האשה שמנסה לחולל מהפכה במערכת הבריאות באמצעות מכתב אחד ביום - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האשה שמנסה לחולל מהפכה במערכת הבריאות באמצעות מכתב אחד ביום

ראש הממשלה ושר האוצר מקבלים מהילה בניוביץ'-הופמן מכתב כל יום ■ יש לה אינספור סיפורים על מה שעושים לכם בבתי החולים, והיא חושבת שהממשלה הורגת אותנו

50תגובות

הילה בניוביץ'־הופמן, ספרי על עצמך.

אני בת 38, גרה בפתח תקוה, מתרגמת ועורכת לשונית, בעיקר בתחומים טכניים. אני בעלת הבלוג "ואן־דר־גראף אחותך", בלוג אישי־פוליטי־פמיניסטי. אני קצת חיה פוליטית־חברתית ואני חושבת שהממשלה הורגת אותנו.

מה???

אייל טואג

כן, כן. אתם זוכרים שראש הממשלה, בנימין נתניהו, דיבר לפני שבוע על החיים עצמם? אז בנושא החיים עצמם הוא לא דואג לנו, כי הוא לא מקבל אחריות על מערכת הבריאות. נתניהו הוא הקודקוד והייתי מצפה שיקבל אחריות. בעיקר אחרי הפיטורים של שרת הבריאות, הוא גם שר הבריאות בפועל, ואנשים נוטים לשכוח את זה. הוא גם ראש הממשלה לענייני הכל. אבל זה לא רק הוא. ממשלות ישראל לדורותיהן הזניחו את המערכת הזאת, וזו התוצאה. לממשלה יש אחריות לשמור על החיים שלנו והיא לא עושה זאת. מבחינתי, לשמור על החיים זה לא רק מפני איום טילים וגרעין אירני, זה גם בכבישים, בבתי הספר, בשירותי רווחה ובשירותי רפואה, כי אנשים מתים כל שנה בגלל צפיפות, זיהומים ומכיוון שהם לא מקבלים טיפול בזמן. הדם שלהם לא פחות סמוק מאלה שמתים בהתקפה חבלנית. ואני לא מזלזלת בבעיות הביטחון, אבל הרבה יותר אנשים מתים במסדרונות בתי החולים מאשר מהתקפות טילים.

זה קשור למשהו אישי שקרה לך?

לפני שנה עברתי ניתוח גב בגלל פריצת דיסק קשה מאוד. שכבתי בבית שלושה חודשים וחצי, כי על אף שהיה תור לשבועיים או שלושה, קופת החולים לא אישרה לי לעבור ניתוח אצל המנתח שהרופאה שלי המליצה עליו. הגעתי עד לפניות הציבור של קופת חולים ומשרד הבריאות. בסופו של דבר פניתי לעיתונאי שבמקרה הכרתי, הוא שאל את הקופה מה הסיפור, ובאותו יום אישרו את הניתוח.

אז מה ראית שגרם לך להתחרפן?

גם במהלך האשפוז ראיתי דברים, אבל העיקר היה חודש לאחר מכן, כאשר התפתח זיהום מקומי קטן באזור הניתוח. הלכתי לקופת החולים והם שלחו אותי לחדר מיון - לא חשוב איזה - "העיקר שכירורג יסתכל על זה". ישבתי עם אמא שלי שלוש שעות בבית חולים השרון (שהכי קרוב לביתי), וכשבא הכירורג הוא אמר לי שאני צריכה להגיע לבית החולים שבו עשיתי את הניתוח. יצאנו ונסענו למיון בשיבא, שם היה ממש בית משוגעים. אנשים גדשו את חדרי ההמתנה. אני היטלטלתי בין המיון הכללי למיון האורטופדי במשך יותר מחמש שעות - שלחו אותי מכאן לשם. בשני המקומות לא היה מקום לשכב ואפילו לשבת לא נתנו לי, ובכל הזמן הזה אני מתפתלת מכאבי גב קשים. אחרי תשע שעות פרצתי בבכי, ולא הייתי היחידה. היו שם חולים שחיכו שעות רבות. היתה שם מישהי עם חשד לאפנדיציט מהבוקר, מישהו עם כוויה קשה ברגל שישב זמן רב ואף אחד לא קיבל אותו כי היה רק רופא אחד. בסיכומו של דבר, ניהלתי דו־קרב בצעקות עם האח הראשי של המיון - שאני לא יכולה לעמוד יותר, התחננתי שייתן לי לשכב, והוא צעק עלי בחזרה: "מה את רוצה שאעשה, אין לי מיטה, כל מה שאני יכול לעשות זה לקחת אותך שק קמח על הגב".

הבנת אותו?

זה היה רגע טראומטי מאוד, כי מצד אחד הייתי במצוקה ומצד שני הבנתי את מצוקתו - הוא היה על סף שבירה בעצמו. בהמשך הצליחו לתפוס בטלפון את המנתח שלי, שהרגיע אותי והזמין אותי לחזור אליו למחרת בבוקר, "בלי תור". חזרתי הביתה בטראומה. אנשים לא מבינים - לחכות בחדר מיון זה לא כמו לחכות בדואר.

גם בדואר זה מעצבן.

נכון, אבל במיון נוספים על זה כאבי תופת ופחד מוות. וכשאתה מצרף את כל הדברים האלה יחד עם הפרצופים המתוחים של האחיות והרופאים שכולם על קצה גבול היכולת ועם הלחצים של הסובבים אותך - זה מתכון להתפוצצות, ואנשים מתפוצצים. אתה הרי לא מגיע למיון כי בא לך, גם אם זה משהו קטן זה מספיק גרוע. אבל אם אתה בפחד מזיהום קשה או התקף לב - זה עינוי. זה פחד, חרדה וייאוש.

ומה עשית כשהכל היה מאחוריך?

כשחזרתי הביתה הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו, ונזכרתי בסרט "חומות של תקווה". גיבור הסרט, שנשפט לשני מאסרי עולם באשמת רצח כפול שהוא לא ביצע, החליט שחייבת להיות ספרייה בבית הסוהר אך המדינה לא רצתה להקצות לזה תקציב. הוא כתב מכתב יום אחר יום במשך שנתיים עד שנתנו לו תקציב מינימלי, ואז הגביר את מאמציו והמשיך לכתוב כל יום במשך חמש שנים - עד שקיבל ספרייה מפוארת.

הוא "חפר" לא רק כדי לברוח מהכלא.

כן. אז הקמתי את המיזם "מכתבים לבריאות", מתוך כוונה כל יום לכתוב מכתב אחד, סיפור אחד. חשבתי שאני לא היחידה עם סיפור כזה, וודאי יש עוד רבים, אז מה שאני יכולה לעשות זה לבקש מאנשים לשלוח לי, אני אנסח את המכתב שלהם, ואשלח אותו כל יום לשלושה נמענים: שר הבריאות, שר האוצר וראש הממשלה. כל עוד שלושת הגורמים האלה לא יעבדו יחד, לא יהיה שינוי. צריך שראש הממשלה יקבל אחריות וינהל זאת.

על מה אנשים מתלוננים?

שלושת הנושאים הבולטים והנפוצים ביותר הם רפואה דחופה - המתנה של שעות במיון, חוסר במיטות, המתנה לניתוחים דחופים; גריאטריה וסיעוד - היחס לחולים שם מזעזע, מתחת לכל ביקורת, אין מספיק אחיות ואנשי צוות, אם אין משפחה המצב מזעזע; והנושא השלישי - מאבקים בקופות החולים שמקשות. לא מאשרים, אין תקציבים, מחכים חודשים לתורים אלא אם יש לך 1,000 שקל ואז מוצאים לך תור תוך יומיים.

תני דוגמה למכתב אחד או שניים.

למשל, מישהי שטיפלה במשך חמש שנים באמה בת ה-87, דמנטית ועיוורת שאושפזה תקופות ארוכות. התברר לה לחרדתה שבהיעדר בן משפחה או מטפל צמוד אמה אינה מוזנת כראוי, לא מחליפים לה חיתולים בזמן וכמובן שאף אחד לא נענה לקריאותיה בעת מצוקה. לפי המכתב, המצב העגום הזה חזר על עצמו ברוב המחלקות ובתי החולים, בין אם היה לחץ ובין אם המחלקה היתה חצי ריקה. זה אילץ את המשפחה לשהות בבית חולים כמעט מסביב לשעון ובחלק לא מבוטל מהזמן לבצע את המשימות בעצמם, כולל החלפה ורחצה.

אותה אשה כתבה: "לצערי דווקא חסרי הישע - הזקנים, הדמנטיים והמוגבלים - הם האוכלוסיה הפחות חביבה על הצוות הרפואי והפרא־רפואי, והלב נחמץ לראות את הזלזול בהם בערוב ימיהם". עוד היא כותבת, שהיא לא תשכח "אשה מבוגרת וערירית, חד־הורית לבן יחיד מפגר בן 30, שעברה אירוע מוחי קשה ואושפזה לשיקום שבסופו כשל. בעת הארוחות, בעודה יושבת במיטה, נהגו להניח עליה את מגש האוכל ובלי להבין היא היתה מרימה את הצלחת במאונך ומצמידה אל פניה. כל תכולת הצלחת היתה נשפכת והיא היתה מנסה ללקק את הפירה שנותר דבוק לתחתית. בפעם הראשונה ניסיתי לעזור, בפעם השנייה פרצתי בבכי ויצאתי מהחדר בריצה. לא עמדתי בזה. אף אחד חוץ ממני לא התרגש".

ניר כפרי

עוד כתבות בסוף השבוע של TheMarker

זה באמת נורא.

סיפור נוסף, למשל, זה מישהי שעברה ניתוח מעקפים עם רופא פרטי ובהחלמה היא קיבלה זיהום. כך היא כותבת: "הגעתי לבית החולים עם זיהום וכאבי תופת בצד השמאלי של החזה. לא יכולתי לשכב מרוב כאבים. לא ניגשו אלי משך ארבע שעות, עד שהבת שלי הקימה צעקות. היו שם רק שני רופאים על חדר מיון מפוצץ. כולם רצו כל הזמן ולא היה להם זמן לנשום. אחר כך התלבטו 17 שעות בחדר המיון אם להחזיר אותי לבית החולים שבו בוצע הניתוח, או להשאיר אותי שם. בינתיים אני זרוקה, כל שלוש שעות מורפיום בגלל הכאבים...בסוף הגיע רופא שתוך דקה החליט לאשפז אותי, אחרי 17 שעות במיון, על כיסא. במחלקת כירורגית לב־חזה הטיפול כבר היה מדהים, מקצועי ומלטף. רק מלים טובות".

ספרי סיפור שלישי ואחרון.

מישהי עם דלקת בתוספתן. לפני הניתוח היא היתה צריכה לעשות בדיקת קולונוסקופיה. את הבדיקה צריך לעשות דרך קופת חולים, ושם יש תורים נורא ארוכים ולכן התור לבדיקה נקבע לה לתאריך שאחרי הניתוח. "בכלל לא עניין אותם במוקד מתי התאריך של הניתוח", היא כותבת, "ניסיתי להקדים את התור אבל זה היה בלתי אפשרי. רופאת המשפחה אמרה שהיא לא יכולה לעזור לי. בסוף לא היתה לי ברירה והלכתי לבדיקה באופן פרטי, ככה זה - אין למי לפנות, אין איך לזרז. פניתי למשרד לפניות הציבור של משרד הבריאות, והנציגה שם אמרה שזה באמת נורא, אבל לא הצליחה לשנות דבר. אפילו משרד פניות הציבור לא הצליח לעזור! בשורה התחתונה, אנשים שאין להם כסף לשלם על בדיקה באופן פרטי, כמוני, היו צריכים לוותר על הקולונוסקופיה, או לחכות עוד יותר זמן לניתוח".

מה גורלו של מי שבא לבית החולים ללא מלווים 
או מאושפז בלי שמבקרים אותו באופן רציף?

הוא מופקר. רופאים לא יסתכלו עליו, אחיות לא ייגשו אליו. מישהי שליוותה את אמא שלה בבית חולים סיעודי כתבה שאין מספיק אחיות כדי לטפל באופן אישי, אז קשישים שוכבים במשך שעות בחיתולים מלוכלכים או לא מקבלים עזרה. המערכת מסתמכת על מלווים, והאחיות מדברות עם המלווים, המלווים הם כוח סיעוד. הלחיצה על כפתור המצוקה לא תעזור לך, את יכולה ללחוץ שעות. אדם סיפר על אביו בן ה–90 שהביאו לו ארוחה והניחו לידו. לא היה מלווה לידו כדי לסייע לו לאכול והוא מת כי נחנק מהאוכל.

יש גם תלונות על הפניה של חולים לרפואה הפרטית?

קובי קלמנוביץ

בהחלט. הרבה פעמים כותבים לי אנשים שמרגישים שבכוח מנסים להסיט אותם, שאומרים להם, למשל, יש לנו תור לעוד שלושה חודשים, אבל אם תשלמו - זה עניין של שלושה ימים. או שרופאים אומרים: "את יכולה לבוא אלי באופן פרטי". יותר ויותר אנשים כותבים שקרה מקרה שהיו חייבים בדיקה או טיפול להם או לילדיהם, היה תור רק לעוד חצי שנה, אז הם פנו לאופציה הפרטית.

"תקציב הבריאות הוא ילד הכאפות של הכלכלה הישראלית"

איך מגיעים אליכם? איך הסיפורים מופצים?

יש לנו אתר אינטרנט שבו מפורסמים כל המכתבים וגם זה מופץ בפייסבוק וגם מפה לאוזן. המטרה שלנו היא לא לטפל בתלונות, אלא לתת קול לאנשים כדי לשתף במצוקות וכדי להפעיל לחץ על הדרגים הבכירים - כדי שיזוזו.

נו, וזה עוזר?

עד היום כתבנו 160 מכתבים ונראה שזאת רק ההתחלה, כי בינתיים לא השתנה כלום. אם 160 מכתבים לא מספיקים, אז נשלח 1,600 מכתבים - עד שזה יעזור.

אולי זה לא מגיע לאן שצריך?

הסיפורים מגיעים, אנחנו יודעים שהם מגיעים. אנחנו גם בודקים את זה לפעמים. במשרד הבריאות אמרו לנו שהם אוספים את הסיפורים שלנו ומשתמשים בהם לסטטיסטיקה ומיפוי הבעיות. ממשרד האוצר, לאחר חודשים של פניות, נשלח לנו מכתב רשמי שמודה לנו על הפניות ומוסיף ש"הם בטוחים שהמאמצים במסגרת ועדת גרמן יעזרו לפתרון המשבר".

ומשרד ראש הממשלה?

ממשרד ראש הממשלה לא קיבלנו כלום עד היום.

לפרויקט שלכם יש קצת ניחוח פוליטי. אתם נלחמים נגד הממשלה.

אין פה מזימה להפיל או להחליף את הממשלה. אנחנו מדברים על ממשלות ישראל לדורותיהן שמזניחות את מערכת הבריאות, וזה כולל גם את ממשלות השמאל. תקציב הבריאות הוא תמיד ילד הכאפות של הכלכלה הישראלית. משם אפשר תמיד לחתוך ולקצץ.

את בטח מקבלת גם תגובות שליליות.

כן, כמו "אתם שמאלנים מניאקים שמנסים להפיל את הממשלה"; "אתם מנפחים ומגזימים"; ו"למה אתם מאשימים את הרופאים". לא מזמן היתה סערה סביב אחד המכתבים של מישהי שראתה רופאים במיון שמתחרפנים וצועקים על מטופלים, ובמכתב היא קראה לא להצביע בבחירות. בעקבות זה האשימו אותי שאני מעודדת אי־הצבעה. אני בעד להצביע ולשנות את המצב, אבל המכתב של האשה הזאת לגיטימי.

אז זה פרויקט פוליטי אך לא מפלגתי.

נכון. רופאה מבילינסון שנתנה לנו סיפורים אמרה לי: "כל הכבוד לכם, אבל זה לא יעזור. אני כבר 15 שנה במערכת". היא סיפרה שמגיעים אליה מטופלים שצריכים תור והיא רוצה לתת להם, אבל לא יכולה בגלל ביורוקרטיה. כל דבר דורש טופס אישור, טופס 17, פרוצדורות, והיא לא יכולה לעקוף את זה. היא אמרה לי כבר מזמן שהכל תלוי בפוליטיקאים, ולכן לא ייצא כלום מוועדת גרמן. בדיעבד, לצערנו, היא צדקה. עובדה. וחבל, כי ועדת גרמן היתה הניסיון הראשון לטפל בצורה כוללת ועמוקה בשורש הבעיה ולבנות תוכנית מסודרת לשיקום מערכת הבריאות. היא לא היתה מושלמת והיתה ביקורת על חלק מהסעיפים שלה, אבל נעשה שם מאמץ אדיר ואמיתי למנוע את הקריסה, ולא רק לכבות שריפות נקודתיות כפי שעשו עד עכשיו.

ברור שחסרים מיליארדים למערכת, על זה אין ויכוח, אבל נראה כאילו אתם ממקדים את כל הבעיה בתוספת תקציבית והתחושה היא שיש גם בעיה ניהולית. לפעמים אפשר לראות מחלקה ליד מחלקה - אחת מנוהלת מצוין והחולים מרוצים, ואצל השנייה הכל הפוך. לא הכל זה תקציב.

אני מסכימה שיש בעיה של נימוסים וניהול ברפואה, אבל כרגע זה לא הדבר שאני מתמקדת בו. אני לא רוצה לבוא בטענות לאנשי הצוות הרפואי, כי אני רוצה את שיתוף הפעולה שלהם. כשמגיעים אלינו סיפורים נטו על רופאים שהתנהגו בצורה מחפירה, אגב זה כמעט תמיד הבכירים, הפרופסורים הכי גדולים עם הפרקטיקה הפרטית המשגשגת שמרשים לעצמם להתייחס אליך כמו לזבל - במקרים כאלה אני ממליצה על תלונה שמית, אבל לא דרכנו. מה שאני מנסה להציג הוא שיש בעיה מערכתית של הזנחה וחוסר תקצוב.

ויש עוד דבר - חסרה חמלה במערכת הבריאות.

נכון, יש בעיה של חמלה, אבל לפעמים גם זה נובע מבעיות של תקצוב. רופאים ואחיות כתבו לי שהיכולת שלהם להביע חמלה ולתת יחס למטופלים כאשר יש להם כל כך הרבה עבודה וכל כך מעט זמן קטנה דרמטית והם נאלצים לעבוד כמו רובוטים. אחד המכתבים שמאוד נגע ללבי היה של מתמחה שכתבה שלפעמים באמצע המשמרת היא בורחת לשירותים כדי לבכות, כי הלחץ עליה קשה מאוד ולאדם אחד קשה להכיל את התסכול והצער של המשפחות. נכון שיש אנשים חסרי חמלה, או פחות נחמדים, אין ספק. אבל הלחץ האדיר והעובדה שכל הזמן צועקים עליהם ודורשים מהם מקשה עליהם עוד יותר. אם יש רופא שמתנהג בצורה מזעזעת, אפרסם את זה במקביל למחדל הרפואי, אבל המטרה היא לא לנקוט הפרד ומשול של מטופלים נגד רופאים ורופאים נגד מטופלים. אנחנו לא רק מתלוננים על הצוות הרפואי, אנחנו גם מקבלים מכתבים מאחיות, מרופאים ומרוקחים שמספרים עד כמה קשה להם.

קיבלנו, למשל, מכתב ממתמחה שהיה אחראי על מחלקת האשפוז והיחידה לטיפול נמרץ באותה התורנות, וכן על מקרים מסכני חיים במיון. "הייתי הרופא היחיד", הוא כותב. "חשוב לציין כי המחלקה ויחידת טיפול הנמרץ לא נמצאות באותו בניין ולוקח לפחות חמש דקות להגיע מאחת לשנייה. חדר המיון נמצא בבניין של המחלקה, אך במרחק שלוש דקות מהיחידה לטיפול נמרץ. במצב זה מצאתי את עצמי בעודי מטפל בילד שטבע ומנסה להשיב אותו לנשימה ולתפקוד ביחידה לטיפול נמרץ, נקרא למיון לטפל בילד עם התקף אסטמה קשה שהונשם באמבולנס - ומקבל טלפון מהמחלקה שילדה המאושפזת במחלקה החלה לפרכס ואין אף רופא שיטפל בה. מה אני עושה קודם? האם אני עוזב את הטובע? האם אני רץ למיון לטפל בילד שהגיע ממש עכשיו ומונשם בניידת מד"א? האם אני רץ למחלקה לעצור את הפרכוס? איך אני עושה את שלושת הדברים האלה באותו הזמן? במיון היה אמור להיות מתמחה בכיר, כמוני, שיודע לטפל במקרי חירום קשים, אך בהיעדר תקנים - לא היו מספיק מתמחים בכירים ולכן היה במיון מתמחה זוטר שטרם עשה סבב ביחידה לטיפול נמרץ, ואני הייתי היחיד שיכול היה לטפל במונשם שהגיע למיון. הכונן יכול להגיע רק תוך 20 דקות, ועד אז המפרכס יכול למות, והמונשם במיון יכול להסתבך, והטובע - מי יטפל בו? אני לא אשכח את הלילה הזה בחיים".

את למעשה לוביסטית של מערכת הבריאות.

כשאני באה לטיפול אונקולוגי עם אחותי, אני לא רוצה לשבת שם חמש שעות; כשאני באה עם סכנה לזיהום בגב, אני לא רוצה לחכות תשע שעות; כשאני באה עם אבא שלי אחרי אירוע מוחי, אני רוצה שלא יזרקו אותו - אם זה נקרא לוביסטית, כנראה שאני לוביסטית. עברתי מספיק ייסורים וסבל פיזי. לי אין שום אינטרס, אני שילמתי מחיר נפשי כבד מאוד, אבל אני עושה זאת כי זה חשוב לי.

איך את מממנת את הפעילות הזאת?

"הפרויקט הזה נשען על טוב לבם של אנשים שאכפת להם. סירבתי כבר לכמה פניות מגופים שיווקיים שרצו למנף את הפרויקט לצרכים שלהם. זו לא המטרה - אני לא מחפשת לעשות כסף או להשיג הון פוליטי או חברתי. אם הייתי מוכרת את נשמתי זה היה עוזר לתפוצה של הפרויקט, אבל מעקר אותו מתוכן. עדיף לי לקבל שלושה סיפורים אבל אמיתיים ומאנשים שאכפת להם, מאשר 30 מאנשים שמחפשים לעשות מהומה".

קשה להשיג סיפורים?

החולים הם הקבוצה הכי מוחלשת. אין להם ייצוג ואין להם קול. לכולם יש סיפורים, הבעיה שהם עוברים טראומה פיזית ונפשית, וכשהם כבר יוצאים מהטראומה ומגיעים הביתה הם לא רוצים לחזור אליה. הרבה פעמים שמעתי משפטים כמו "יש לי סיפורים מפה ועד הודעה חדשה בשבילך". בנוסף, אצל רבים יש גם פחד להתלונן, כי פוחדים מהרופא ומקופת החולים - לכן רוב הסיפורים אצלנו מתפרסמים בעילום שם. קשה לחשוף את הפרטים האינטימיים של חייך. אני במצב שאני כל הזמן מחפשת סיפורים. למשל, חברות שלי אירגנו לי מסיבת יום הולדת וישבתי במסיבה של עצמי ומישהי אמרה שקרה לה משהו, וישר התחלתי להקליט אותה. החברות שלי כבר למודות סבל, הן יודעות שלא משנה איפה, אני תמיד אחפש סיפור, כל רופא שאני הולכת אליו אני מטרטרת לו במוח שיספר.

אובססיה?

סוג של. כשאת נכנסת לזה ואת מסורה ומחויבת לזה, זה נהפך לאובססיה, במיוחד כשאת מבינה עד כמה הנושא חמור וכמה היבטים לא הכרת. ידעתי שהמצב חמור מההתחלה, אבל לא דמיינתי עד כמה.

אתם לא יוצרים תמונה קצת מעוותת, שהכל שחור? הרי לא כל מערכת הבריאות היא חדרי מיון עמוסים.

הגיעו אלינו כל מיני פניות מאנשים שאמרו "תראו איך התנהגו אלינו נפלא", ואמרנו להם, תודה על הסיפורים ושאנחנו מודעים לכך שיש רופאים נהדרים ומקומות שעושים מעל ומעבר, אבל המטרה שלנו היא לעזור להם לתת את הטיפול הטוב ביותר ולהצביע על המקומות שאינם בסדר. אין לנו ברירה אלא להיות הקוץ בתחת או המקל בגלגלים, כי כל עוד אנשים יגידו לא, בעצם זה לא כל כך נורא, הדברים לא ישתפרו. אי אפשר לנהוג מתוך האשליה שאם חלק מהמקרים בסדר, סימן שהכל בסדר.

מה המטרה שלכם? מה אתם רוצים ומצפים שיקרה?

חייבים תוספת תקנים שדורשת תוספת תקציב. אנחנו מדברים על יותר רופאים, יותר מיטות, יותר מרפאות, במיוחד בפריפריה, המצוקה שם גדולה יותר. המטרה הראשונה שלי זה להעלות את המודעות. תמיד יש אנשים שמנסים לעשות רציונליזציה כי קשה להודות שהמצב כזה חמור - אבל לא, זה רק כמה מקרים, זה לא אנקדוטלי. וזה לא מגיע לנו. אנחנו משלמים מס בריאות לא קטן וכפל ביטוחים, ואנחנו צריכים לקבל תמורה.

עד מתי תכתבי כל יום מכתב?

התחייבנו להפסיק רק כאשר נראה שמיושם שינוי בפועל - לא רק מסקנות והמלצות, אלא יישום.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#