"המצב הכלכלי בצרפת קשה, המסים רק עולים; בתל אביב לא יודעים מה זה דיכאון"

מארגני יריד הדירות הישראלי, שהתקיים השבוע בפריז, ציפו ל-2,000-1,000 במקרה הטוב ■ הם לא העלו בדעתם שיגיעו כמעט פי שלושה

רז סמולסקי, פריז
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים60
רז סמולסקי, פריז

תחת אבטחה צבאית, משטרתית ופרטית הגיעו כ–5,000 יהודים צרפתים ביום ראשון לבית מלון ליד האופרה בפריז, כדי . בדרך כלל מגיעים לכנסים האלה 1,000 או 2,000 אנשים. אבל הנסיבות - הפיגועים במערכת העיתון "שארלי הבדו" ובמרכול הכשר בעיר בחודש שעבר - סחפו את הקהילה היהודית ליריד.

הודות לסידור הלא נוח של דוכני הקבלנים באולמות קטנים בקומת חדרי הישיבות של בית המלון - היריד היה יותר מצפוף. שנים רבות מתקיימים הירידים באולם אחר, אך כתוצאה מאילוצי ביטחון והנחיות של המשטרה הצרפתית, המקום הועתק. הקבלנים הציעו דירות במגוון מחירים וערים. היעדים הפופולריים היו ונשארו נתניה ותל אביב, ואחריהן אשדוד, אשקלון, ירושלים וחדרה. המחירים המבוקשים: 1–1.5 מיליון שקל.

צילום: רויטרס

50 קבלנים הגיעו ליריד, ובסך הכל כ–200 אנשים בצוותי מכירות. החברות מגוונות בגודלן, ובהן גם כמה משרדי תיווך. בין המשתתפים היו י.ח דמרי, אזורים, קבוצת חג'ג', גינדי השקעות, ב.יאיר, רימקס, אנגלו סכסון, לווינשטיין, יוסי אברהמי, בוני התיכון ובנק מזרחי טפחות. יומיים לאחר מכן התקיים יריד דומה בעיר החוף ניס שבדרום צרפת. הפעם המגוון היה קטן יותר. ליריד הגיעו קבלנים מעטים, שהציעו למכירה בעיקר דירות בנתניה. מתעניינים בודדים עברו בין הדוכנים. גם פיגוע הדקירה של שומר בבית הכנסת בעיר - כשעה לפני פתיחת היריד - לא עורר את ההתעניינות בנדל"ן בישראל בקהילה בדרום צרפת.

המתעניינים ביריד בפריז מדברים בפתיחות על יהדות, על ציונות, על הבית בארץ ישראל, על צרפת שנמאס ממנה, על חוסר הביטחון ברחובות. הם אומרים ש"גמרו עם צרפת". אנטישמיות מפחידה את חלקם, אך גם למצב הכלכלי יש תרומה רצינית לרצון לעזוב.

מכך אפשר היה להסיק ש יקנו השנה דירה בישראל ויעלו אליה. אלא שלא כל יהודי פריז רוצים או יכולים לקנות דירה בישראל - ולא כל מי שקונה דירה יעבור לגור בה בסופו של דבר. על פי נתוני משרד הקליטה, ב–2013 עלו לישראל 3,400 יהודים מצרפת. ב–2014 המספר קפץ ל–6,600 איש, והערכות ל–2015 מדברות על כ–10,000 עולים. בשנה שחלפה הגיעו מצרפת כ–25% מכ–26.5 אלף איש שהחליטו לעלות. 2014 גם היתה השנה הראשונה שמספר העולים בה מצרפת היה הגבוה ביותר מבין כל המדינות. הגידול בעלייה אמנם מרשים, אבל עדיין מדובר בשבריר ביחס לגודל הקהילה, כ–470 אלף יהודים בצרפת, מחציתם בפריז.

ג'י טובול, רווק, 59, מתכנן לעלות לישראל ביוני, יחד עם אמו בת ה–81 ואביו בן ה–91. נמאס לו מצרפת. בארץ הוא רוצה ללמוד תורה. הוא יעלה לירושלים לדירה שהוא קנה בבקעה ב–2012 - וכרבים אחרים, יש לו משפחה בארץ שמחכה לקלוט אותו. ביריד הוא מחפש דירה להוריו. "בצרפת יש אנטישמיות ומסים גבוהים שרק עולים כל הזמן", הוא אומר. "ישראל היא המדינה שלי - ואני מעדיף לשלם לה מסים".

לא ברור כמה מסים טובול באמת ישלם לישראל, לפחות לא כבעל עסק. היה לו בית מרקחת - אך הוא מכר אותו לא מזמן. להערכת טובול, 20% מחברי הקהילה שלו מתכננים לעלות. רובם פנסיונרים - וחלקם רוצים להקים עסקים בישראל.

מיכאל הגיע ליריד עם אשתו והילדים. השניים פריזאים באמצע שנות ה–30 לחייהם, ומחפשים דירת קרקע, כי אשתו מטפלת בילדים. היעד המועדף הוא קרית השרון שבנתניה, "כי יש שם הרבה צרפתים". לדבריו, הסיבה היא כי "בצרפת היהודים בסכנה ולילדים אין עתיד כאן. מקללים אותנו 'יהודי מלוכלך' ואפשר לראות את מבטי השנאה". גם הוא משוכנע שבישראל יותר בטוח: "אני לא פוחד, העיקר להיות עם יהודים".

אחת הסברות בין באי בכנס היא שאם הרצח במרכול הכשר לא היה מתרחש מיד לאחר הרצח ב"שארלי הבדו", הוא לא היה מקבל את התהודה שקיבל. "כנראה שלאף אחד לא היה אכפת", אומר אחד מהבאים. לאחר הפיגוע הוצבו חיילים בבתי כנסת ובתי ספר יהודיים, שאף ישנים במקום. "החיילים הצרפתים משמינים בבתי הספר", אומרת ספק בצחוק אחת מבאות הכנס. "כל יום הם מקבלים משלוחי מזון מהאמהות היהודיות".

שוטר מאבטח את המכולת היהודית בפריז שבה התרחש הפיגוע, לפני שבועייםצילום: אי־פי

1.5 מיליון שקל - יקר מדי

מיכאל לא משלה את עצמו שבארץ יהיה קל, אבל לטענתו לא תהיה לו בעיה כמו לאחרים, כי הוא שף. התשובה שלו מקפלת בתוכה את אחד מחסמי הקליטה הקשים ביותר בישראל — אי הכרה של ישראל בתארים מאוניברסיטאות אירופיות, גם בדיפלומות מהסורבון. עם השנים, ומסיבות שונות, ישראל הרחיבה את מעגל האי הכרה בתעודות עד כדי כך שבוגרי הפקולטות לראיית חשבון, למשפטים, לרפואה ולהנדסה בצרפת לא מוכרים במדינה. בלי שפה ובלי תעודה, קשה לדמיין עבורם סיכוי להתאקלם בישראל. לא מפתיע, אם כן, שרבים מהאנשים שמתכוונים לעלות הם פנסיונרים, צעירים בתחילת דרכם או בעלי מקצועות, כמו מיכאל השף, שיכולים לתרגם את המקצוע שלהם לעברית.

יוסף בן עמרה, 69, נשוי עם שתי בנות וארבעה נכדים, הוא קרדיולוג. הוא רוצה מאוד לעלות לישראל, "אבל זו בעיה מורכבת". לדבריו, "מבחינתי אני יכול לסגור את הקליניקה שלי, כי אני לא יכול למכור אותה, אבל אשתי רוקחת — ואנחנו צריכים למצוא קונה לבית המרקחת שלה לפני שנעלה. המצב כיום מאוד קשה, יש הרבה עסקים למכירה וקשה למצוא קונה במחיר טוב. ויש גם בעיה עם הבנות שלנו, שכל אחת נשואה ותלויה גם ברצונות של בעלה. בת אחת רוצה לעלות לארץ עם בעלה, אבל היא אופטומטריסטית ויש בעיה של תיאום המסמכים של התעודה שלה. בעלה לומד ראיית חשבון. לי אין בעיה לעלות לארץ, אבל לילדים כן. הם צריכים להתפרנס, למצוא עבודה ובית ספר לילדים. אבל הם רוצים לעלות, הם אוהבים את ארץ ישראל". בתו השנייה של בן עמרה רוצה לעלות, אבל לא תעלה. בעלה אופטומטריסט, ומבחינתו בלתי אפשרי לסגור את העסק.

יונתן כהן, בחור חובש כיפה, הגיע ליריד עם חמישה חברים — עסקת חבילה שעשויה לפתות מאוד קבלנים: כמה משפחות שמתעניינות ברכישה משותפת כדי להעתיק את החיים יחד לישראל. מצד שני, הפיתוי לא נטול מכשולים. כהן וחבריו משתייכים לזן ה"לא פראיירים" — שואלים על מחסן וחנייה וכיווני אוויר, מתמקחים על המחיר, בודקים אם יש היתר בנייה, מתי מתחילים לבנות ומתי האכלוס. הם יודעים איפה יקר ואיפה זול, הם מדברים במחיר למ"ר, מכירים את ישראל ומחפשים דירה זולה, ארבעה חדרים, במחיר של עד מיליון שקל. 1.5 מיליון שקל זה כבר יקר מדי. אולי הם ימצאו אותה בחדרה, ברירת המחדל אחרי שנתניה היקרה ירדה מהפרק.

בעודנו הולכים ברחובות פריז, כהן מדבר על ציונות ועל חוסר הביטחון ללכת ברחוב. לדבריו, הפיגוע במרכול הכשר היה שיא, אבל הפחד יום־יומי. השגרה כאן דווקא נראית שגרתית — קניות, מסעדות וגלריות. "כאן זה כמו במרכז תל אביב. המחירים הם 20 אלף יורו למ"ר", הוא אומר. "בואי לרובע ה–19 ותראי. זה יותר גרוע מדרום תל אביב". למרות ההפלגה בתיאורים, כהן רק מפלרטט עם רעיון העלייה. הוא לא מסתיר שבכוונתו לקנות דירה להשקעה, שאולי יום אחד, בעוד כמה שנים, אולי עשור, הוא יגור בה עם משפחתו.

דוכן אוכל ישראלי בפריז, צרפת, וניידת משטרתית ליד.
שוטרים מאבטחים מסעדה בבעלות יהודיתצילום: אי־פי

בעשור האחרון הגיעו לישראל בעיקר צרפתים עשירים, שקנו דירות נופש קטנות על קו החוף של תל אביב או נתניה. מדובר באוכלוסיות עשירות יותר מאלה שמחפשות דירות בישראל כיום. הרוכשים של 2015 צריכים למכור את הדירה שלהם כדי לממן דירה בישראל ומכלכלים את צעדיהם בקפידה. לכן, הקנייה אינה פשוטה להם - והעלייה מורכבת עוד יותר.

את הדילמה חש גם סטפן אסל, 48, נשוי ואב לארבעה ילדים בני 13–18, סמנכ"ל שיווק בכיר בחברת מחשבים גדולה. לפני כמה שנים הוא ואשתו קנו דירה בירושלים, אך הם עדיין גרים בפריז. "האווירה בפריז כבדה. מאז צוק איתן המצב החמיר. היתה הפגנה נגד ישראל, הניפו דגלי פלסטין וציירו גרפיטי של צלבי קרס", הוא מספר. לטענתו, "יהודים פוחדים לצאת לרחובות עם כיפה. אי אפשר לחיות כאן בשקט".

ושוב, לאחר התיאור הקשה של המציאות מגיע ההסבר מדוע בעצם הוא נשאר לגור בצרפת. "יש לי חברים שעלו לארץ והיו צריכים להתחיל מלמטה", אומר אסל. "גם אם אצליח למצוא עבודה, לא בטוח שארוויח מספיק. זה גם לא קל לילדים, ואמא של אשתי חולה, אז אנחנו נשארים לידה. אני חושב שלאנשים שלא מכירים טוב את ישראל יותר קל לעלות - כי הם חושבים שהכל יהיה טוב שם".

נראה שבתוך היריד הקונסנזוס הוא שההווה בפריז רע והעתיד בישראל לא מבטיח. כך, היהודים הצרפתים יושבים על הגדר, ולא מגיעים להחלטה היכן לגור. חלקם קונים דירה, חצי צעד קדימה, אבל לא קפיצה מחייבת מדי בטווח הקצר. הדירה בישראל מעניקה להם מעט שקט, ביטוח ליום סגריר.

טווח הגילים של המתעניינים רחב, וכך גם המעמד הכלכלי. חלקם אף מחפשים דירות יוקרה בתל אביב. חלק מהבאים דתיים וחובשים כיפה ואחרים חילונים. לרובם יש משפחה וחברים בארץ, הם ביקרו בה על פי רוב יותר מפעם אחת. רובם הם דור ראשון או שני בצרפת, והגיעו אליה ממדינות צפון אפריקה.

מחוץ ליריד מתגלה קהילה יהודית אחרת, חילונית יותר, ואמנם עם זיקה חזקה לישראל - אבל בלי שום כוונה או יומרה לעלות אליה. חיים סנאור הוא סטודנט למשפטים בן 22 בסורבון והמזכיר הכללי של אגודת הסטודנטים היהודים. הוא דובר עברית היטב. הוריו עלו מצרפת לישראל כשהיה בן חמש וחזרו אליה כשהיה בן 15. הם עזבו את ישראל מסיבות כלכליות. אחותו נשארה לגור בירושלים, אך לו אין כוונה לשוב.

סנאור מתאר פריז שונה לגמרי מאחרים ביריד. "אני מרגיש מוגן בפריז", הוא אומר. "אני גר ברובע ה–17, שהוא רובע יוקרתי, ואני לא מרגיש את הפחד ברחובות. לא הכל נהפך לשחור כאן, וגם בישראל לא הכל ורוד. יש פיגועים ויש ישראלים שרוצים להגר למדינות אחרות. המנטליות בארץ שונה ורמת החיים אחרת. אני גר בעיר מצוירת מוקף בארמונות, זו עיר שהיא מוזיאון. אני לומד בסורבון ולא משלם שכר לימוד. יש סטודנטים שמקבלים מלגות ועזרה בדיור. כאן משלמים לך להיות סטודנט".

סנאור אמנם לא מרגיש את האווירה ברחובות, אך אומר כי הוא מכיר את האנטישמיות ומוטרד ממנה. הוא חוזר ואומר שהוא מרגיש ציוני, קשור לארץ ומחובר לקהילה היהודית - אבל רואה את העתיד שלו בפריז. כדי להוכיח זאת הוא מספר על העבודה שהוא וחבריו עושים בארגון הסטודנטים, כמו ארגון כנסי הסברה על הציונות ודיונים פוליטיים. "אנחנו ציונים וקשורים לארץ", הוא אומר, "אבל אנחנו צרפתים והחיים שלנו פה".

TheMarker

גם הלא־יהודים מחפשים לברוח

ברובע ה–19 בפריז, שבו קהילה יהודית גדולה, כמו בפרברים נוספים מחוץ לצרפת, בהם Creteil 
ו–Sarcelles, מתגוררת אוכלוסיה מחתך סוציו־אקונומי בינוני ומטה. למרות התדמית המבוססת של הקהילה היהודית בצרפת, כאן אפשר למצוא יהודים שגרים בדיור ציבורי, ולא מעטים שאין להם נכס למכור כדי לממן קניית דירה בישראל. שכונות שמחירי הנדל"ן בהן נמוכים מושכות אליהן מהגרים מכל העולם, בהם גם מוסלמים — מה שיוצר פוטנציאל לחיכוכים רבים. המצב הכלכלי מוסיף שמן לעוינות ולחשדנות בין שתי הקהילות, ולעתים מדליק את הרחובות. בשכונות שנמצאות בטבעת המרכזית של פריז, בעיקר במארה שנושאת אופי יהודי מובהק אך גם בשכונות אחרות, החיים של היהודים נושאים פחות פוטנציאל לחיכוכים, אבל כולם — היהודים בפרברים, היהודים במרכז העיר וגם הצרפתים — סובלים מהמצב הכלכלי במדינה.

נראה שלא רק היהודים מחפשים לאן לברוח: גם פריזאים רבים מדוכאים מהעיר שלהם, מהמצב הכלכלי שמידרדר מ–2008, מהמסים הגבוהים ומהאבטלה הגבוהה. שיעור האבטלה הוא יותר מ–10% מאז 2011 ושיעור הצמיחה השנתית נמוך, קצת יותר מ–1.5% ב–2010 ו–2011, כמעט 0% ב–2012 ופחות מ–1% ב–2013 ו–2014. מלבד זאת, יש כמה חוקים בצרפת שמעודדים את המקומיים לשנות את הכתובת שלהם, לפחות לצורכי מס. למשל — מס ירושה בשיעור של 40%–50%. לעתים, זוג הורים שמעוניינים להוריש את כספם לילדיהם מעדיפים לעשות את זה באמצעות נכסים מחוץ לצרפת שאינם ממוסים, לעומת השקעה בנכסים בצרפת, שיאבדו כמחצית מערכם כשיעברו בין הדורות. אם ליורש של הנכסים אין כסף לשלם את המס, הוא צריך למכור את הנכס. אמנם צרפתים שקונים דירות בישראל נדרשים לשלם מס קנייה גבוה יותר מהרוכשים הישראלים, 6%, אך מס הרכישה בצרפת גבוה גם מכך — ומגיע ל–10%.

ולבסוף - הגזירה לשיפוץ חיצוני של הבניינים. ליופי של פריז יש מחיר שנושאים בעלי הדירות: בכל עשר שנים הם נדרשים לשפץ את חזיתות הבניינים - ולממן את זה מכספם. פריזאי שלא חסך מספיק נדרש למכור את דירתו כדי לממן את השיפוץ. עם נתונים כאלה מעדיפים צרפתים לא מעטים להשקיע את כספם מחוץ למדינה, והאלטרנטיבה הכמעט טבעית של יהדות צרפת היא להשקיע בישראל.

רה"מ נתניהו בביקורו בפריזצילום: אי־פי

ארז את המזוודות - וחזר לפריז

משפחתו של ג'רמי נבון, 29, היגרה לצרפת מפולין לפני מלחמת העולם השנייה. הוא למד באירלנד מינהל עסקים ועלה לארץ כדי לחזק את הזהות היהודית שלו. הוא למד באולפן, התנדב לשירות צבאי בנח"ל ועבר לתל אביב לחפש עבודה, משימה לא קלה למי שלא כותב וקורא בעברית - ובינתיים התפרנס ממלצרות. אחרי שנתיים בארץ וניסיונות כושלים למצוא עבודה, נבון ארז את המזוודה, חזר לפריז ומצא עבודה בניהול פרויקטים. לפני שנה הוא עזב את העבודה כדי להקים חברה משלו, ובמקביל התחיל לגבש את הקהילה היזמית־יהודית־טכנולוגית בפריז. נבון אירגן מפגש ראשון, שאליו הגיעו 20 יזמים יהודים. למפגש האחרון, לפני חודש, הגיעו כבר פי עשרה. במפגשים היזמים מציגים את המיזמים שלהם, מחפשים שותפים, יוצרים קשרים ומקבלים השראה. לארגון קוראים נבטים — ובשלב הזה הוא לא למטרות רווח. "אני כאן כדי לעזור לאנשים לעזוב", הוא אומר. "שיהיה להם עסק לעזוב אתו - ולמי שרוצה, להישאר בפריז ולגרום לעסקים שלנו לגדול ביחד".

"המצב הכלכלי בצרפת קשה", אומר נבון. "אין הרבה הזדמנויות עבודה והרבה צעירים מרגישים שהדרך שלהם להתקדם היא על ידי הקמת עסק. מצב הרוח בשפל, אנשים מתלוננים ולא מרוצים. בתל אביב לא יודעים מה זה דיכאון. בישראל האנשים יותר שמחים ומרוצים ויש אנרגיה טובה. כאן האנשים מתוחים. יהודים ולא יהודים עוזבים את צרפת, ההבדל הוא שליהודים יש גם תחושה שהמדינה מסוכנת להם.

"70% מחברי הקהילה היהודית שם היא של יוצאי צפון אפריקה שהיגרו אליה בשנות ה–60 והכפילו את קהילת יהודי צרפת. חלקם אפילו דור ראשון בצרפת והם לא נטמעו לגמרי בחברה. הם המשיכו להתגורר בגטאות יהודיים, ללמוד בבתי ספר יהודיים, לא יצרו קשרים חברתיים מחוץ לקהילה ויש לה להם עסקים קטנים, בעיקר חנויות אופטיקה ובתי מרקחת. אלה היהודים הראשונים לעזוב את פריז ובמספרים גדולים". לטענתו, רבים מהם יחזרו בחזרה. אחרי המספרים של החוזרים, יש לציין, לא עוקבים בסוכנות היהודית.

"קשה להם כאן והם יודעים עד הסוף כמה קשה זה יכול להיות", אומר נבון. "מצד שני, הדירה שהם קונים לצורך ביטחון יכולה להשאיר אותם בארץ. כשאני עליתי לארץ לא היתה לי דירה ולא החזקתי מעמד תחת הוצאות של שכר הדירה והאוכל. זו היתה עבודה קשה ללא פנאי. חברים שלי, שהיתה למשפחה שלהם דירה, נשארו בארץ כי הם לא היו צריכים לשלם שכירות".

נבון אומר שהוא לא מרגיש את האנטישמיות ברמה היום־יומית - אך טוען כי התחושה הגיעה גם לחיים הנעימים במארה. לטענתו, יותר ויותר צעירים יהודים מחוג החברים שלו מעדיפים שלא לקנות דירה בצרפת, כי זו לא השקעה נכונה וכי "הם מבינים שיש סיכוי שבעוד כמה שנים הם לא יוכלו לגור שם". "גם ההורים שלי הפתיעו אותי", הוא מספר. "הם מעולם לא דיברו או חשבו לקנות דירה בארץ, אבל אחרי הפיגוע במרכול הם מתחילים לחשוב על זה".

הרב הראשי של בית הכנסת הגדול בפריז, משה סבג, סבור שרוב הקהילה היהודית בפריז תישאר שם. "הם יקנו דירות אבל לא יעלו. הם רגילים לתרבות ולחיים בצרפת, ומבחינה סוציאלית יש כאן עזרה בדיור ובשירותי רפואה, על כל ילד מקבלים קצבה של 1,000 שקל בחודש, בית הספר והאוניברסיטה בחינם. איך הם יעזבו את זה? הם קונים דירה עם כוונה לעלות, אבל הם צריכים את התנאים — ולכן תהיה עלייה אבל לא בהמונים. מי שעולה זה צעירים עד גיל 25 ופנסיונרים".

אחד העניינים הדחופים לדעת סבג הוא הכרה בתארים. את הבעיה הזאת הוא מכיר מניסיונו הפרטי. את אשתו הוא הכיר כשהיא סיימה את לימודי הרפואה בפריז. הוא מחיפה במקור, סיים לימודי עתודה בהנדסת אלקטרוניקה בטכניון ושירת ביחידת ל"א של חיל האוויר. כשהם בדקו את האפשרות של אשתו לעתיד לעלות לארץ, הם גילו שההסמכה הרפואית שלה לא תקפה בארץ, ולכן הוא בחר לעזוב את צבא הקבע והשתקע בצרפת.

לדבריו, הבעיה החמורה בשש השנים האחרונות היא בעיקר כלכלית - האבטלה והמסים - וזו כבר בעיה של כלל הצרפתים. "המציאות היא שזו הסיבה העיקרית שהיהודים רוצים לעלות, אחר כך מצטרפת לזה האנטישמיות". שמחה פלבר, נציג ההסתדרות הציונית העולמית בצרפת, מסכים עם סבג. לדבריו, "להערכתי לא מדובר רק באנטישמיות. זה גם המצב הכלכלי".

שר הבינוי והשיכון, אורי אריאל, ביקר השבוע בפריז, בין היתר ביריד הדירות. "לא שמעתי אנשים שאומרים שצריך להישאר, ומה שהיה מאוד יפה בעיני היה ההבנה שלא כולם יוכלו לעלות, בעיקר מהאוכלוסיות החלשות, וצריך לדאוג לנשארים", הוא אומר. שאלה מטרידה אחת היא אם משרד הבינוי ערוך לקליטה של אלפי משפחות בשנה. "זו עלייה שמטפטפת. כיום מדובר על 5,000 משפחות בשנה וזו עלייה מ–2,500 וזה יכול להכפיל את עצמו ולהפוך לעלייה בהיקפים גדולים. אנחנו נשווק יותר קרקעות וגם הצעתי לראש הממשלה לתת הבטחת רכישה לקבלנים (הבטחה שהמדינה תקנה דירות שהם לא יצליחו למכור), כדי לעודד אותם לבנות בהיקפים גדולים ובמהירות. אנחנו מתכננים גם להביא 500 עובדים לענף הבניין מירדן, אנחנו רוצים להגדיל את מספר העובדים הפלסטינים מיהודה ושומרון ב-8,000 (כיום יש כ–30 אלף עובדים, כולל בחקלאות) ו–5,000 עובדים סינים". אריאל סבור שהעלייה לא תחמיר את או תעלה את מחירי הנדל"ן. לדבריו, "זו עדיין לא עלייה מספיק משמעותית. נכון שזה מוסיף ביקוש לשוק שגם ככה אין בו מספיק היצע, אבל זה לא משמעותי".

את ג'וליאן אנחנו פוגשים במקרה בבית קפה במארה. את המבטא הוא מזהה מיד ושואל בעברית אם אנחנו מישראל. הוא חצי יהודי, אוהב את ישראל, עיתונאי ספורט שממלצר לעת מצוא. את העברית שלו רכש לפני עשור, כשגר כמעט שנה בתל אביב. הוא היה ברמן במועדונים וברים בולטים, אבל כשלא הצליח לסגור את החודש ולהתקדם, חזר לפריז וסגר את הפרק הישראלי בקורותיו. לדבריו, מחסום השפה דן אותו לעמדת הברמן בלי יכולת להתקדם מבחינה מקצועית.

"היהודים שעוזבים עכשיו יחזרו", הוא אומר. "הם שומעים שקשה בארץ, אבל הם לא יודעים כמה זה קשה". הבעיה, לטענתו, היא שגם פריז היא לא אלטרנטיבה נעימה. בינתיים עובר לידנו חיים, בעל מסעדה מעבר לכביש, שמזהה את העברית אבל לא רוצה לדבר יותר מדי. "אני גמרתי עם צרפת!", הוא צועק. בעת מבצע צוק איתן, כך הוא מספר, מוסלמים אנטישמים ירקו עליו ואיחלו לו למות. הפגנות תמיכה בחמאס וצלבי קרס גמרו בלבו להחליט לעזוב. והוא לא צעיר. כשהוא נשאל מה יעשה בישראל, הוא עונה בפשטות: "חסר? יש הרבה מה לעשות".

בסיום ארוחת הצהריים, אנחנו שואלים בזהירות בחורה צעירה שיושבת ליד, שמתבררת כפאולה, יהודייה מברזיל, כמה טיפ מקובל להשאיר. "בגלל המצב", היא ענתה, "לא משאירים טיפ".

יונתן כהן וחבריו ביריד הדיור לקהילה היהודית בפריז צילום: רז סמולסקי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker