"ראש ממשלה ושר אוצר ממפלגות שונות יפגעו ברפורמות ובניהול התקציב"

פרופ' אבי בן בסט מוטרד לא רק מיכולתה של הממשלה לבצע רפורמות כלכליות חשובות, אלא גם מיכולת ההישרדות שלה

צבי זרחיה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
צבי זרחיה

פרופ' אבי בן בסט, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר, חושש שהפיצול האידיאולוגי הרב בממשלה הבאה יקשה על ביצוען של הרפורמות הנדרשות. "במחקר שערכתי על יישום רפורמות מצאתי שככל שהפיצול בקואליציה גדול יותר, הסיכוי ליישום רפורמות קטן יותר", מסביר בן בסט, שכיום משמש כמרצה במסלול האקדמי המכללה למינהל ובאוניברסיטה העברית. "בכל אחד מההרכבים הקואליציוניים שמסתמנים לא תהיה אחדות דעים מבחינה כלכלית.

יהיה קשה לגבש מדיניות מוסכמת, אבל אני לא אומר שזה בלתי אפשרי. חיוני ביותר שהממשלה החדשה תשים דגש משמעותי על יישום רפורמות, כי הן חשובות לצמיחה הכלכלית. כשעורכים רפורמות ליצירת תחרות, התפוקה גדלה, והדבר תורם לצמיחה. עיוותים שנוצרים כתוצאה מהעוצמה הרבה שיש לקבוצות כוח יצטמצמו, והדבר יוריד בסופו של דבר את יוקר המחיה. יש ליצור תחרות בכמה שיותר ענפים, גם באלה שיש בהם מונופולים - כמו החשמל והנמלים".

בן בסט מוטרד לא רק מיכולתה של הממשלה לבצע רפורמות כלכליות חשובות, אלא גם מיכולת ההישרדות שלה. "ברור שסיכויי ההישרדות של קואליציה מפוצלת קטנים יותר", אומר בן בסט. הוא מזכיר את ממשלת נתניהו השנייה (2009–2013) שהיתה ממשלת ימין וחרדים וכיהנה ארבע שנים, בעוד שהממשלה היוצאת - שבה היה נתניהו שבוי בידי יש עתיד, הבית היהודי וישראל ביתנו, שאחזו בעמדות מנוגדות - החזיקה מעמד שנה ושמונה חודשים בלבד.

הן בנימין נתניהו והן יצחק הרצוג יהיו מוכנים לתת למשה כחלון את תיק האוצר. המשמעות היא שראש הממשלה ושר האוצר לא יהיו מאותה המפלגה, מה שעשוי להוביל למלחמות בין השניים, כפי שקרה בין נתניהו ללפיד. השאלה היא אם ראש הממשלה הבא ייתן גיבוי לשר האוצר שלו, או יתקע מקלות בגלגליו. "חשוב מאוד ששר האוצר יהיה ממפלגתו של ראש הממשלה, יהיה אשר יהיה", אומר בן בסט. "בניית המדיניות הכלכלית־חברתית בישראל היא תהליך ריכוזי, שמתבסס על כך שלשר האוצר ולראש הממשלה יש כוח עודף מול יתר השרים. ראש הממשלה הוא זה שבעצם מעניק את העוצמה הפוליטית ליישום התוכניות של שר האוצר, ולכן שר האוצר מתאם עם ראש הממשלה את המדיניות הכלכלית־חברתית עוד לפני שהם מגיעים לממשלה עם התקציב, חוק הסדרים והרפורמות. מהרגע שלשר האוצר יש גיבוי מצד ראש הממשלה, זה האחרון דואג להשיג רוב לתוכנית. אם יש שרים שמערערים על התוכנית או התקציב, ראש הממשלה יכול לכפות עליהם להסכים, משום שהם תלויים בו. לכן הרבה פעמים שרים יוצאים החוצה מישיבת הממשלה על התקציב ומותחים עליו ביקורת, אבל לבסוף מצביעים בעד. רוב השרים סרים למרותו של ראש הממשלה, שבמקרים רבים הוא גם ראש המפלגה שלהם. אם שר האוצר אינו ממפלגתו של ראש הממשלה, יש סכנה שייווצרו עימותים חריפים".

צילום: אמיל סלמן

הפתרון שמציע בן בסט הוא לשנות את שיטת הממשל ולקבוע בחקיקה שראש הסיעה הגדולה יהיה ראש הממשלה למשך כל הקדנציה. בדרך זו המפלגות הגדולות יגדלו והמפלגות הבינוניות יצטמקו, וכך הפיצול יהיה הרבה יותר קטן. "מאחר שהתפקיד יובטח למי שיעמוד בראש הסיעה עד לסוף הקדנציה, גם הקמת הקואליציה תהיה קלה יותר למועמד שקיבל את המנדט להרכבתה, והחיכוכים בין השותפים במהלך הקדנציה יהיו פחותים. השותפים יבינו שהם לא יכולים לגרום להדחתו של ראש הממשלה אלא להפך - הוא יכול לפטר אותם ולהקים קואליציה חלופית. השיטה הזו, שבה אי אפשר להפיל ראש ממשלה בהצבעת אי־אמון, תייצב את את הקואליציה ותדחוף את שותפיה להתפשר ולתמוך ברפורמות כלכליות".

ד"ר אודי ניסן, שכיהן כממונה על התקציבים באוצר ב–2009–2011, אומר כי בלי גיבוי של ראש הממשלה לשר האוצר, היכולת לנהל תקציב מצטמצמת. "שר אוצר ללא גיבוי פוליטי של ראש הממשלה לא יודע אם להציע רפורמות ומהלכים של שינוי בסדרי העדיפויות, כי נשאלת השאלה אם הרפורמות הן האג'נדה של שר האוצר או של ראש הממשלה - בעוד שהן צריכות להיות האג'נדה של הממשלה כולה. במבנה המסתמן של הקואליציה הבאה קשה לי לראות איך מוצאים מבנה שבו יש גיבוי, שיתוף ותיאום מלא בין ראש הממשלה לשר האוצר שאינם מאותה מפלגה. אבל גם במצב כזה חייב ראש הממשלה לעניק גיבוי לשר האוצר, אחרת ניהול המדיניות הכלכלית נהפך לבעייתי".

דורון כהן, שכיהן כמנכ"ל משרד האוצר ב–2011–2013 ועמד בעבר בראש רשות החברות הממשלתיות, אומר: "הפיצול של המפלגות פוגעת בכלכלה, הופך את המשילות לבלתי אפשרית ומפורר את הדמוקרטיה. ברמת משרדי הממשלה, כל מנכ"ל או מקביל למנכ"ל שהוא רגולטור הוא מלך בפני עצמו. בלתי אפשרי להעביר רפורמה או רגולציה חדשה, כשכל אחד הוא רגולטור ויש שרים ממגוון רחב של מפלגות. האוצר לא הוביל בשנתיים האחרונות אף רפורמה משמעתית בגלל המצב הזה".

הבעיה נהפכת לחריפה יותר כששר האוצר הוא ממפלגה שונה מזו של ראש הממשלה. "כאשר שר אוצר הוא ראש מפלגה שצריך להיבחר ושוב, שיקול הדעת שלו נפגע", אומר כהן. "ואם שרי האוצר, הפנים והשיכון הם ממפלגות שונות, קשה להוביל רפורמה. ראש הממשלה לא יכול להטיל עליהם משמעת, הוא צריך לעשות אתם הסכמים ואחר כך צריך 'לשלם' להם".

דוגמה טובה לכך היא המצב ששרר בכנסת האחרונה, שבה ראש הממשלה, שר האוצר ויו"ר ועדת הכספים היו ממפלגות שונות: נתניהו מהליכוד, יאיר לפיד מיש עתיד וניסן סלומינסקי מהבית היהודי. לקואליציה אמנם היה רוב בוועדת הכספים, אבל היה צורך ליצור בריתות ולעתים דילים בין המפלגות כדי להעביר את החלטות האוצר או משרד ראש הממשלה, למשל קידום יוזמת מע"מ 0% בוועדת הכספים בתמורה להעברת כספים לרשויות מקומית בשטחים. "כאשר הקואליציה מפוררת, צריך 'לשלם' כמעט לכל ח"כ כדי שיצביע בעד", אומר כהן. "זה גורר פשרות בעניין עצמו או בעניינים אחרים. מזמן הפסקנו לעשות רפורמות משמעותיות כי המחיר להעברתן הוא בלתי אפשרי. אם רוצים לייצר צמיחה כלכלית - צריך רפורמות".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker