שמישהו יתקשר למשטרה, מהר. בעצם עזבו, עדיף שלא

כשתת התרבות הארגונית מעגלת פינות והכל שותקים כי לכולם נוח, לא פלא שהיא הולכת ומעמיקה עד שמגיע הריקבון

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים4

אף אחד לא מקנא כיום במפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו, שמבצע ניקוי אורוות יסודי בארגון ומזיז ממקומם את כל הסוסים ששכחו לרכוס את כפתורי המכנסיים. אף אחד לא מקנא בו לא רק בשל המשבר הניהולי הקשה שאתו הוא מתמודד באומץ ראוי להערכה, אלא גם בשל העובדה שמהיום תרחף מעליו עננה שחורה וכואבת: האם ידע?

הייתכן, שואל עצמו האזרח הסביר, וכמובן האזרחית, כי דנינו, המשרת כבר 33 שנה במשטרה, לא ראה במהלך עבודתו מה קורה לו מתחת לאף, ומה שיותר גרוע — האם שיתף פעולה עם תרבות ארגונית קלוקלת?

תרבות ארגונית היא נושא שקל לחלק לשניים. זו הרשמית, הברורה, הנישאת בקול רם בהרמת הכוסית השנתית, ותמיד תהיה נקייה, משתפת וכוללת את כל הסיסמאות הנכונות. גם למשטרה יש אחת כזו, כמו שקבעה בחזונה: "השירות מבוסס על ההכרה בשליחות הלאומית והגשמתה. ערכי משטרת ישראל מהווים מצפן מוסרי המכוון את התנהגות השוטר".

יוחנן דנינו בביקור באופקיםצילום: אליהו הרשקוביץ

הבעיה היא שלצד התרבות הארגונית הרשמית מתפתחת תמיד תת־תרבות סמויה מן העין, כזו שהולכת על הקו האפור, שעוברת ליד בקריצה. כל עובד, בכל ארגון, מכיר אותה.

לפעמים זה ציוד משרדי שמגיע לילקוט של הילד, לפעמים עובדים ש"שוכחים" להעביר כרטיס בדרך לקניות בזמן העבודה, לעתים אלה בכירים, הרבה בכירים, שחושקים בזוטרות. וכולם יודעים. כל עובד בכל ארגון מכיר היטב את הרוח הנושבת, הוא יודע מה אסור, מה מותר, מה יגרום לבוס שלו להעיף אותו על טיל ומה יעבור בשתיקה.

בימיה העליזים של וול סטריט, איש לא עודד בנאום חג המולד השנתי מסיבות סמים, זנות ושתייה - התרבות הארגונית הרשמית לעולם אינה טולרנטית כלפי דברים מן הסוג הזה, נהפוך הוא -היא מזועזעת כשהם יוצאים לאור, אבל הדברים האלה קורים שוב ושוב במקומות שבהם תת התרבות היא סלחנית, מחליקה ומעגלת פינות בחיוך ממזרי קטן. וכולם יודעים. וכולם מכירים. וכולם שותקים כי לכולם נוח, וכך היא הולכת ומעמיקה אחיזה. ואז קוראים לזה ריקבון.

זה לא קורה בשבוע, ולא בחודש ולא בשנה. עומק גועל הנפש הפורץ כעת מבין שורות כחולי המדים מוכיח תת־תרבות ארוכת שנים וקשה. איפה היה דנינו? איפה היו כל הבכירים שלא מנעו את המדרון החלקלק?

לא מזמן שמעתי קצין משטרה בכיר לשעבר נותן הסבר מנומק להיותו של הארגון המעוז הגברי האחרון. "הן לא רוצות להיות שוטרות סיור", הסביר ברצינות תהומית, "לכן שוטרות לא מתקדמות לתפקידי ניהול". אותו בכיר עצמו, וגם דנינו, לא היו מעולם שוטרי סיור כמו השוטר אזולאי, אבל מה שמותר במשטרה לגברים, אסור כנראה לנשים, ואם זה, כמו שקבעה המשטרה בחזונה, "המצפן המוסרי המכוון את התנהגותו של השוטר", פלא שהארגון החשוב הזה נהפך למקלטו של "השוטר אז־אולי"?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker