הקאסטה ששום פוליטיקאי לא נוגע בה - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הקאסטה ששום פוליטיקאי לא נוגע בה

שולטת ב-800 מיליארד שקל ולוקחת לעצמה משכורות עתק על חשבונכם

87תגובות

לא. מערכת הבנקאות בישראל אינה הסוגיה הכלכלית, החברתית והדמוקרטית החשובה ביותר שמונחת לפתחה של הממשלה, החברה האזרחית או האינטלקטואלים כיום.

בנקים הם סוגיה חשובה, מחירי הדיור הם סרטן כלכלי וחברתי שמרחיב פערים בקצב מפחיד, אבל לפניהם יש כמה סוגיות גדולות ועמוקות בהרבה: הסוגיה הפלסטינית, היעדר גבולות ברורים למדינת ישראל, מה שמחלחל לכל היבט בחיינו כאן, הגזענות, האלימות, הידרדרות מערכת החינוך, השחיתות החוקית והפלילית שחוסמת כל אפשרות לשקם את המגזר הציבורי ולייצר רגולציה עצמאית ואפקטיבית על המגזר הפרטי, איכות הממשלה ויעילותה, רפורמה בשוק העבודה וקפיטליזם המקורבים שצמח כגידול פרא בעשור האחרון ונבלם רק בשנתיים האחרונות.

עופר וקנין

ואולי יותר מכל אלה: ההון החברתי - אמון הפרטים בחברה זה בזה ובשלטון - שנשחק ומגדיל את הייאוש של הדור הצעיר, שחלקו יסיק מסקנות וילך לחפש את עתידו במקום אחר. גם שם הוא יפגוש שחיתות, ציניות ואי־שוויון קיצוני - אבל שם, הוא יספר לעצמו, זה פחות מפריע לו.

אז מדוע בכל זאת לדבר על בנקים בטור המתפרסם ערב בחירות 2015, כאשר 10% או 20% מקוראיו עדיין מתלבטים איזה פתק לשלשל לקלפי?

כאשר הבולשת הפדרלית לכדה לפני 63 שנה את שודד הבנקים הידוע ווילי סאטון, והחוקרים שאלו אותו מדוע שדד דווקא בנקים, הוא השיב: ״כי שם הכסף״. התשובה שלי לגבי העיסוק בבנקים אינה רק ״ששם הכסף״, אלא ששם נמצא עיקר הכוח האמיתי -הכלכלי והפוליטי - במשק הישראלי, ושהמערכת הפיננסית היא מיקרוקוסמוס לכלכלה הפוליטית בישראל. יחסן של המפלגות לסוגיה הבנקאית מעיד על רצינות כוונותיהן, על מקצועיותן ועל יכולותיהן בתחומים רבים אחרים, ומעיד לא פחות על הבשלות שיש כיום בציבור הישראלי למנהיגות מסוג חדש ולשינויים חברתיים משמעותיים.

נתחיל עם החדשות הטובות בתוך ים הייאוש שגרמה מערכת הבחירות הזאת: האפשרות ששלוש או ארבע מפלגות מרכזיות יכללו במצעים הרשמיים שלהן תוכניות קונקרטיות לפירוק הקרטל או הדואופול הבנקאי נראתה לפני חמש שנים נאיבית עד הזויה.

לא רק משום שפועלומי שולט בכ–800 מיליארד שקל של כספי ציבור והוא הכוח הכלכלי הגדול ביותר במשק; גם לא רק משום שכל המפלגות המרכזיות תלויות זה עשרות שנים במימון בנקאי ולרובן יש חובות לבנקים; אלא גם משום שכל כלי התקשורת בישראל, שמתווכים לאזרחים את המציאות הפוליטית והכלכלית, נשענים במימון ובפרסום על המועדון הפיננסי שבראשו עומדים חברות הביטוח, הבנקים והלווים הגדולים שלהם — החברות הגדולות במשק הנשענות על רגולציה ממשלתית.

המחאה החברתית ואפקט הדומינו שהיא יצרה חוללו כאן את המהפך: היא נתנה כוח, לגיטימציה, אומץ ורוח גבית לכמה רעיונות שהיו בשולי השיח הציבורי בישראל (לצערנו, רוב הציבור עדיין אינו קורא את העיתון הזה, שמקדם את הנושא בעקביות זה שנים ארוכות), ודוכאו על ידי המערכת הפיננסית ורשתות הכוח שלה. השד יצא מהבקבוק וקשה להחזירו לשם. הרפורמה בשוק הסלולר, שהורידה את המחירים לציבור שאינו חלק מקבוצת אינטרס מאורגנת ב–80%–90%, פקחה לו את העיניים. יותר משהיא הבהירה לו את כוחה של תחרות אמיתית בענפים מסוימים במגזר העסקי, היא לימדה אותו כמה שבוי, מטושטש ומסומם הוא היה. שירות שאפשר למכור לו ב–100 שקל בחודש ולהישאר עם רווח נאה, מכרו לו ב–500–1,000 שקל. הרגולטורים והפוליטיקאים שתקו, ומה שהכי מפחיד: עד שנפלו המחירים הציבור לא העלה בדעתו שזאת בכלל אפשרות.

אלה חדשות טובות, משום שהחלטת המפלגות לכלול במצעים שלהן מטרות כמו פירוק פועלומי והכנסת תחרות לענף מלמדת על שבירת מחסום הפחד שהיה בדמוקרטיה הישראלית וגם על תודעה אזרחית חדשה, שמייצרת אטרקטיביות פוליטית להתייחס לנושא הזה. צעקות על שטחים/שלום/חרדים/ערבים/נאמנות/גיוס כבר לא מספקות את הסחורה. הציבור רוצה לשמוע כיצד הפוליטיקאים יעבדו עבורו מחר בבוקר.

אלה חדשות טובות משום שמערכת הבנקאות וחברות הביטוח הן המפתח לריכוזיות ברוב ענפי המשק. כל עוד המערכת הפיננסית ריכוזית ומושחתת, היכולת לשבור את הריכוזיות, השחיתות וקפיטליזם המקורבים בשאר חלקי המשק מצומצמת מאוד ותדרוש שוב ושוב מעורבות ממשלתית גבוהה, שלעתים רחוקות משיגה את מטרתה.

החדשות הפחות טובות הן שמהרטוריקה ומהתוכניות של המפלגות שמדברות ולא מדברות על רפורמה במערכת הבנקאות אפשר ללמוד שהדרך עדיין ארוכה מאוד. יש כמה פילים גדולים שחוסמים את הדרך ואיש לא רוצה להודות בקיומם. גם הפוליטיקאי שמיתג את עצמו כמי שיילחם בבנקים לא מתייצב עדיין מול המציאות כמו שהיא, אולי משום שהוא לא מאמין שהציבור ילך אתו עד הסוף.

הכוונה היא כמובן למשה כחלון, האיש היחיד שהגיע לבחירות עם ארבעה דגלים: עשיתי רפורמה בענף הסלולר, אני רוצה להיות שר אוצר, אפרק את הבנקים ואוריד את מחירי הדיור. כחלון הוא מקרה ייחודי של פוליטיקאי שמצליח להיכנס לזירה בלי רוח גבית, זיהוי ותמיכה מצד מגזר מסוים, קבוצת אינטרס חזקה בממשלה או במגזר העסקי.

ההצלחה של כחלון בענף הסלולר איפשרה לו לסמן את היעד הבא, הבנקאות, והוא יצר את גל הדף שאילץ את שאר המפלגות המרימות דגל כלכלי להגיב. פרופ' מנואל טרכטנברג הציג תוכנית משלו לטיפול בבנקים, ואפילו יאיר לפיד — שלא נגע בתחום הבנקאי כל תקופת כהונתו — כלל רפורמה בענף במצע שלו.

אולם כאשר בנק הפועלים הודיע השבוע על תוכנית התייעלות, דווקא כחלון מיהר להתנפל על ההזדמנות ואמר שמדובר ב״חזירות״. הוא צודק: הבנקים פועלים בחזירות משום שהם מונופול דה־פקטו — שני בנקים שמחזיקים יותר מ–60% מהשוק. אבל תוכנית ההתייעלות היא אינה החזירות, אלא השאלה מי מממן את הבנקים ולאן הכסף הולך: על פי נתונים רשמיים של בנק ישראל, שפורסמו גם הם רק לאחר המחאה החברתית, במערכת הבנקאות יש קאסטה של כ–7,000 מנהלים עם עלות שכר של 50–100 אלף שקל בחודש וקביעות לכל החיים. כלומר, כל חבר בקאסטה הזאת רואה בגיל 40–50 חבילת מזומנים בשווי של 10–20 מיליון שקל המתקרבת לכיוונו — בערך פי 5–10 ממה שרואים שאר בעלי מקצועות חופשיים במשק שאינם עובדי בנקים עם קביעות.

כחלון לא מספר לציבור חמישה דברים:

1. רוב הרנטה המונופוליסטית העודפת בבנקים זורמת לקאסטה הזאת.

2. 85% ממניות שלושת הבנקים הגדולים מוחזקים על ידי הציבור ולכן שייכות לו, ומכאן שעלות הקאסטה נלקחת כמעט כולה מהפנסיה של הציבור המושקע במניות הבנקים או בחברות שמחזיקות במניות הבנקים.

3. כל עוד הבנקים בישראל הם חברות למטרות רווח (ולא קואופרטיבים) ומחויבים להמשיך לממן את הקאסטה הזאת, אי אפשר לשבור את הריכוזיות בשוק הזה ולהוריד עמלות וריביות.

4. שום בנק אינטרנטי לא יביא מהפכה בבנקאות. דרושה מעורבה ממשלתית מסיבית, יצירתית וחסרת תקדים בהיקפה כדי לשבור את הדואופול הזה.

5. הנזק שגורמת הריכוזיות בבנקים להקצאת ההון במשק קשה למדידה, אבל עולה כנראה משמעותית על הנזק הפשוט והישיר בעמלות ובריביות שחלק מהציבור מבין.

פרופ' מנואל טרכטנברג
מוטי מילרוד

מדוע כחלון מוכר סיפור פשטני על ״חזירות״ ו״רווחי הבנקים״ ולא מסביר איך באמת בנויה המערכת ולאן הולכת הרנטה? הסבר אפשרי אחד היא שאנחנו לפני בחירות וצריך לשווק רעיונות פשוטים, אף שאנשי כחלון מבינים היטב לאן הולך הכסף ומהם נזקי הריכוזיות.

אבל יש הסבר נוסף, מטריד יותר: כחלון, פוליטיקאי משופשף, איש מפלגה שהתחברה ב–30 השנים האחרונות לכל קבוצות האינטרס החזקות, יודע שיכולתה של המערכת הפוליטית להתמודד עם קבוצות אינטרס חזקות ומאורגנות, כמו עשרות אלפי עובדי בנקים או אלפי המיליונרים־פנסיונרים במערכת הביטחון, עדיין נמוכה מאוד. הוא יודע שאם עובדי הסלולר היו מתפקדים למרכזי המפלגות, כמו עובדי חברת החשמל, התעשייה האווירית והעיריות, לא היה לו סיכוי לפתוח את שוק הסלולר לתחרות: כל הח"כים במפלגות ״הדמוקרטיות״ היו מצביעים נגד.

ההבנה הזאת מתחברת כמובן לאתגר שמולו יעמוד כחלון נוכח מונופולים וקבוצות אינטרס אחרות שעמם הוא מתיימר להתמודד ולפיל גדול אחר, מאותו סוג: כחלון כתב במצע של כולנו על הצורך לייעל את המגזר הציבורי, אבל הוא מקפיד לא להתבטא בסוגיה אף שהוא ואנשיו יודעים שמבלי להעלות את איכות המגזר הציבורי אי אפשר לשקם אותו וגם לא לייצר מקורות למערכת רווחה אוניברסלית איכותית ורחבה יותר.

ייתכן שבדיוק כמו בנושא הקאסטה הבנקאית, כך גם בנושא שיקום המגזר הציבורי, כחלון מניח שהציבור לא בשל לשיחה הזאת. כי מול מיליוני עניים, קשישים, נכים, חולים, עצמאים, עסקים קטנים, פרילנסרים ועובדי קבלן שזקוקים יותר מכל לשירותי המגזר הזה ולרשתות הגנה, יש כמה מאות קבוצות קטנות אך מאורגנות שנהנות מהמצב הקיים ובעיקר חוששות מכל שינוי בסטטוס־קוו. בניגוד לציבור הרחב והמפוזר הן ערניות וממוקדות וייצאו לחסל כל פוליטיקאי שיעז להתבטא בעניין.

זה לא סיפור תיאורטי, כמובן: בחודש האחרון הקדישו רוב הפוליטיקאים והעיתונאים לדיון באיומים ובחבילות פיצויי הפרישה של כמה מאות עובדים בכימיקלים לישראל פי עשרה זמן, מיקוד ואנרגיה ממה שהקדישו לשאלות הכבדות של רשתות ההגנה והתמיכה למאות אלפי אזרחים מהסוג המוזכר למעלה - כאלה שאינם מחוברים לגוף מונופוליסטי כמו מחצבי האשלג בים המלח. הראשונים נמצאים בעשירון העשירי, האחרונים בעשירונים הנמוכים. הראשונים יודעים לארגן ולהתארגן, האחרונים לעולם לא יוכלו להתארגן: הם קבוצה גדולה ולא הומוגנית.

אי־פי

כלומר, כחלון - כמו יצחק הרצוג, לפיד וטרכטנברג - נמנע מלהסביר לבוחריו שהיכולת לבצע רפורמות אמיתיות ביוקר המחיה בישראל - הן במגזר העסקי והן במגזר הציבורי - נמוכה מאוד אם לא תכלול מהפכה תפישתית וערכית עמוקה בכל שוק העבודה: מעבר מהגנה על מקומות הגנה להגנה על עובדים באשר הם (״אתה עובד בבנק, בכיל או בצבא - אתה מסודר. אם אתה לא שם - אתם אבק אדם").

מי שמבין זאת היטב הוא טרכטנברג, מועמד המחנה הציוני לתפקיד שר האוצר. הוא כתב את זה בדו״ח הוועדה הקרויה על שמו, אך נמנע לחלוטין מלדבר על זה. המצע שכתב ושיווק מסביר בעיקר כיצד המפלגה תרעיף הטבות ומתנות על הציבור. יאיר לפיד מבין את העניין כרגע, אבל בשנתיים שלו במשרד האוצר הוא הוכיח שאין לו עניין להיכנס לתהליך הארוך והמורכב הזה, שטומן בחובו סיכונים גדולים.

גם נפתלי בנט מבין זאת היטב. בנט היה הראשון מבין הפוליטיקאים לדבר על מלחמה בקבוצות האינטרס ולא חשש להתעמת גם עם בעלי אינטרסים והגנות במגזר העסקי - דבר מאוד לא אופייני לשר כלכלה שבדרך כלל מעדיף לפזר הטבות. אבל ניסיון השנתיים האחרונות לימד שלראש מפלגה מסוגו עדיף להרים לפני הכל את דגל ההתנחלויות: הקופון שם הרבה יותר גדול מאשר כל עיסוק בנושאי כלכלה. הוא למד את השיטה מבנימין נתניהו, שהלקח שהפיק מכהונתו כשר אוצר הוא שמוטב לחפש ולנפח אויבים חיצוניים - שלשום חיזבאללה, אתמול חמאס והיום אירן - מאשר להתמודד עם המציאות הקשה והיום־יומית של הבראה ושיקום בתלוך הבית.

סקר שפורסם השבוע ב"כלכליסט" העלה שרוב בכירי חברות הענק במשק לא רוצים לראות את כחלון כשר האוצר. זה לא מקרי: גם האנליסטים של מניות הבנקים אמרו השבוע שהם חוששים מאפשרות של כחלון באוצר. ההסבר טמון בהבדל בין מדיניות כלכלית שהיא בעד שוק חופשי ותחרות לבין מדיניות שהיא בעד עסקים גדולים. רוב החברות הגדולות מעוניינות בממשלה עם מדיניות כלכלית שנוחה להן, ויש להן כוח, לוביסטים וקשרים בשלטון כדי לגרום לזה לקרות. לעומת זאת, לשוק החופשי ולרפורמות למען תחרות אין לובי מאורגן, כי הציבור הרחב והמפוזר הוא שנהנה מהן. המנהלים של חברות הענק תופשים את המחנה הציוני ואת יש עתיד כמי שלא יפריעו לסטטוס־קוו הקיים ואת כחלון כמי שעשוי לדחוף לתחרות בשווקים. קפיטליסטים רוצים קפיטליזם וחופש כאשר הם נמצאים בשלב היזמות והחדירה לשוק. כאשר הם משיגים גודל וכוח הם מפסיקים לאהוב שוק חופשי ותחרות ורוצים שהממשלה בעיקר תגן על האינטרסים שלהם.

חמש או שבע שנים של שיח ציבורי ומחאה ציבורית אחת גדולה נדרשו כדי להקים דור חדש של פוליטיקאים ורגולטורים שמוכנים לדבר, ולפעמים גם לפעול נגד מונופולים במגזר הפרטי ואפילו לכלול את הטקסטים האלה במצעי המפלגות. את השינוי הובילו גורמים מחוץ למערכת הפוליטית, ובראשם מאות אלפי ישראלים שיצאו לרחובות - והפוליטיקאים רק הגיבו.

יהיה זה כנראה תהליך ארוך, קשה ומורכב כפליים להקים דור חדש של פוליטיקאים, שידבר על התהליך המורכב של שיקום ההון החברתי, המגזר הציבורי ושוק העבודה - שכולם כרוכים זה בזה. את התהליך הזה לא יובילו רוב הפוליטיקאים שבהם נבחר ביום שלישי.

התקווה היא שאותם מנהיגים מקומיים בתוך המערכת הציבורית ומחוצה לה - רגולטורים, פקידים, מנהלים בכל הדרגים במגזר הציבורי, במגזר העסקי ובחברה האזרחית - שכבר החלו לשנות את תפישתם יתרבו ויתחזקו.

בסופו של דבר, ברוב המקרים הם האנשים שנותנים לנו את השירות, מקבלים את ההחלטות, מייצרים את הרעיונות ומחוללים את אנרגיית השינוי. הם אלה שנותנים או לוקחים את הלגיטימיות לדמוקרטיה, ומשפיעים על חיינו יותר מרוב הפרצופים שכיכבו בחודשיים האחרונים בסרטונים בפייסבוק, שכישרונם העיקרי, לעתים היחיד, הוא להיבחר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#