הדמוקרטיה שנהפכה לאוליגרכיה יוצאת למלחמה על חייה - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הדמוקרטיה שנהפכה לאוליגרכיה יוצאת למלחמה על חייה

יוון אינה ישראל, אבל תהיה זו טעות לא לחשוב על האפשרות שננוע בתוואי שלה

132תגובות

מסוכן להתנבא לאן תיקח מפלגת השמאל הקיצוני סיריזה את הכלכלה העלובה והחבוטה ביותר באירופה מזה עשור. עד לפני שנה-שנתיים האפשרות שהמפלגה הקיצונית, שהוקמה לפני עשר שנים, תיקח לידיה את השלטון ביוון נראתה קלושה, אבל השבוע זה קרה. סיריזה, שבבחירות 2009 קיבלה 5% מהקולות, טיפסה במהירות מדהימה וקיבלה השבוע 36% מקולות הבוחרים, מה שנתן לה 149 מתוך 300 המושבים בפרלמנט. העומד בראשה, אלכסיס ציפראס בן ה–40, שקרא לבנו הבכור ארנסטו על שמו של צ׳ה גווארה, התיישב במשרד ראש הממשלה באתונה.

מי שסבור שהסיפור של קריסת יוון מתמקד בכניסתה לאיחוד האירופי וביחסיה הקשים עם האיחוד סביב מדיניות הצנע, יתפלא לגלות כי היעד הראשון שסימן שר האוצר החדש של יוון - פרופסור לכלכלה, אינטלקטואל משפיע ומרתק בשם יאניס וארופאקיס - הוא פירוק האוליגרכיה היוונית, המורכבת מהטייקונים ששולטים במגזר העסקי ודרכו בממשלה. הוא יופתע כפליים לגלות כי סיריזה מסמנת ענף מסוים מאוד כשורש המחלה האוליגרכית: ערוצי הטלוויזיה והעיתונים.

בשלב זה מעניין יותר לשחזר את מה שהוביל לשינוי כה דרמטי בציבור ובפוליטיקה היוונית בשנים האחרונות, ובעיקר להבין איך קרה שמפלגת השלטון הוותיקה, המפלגה הסוציאל־דמוקרטית פאסוק, השיגה בבחירות רק 5% מהקולות. אם הציטוטים שאבחר להביא כאן שוב מראיונות שערכתי בסוף 2012 מזכירים לחלק מהקוראים הישראלים מדינה אחרת לחוף הים התיכון, אין זה מקרי.

רויטרס

"פייננשל טיימס", עיתון קפיטליסטי שוחר שוק חופשי ותחרות, כתב לפני שבועיים - עוד לפני שסיריזה זכתה בבחירות - כי אחת התרומות הגדולות ביותר של המפלגה הקיצונית היא חשיפת תפקידם של הטייקונים היוונים בקריסה המתמשכת של הכלכלה, נושא שהיה כדברי העיתון הבריטי ״טאבו״ ביוון ואסור היה לדבר עליו, בעיקר משום שכל העיתונים והערוצים היווניים השתייכו למועדון הטייקונים שנהנו מהשיטה.

המגזין האמריקאי "פוריין אפיירס", שניתח לפני חצי שנה את השיטה הכלכלית היוונית, הלך צעד אחד קדימה, והראה שלערוצים ולעיתונים של הטייקונים היה משקל מיוחד בריסוק הכלכלה היוונית, משום שהם רצו לשמור על הסטטוס־קוו שהיה נוח לשתי הקבוצות החזקות במדינה: ועדי העובדים במגזר הציבורי, שצמח בעשור האחרון לגודל מפלצתי, והטייקונים והבנקאים, שהיו מחוברים למונופולים או לעטינים של משלם המסים. זו היתה הברית ששלטה ביוון יותר מ–20 שנה ושעליה הגנו כלי התקשורת במעשה או במחדל.

הפעם הראשונה שבה הבנתי עד כמה העיתונות היוונית היא חלק מהמחלה שאכלה את הדמוקרטיה הראשונה בעולם היתה בביקורי שם לפני שנתיים. באותו ביקור גיליתי שהעיתונות המקומית התעלמה או קברה את הסיפור הענק שפרץ בסוף 2012 - רשימת לה־גארד, שחשפה את שמותיהם של אלפי מעלימי מס מצמרת עולם העסקים היווני. רק עיתונים בריטיים כמו "פייננשל טיימס" ו"גרדיאן" סיקרו את הפרשה בהרחבה.

במידה מסוימת הזכירה התעלמותה של העיתונות היוונית מהשחיתות של הטייקונים את קיץ 2011 בישראל: ביולי־אוגוסט של אותה השנה התחילו לפתע לדווח "פייננשל טיימס", ב"ניו יורק טיימס", בבלומברג וברויטרס בכתבות עומק או במאמרי מערכת שישראל סובלת מבעיה חריגה של ריכוזיות, ממועדון קטן של אנשי עסקים ששולט בכלכלה ובפוליטיקה ומשחית את המדינה. בעוד שרוב העיתונות הישראלית התעלמה מהתופעה, ניסתה לגמד אותה או הכחישה אותה, "פייננשל טיימס" כתב במאמר המערכת ביוני 2012 את הדברים הבאים: "ישראל מהוללת בזכות הדינמיות של תעשיית ההיי־טק שלה. ואולם בכלכלתה קיים צד נוסף. באמצעות מבני בעלות בצורת פירמידה, פחות מ–20 משפחות ישראליות שולטות בקונצרנים ששוויים חצי משוק המניות הישראלי. התוצאה היא כוח מונופוליסטי החונק את התחרות. הוא גם יוצר יחסים מושחתים בין עסקים, פוליטיקאים, פקידי ממשלה ותקשורת. הקשרים בין הון לשלטון מכתימים את הדמוקרטיה, מחזקים אי־שוויון וחותרים תחת הלגיטימיות של כלכלת השוק".

אי־פי

והנה, בשבוע שעבר כתב אותו עיתון קפיטליסטי את הדברים הבאים על יוון: "'האויב האמיתי לתחרות בשוק ביוון הוא האוליגרכיה, אך הנושא הזה הוא טאבו - הפוליטיקאים לא דנים בו והמדיה לא כותבת עליו', אומר אריסטדס האטציס, פרופסור למשפטים וכלכלה באוניברסיטת אתונה. סיבה אחת היא שערוצי הטלוויזיה הפרטיים ביוון, עם אתרי החדשות והעיתונים המשפיעים, נשלטים במקרים רבים על ידי אוליגרכים שיש להם השפעה על תוכנם. במברק של שגרירות ארה"ב שפורסם בוויקיליקס נאמר: 'חברות המדיה הפרטיות ביוון נשלטות על ידי קבוצה קטנה של אנשים, שבנו הון או ירשו אותו... והם קשורים בקשרי דם, נישואים או מין לפקידי ממשלה ופוליטיקאי, או לאילי מדיה ועסקים אחרים'. ריסון דמויות אלה לא יהיה קל: אף חבר בקהילה ההדוקה בקשריה של אוליגרכים עדיין לא נפל בעקבות המשבר הכלכלי בן שבע השנים של יוון, אף שכלי התקשורת שלהם צברו לפי הערכת אנליסטים כמעט 2 מיליארד דולר בהלוואות שלא נפרעות מבנקים מקומיים בעקבות קריסת הכנסות מפרסום, והתמיכה מחברות ממשלתיות נעלמה".

העיתונאי היווני העצמאי קוסטאס ואקסוואניס, שחשף את רשימת לה־גארד, הסביר: "ביוון יש בעיה אדירה, בעיה דמוקרטית בבסיסה. המדינה נשלטת על ידי קומבינציה מורעלת של פוליטיקאים, אנשי עסקים ועיתונאים שמכסים זה את גבו של זה”.

העיתונאי היווני הוותיק ג'ורג' קאפופולוס הסביר לי אז: "ביוון יש הרבה עיתונים כלכליים, רובם אם לא כולם מפסידים הרבה כסף. למה הם ממשיכים לצאת לאור? כי הם שייכים לאנשים בעלי אינטרסים אחרים - בעיקר להשפיע על הממשלה והבנקים. העיתונאים ברוב העיתונים ורשתות הטלוויזיה מצנזרים את עצמם. הם יודעים בדיוק מהם הגבולות ועם מי לא להתעסק. יש כאן שש או שבע משפחות ששולטות במרבית הכלכלה, ואין כאן עיתונות שיכולה לכתוב עליהן. הן גם לא מתחרות זו בזו - ברוב הענפים יש קרטל. אין יריבויות בין הקבוצות העסקיות, כי הן כמו מאפיה - מחלקות ביניהן את השוק, ולא מתחרות. אפילו בעיתונות השמאלנית כאן לא כותבים על זה".

בדיעבד, הראיון עם קאפופולוס היה נבואי. בסוף 2012, אז יוון היתה בעיצומו של סבב קיצוצים נוסף, הוא חזה בדיוק את התהליך שהביא למה שקרה השבוע: עלייתה לשלטון של מפלגת שמאל קיצונית שתחשוף את פרצופה האמיתי של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית כזו שמשרתת קבוצות אינטרס חזקות במגזר הציבורי והפרטי: "הגענו לקצה. החברה היוונית לא מוכנה יותר לקבל צעדי צנע. הממשלה משותקת, הדמוקרטיה שלנו לא מתפקדת. זו לא רק הבעיה של יוון, אלא של מדינות רבות באירופה. אנחנו רק שדה הניסויים. אם ימשיכו עם צעדי הצנע, אתה תראה את המפלגות הקיצוניות משני הצדדים הולכות ומתחזקות".

ליוון אין תעשיית היי־טק כמו זו הישראלית, אין סטארט־אפ ניישן, החוב הציבורי כפול מזה של ישראל, אין לה רזרבות מט״ח ענקיות וההוצאה הציבורית מתקרבת בשנים האחרונות במהירות ל–60% מהתוצר - בערך הרמה שהיתה בישראל לפני עשור, במשבר הפיננסי הגדול של 2002. אבל המבנה הפוליטי של יוון בעשורים האחרונים מזכיר במשהו את ישראל, כפי שהסביר לי אז קאפופולוס: "שתי המפלגות הגדולות שלנו נשלטות על ידי ועדי העובדים הגדולים של המגזר הציבורי. השמאל, מפלגת פאסוק, שלטה כך במדינה, ואז הימין גילה שזאת הדרך לשלטון, וגם הוא אימץ את הוועדים. המגזר הציבורי ביוון הוא כמו הפרות הקדושות בהודו - אסור לגעת בו. כבר חמש שנים מדברים על קיצוצים במגזר הציבורי, אבל כמעט לא פיטרו בו עובדים, כי זה בלתי אפשרי. את הכאב הגדול ביותר בחברה היוונית סופגים העובדים במגזר הפרטי ובעלי העסקים הקטנים והבינוניים. אבל המגזר הפרטי לא לוקח חלק אמיתי בדיון הפוליטי".

ומה עם השמאל, שאלתי. "השמאל הוא לא שמאל במובן האירופי של המלה. השמאל היווני עסוק בעיקר בהגנה על הפריווילגיות של הוועדים. מנהיגי השמאל מגיעים מהוועדים ומהחברות הממשלתיות. הם לא נמצאים במצב שבו הם יכולים להבין את הבעיות האמיתיות של החברה היוונית. ההפגנות שאתה רואה ברחובות מובלות בעיקר על ידי ועדי עובדים. האומללים במגזר הפרטי כמעט לא מפגינים, כי הם לא חושבים שזה יעזור להם".

כאשר הפניתי את תשומת לבו של קאפופולוס לכך שיש מדינות סוציאל־דמוקרטיות שבהן מגזר ציבורי גדול הוא היסוד והכוח של מדינת רווחה וכלכלה משגשגת, הוא הסביר: "אל תאמין לסטטיסטיקה שאנחנו מפרסמים כאן. הבעיה חמורה בהרבה — יש לנו את המגזר הציבורי הכי מנופח באירופה. גם בצרפת יש מגזר ציבורי גדול, אבל הוא יעיל ונותן שירותים טובים לאזרחים. אצלנו זה לא רק המגזר הציבורי, יש כאן מגזר כאילו פרטי שבעצם יושב על משלם המסים. רוב החברות הפרטיות הגדולות הן מונופולים, והלקוחות העיקריים שלהן הם המגזר הציבורי והחברות הממשלתיות. יש לנו חיבור בין העסקים למונופולים ולעיתונים. זה הכל”.

אי־אף־פי

אבל מדוע ועדי העובדים במגזר הציבורי ובמונופולים מוצגים ביוון כבעיה כלכלית? הרי ההצלחה של המערכת הפוליטית והכלכלית בכל המדינות הסוציאל־דמוקרטיות נשענת עליהם: ״אין קשר בין הוועדים שלנו לוועדים במדינות שהזכרת. הוועדים בגרמניה או בסקנדינוויה אחראיים. הם לא רואים בממשלה או בציבור משלם המסים את האויב, אלא את השותף. הוועדים בגרמניה הסכימו להקפאת שכר. הם חושבים במונחים של ממשלה או של בעלים. (ביוון) הם שולטים בפוליטיקה עם אנשי העסקים הגדולים, והציבור כולו לא מיוצג בעצם במערכת הפוליטית. הכוחות הפוליטיים החדשים שעולים כאן הם המפלגה הניאו־נאצית. גרמניה הורגת אותנו עם הלחץ על צעדי צנע, הצעירים בורחים מכאן. מה שאתה רואה כאן אתה תראה בעתיד באיטליה, בספרד, בפורטוגל ובעצם בעוד הרבה מקומות בעולם. השיטה הזאת פשוט לא עובדת".

קאפופולוס צדק וטעה. הוא צדק בכך שגם בספרד השתנתה לחלוטין הפוליטיקה בשנים האחרונות, עם עלייתה של ״אחותה״ של סיריזיה, פודמוס, שגם היא מפלגה של בלתי מחוברים. הוא טעה בכך שחשב שהכוח העולה ביוון יהיה הניאו־נאצים. הוא לא צפה את עלייתה של סיריזה לשלטון.

ד"ר אריסטוטל ציאמפיריס, פרופסור צעיר ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה של פיראוס, שבילה שנים ארוכות בארה"ב והחליט לחזור ליוון לפני תשע שנים, היה אופטימי: "אנחנו נמצאים ברגע קריטי, בצומת. החברה היוונית צריכה להתמודד עם עצמה ועם מעשיה, הרגליה, מנהגיה. המשבר מאלץ אותך להסתכל במראה, ומה שאנחנו רואים אנחנו לא אוהבים. אבל זה גם נותן לי עכשיו תקווה: יש לנו כוחות שמוכנים לדבר, לחשוף, להודות בדברים שהוכחשו כאן במשך שנים על ידי כולם, כולל העיתונות. החברה היוונית מוכנה סוף־סוף להסתכל על מנהגיה הנפסדים. זה כמו 12 השלבים של גמילה מאלכוהול. אנחנו נמצאים בצעדים הראשונים, וזה תהליך ארוך. דמוקרטיות לא יודעות לעשות תהליכים מהירים, אבל זה קורה".

שאלתי אותו מהיכן הוא שואב את האופטימיות: "אני שואב אותה מהסטודנטים הצעירים שלי. אני רואה מה קורה אתם בשנה האחרונה - הם טובים יותר, ערניים יותר, מתעניינים בדברים אחרים. לפני חמש שנים היה ברור שמי שיודע להתחבר ולהסתדר במגזר הציבורי או בקבוצות העסקיות הגדולות - לא באמת צריך להתאמץ וללמוד. הוא כבר יקבל עבודה. הם מבינים שזה נגמר. הם חייבים להיות מעולים, ומה שיותר חשוב הוא שהם כבר לא מוכנים להיות אדישים ולסבול את המנהגים המושחתים שהביאו את יוון למקום הזה. אתה צריך להבין, הצעירים לא לקחו חלק במנהגים האלה, אבל הם ישלמו את המחיר. עכשיו הם מבינים את זה. הם קוראים לכל הדברים האלה ‘יוון הישנה', וחושבים ש'יוון חדשה' עומדת להיוולד.

"זה עומד להיות תהליך ארוך. אנחנו צריכים פחות שחיתות בפוליטיקה ובמגזר העסקי המחובר אליה ויותר אפקטיביות במגזר הציבורי. אנחנו צריכים יוון אירופית יותר. אנחנו צריכים יותר ערכים, מנהיגות וציפיות אחרות. כרגע מתרחש תהליך של חיפוש שעירים לעזאזל, כמו שעושה המפלגה הניאו־נאצית, שמנסה להפיל את הכל על המהגרים הלא חוקיים, אבל יש כאן ואקום פוליטי שיתמלא לבסוף. אנשים כבר הבינו את הבעיה במגזר ציבורי מנופח ומושחת, ורואים שהם משלמים את המחיר. כשהם היו שומעים על שחיתויות בעבר הם היו אומרים 'יופי, איך אני יכול להתחבר ולהצטרף לזה?' עכשיו הם מבינים שזה כבר לא עובד, שזה על הצוואר של כולנו”.

יוון אינה ישראל, אבל תהיה זו טעות לא לחשוב על האפשרות שאנחנו ננוע בתוואי שלה, בציר שבין קבוצות אינטרס חזקות במגזר הציבורי לטייקונים ומונופולים במגזר העסקי והרצון שלהם לשמר את הסטטוס־קוו, כי הסנטימנט הציבורי בשנים האחרונות בישראל אינו שונה דרמטית.

ייתכן שלפני שנתיים, כאשר פירסמתי את סדרת הראיונות עם העיתונאים והיזמים החברתיים היוונים, הציבור הישראלי לא היה בשל להבחין בקווי הדמיון. אבל הציטוט של עו"ד האריס איקונומופולוס מסוף 2012 בוודאי יכול לחבר לסיפור היווני כל ישראלי בלתי מחובר, שמוטרד מהנעשה במדינתו בעשור האחרון: "תסתכל מסביב, זו מדינה מדהימה, עם תנאי פתיחה מדהימים, עם היסטוריה אדירה. אנחנו יכולים להיות במקום אחר לחלוטין. זה רק בידיים שלנו. זו מדינה שהאליטות שלה בגדו בה, בגדו באזרחים, בגדו בעצמן. הפוליטיקאים, אנשי העסקים, האקדמיה - כולם היו עסוקים בעצמם, באינטרסים שלהם, בפריווילגיות שלהם. אני מקווה שלא נתעורר מאוחר מדי, ואני נחוש להעיר את האנשים כאן בכל דרך. אנחנו נחשוף את השחיתות, נציג את הפוליטיקאים שלקחו שוחד, נבנה מחדש את המגזר הציבורי ונשנה את החוקים כך שיאלצו את הנבחרים שלנו להיות אחראיים למעשיהם".

אי־פי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#