איך מצליח נתניהו להיבחר פעם אחר פעם? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
הקוסם מרחוב בלפור

איך מצליח נתניהו להיבחר פעם אחר פעם?

בנימין נתניהו הצליח להביס את כל מתחריו למרות הצהרות שנויות במחלוקת וביקורת ציבורית על התנהלותו ■ או שאולי זה היה דווקא בזכותן

82תגובות

רחוב המעפילים שנמצא בחלקה הצפון־מזרחי של אשדוד, ברובע ב', הוא אחד הוותיקים בעיר. רחוב דהוי, שהזמן נעצר בו מתישהו בשנות ה–70. הבניינים, בני ארבע קומות, לא שופצו מאז, הכבישים שהתמלאו בסדקים לא חודשו וצמחים חדשים כבר מזמן לא נשתלו. אפילו השלטים על בתי הכנסת ובתי הספר היטשטשו. ביום שלישי השבוע, יום הבחירות, בשעות הצהריים, המקום היה שומם. באחד מבתי הספר שבמרכז הרחוב עמדה קלפי, וסביבה נתלו שלטים של המפלגות. הבולטים שבהם של המפלגות יחד והליכוד. המחנה הציוני, יש עתיד ומרצ, כמעט לא נוכחים במקום. כמה אנשים נכנסים להצביע, אבל אין תחושה חגיגית או התרחשות מיוחדת.

במרחק לא רב משם, במרכז אשדוד, הקלפי באחד מבתי הספר התיכוניים רועשת וצפופה, ונראה כי נכבשה על ידי משה כחלון ומפלגת כולנו. פעילים מטעמה יושבים בכניסה, ומדברים עם הבוחרים שנכנסים. "כחלון הוא המנהיג האמיתי", הם אומרים לכל מי שמוכן לשמוע, וממתינים לבואו של היו"ר. במקום יש גם פעילות ערה של אנשי הליכוד, החמושים בחולצות ובשלטים. גם בקלפי הזו אין כמעט זכר למחנה הציוני, ליש עתיד ולמרצ.

תומר אפלבאום

התוצאות בהתאם: אשדוד בחרה בבנימין נתניהו לראשות הממשלה, ולא בפעם הראשונה. מתוך 115,145 מצביעים, 35,653 נתנו את קולם לליכוד; 9,694 בלבד בחרו במחנה הציוני; כולנו ויש עתיד קיבלו כ–8,000 קולות כל אחד (בבחירות הקודמות זכה נתניהו לתמיכה של 37,325 מתושבי העיר, לעומת 6,214 שהצביעו למפלגת העבודה). "ביבי המלך", "ביבי הוא מר ביטחון" ו"גאים להיות יהודים לאומיים" היו רק חלק מהנימוקים לבחירה. ומה עם צוק איתן? המבצע שבו שוגרו אל העיר 236 טילים? מבחינת התושבים, כנראה, זאת בדיוק הסיבה להצביע שוב לנתניהו, היחיד מבחינתם שיכול למגר את חמאס.

אשדוד לא היתה לבד בעניין: התושבים במרבית יישובי הפריפריה, ובעיקר אלה שהיו בקו העימות בקיץ האחרון - כמו אשקלון, שדרות ונתיבות - נתנו את קולם ואמונם לנתניהו, שבניגוד לסקרים ולמדגמים, בלי שהציג מצע בחירות מסודר או פירט את תוכניותיו הכלכליות־חברתיות, ולמרות ביקורת מצד מבקר המדינה על ההתנהלות האישית שלו ושל רעייתו, הצליח להביס את המחנה הציוני בפער של שישה מנדטים. האם הסקרים טעו או שנתניהו הוא באמת קוסם שהצליח לשנות את מגמת המהפך ולכבוש מחדש את הליכוד וראשות הממשלה ברגע האחרון? מה עומד מאחורי שיקולי הבוחרים, אלה שנותנים לו שוב ושוב את קולם? האם הם נעוצים בשביעות רצון מהחיים תחת שלטונו של נתניהו? האם הם בטוחים שרק הוא יביא ביטחון? האם הסברים כלכליים, חברתיים וביטחוניים הם בכלל רלוונטיים להחלטה במי לבחור, או שליכודניק לעולם יישאר ליכודניק? ועוד משהו, האם באמת היתה פה הפתעה, או שדפוסי ההצבעה בבחירות הללו לא שונים מאלה מאלה שלפניהם?

את ניתוחי המומחים שיפורטו בהמשך, אפשר אולי לסכם במשפט הבא: אין קשר בין מצע, ביצועים ובחירה במועמד כזה או אחר, ואין ולא היתה כל הפתעה מרעישה בבחירות האחרונות. אז מה בכל זאת היה פה? בחירה אמוציונלית, כמו תמיד, שמבוססת על תחושת השייכות, אבל הפעם בשילוב חד־פעמי של אסטרטגיה.

אמיל סלמן

"אין שום דבר מפתיע בהפתעה של הרגע האחרון", אומר ד"ר עופר קניג, עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. "בכל אחת ממערכות הבחירות היתה הפתעה כזאת. ב–2006 הגמלאים הפתיעו, ב–2009 ראינו את המעקף של ציפי ליבני על חשבון הליכוד והעבודה, אף שלאורך הקמפיין נראה שהליכוד מוביל, וב-2013 היה זה יאיר לפיד שהפתיע. מבחינה מסוימת אנחנו מופתעים כל פעם מחדש, ואנחנו צריכים להפנים שבחמשת הימים האחרונים, כשאין סקרים, קורים דברים".

אז מה בכל זאת השתנה הפעם? לדברי קניג, "העובדה שהמרוויחה הגדולה היא מפלגה גדולה וותיקה - זה מה שחריג. בדרך כלל המפתיעות הן מפלגות האווירה. הפעם הליכוד הצליח מעבר לציפיות".

"אם מנקים את רעשי הרקע והתזוזות הפנים־גושיות", אומר קניג, "אז בעצם לא קרה הרבה בארבע מערכות הבחירות האחרונות. בחברה הישראלית יש רוב עקבי ודי יציב לימין. לעתים הוא קצת היטשטש בגלל כל מיני מפלגות ימניות שניסו לשבור שמאלה, אם אלה קדימה, התנועה או מפלגת המרכז ב–1999. כולן, כמו מפלגת כולנו בבחירות האלה, הם אקס ליכודניקים שחתכו שמאלה, וטישטשו את העובדה שיש רוב מוצק ועקבי לימין. אבל כשמנקים את רעשי הרקע - זאת המציאות. הבחירות האלה הבהירו שגם ב–2015 ישראל היא מדינה שבטית מבוססת מוצא, שבה האליטות האשכנזיות ניצבות מול העם. עד שזה ישתנה, התוצאות יישארו פחות או יותר אותו דבר".

"חשבון של אמוציות ושל זהות"

"הנאמנות השבטית היא לא דבר חדש וגם לא נכון לייחס אותה רק לבוחרי הימין או לבוחרי נתניהו", אומר ד"ר אלון גן מסמינר הקיבוצים, שהוציא באחרונה את הספר "קורבנותם אומנותם: משיח קורבני לשיח ריבוני". לדבריו, ההצבעה של כולם היא הצבעה שבטית. "אנשים מרגישים תחושת שייכות למשהו שמייצג אותם וזה מה שמסביר את ההצבעה שלהם הרבה יותר מאשר השאלה הפוליטית למי אני אצביע. גם מי שנקרא 'השבט הלבן', 'שבט המתנחלים' או 'שבט הליכוד' נושא מטען שאתו הוא מגיע להצביע, אז גם אם תומך הליכוד לא ממש מרוצה מביצועי המועמד שלו, היד רועדת ואיזה כוח כמעט מיתי לוקח את היד וגורם לה להצביע מחל".

מהי אותה תחושת שייכות שמשותפת למצביעי הליכוד? לדברי גן, אף שהליכוד בשלטון מ–1977 כמעט ברציפות, עדיין יש בינו לקהל בוחריו ברית מקופחים. "עד כמה שזה נשמע פרדוקסלי, גם לליכוד וגם לבוחריו יש תחושה של קיפוח ונרדפות", הוא אומר, "לכאורה יש פה מפגש בין מקופחים, אף שהשלטון של הליכוד הוא זה שמקפח אותם".

אז האם ההסבר נעוץ בנאמנות המפלגתית? "הנאמנות המפלגתית, זאת שכולם מדברים עליה, כבר לא קיימת יותר. היא בוודאי לא יכולה להסביר את הצלחתו של נתניהו בבחירות האחרונות", אומרת ד"ר דנה בלאנדר, חוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה, מחברת הספר "המערכת הפוליטית בישראל". "ייתכן שזה נכון בקרב האוכלוסיה הבוגרת שהתרגלה להצביע לליכוד, אבל הבוחרים הצעירים יותר לא מייחסים לזה חשיבות. למעשה, זה כבר לא רלוונטי".

לדברי בלאנדר, "אם מסתכלים על חלוקת גושי ימין ושמאל, אין בשורה חדשה, למרות מה שנראה. מה שכן קרה הוא שנתניהו מייצב את עצמו בתוך הגוש במצב טוב יותר. ההשערה היא שהמנדטים שנוספו לו ירדו מהמחנות של נפתלי בנט ואביגדור ליברמן". לדבריה, על סמך נתונים אלה אפשר להעריך שההצבעה הפעם היתה יותר אסטרטגית: "אנשים בחרו כדי להבטיח שהליכוד תהיה המפלגה הגדולה מכולן. בדרך כלל הבוחר הישראלי אינו אסטרטגי, אבל ייתכן שזה השתנה".

מה עמד בבסיס הדאגה לליכוד? לדברי בלאנדר, יש בוחרים שפשוט נרתעים מהשמאל: "הגישה הוותרנית, הפשרנית, זאת שנותנת שוויון לערבים, מרתיעה אותם. מבחינתם, אף שהליכוד לא הביא את הישועה או את הפתרון הטוב ביותר, הוא עדיף על השמאל". לדבריה, למרות המחאה החברתית, כשהבוחרים מגיעים לקלפי הם חושבים על הסוגיה המדינית־ביטחונית ולא זו הכלכלית. "עבור אנשים שמעדיפים את הליכוד, מפלגות השמאל הן סדין אדום. הבוחרים אינם רציונלים: הם לא מתייחסים למה שהמפלגה יכולה לעשות או לא לעשות בשבילם, אלא עושים חשבון של אמוציות ושל זהות. אנשים שהם ימנים או שמאלנים לא מחליפים מחנות בדרך כלל".

וכשמדובר באוכלוסיות חלשות יותר כלכלית, האם העובדה שנתניהו, שנמצא בשלטון בשש השנים האחרונות, לא מיטיב עם חיי היום־יום שלהם לא משנה לבוחריו? "הם מקווים שמצבם ישתפר, כמו כולם", אומרת בלאנדר, "אבל לא חושבים שהשינוי יבוא מהפוליטיקה".

לטענת גן, המחאה החברתית והשיח הכלכלי־חברתי קיים בכל שכבות האוכלוסיה ובכל השבטים. "גם בקרב מצביעי הליכוד השיח של המחאה החברתית חולל שינוי ורבים היו מוכנים להצביע למועמד אחר, כמו כחלון, אבל קמפיין ההפחדה של נתניהו שהגיע לשיאו עם 'הערבים שנוהרים בהמוניהם לקלפיות' ניגן נכון על אותם מקומות רגשיים־קמאיים שמחדדים את תחושת השבט ולא את ההצבעה הרציונלית".

האם ההצהרות המתלהמות של נתניהו, הביקורת הציבורית על התנהלותו והתנהלות רעייתו סייעה לו בעקיפין אצל בוחריו? לדברי גן, בפירוש כן. "ככל שההתקפה על נתניהו היתה חריפה יותר, היא גרמה לאנשים להתגייס לטובתו, בגלל ברית הקורבנות הם הרגישו שמתקיפים גם אותם".

גם קניג מאמין שהבחירה בליכוד נעוצה בתחושת השייכות ובסלידה מהשמאל. "אפשר לשער שהיתה פה התגייסות טוטאלית של רבים בחברה שחשו שבתקשורת ובאליטות קמו נגדם כוחות שרצו לגמד אותם - והם אמרו לא". לדבריו, העלייה בשיעורי ההצבעה בפריפריה נבעה מכך שלא מעט אנשים שישבו על הגדר במערכות בחירות שונות, והעדיפו לא להצביע, החליטו להירתם הפעם כדי להגן על הגאווה והבית הפוליטי שלהם. "האמירה של יאיר גרבוז תרמה לכך, כמו ההתגייסות של נתניהו לעניין".

אז נתניהו הוא קוסם? לדברי קניג, "הגדולה של הימין, ובוודאי של נתניהו, זה שהוא מנהל קמפיין של אופוזיציונר מתוך עמדת השלטון. הוא, והימין בכלל, נותנים פעם אחר פעם לבסיס התומכים שלהם את התחושה שהם מודרים, שרוצים להדיר אותם מהשלטון, כאילו שלהדיח ראש ממשלה במדינה דמוקרטית זה דבר נורא".

תומר אפלבאום

האם לעולם נהיה מדינה שבטית ומקוטבת? "כל עוד השמאל לא יחדור לקהלים שהוא לא ממש משקיע בהם, דבר לא ישתנה פה", אומר קניג, וגן מוסיף: "אנשים שרוצים לעשות שינוי בסדר החברתי חייבים לחשוב איך הם מתחברים לאותן אוכלוסיות שמושפעות כל כך חזק מברית המקופחים. צריך להבין שיש פה זרמי עומק, מי שמאמץ זהות תודעה והוויה של קורבן שפוחד מהמשהו החיצוני הזה, לא ישנה את דפוס הצבעתו גם כשהוא הכי דפוק, כי שלטון הליכוד מצליח לעורר בו את התחושה שגם הוא, בדיוק כמוהם, נרדף. אנשים שואלים מי אלה המזוכיסטים שמצביעים למי שמזיק להם? התשובה היא אלה שמרגישים את ברית הנרדפים, את ברית הקורבנות". לדבריו, "ההתבטאות של גרבוז היא בדיוק הדוגמה למה שלא צריך לעשות למי שרוצה שינוי. גרבוז פשוט הוסיף עוד קיסם למדורה. מי שרוצה לעודד את השיח על צדק חברתי, מדיניות פיוס או שלום, צריך לרתום אליו קהלים חדשים, להבין שאי אפשר להחליף את העם - אלא צריך לחשוב איך מתחברים אליו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#