כך השתלטה כנופיית הון-עיתון על כלבי השמירה

כתבי העיתונים חרדים למקום עבודתם וחוששים לקריירה שלהם, ובוחרים לשתוק

איתן אבריאל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים15

הסרט של אבנר הופשטיין על עיתון "מעריב", ששודר בשבוע שעבר בערוץ 1, היה חשוב ומאלף. הוא תיאר את הימים שבהם נשלט העיתון על ידי נוחי דנקנר, חשף מיילים פנימיים, הביא עדויות וראיות, והציג איך דנקנר ואנשיו השתמשו ב"מעריב" לצורכיהם האישיים והעסקיים. הוא הראה כיצד דנקנר וניר חפץ השפיעו על מה שנכתב בעיתון בהתאם למה שהתאים לטייקון, וכיצד ניסו לפגוע ואולי להפחיד את TheMarker, שביקר באותה תקופה את הריכוזיות במשק וקידם את רפורמת הסלולר. אבל בסרט של הופשטיין היה חסר אלמנט מרכזי אחד: הזווית הכלכלית־עסקית. לאחר שמנתחים את המציאות העסקית מתקבלת תמונה מטרידה הרבה יותר מזאת שהותיר הסרט.

בניתוח עסקי, "מעריב" היה קרוב לפשיטת רגל כבר ב–2008, תקופה שבה נשלט ונוהל לא על ידי דנקנר אלא על ידי עופר נמרודי. מאז הוא נכנס לקצב קבוע של הפסדים תפעוליים של 50–100 מיליון שקל, למרות אינספור תוכניות וניסיונות הבראה עסקיות ופיננסיות. בחלק מהשנים האלה, עד שנרכש על ידי דנקנר, הפסיד "מעריב" כ–100 מיליון שקל בשנה - סכום חסר תקדים בעיתונות הישראלית.

"מעריב" המשיך להתקיים רק משום שנמרודי לקח כסף ציבורי (מהכשרת הישוב) והזרים לעיתון. בהמשך הוא גם הצליח לשכנע את בנק הפועלים, שחטיבת האשראי שלו נוהלה אז על ידי ציון קינן, להזרים עוד כסף לעיתון המפסיד. בשלב מסוים הביאו קינן ונמרודי ל"מעריב" את מבריא החברות, רו"ח צבי יוכמן. אלא שיוכמן בדק את העיתון והגיע למסקנה כי אין לו שום תוחלת עסקית. תחת לחץ של דני דנקנר ושל ציון קינן, הוזרם לבסוף עוד כסף ל"מעריב". בדו״ח ביקורת פנימי של בנק ישראל, שפירסמו גידי וייץ ויורם גביזון ב"הארץ" לפני שלוש שנים, נכתב בין השאר: “לאור מצבו העסקי הקשה של ‘מעריב', הפסדים גבוהים, ירידה חדה בהון העצמי, קשיי נזילות, תזרים שלילי מפעילות והיעדר תוכנית עסקית, נראה כי על הבנק להפריש לחובות לא מסופקים את כל החוב, למעט הסכום שעומד מול הביטחון של שעבוד בית הדפוס”.

צילום: עופר וקנין

משמעות הנתונים האלה היא שלמרות כל הכעס וההתלהמות בשנתיים האחרונות, דנקנר אינו זה שהרס את "מעריב" או גרם לסגירתו. "מעריב" היה חדל פירעון הרבה קודם, הוא הונשם רק באמצעות הזרמות בעלים ומחיקת חובות בנקאיים של הבנקים, ואילו דנקנר למעשה הציל אותו מסגירה. דנקנר לא עשה את זה למען הדמוקרטיה אלא לתועלתו האישית, ובאמצעות כסף ציבורי.

דנקנר גם לא היה האיש ששינה את התרבות העיתונאית והניהולית של "מעריב", או פגע בעצמאות המערכתית של הכותבים. כבר בימיו של נמרודי היה "מעריב" כלי שרת לאינטרסים של בעל הבית, וכתביו התאימו לעתים את הטקסטים לצרכים שלו. עוד לפני עידן דנקנר, ובמשך שנים רבות, שררה ב"מעריב" תרבות של התחשבות בצרכיו של בעל בית עם אינטרסים עסקיים ואישים מגוונים. כשדנקנר החליף את נמרודי בשליטה, היה זה רק טבעי שהמערכת תתיישר בהתאם לצרכים של בעל הבית החדש. אם מישהו התרשם מהסרט של הופשטיין שדנקנר השחית את "מעריב", זו תהיה אי־הבנה: מי שעשה זאת היה נמרודי, ששלט בעיתון לפניו במשך 20 שנה.

אבל זה לא רק "מעריב". אחד הגילויים בסרט של הופשטיין הוא הסיפור הנוגע לעיתונאי יואב יצחק. הופשטיין חשף תכתובות המוכיחות שחפץ, כנראה באישור דנקנר, רצה להביא לעיתון את יצחק. ניירות אף נחתמו, אלא שברגע שנוני מוזס שמע על כך הוא מיהר ללחוץ ולטרפד את העסקה. חפץ נאלץ לשלם ליצחק 100 אלף שקל בלי שהאחרון כתב מלה.

האירוע הזה חושף את מערכת היחסים בין דנקנר למוזס, ובין "מעריב" ל"ידיעות אחרונות". בעוד שהציבור טועה לחשוב ש"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" היו ״יריבים עסקיים״, הרי ש"ידיעות אחרונות" חדל לראות ב"מעריב" יריב עסקי או עיתונאי זמן רב קודם לכן. מוזס היה מקורב לדנקנר, העיתונים של מוזס נהנו מתקציבי פרסום גדולים של אי.די.בי, ודנקנר זכה מצדו לעיתונות אוהדת מצד כותבי הקבוצה במדור הכלכלי של "ידיעות אחרונות" וב"כלכליסט". זו היתה גם ברית תרבותית של הון־עיתון: אתר העין השביעית, שהוביל את התחקיר של הופשטיין על "מעריב", מדווח בשנתיים האחרונות כמעט מדי שבוע על התרבות העיתונאית הבעייתית של "ידיעות אחרונות", וכיצד הוא מטה את הדיווח לטובת פוליטיקאים מקורבים או מונופולים גדולים.

מהסרט של הופשטיין אפשר היה להתרשם שההשפעה של דנקנר על כתבי "מעריב" היא אירוע חמור, פסול, חריג ויוצא דופן בעיתונות המקומית. אלא ש"מעריב", לכל אורך העשור האחרון וגם בימי דנקנר, לא היה שונה מרבים מכלי התקשורת האחרים בישראל. גם אצל "גלובס", "ידיעות אחרונות" ו"כלכליסט" אפשר להבחין באצבעות העבות של בעלי השליטה בשורה ארוכה של נושאים - ולא באופן שונה ממה שנעשה ב"מעריב". גם ערוצי הטלוויזיה וחברות החדשות שלהן לא חפות מהשפעה של בעלי הבית, בעיקר דרך ההחלטה שלא לטפל בנושאים מסוימים.

סרטו של הופשטיין תיאר מציאות מדויקת, אך לא חדשה או יוצאת דופן. "מעריב" היה מרוסק פיננסית הרבה לפני שדנקנר הגיע, והתרבות העיתונאית שנוצרה בו לפני שנים לא היתה שונה מזו של עיתונים אחרים. מדוע, אם כך, הדברים האלה יוצאים לאור דווקא ב"מעריב", ולא בעיתונים האחרים? התשובה: כי "מעריב" פשט את הרגל, אנשיו נפוצו לכל עבר, וחלקם הסכים לספר את הסיפור האמיתי. בעיתונים אחרים הכתבים חרדים למקום עבודתם וחוששים לקריירה שלהם, ובוחרים לשתוק. ככה זה. אם וכאשר - חס וחלילה - עיתונים אחרים יקרסו, גם אצלם יתגלו סיפורים מסמרי שיער על לחצים של בעלי שליטה, עורכים ושאר בעלי אינטרסים עסקיים ואישיים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker