נשים יכולות לביים בהוליווד,
 אבל אף אחד לא ייתן להן כסף

ששת אולפני הקולנוע המובילים בארה"ב הפיקו השנה שלושה סרטים בלבד בבימוי נשים

ניו יורק טיימס
מנולה דרגיס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים1
ניו יורק טיימס
מנולה דרגיס

בסוף נובמבר, כאשר אולפני גייסו את מישל מקלארן לביים את "", הם היו לאולפנים הראשונים שבחרו בבמאית לפרויקט גיבורי-על גדול. החדשות החזירו אותי לשנות ה-70, כאשר אחיותי, אמי ואני היינו מתכנסות מול הטלוויזיה כדי לצפות בוונדר וומן נאבקת על זכויותינו בבגד הגוף שלה. אני לא זוכרת הרבה מהתוכנית, אך אני יודעת שהמראה של האשה החזקה הזו, המנצחת את כולם עם שיערה המתנופף ברוח והצמידים העמידים לכדורים שלה, הלהיבו אותנו. אני מצפה לסרט, אך כמי שצופה בסרטים למחייתה, היתה שמחה אף יותר אם וורנר ברדרס היו מגייסים הרבה יותר נשים לבימוי סרטיהם.

החדשות על גיוסה של מקלארן היו משמעותיות, מכיוון שלאחר שנים שבהן גברים צעירים בכובעי מצחייה נשלפו מאלמוניותם כדי לביים להיטים כמו "ספיידרמן המופלא" ו"גודזילה", סוף-סוף אשה מקבלת הזדמנות. באירועי אינדי, כמו פסטיבל סנדאנס, במאיות מתקרבות לשוויון מגדרי, וב-2013 מחצית מהסרטים בתחרות הדרמה האמריקאית בפסטיבל בוימו על ידי נשים. אך גם בחממה של סנדאנס שוויון אינו מובטח, ובפסטיבל שייערך החודש רק שליש מהסרטים בתחרות בוימו על ידי נשים. בשנה החולפת השיקו ששת האולפנים הגדולים בהוליווד רק שלושה סרטים שבוימו על ידי נשים.

"אני חושבת שדברים משתנים בהדרגה", אומרת השחקנית , שביימה לראשונה סרט ב-1991 ("איש קטן ושמו טייט"). "כשמחליטים לקחת ערימה גדולה של כסף, לשים אותה בשק ולתת אותו לבמאי שאינכם מכירים - לא משנה מה אותו אדם אומר בחדר, לא משנה כמה אתם יודעים עליהם - אתם באמת לא יודעים מה יקרה". הבעיה היא ש"לא משנה כמה מגבילים אותם יצירתית, עדיין תקועים עם הבחירות וההחלטות והחזון שלהם". כדי לצמצם את הסיכון הזה, אומרת פוסטר, היה נהוג בעבר לגייס "מישהו שנראה מסוכן פחות" - וזה כלל במאים שנראו כמו האנשים שגייסו אותם.

מתוך "כוננות עם שחר", סרטה של ביגלוצילום: אי־פי

האנשים שגייסו אותם היו בעבר כמעט כולם גברים. ב-1987 מונתה דון סטיל לנשיאת והיתה לאשה הראשונה שעמדה בראש אולפנים הוליוודיים. מאז החזיקו נשים בעמדות כוח ברחבי התעשייה, כאשר שתי נשים מסייעות בניהול אולפנים, ואחרות עומדות בראש מחלקות. במשך שנים חשבתי שיותר נשים בכירות באולפנים יביאו ליותר במאיות נשים, אך הסקסיזם במקום העבודה לא תמיד מופיע בצורות ברורות וגסות, ונדיר כי משהו בלתי חוקי או מפליל דולף מהאולפנים. הסקסיזם שם פועל לרוב כמו נגיף המתפשט באמצעות רעיונות, רכילות וסיפורים על נשים, החזון האסתטי שלהן, וספקות אם הן יכולות להצליח בעולם הסרטים הגברי. כמובן שהתוצאה הסופית היא שלא מגייסים במאיות.

אין כאן קונספירציה של כנופיית גברים מעשני סיגרים נגד במאיות, לפחות לא לכל הידוע לי. החשש מגיוס נשים נראה כסימפטום של מגזר שמרני הממחזר את אותם ז'אנרים, סטיריאוטיפים ורעיונות שחוקים שנה לאחר שנה. כך שבדיוק כמו העולם החיצוני, ענף הקולנוע נצמד לסטריאוטיפים מיושנים אך המגזר לא מצליח להבין שנשים, על המסך ומאחורי המצלמה, טובות לשורה התחתונה. אי אפשר לערער על הראיות: "כמו אוויר לנשימה", "מאמא מיה", "סקס והעיר הגדולה", "דמדומים", "משחקי הרעב" ו"לשבור את הקרח" הם דוגמאות לסרטים שנשים היו מעורבות בהפקתם - והצליחו מאוד.

"בהוליווד יש בעיה מערכתית"

ביולי שאלתי את איימי פסקל, יו"ר שותפה של חטיבת הבידור של סוני ויו"ר אולפני סוני, שהפיקו סרטים של במאיות כננסי מאיירס וסופיה קופולה, מדוע לא גייסה יותר נשים. "אני מנסה", אמרה בשקט. פוסטר מביימת את סרטה הבא, Money Monster ("מפלצת הכסף"), מותחן בכיכובו של ג'ורג' קלוני, עבור חטיבה של סוני. האנה מינגלה, נשיאת הפקה בחטיבה אחרת של סוני, אולפני קולומביה, העובדת במורד המסדרון מפסקל, אמרה דברים דומים. "אני רוצה נואשות לגייס נשים במאיות", אמרה באוגוסט. אני חושבת שהיא ופסקל כנות, אך לכוונות טובות אין הרבה משמעות כאשר ששת האולפנים המובילים אינם מגייסים נשים באופן עקבי, גם לא לסרטים קטנים יותר.

ג'ודי פוסטר. שחקנית ששלחה ידה גם בבימויצילום: אי־פי

פסקל הסכימה כי "יש בעיה מערכתית בהוליווד, כמובן", בכל הנוגע לנשים בענף. היא פירטה רשימת סרטים על נשים או שבוימו על ידי נשים שהחברה השיקה, פרויקטים כמו "ליגה משלהן" של פני מרשל, "כוננות עם שחר" של קתרין ביגלו, והסרט החדש בסדרת "מכסחי השדים", שכל הדמויות הראשיות בו יהיו נשים, בבימוי פול פייג, שייצא בשנה הבאה. האולפנים "מחויבים ליצירת סרטים על נשים", אמרה פסקל. "אני לא יודעת אם יש אולפנים אחרים שיכולים לומר זאת".

מה שמדאיג עוד יותר במצב הוא שנראה לעתים שנשים נהפכות לזן בסכנת הכחדה במסכי הקולנוע האמריקאי. החוקרת מרתה לאוזן, העומדת בראש מכון המחקר על נשים בטלוויזיה ובקולנוע, מצאה כי ב-2013 זכו נשים רק ב-15% מתפקידי גיבורי 100 הסרטים המכניסים ביותר, וב-30% מתפקידי הדיבור. במאיות נוטות לעשות יותר סרטים על נשים מאשר במאים - אך הן זקוקות לכסף או למשרה כדי לעשות זאת.

כשהם מדברים על המכשולים העומדים בפני במאיות, בכירים בענף מצביעים על היצע הכישרונות. בספטמבר האחרון אמרה דונה לנגלי, יו"ר אולפני יוניברסל, כי היא וצוותה מתחילים עם רשימת מועמדים כשהם מחפשים במאי. "אני לא מתייחסת לקריטריונים של נשים או גברים", אמרה, "גם אם זה סרט אקשן גדול". הבעיה היא במי שמגיעים לרשימה זו. "כשאנחנו מתחילים בתהליך הראיונות, אני מגלה לרוב כי מרבית המועמדים הם גברים".

כשמליסה גודמן מדברת על היעדר נשים במאיות, היא משתמשת במלים כמו אפליה וזכויות אזרח. גודמן עומדת בראש פרויקט הלהט"ב, מגדר והצדק הרבייתי עבור ארגון זכויות האזרח (ACLU) של דרום קליפורניה. "בהוליווד יש תרבות שהחוקים נגד אפליה אינם חלים עליה", היא אמרה.

האמת היא שאפילו במאיות עם ניסיון והצלחה מאחוריהן אינן מגויסות. "קשה לדבר על הקריירה והחיים שלך, ועל כך שהיתה לך קריירה בקולנוע, ואז לא", אמרה לי מימי לדר כשנפגשנו באוגוסט. היא דחתה הרבה הצעות עבודה לאחר שביימה את הלהיט "פגיעה קטלנית" (1998), כדי לבלות יותר זמן עם בתה. "זה אולי פגע בקריירה שלי, אך לא בחיים שלי". לאחר מכן ביימה את "תעביר את זה הלאה", כישלון בקופות ב-2000, שהוביל אותה ל"כלא הקולנוע", שבו נראה שבמאיות נותרות יותר זמן מעמיתיהן הגברים. באחרונה ביימה כמה פרקים בסדרה "הנותרים" של HBO.

"ברגע שיש אשה במאית, אפשר לראות את העיניים מתגלגלות"

קתרין ביגלו, שביימה את הסרט "כוננות עם שחר"צילום: אי־פי

באתר גילדת הבמאים האמריקאית יש עמודים מלאים בשמות החברות בו. בימים המוקדמים של הקולנוע האילם היו כמה עשרות במאיות סרטים. עד סוף שנות ה-20 נהפכו במאיות לנעלמות של המגזר, ועד אמצע שנות ה-60 היו רק שתי במאיות בהוליווד - דורותי ארצנר ואידה לופינו. כיום יש הרבה יותר במאיות, אך הן צריכות להתמודד עם מעגל אכזרי: אם אשה אינה מקבלת תפקיד, היא לא יכולה לצבור ניסיון, אך אם היא לא צוברת ניסיון, איש לא יגייס אותה. "אני חושבת שאנחנו צריכים להשתפר כמגזר", אמרה מינגלה, "ולתת ליותר נשים הזדמנות להוכיח את עצמן, באופן שבו עושים עבור גברים לעתים קרובות".

חוקרים מעריכים כי נשים נדחקו מענף הקולנוע ברגע שעסקי הקולנוע נהפכו לכסף גדול. כסף - השגתו, שימורו והשקעתו במסך - הוא עדיין המחסום הגדול ביותר העומד בפני במאיות. המפיקה קאתי שולמן, נשיאת חברת ההפקות מנדליי פיקצ'רס ונשיאת ארגון "נשים בקולנוע" בארה"ב, סיפרה בראיון באוגוסט: "שיעור ההצלחה שלי איום ונורא בהפקת סרטים עם נשים במאיות", למרות כמה הצלחות קולנועיות גדולות. זו היתה הודאה כה כנה שביקשתי ממנה לחזור עליה. היא חזרה והוסיפה: "אני לא מצליחה להשיג את הכסף. זה לא הפרויקטים, לא הפיתוח, לא הכותבים, לא הבמאיות או השחקנים. זה הכסף".

המפיק קסיאן אלווס, שסייע להרים סרטים כמו "מועדון הלקוחות של דאלאס", אומר כי משקיעים רוצים לעשות סרטים מצליחים. החלק המורכב, לדבריו, הוא שחברות הפצה זרות מספקות הערכות לפני המכירות לשווי הסרט מחוץ לארה"ב. מפיקים יכולים לקבל הלוואות כנגד הערכות אלה למימון הפקת הסרט, "וברגע שמציינים שיש אשה במאית", אומר אלווס, "אפשר לראות את העיניים מתגלגלות". לדבריו, "זה עולם בשליטה גברית. הקונים רוצים סרטי אקשן, והם לא רואים אקשן בנשים במאיות. זו הנקודה שבה הכל מתפוצץ".

הבמאיות נשארות מאחור: שוברי הקופות הגדולים של 2014

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker