למה לא משקיעים בישראל יותר?

סוג העסקים שחסר לנו הוא של הקמה, בנייה ויזמות חדשות

סמי פרץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים24

"העולם העסקי זקוק לוודאות. אנשי עסקים לא יכולים להשקיע כשבכל יומיים משנים כאן את הכללים". נתקלתם כבר באמירה הזאת? אם לא, זה אומר שאתם לא מקשיבים מספיק לאנשי עסקים ולדובריהם. זה הבון־טון בשנים האחרונות: להאשים את הממשלה או את הרגולציה שהן מחבלות בעשיית העסקים ובחשק לעשות כאן עסקים.

קל לציין מקרים שבהם רואים התערבות ממשלתית בעסקים. רואים זאת בעסקי הגז, שבהם הממשלה הגדילה את חלקה בהכנסות מהתקבולים, הגבילה את פוטנציאל היצוא, וכעת שוברת את הראש בשאלה איך להתמודד עם מונופול האנרגיה של דלק ונובל אנרג'י. ראינו זאת בסוגיית התמלוגים שמשלמת חברת כימיקלים לישראל - עוד מונופול מחצבים ישראלי. רואים זאת בניסיונות של משרד האוצר להגביל את שכר המנהלים במערכת הפיננסית, או ביוזמה ממשלתית לפתוח את השמים לתחרות בשוק התעופה, למורת רוחן של חברות התעופה המקומיות.

יש סיבות טובות מאוד להתערבויות האלה. כולן מתנקזות איכשהו לסוגיות של הוגנות כלכלית וחברתית - אלמנטים חיוניים בכל חברה נורמלית. סט הטיעונים המקובל של המגזר העסקי נגד ההתערבות לעוס לעייפה: אי אפשר לעשות ככה עסקים, זה יבריח משקיעים זרים, אנחנו בעד תחרות אבל לא עכשיו, אם תפגעו בנו נעזוב את ישראל, לנו כבר יש מספיק אבל זה יפגע בשכבות החלשות. כדי לארוז הכל במשפט מסכם, שולפים תמיד את הביטוי הקלישאתי "הממשלה שופכת את התינוק עם המים". איכשהו, לא שמענו אנשי עסקים שמתלוננים, למשל, על התערבות בנק ישראל בשוק המט"ח. שם ההתערבות, שהביאה את הדולר לשער באזור ה–4 שקלים, היא במקומה. איש לא יגיד שמה שעושה בנק ישראל גורם לו לעזוב את ישראל, או שהבנק מבריח את הזרים.

לב לבייבצילום: עופר וקנין

אפשר לזלזל בטענות של אנשי העסקים, ואפשר שלא. בכל מקרה, ראוי לבחון אילו סוגים של עסקים נעשים כאן ואילו לא. הסוג שחסר לנו הוא של הקמה, בנייה ויזמות של עסקים חדשים: משהו שמייצר מקומות עבודה חדשים, מחולל תחרות, מעודד חדשנות ומשפר שירות. קנייה ומכירה של עסקים קיימים מלהיבה פחות, ובמקרים רבים מדי היא משמידה ערך, ולא יוצרת חדש.

לא בכל אשמה הממשלה. יש עוד סיבה משמעותית לאי־עשיית עסקים: כישלונות עסקיים גדולים שחיסלו דור שלם של טייקונים, שפעם קנו ומכרו מכל הבא ליד וכיום מסובכים עם מחלקות הגבייה של הבנקים כשהם לא מצליחים לפרוע חובות. תכף נגיע אליהם.

הרבה מאוד חברות ישראליות נמצאות בימים אלה על המדף, מוצעות למכירה ואין להן קונים: אל על, כלל ביטוח, הפניקס (אולי נמצא לה קונה סיני), מרבית עסקיו של אליעזר פישמן, כמה מהבנקים וכמה חברות תקשורת. את החברות הפיננסיות קשה יחסית לקנות. אלה חברות בעלות שווי גבוה של מיליארדי שקלים - מה שכבר מקצר את רשימת הקונים הפוטנציאלית - הנמצאות בתהליכי אישור, שלא מאפשרים לכל אחד להשתלט על חברות שמנהלות את הכסף שלנו. הבנקים וחברות הביטוח יישארו על המדף, וזה לא צריך להטריד אותנו יותר מדי. אם לא יימצא להן בעל שליטה חדש, אפשר למכור את מניותיהן בבורסה, ולא לחכות לאיזה טייקון או איל הון אמריקאי או סיני שיגאל אותם מבעליהן המקומיים.

מוטי זיסרצילום: עופר וקנין

איך זה שעל אף שהריבית היא הנמוכה ביותר בהיסטוריה הכלכלית, אין התנפלות על הכסף הזול והסתערות על החברות שנמצאות על המדף? הסיבות לאי עשיית עסקים רבות ומגוונות, והן קשורות למצב הרוח. יש כמה תסמונות שמשחקות כאן תפקיד:

1. התסמונת הראשונה היא גלובלית, אך תקפה גם כאן: הריבית האפסית היא תוצאה של משבר גלובלי, ובמצב זה היזמים מעדיפים לא לקחת סיכונים גדולים. הם מעדיפים ריבית גבוהה קצת יותר ותנאים כלכליים מפחידים קצת פחות. קוראים לזה מלכודת הנזילות: מצב שבו הריבית כה נמוכה שאינה מעודדת עשיית עסקים, והביקוש לאשראי נמוך מההיצע שלו. אנשי העסקים ייצאו מהבונקר כשהריבית תתחיל לעלות. אז הם יחושו ביטחון רב יותר לבצע השקעות. זה פרדוקס, אבל תופעה מוכרת. ריבית אפסית, כך מתברר, מעודדת השקעות פיננסיות יותר מאשר ריאליות. הבורסות בעולם נמצאות בקו עלייה רצוף, ואצלנו הן יצרו גם בועה בנכסי נדל"ן עקב היצע הקרקעות הנמוך.

2. תסמונת הסלולר: הענף, שיצר לבעליו רווחיות אדירה במשך שנים רבות ותזרים מזומנים בטוח בחסות רגולציה רופסת, עובר פתאום שינוי רגולטורי דרמטי שפותח אותו לתחרות ומוריד את רווחיות החברות. אילן בן דב קנה את פרטנר ב–2009 מתוך אמונה שמה שהיה הוא שיהיה - והרווחיות הגבוהה תישאר לנצח. הוא טעה, הסתבך וירד מנכסיו. יש להניח שהמקרה שלו גורם לכמה אנשי עסקים אחרים להיזהר קצת יותר כשהם בוחנים רכישה של עסקים קיימים ורווחיים המושפעים מרגולציה.

אילן בן דבצילום: אייל טואג

3. תסמונת מחצבי הטבע: המדינה הסתפקה במשך שנים ברווחים נמוכים ממחצבי הטבע שלה, כי העדיפה אינטרסים אחרים כמו תעסוקה בפריפריה (כיל) או עידוד השקעות בחיפושי גז ונפט (או סתם לא האמינה שימצאו כאן כאלה). והנה, כעבור שנים הממזרים משנים את הכללים. מדוע? כי חלוקת העוגה לא סבירה ולא הוגנת, והסדרים כאלה אינם יכולים להתקיים לאורך זמן. אם אתם פועלים בענף שבו חלוקת הרווחים לא סבירה, מוטב שתחשבו שוב לפני שאתם משקיעים בו. אולי זו הסיבה לכך שאין קופצים על חברות הביטוח והבנקים?

4. תסמונת הטייקונים שקרסו: כשמסתכלים על כותרות העיתונים של העשור וחצי האחרונים, קל למצוא שם כותרות מסוג: תשובה מתעניין ברכישת / דנקנר משתלט על / לבייב קונה את / מימן בוחן רכישת / פישמן משקיע ב / זיסר מגדיל השקעתו / וכו'. חלק גדול מהעסקות במשק נעשה בעבר על ידי דור הטייקונים הזה, וחלק גדול עוד יותר מהידיעות על כוונות לרכוש או להשתלט שלא יצאו לפעול רשום על שמם. תשובה הוא היחיד שהצליח לצאת בשלום מטלטלות השנים האלה, משום שמצא גז. האחרים מקרטעים, או קרסו, או נמצאים בדרך לשם. מה איפיין את הדור הזה? מינופי ענק, חוסר מיקוד עסקי, תיאבון מופרז לסיכון וגם נטייה לעסקות אגו.

הריכוזיות המשקית היתה אחד הסיכונים הגדולים לכלכלה הישראלית, וצמצומה מפחית את רמת הסיכון במשק. טוב שחלק מאנשי העסקים האלה אינם פעילים יותר. בשלב כלשהו זה יאפשר אולי להקצות את המקורות הכספיים במערכת הפיננסית בצורה יעילה יותר ובפיזור רחב יותר לאנשי עסקים ששמם אינו מעורר יראה במערכת הבנקאות או בשוק ההון.

יוסי מימןצילום: עופר וקנין

נ.ב

אנשי עסקים צריכים ודאות. כך אומרים לנו מדי פעם. האמת, קל להזדהות עם הצורך הזה. גם החברה הישראלית זקוקה לוודאות. היא זקוקה לוודאות בנוגע לתוואי שבו היא צועדת עם יוקר המחיה, האי־שוויון, שיעור העוני, רמת השחיתות, קשרי ההון־שלטון, חלוקת העוגה, היציבות התעסוקתית, עתיד ילדינו בחינוך ובבריאות, וכמובן עתידנו הפנסיוני. אין דרך ליצור ודאות עסקית מבלי ליצור ודאות חברתית. יתרה מכך: הדרך ליצור ודאות עסקית עוברת קודם כל בוודאות חברתית. מי שרוצה לעשות כאן עסקים, להשקיע ולשגשג, צריך לוודא שיש כאן ציבור בעל יכולת קנייה, יציבות תעסוקתית ועתיד פנסיוני. עשירון אחד או שניים מסודרים לא יספיקו כדי ליצור את הוודאות הזאת. צריכים לשתף בכך את שאר העשירונים. וכדי לעשות זאת, חייבים רפורמות שיטפלו ברווחים ממחצבי הטבע, בדמי הניהול הפנסיוני וביוקר המחיה. עד אז, כדאי ללמוד לחיות עם האי־ודאות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker