הכישלון של הרצוג ולבני: לא היה דחוף להם לנצח

הרצוג הבטיח שהוא יהיה טוב יותר מנתניהו, אבל זה לא מספיק כדי לתפוס את השלטון

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

בימים האחרונים לקמפיין הבחירות שלו עשה ראש הממשלה בנימין נתניהו את מה שלא עשה כל הקדנציה: הוא עלה לשידור עשרות פעמים בכל תחנות הרדיו והטלוויזיה ולא הפסיק לדבר על הסכנה הגדולה האורבת לציבור הישראלי מהאפשרות ש"ציפי ובוז'י והשמאל הקיצוני יתפסו את השלטון בתמיכת הערבים". לרבים מאתנו זה נראה פתטי. גם החזרה על אותו מסר שוב ושוב, גם פשטנות המסר וגם אלמנט ההפחדה המאוס השזור בדבריו של נתניהו ונהפך לסימן ההיכר שלו. אין טוב ממנו בלצייר אויבים, אמיתיים או מדומיינים, ולשטוף את מוחנו. כמה שעות לפני סגירת הקלפיות הוא הגדיל לעשות ותיאר המוני ערבים שחוצים את הגבול מירדן לישראל כדי להצביע לרשימה המשותפת של המפלגות הערביות. בסוף זה הצליח לו. הוא גרף הרבה יותר מנדטים משניבאו לו אפילו המחמיאים שבסקרים.

מה היה כאן? פאניקה מוחלטת ואובדן עשתונות של נתניהו? או שמא הצגה מחושבת היטב של התקרבנות והפחדה שדיברו אל לבם של המצביעים? האמת היא שזה לא חשוב. מה שהיה כאן בשני המקרים הוא יצירת תחושת דחיפות שעשתה את העבודה. פרופ' ג'ון קוטר מאוניברסיטת הרווארד, מומחה למנהיגות ולתהליכי שינוי, פיתח פעם מודל להובלת שינוי בן שמונה סעיפים. הסעיף הראשון הוא יצירת תחושת דחיפות. אם לא תשכנע אנשים שזה נורא דחוף ונורא חשוב ושממש ממש צריך לעשות זאת כאן ועכשיו - לא תוכל להשיג דבר. אם לא תאיים, תייצר תחושת משבר, תוציא את האנשים משאננותם - לא תזיז כלום. נתניהו מכיר כנראה את המודל הזה. או לפחות את הסעיף הראשון שלו.

מערכת הבחירות הנוכחית נסובה סביב שלושה נושאים: 1. סדר היום הביטחוני ובראשו אירן (בהובלת נתניהו) 2. סדר היום החברתי־כלכלי (בהובלת כחלון) 3. הצורך להחליף את נתניהו (בהובלת הרצוג־לבני־לפיד). נתניהו נגרר מפעם לפעם לסדר היום שהציבו יריביו, ותיאר את הניסיון להחליפו כמזימה בינלאומית. הוא הציע למשה כחלון להיות שר אוצר בממשלתו ביומיים האחרונים בניסיון להגיד "גם אני חברתי".

בנימין נתניהו באו"םצילום: אי־פי

לאורך שתי הקדנציות האחרונות הוא ניסה לייצר תחושת דחיפות בלתי פוסקת בסוגיה האירנית. בקמפיין הנוכחי הוא המשיך לדבוק בדגל הביטחוני, או כפי שהוא הגדיר זאת - העדפת "החיים עצמם" על פני רמת החיים כאן. הוא הצליח להפחיד היטב חלקים בציבור הישראלי ונטע בהם תחושת דחיפות שאם הוא לא ייבחר תתרגש עלינו סכנה גדולה, וככה הוא לקח את כל הקופה. הוא אמנם עשה דבר מכוער כשזרע פחד ושנאה כלפי הציבור הערבי (20% מהאוכלוסיה), אבל את משימתו לשרוד קדנציה נוספת כראש ממשלה הוא השלים בהצלחה. הוא אינו זוכה בתואר השחקן ההגון של הבחירות האלה. את התואר הזה הוא השאיר להרצוג כפרס ניחומים על תבוסתו, וכעת הוא זוכה שוב לסופרלטיבים של קוסם, ביבי קינג וכו'.

הצלחתו של נתניהו מעלה את שאלת כישלונו של המחנה הציוני בראשות יצחק הרצוג. לכאורה, גם הוא השיג הישג נאה עם 24 מנדטים - תשעה יותר מכפי שקיבלה מפלגת העבודה בבחירות הקודמות. הרצוג ולבני הלכו על קמפיין מעט מבולבל. תחילה דיברנו על אנחנו או הוא, ולקראת הסוף זה נשאר רק הוא מול הוא. אבל זה פחות חשוב. לא ראינו מהמחנה הציוני שום מסר ממשי שחילחל לסדר היום במהלך הקמפיין. הרצוג דיבר על כל הנושאים הרלוונטיים אבל לא אמר הרבה. הוא יצר תחושה שהוא בסדר. שהוא הגון, שהוא ישתדל, שהוא יעשה דברים אחרת. אבל הוא לא עשה את מה שנתניהו עשה: הוא לא יצר תחושת דחיפות בשום נושא. לא בתהליך השלום, לא ביוקר המחיה, לא במחירי הדירות, לא בפערים החברתיים, לא ברפורמות החיוניות לצמיחת המשק. הוא הבטיח שיהיה יותר טוב מנתניהו. זה לא מספיק כדי לתפוס את השלטון. במדינה פרנואידית, מסוכסכת ומעורערת נפשית, קל יותר להשתלט על סדר היום כשיוצרים תחושת דחיפות.

תסתכלו על דפוסי ההצבעה המנותחים באתר הזה. הליכוד בראשות נתניהו קיבל הרבה קולות דווקא במקומות הפחות שבעים של החברה הישראלית. בפריפריה, בשכונות - לא בדיוק המקומות שבהם חשים את השגשוג, הנהנתנות והנורמליות של תל אביב. לכאורה, זה בדיוק הקהל שצריך לפעול להחלפת נתניהו כדי לצאת מהמצוקה, כדי לעלות את רמת חייו, כדי לעורר תקווה לחיים טובים ונעימים יותר.

אבל מישהו היה צריך לשכנע את אותם מצביעים שכדי לשפר את רמת חייהם - הם חייבים כאן ועכשיו להסתכל על מציאות אחרת. לא על איומים ביטחוניים אמיתיים או מדומיינים, אלא על מחירי המזון והדירות והשירותים הפיננסיים. על מספר הילדים בכיתות, על התורים לרופא מומחה, על מספר העניים סביבם, על היעדר ביטחון תעסוקתי. אמנם, יש שתי מפלגות שהצליחו יחד לגרוף 21 מנדטים (כולנו של כחלון ויש עתיד של לפיד) על סמך זיהוי הבעיות החברתיות והכלכליות, אבל אפילו הן לא יצרו כאן תחושת דחיפות. הן קסמו לסוג מסוים של מצביעים שמאס במפלגות הגדולות והחליט לתת את קולו למפלגות חדשות שמבטיחות לדאוג לאזרח ולא מהלכות אימים כמו נתניהו או מבטיחות עתיד טוב ועמום כלשהו כמו הרצוג. זה לא מספיק כדי לתפוס את השלטון.

צילום: אי־אף־פי

המחנה הציוני בראשות בראשות הרצוג יצטרך לעשות חשבון נפש ולהפיק לקחים איך הוא יצליח בפעם הבאה לייצר תחושת דחיפות - אם הוא רוצה לתפוס את השלטון. שהרי אם לא דחוף לו, גם לנו לא דחוף. אבל אין לנו ארבע שנים לחכות כדי לקדם כמה דברים דרמטיים וחשובים לחיינו. הממשלה החדשה תיכנס לתפקיד בקרוב והיא תצטרך לפרוע שטרות כדי לקדם טיפול ביוקר המחיה או בשוק הדירות.

קיימת סבירות גבוהה שכחלון יהיה שר האוצר. הוא הבטיח הרים וגבעות אבל לא יוכל לקדם דבר ללא תחושת דחיפות. הוא צריך ללמוד מנתניהו. הוא יכול גם ללמוד ממערכת הביטחון שיודעת לייצר תחושת דחיפות בזכות האיומים הביטחוניים - אלה התיאורטיים ואלה שמתממשים מדי פעם. זהו מבחנו הגדול של כחלון. הוא ייתקל בהתנגדויות של גורמים רבי עוצמה בבואו לבצע רפורמות. הוא חייב לוודא לפני כניסתו לממשלה שנתניהו אינו נמנה עם המתנגדים האלה.

נ.ב

זמן קצר לאחר שפרצה מחאת קיץ 2011, פגשתי את אחד/ת הפוליטיקאים/ות הבכירים/ות בישראל. מטעמי נוחות אעבור ללשון זכר, אך אין זה מחייב שמדובר בפוליטיקאי זכר. ניסינו יחד להבין את הרקע לפרוץ המחאה וכיצד מתמודדים עם האנרגיה שנוצרה בה ומתעלים אותה לשינוי חברתי־כלכלי. סיפרתי לאיש על מודל שמונה השלבים כדי לבצע שינוי על פי ג'ון קוטר. הדגשתי את סוגיית הדחיפות. ללא תחושת דחיפות - לא ניתן לבצע שינוי, אמרתי לאיש. הוא התעניין וביקש שאשלח לו לינק על המודל. שלחתי. איני יודע אם הוא קרא. אם קרא - איני יודע אם הפנים. בבחירות האחרונות הוא היה אחד מיריביו הגדולים ביותר של נתניהו. לא ראיתי אותו משתמש ברעיון הדחיפות בצורה חכמה או בכלל. כנראה שהוא או היא לא קראו את החומר.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker