גליה מאור ואיתן רף צריכים להחזיר את הבונוסים

כשהבנק נכשל ומשלם קנס של 400 מיליון דולר - אתם משלמים את המחיר

סמי פרץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים90

המשבר הפיננסי הגלובלי, ששיאו היה נפילת בנק ההשקעות ליהמן ברדרס ב–2008, חשף את השקר הגדול של תעשיית הפיננסים העולמית: זו תעשייה שחולבת כל ימות השנה את החוסכים ואת הלווים, לוקחת סיכונים מטורפים על חשבון הלקוחות, מייצרת רווחים אדירים לפרקים, ומהם מחלקת בונוסים ענקיים למנהלים תאבי בצע. כשהכשלים נחשפים, הכסף כבר מזמן נמצא אצל אותם מנהלים במקום בטוח, ולא ניתן לשים עליו יד. כשמגיעה הקריסה, כפי שראינו עם התמוטטות של שורת מוסדות פיננסיים מהגדולים בעולם, מתברר כמה גדול השקר הזה - כמה אותם מנהלים הם קפיטליסטים ברווחים, וכמה הם סוציאליסטים בהפסדים. כי את חשבון הקריסה שלהם שילמו משלמי המסים.

ככה בנויות המערכות הפיננסיות בעולם. הן גדולות, מפחידות ומסועפות מכדי ליפול, והן מחזיקות את הממשלות במקום רגיש, ולכן המוטיווציה שלהן לקחת סיכונים, ללכת על הקצה וגם קצת מעבר לו, להתחזר, לחמוס, להמר בכספי לקוחות - היא עצומה. לא עזרו עשרות נאומים של נשיא ארה"ב ברק אובמה על כוונתו לעשות סדר בתעשיית הכסף של וול סטריט. עשו חיפוש קטן בגוגל, ותמצאו שם מבחר נאומים נחרצים, ברורים ונחושים בנוגע לכוונתו לטפל בברונים השודדים של וול סטריט. זה לא קרה, כי ברגע האמת התברר שתעשיית הכסף חזקה גם מנשיא ארה"ב. שש שנים לאחר נפילת ליהמן ברדרס, כוחה של המערכת הפיננסית לא נחלש, הגדולים מכדי ליפול נותרו כאלה, התמריצים למנהלים ליהנות מהסיכויים ולהשאיר את הסיכונים לאחרים נותרו כשהיו.

ההקדמה הזאת חיונית כדי לדבר על בנק אחר, לא ברחוב וול במנהטן, אלא ברחוב לילינבלום בתל אביב, שהסתבך קשות עם הרשויות האמריקאיות ונאלץ לשלם להן קנס ענק של 400 מיליון דולר, בנוסף לתשלום לעורכי דין בסך 250 מיליון שקל. בנק לאומי חתם לפני שבועיים על הסדר עם משרד המשפטים האמריקאי והרשות לשירותים פיננסיים של מדינת ניו יורק, שבו הודה כי במשך יותר מעשור הוא סייע ביודעין ללקוחות אמריקאים להונות את רשויות המס בארה"ב. הבנק עשה זאת עד 2011 דרך מנהלים שעבדו בבנק לאומי בישראל בבנק לאומי שווייץ, לוקסמבורג וארה"ב. זה היה בתקופה שבה גליה מאור היתה המנכ"לית ואיתן רף היו"ר. הם כמובן האחראים הראשיים לשערורייה, אבל לצדם עבדו עוד מנהלים בכירים שהיו מעורבים במחדל באופן ישיר.

שורת העבירות שבה הודה הבנק מבהילה בחומרתה. הוא הודה כי איפשר ללקוחות לפתוח חשבונות בשמות בדויים, סיפק ללקוח טלפון סלולרי אנונימי מגרמניה, שבאמצעותו יוכל לתקשר בדיסקרטיות עם הבנק בשווייץ, הפנה את הלקוחות ליועצי מס שהקימו עבורם חברות אוף־שור בפנמה ובמקלטי מס אחרים, במטרה להסוות את היותם אזרחים אמריקאים המחויבים בדיווח ובמס, והדריך לקוחות כיצד לנהוג כך שרשויות המס לא יעלו על עקבות כספיהם - בין היתר באמצעות הפקדת הכספים בחשבון סודי בתל אביב וקבלתו באמצעות הלוואה פיקטיבית מבנק לאומי בארה"ב.

איתן רף וגליה מאור. נהנו מפירות ההתנהלות הפסולה צילום: תומר אפלבאום

קשה למצוא סיבות טובות לכך שמנהלים בכירים, מסודרים, עשירים, בעלי מעמד כלכלי וחברתי גבוה יאפשרו דפוס כזה של התנהלות פלילית, זולת תאוות בצע. תחת אפם, בניהולם, ואולי אף בעידודם, נעשו בבנק דברים חמורים שהמניע היחידי להם יכול להיות צבירת רווחים על כל מה שמשתמע מהם. אם כדי שהבנק ייראה מוביל ורווחי יותר, ואם כדי ששורת הבונוס והשכר שלהם תהיה שמנה יותר.

בשנותיהם כמנהלי בנק לאומי מ–1995 ועד לאחרונה (רף כיהן עד 2010, מאור עד 2012), צברו השניים עשרות מיליוני שקלים. אמנם הם לא כיכבו בצמרת מקבלי השכר במערכת הבנקאות, אבל לנוכח הנזק שגרמו לבנק במחדליהם, מה שקיבלו היה הרבה מעבר למה שהגיע להם. וזו הבעיה העיקרית עם שכר המנהלים, בוודאי במערכת הפיננסית. כשהבנק מפגין ביצועים טובים, המנהלים מושכים שכר עתק. כשהוא נכשל ומשלם קנס של 400 מיליון דולר (יותר מ–5% מהונו העצמי), אין מי שמשלם את המחיר. תיקון: יש מי שמשלם את המחיר - הלקוחות, בעלי המניות, הציבור.

שנים רבות מציגים לנו מנהלי הבנקים והחברות הפיננסיות את השכר הגבוה שהם מקבלים כפיצוי על האחריות הכבדה הרובצת על כתפיהם. הם מנהלים מאות מיליארדי שקלים של הציבור, וזו באמת אחריות כבדה. והנה, כשמתברר שיש מחדל חמור של חוסר אחריות, פתאום הם מתנערים, מגלגלים את זה לבנק ולחברת הביטוח שלו. פתאום אין אחראים ואין אשמים. זה כמובן רק מחזק את דרישת משרד האוצר להגביל את שכר המנהלים במגזר הפיננסי ל–3.5 מיליון שקל בשנה. פוטנציאל הנזק שיכולים מנהלי בנק לגרום כשהבונוס שלהם מושפע מרווחים שמושגים בדרכים פסולות הוא גדול מדי. מוטב לבלום את תיאבון הסיכון שלהם, שהוא בכלל הסיכון שלנו.

שלשום החליט היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לבצע בדיקה מקיפה של הסדר הכופר שחתם הבנק עם הרשויות האמריקאיות. טוב שכך. הוא אמור לבחון את התנהלת הבנק ונושאי המשרה הבכירים בו ואת תפקודם של גורמי האכיפה הרלוונטיים, לרבות רשות איסור הלבנות הון, רשות המסים, הפרקליטות ובנק ישראל. הפרשה הזו לא יכולה להסתיים כשרק הבנק (לקוחותיו ובעלי המניות שלו) נושאים בנזק הזה, אלא יש לגרום לכך שמי שנהנו מפירות ההתנהלות הפסולה ישיבו לבנק כספים ששולמו להם שלא כדין וגם יקחו חלק בתשלום הקנס. ללא הפקת לקחים מהסוג הזה, הכדאיות לקחת סיכונים שבהם נושא רק הבנק תישאר בעינה, ובכך תכשיר את המחדל הבא.

נ.ב

כשעוקבים אחר התנהלות הבנקים הגדולים בישראל, לעתים מגיעים למסקנה השגויה שחלק מהבעיות שלהם קשורות למבנה הבעלות. בנק הפועלים, בשליטת שרי אריסון, היה גם הוא מעורב במחדלים חמורים בשנים האחרונות, שבסופו של דבר הובילו לכלא את היו"ר הקודם, דני דנקנר, וגם גרמו לבנק להפסדי עתק של יותר ממיליארד דולר בהשקעה כושלת באג"ח מגובות במשכנתאות. בבנק לאומי ליקקו אז את האצבעות. אנחנו שמרנים, לא נגררנו להרפתקה הזאת, אמרו אז בלאומי. לרגע אף ניסו להציג תמונה שבה בעלים פרטיים הם אלה שדוחפים את הבנק לייצר תשואה גבוהה בכל מחיר, שעה שבנק בבעלות הממשלה הוא מרוסן יותר ולא נתון ללחצים של בעלי שליטה אגרסיביים. אלא שההסתבכות של לאומי מוכיחה כי אופי הבעלות אינו רלוונטי. מה שכן רלוונטי הוא התמריץ למנהלים להיות גרידיים, וזה קשור לשכרם המופקע ולנוסחה הקובעת שהרווח הוא שלהם וההפסד הוא שלנו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker