאבים. זה יכול לייצר מצב הפוך, שבו מערכת הבריאות מסירה מעצמה משאבים".

דוידוביץ' מוסיף כי "אם אתה מפיל את הכל על המשפחה, אז היא קורסת ומתחילים לראות את הפערים בין מי שיש לו את המשאבים הכלכליים והמשפחתיים לעמוד בזה, לבין אנשים במצב סוציו־אקונומי נמוך שלא יכולים להתפנות לכך, או שהטיפול יוביל אותם להתמוטטות. יש פה גם עניין של מרכז ופריפריה - אם אנשים גרים ומתאשפזים בפריפריה וילדיהם נאלצים להגיע מהמרכז, ולהפך". דוידוביץ' מוסיף כי לעניין האי־שוויון יש גם גוון מגדרי: "הספרות מדברת על כך שבדרך כלל הכל נופל על הבנות, וידוע שיש עודף תחלואה אצל נשים, בעיקר ממשפחות מסורתיות שבהן על האשה לתפקד באופן מלא כאמא לילדים וגם כבת וכלה".

"בישראל, אוי ואבוי לבן משפחה שלא יבקר חולה"

מנהל המרכז הרפואי וולפסון, יצחק ברלוביץ'צילום: מוטי מילרוד

לנוכחותם של המלווים בתוך מציאות של מחסור בכוח אדם יש כמובן גם צד נוסף - חיכוכים בלתי נמנעים לעתים עם הצוות המטפל. "כשיש לי כמה מטופלים ואני יודעת מה מצבם, אם אחד למשל בקוצר נשימה ולשני יש צרכים בטיטול, אז אני יודעת שבקוצר נשימה חריף צריך לטפל קודם, אבל המשפחה של השני לא יודעת", אומרת האחות שאול.

"לפעמים הם דורשים שאגיע מיד ואני מבינה, אבל לי בתור אחות יש לי את ראיית העל ואני מתעדפת כל הזמן את המשימות", אומרת שאול, "ולא תמיד זה קל. לפעמים, למשל, אנחנו נראות כאילו אנחנו משחקות במחשב כשאנחנו מתעדות, ו'חוטפות' הערות וכעס, אבל התיעוד הוא אחת מהדרישות המקצועיות החשובות שלנו. לא פעם ולא פעמיים אמרו לי שאני משחקת 'באבלס' כשהזנתי למחשב מדדים חיוניים או מתן תרופות לחולה. אני כל הזמן נדרשת להסביר ולתווך".

"ברור לגמרי שכשמשפחות רואות שעד שאחות מגיעה חולפות שעות ושאפשר לעשות טעויות, אז מישהו מהמשפחה תמיד בודק, ולפעמים גם נכנס לחיים של האחות", אומר מנהל המרכז הרפואי שיבא, פרופ' זאב רוטשטיין. "עבור הצוות זה יוצר מצד אחד קושי, ומצד שני עזרה חיונית. אם המשפחה מוכנה לטפל בחולה, לסדר ולארגן - זה מביא תועלת. אם המשפחה לא מגיבה ורק יוצרת לחץ - זה יכול להיות סיוט ולעתים מגיע עד כדי אלימות".

לדברי רוטשטיין, לריבוי המלווים בישראל יש גם סיבה תרבותית: "בגלל מסורת ואמונה, אוי ואבוי לבן משפחה שלא יבקר חולה - הוא ישלם אחר כך ביוקר כולל בחלוקת הצוואה והירושה. לכן כל חולה מוקף בבני משפחה וצריך להכיר בזה. צריך לתכנן את בתי החולים בישראל באופן שיענה על צורכי המשפחות, ולהביא בחשבון שחדר אשפוז זה מינימום שמונה אנשים עם כל המלווים".

בית חולים סורוקהצילום: עופר וקנין

המחיר לליווי צמוד של איש סיעוד: 
עד 600 שקל ללילה

מה קורה כשהמשפחה לא יכולה להתייצב סביב השעון ליד מיטת המאושפז, אבל חוששת להשאיר אותו לבד? לכאן בדיוק נכנסות חברות הסיעוד הפרטיות, שמציעות אחיות מלוות למשך הלילה, או במהלך שעות היום. העלות של הליווי הזה גבוהה מאוד: בדרך כלל 65–70 שקל לשעה, לא כולל נסיעות. כשמדובר באחות מוסמכת (ולא מעשית) - התשלום גבוה יותר. לילה עם מלווה בתשלום יכול להגיע בקלות ל–600 שקל, ושבוע שכזה כבר יעלה אלפי שקלים.

אם בן המשפחה מאושפז לאחר ניתוח, קיימים החזרים מהביטוחים המשלימים של קופות החולים: כך למשל, בכללית מושלם מבטיחים החזר של 85% מההוצאה בפועל, עד לתקרה של 429 שקל ליום, ורק אם מדובר באחות מוסמכת. במכבי יינתן החזר מלא עם תקרה של 535 שקל ללילה, וכו'.

נציגי השירות הטלפונים של חברות הסיעוד הפרטיות נלהבים להסביר כי מדובר בשירות מציל חיים כמעט, ולעתים גם משמיצים את האחיות שעובדות במחלקה: "את רוצה שאמא שלך תצא מהאשפוז בשלום, אל תשאירי אותה לבד בלילה", אמרה לנו אחת הנציגות כשהתקשרנו כלקוח סמוי, "כלום הן (האחיות) לא עושות". בחברה אחרת נאמר לנו כי "בלילה חייבים את זה. את חושבת שהם (האחים והאחיות) באים לכל אחד ועושים לו פוצי־מוצי? אין להם זמן. אדם יצלצל שעתיים־שלוש עד שיבואו אליו".

מכיוון שמדובר בהתקשרות פרטית בין חולים לחברות סיעוד, אין מידע לגבי היקף השימוש באחיות פרטיות, אך משיחות שקיימנו עם כמה בתי חולים עולה כי הדבר נפוץ ביותר, וכמעט כל משפחה רביעית באשפוז ממושך משתמשת בשירותים האלה.

המחיר הכלכלי הגבוה של הסיוע החיצוני הוא ביטוי נוסף לאי־שוויון שנוצר במערכת הבריאות הציבורית בגלל מחסור בכוח אדם. משפחה שאין לה את המשאבים תאלץ לחוש, בצדק או שלא, שהיא מפקירה את בן המשפחה, או להיכנס לקשיים כלכליים ניכרים, לעומת משפחה שיכולה לרכוש סיוע בתשלום. שווה להביא גם את זה בחשבון כשמדברים על פערים בבריאות ועל משבר כוח האדם במערכת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker