"לוקחים ילדים בני 4 ומוציאים 
להם את
 החשק
 ללמוד" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"לוקחים ילדים בני 4 ומוציאים 
להם את
 החשק
 ללמוד"

קן רובינסון - האיש מאחורי ההרצאה הנצפית ביותר בתולדות TED - מטיף נגד המרדף האובססיבי של מערכת החינוך אחר ציונים

81תגובות

ב–1970 פירסם הפילוסוף האוסטרי איוואן איליץ’ את ספרו הידוע ביותר, “ביטול בית הספר”. בספר, שהשפיע על דורות של הוגים ותלמידים, תקף איליץ’ בחריפות את מערכת החינוך המודרנית, שאותה תיאר כמערכת היררכית שמבלבלת בין הוראה לחינוך ומדכאת את רצונם של התלמידים ללמוד, במקום לעודד אותו.

מערכת החינוך הממשלתית במובנה המודרני, טען איליץ’, אינה יותר מכלי לאינדוקטרינציה חברתית שמלמד תלמידים להיות צרכנים פסיביים שלומדים להיות תלויים בתבניות המוכנות מראש שהמערכת מספקת להם: ציונים במקום למידה, תעודת בגרות במקום ידע, תבניתיות במקום יצירתיות ומחשבה מקורית. בתחזית מצמררת לעתיד, צפה איליץ’ חברה שבה מערכת החינוך תיתן לתלמידים תרופות כדי להפוך אותם לתלמידים טובים יותר, ושבה התלמידים ייקחו תרופות “כדי להקל את הלחצים המופעלים עליהם על ידי המורים והמרוץ לתעודות”.

כתבות נוספות באתר TheMarker

העסקה המוזרה של ארגון נכי צה"ל עם תומך חמאס - האמיר של קטאר

בריאות, דיור, גז: כך הרסה ישראל ביתנו את הרפורמות שהיו אמורות לשפר את החיים שלנו

אייפון 6 או לומיה 930? ששת הסמארטפונים המצטיינים של 2014

Sebastiaan ter Burg

ב–2006, 35 שנה לאחר פרסומו של “ביטול בית הספר”, עלה המחנך והמרצה הבריטי סר קן רובינסון על הבמה של כנס TED וביטא חששות דומים לאלה שהעלו לפניו איליץ’ ואחרים לגבי ההשפעה השלילית של מערכות החינוך הממשלתיות כפי שאנו מכירים אותן כיום על יכולתם של תלמידים להיות יצירתיים, בהרצאה שקיבלה את הכותרת “האם בתי הספר הורגים יצירתיות?”. את התשובה שנתן רובינסון לשאלה הזאת אפשר לתמצת במלים: הם בהחלט לא מעודדים אותה.

מערכות החינוך הציבוריות כיום, טען רובינסון, תוכננו על פי צרכים כלכליים שהתאימו לתקופה שבה הומצאו – המאה ה-19, תחילת המהפכה התעשייתית. בהתאם, הוטמעו בה הנחות לגבי טבע האדם וצורכי החברה שהתאימו לאותה תקופה. בשל כך, גם השתרשה בבתי הספר היררכיה ארכאית שמקדשת מקצועות לימוד “שימושיים” על פני מקצועות יצירתיים יותר, כמוסיקה או אמנויות, משום שאלה המקצועות שמבטיחים לכאורה תעסוקה בעתיד.

“ברחבי העולם", אמר רובינסון, "מערכת החינוך הציבורית היא תהליך ממושך של כניסה לאוניברסיטה. התוצאה היא שהרבה אנשים מוכשרים ביותר, מבריקים ויצירתיים חושבים שהם לא כאלה, משום שהדבר שבו הם היו טובים לא הוערך בבית הספר, או אפילו הוקע”.

ההרצאה של רובינסון, איש חינוך ותיק ופרופסור אמריטוס לחינוך באוניברסיטת וורוויק שמתגורר בעשור האחרון בלוס אנג’לס, נהפכה להצלחה מסחררת, ועד היום היא נחשבת להרצאה הנצפית ביותר בתולדות TED. את הרעיונות שהוא הביע בה לגבי האופן שבו מערכות החינוך כיום מדכאות את היצירתיות האנושית, רעיונות שהעלה לראשונה בדו”ח חלוצי שהכין לבקשת ממשלת בריטניה בסוף שנות ה–90, הוא פיתח לאחר מכן בשתי הרצאות TED נוספות שגרפו עד כה עשרות מיליוני צפיות, בייעוץ שהעניק לממשלות ברחבי העולם בנושאי חינוך וחדשנות. הוא כתב שורה של ספרים, שהאחרון שבהם, ספר עזרה עצמית בשם “למצוא את המקום הנכון” שנועד לסייע לאנשים לאתר את הכישרון הייחודי שלהם ולטפח אותו, ראה אור באחרונה במהדורה עברית בהוצאת כתר. כיום הוא עוסק בעיקר בהרצאות ובכתיבה על נושאים חינוכיים, חדשנות וחשיבה יצירתית. בשני ספריו האחרונים הוא מנסה לכוון את קוראיו אל “המקום הנכון”, שאותו הוא מגדיר כ”נקודת המפגש שבין כישרוננו הטבעי לבין מושא תשוקתנו”, מצב שבו אדם עוסק במה שטבעי לו וגם אוהב את זה.

"מערכת החינוך גרמה לכאוס בחייהם של רבים"

הפילוסופיה החינוכית של רובינסון מדגישה את חשיבותם של היצירתיות ושל החשיבה המקורית לכלכלה ולחברה של המאה ה–21. לכל אדם, הוא טוען, יש כישרון כלשהו, כישרון ייחודי שמערכת חינוך מתוקנת יכולה לטפח ולעודד. במקום זאת, המערכת כיום לא מכירה ברוב הכישרונות האלה, ובמקרים רבים מדכאת אותם באופן פעיל.

“המודל שעליו מתבססת מערכת החינוך גרם לכאוס בחיים של אנשים רבים. יש אנשים הרוויחו ממנו המון, אבל רוב האנשים לא”, הוא אמר באחת מהרצאות ה–TED שלו. אחת התוצאות של אי ההתאמה בין התלמידים לבין מערכת החינוך המיושנת שאליה הם מוכנסים, טוען רובינסון, היא העלייה החדה באבחנות של הפרעות קשב וריכוז (כמו ADHD). בהתאמה מצמררת לתחזית של איליץ’ מלפני 40 שנה, מתאר רובינסון חברה שבה ילדים “מטופלים בתרופות באותה שגרתיות שבה מוציאים שקדים”.

בלומברג

“אני לא אומר שבתי הספר הם תמיד הבעיה, או שמדובר בבעיה שקל לפתור”, אומר רובינסון בראיון ל–Markerweek. “אני אומר שפיתוח יצירתיות בקרב כל התלמידים צריך להיות אחת המטרות המרכזיות של חינוך. ממגוון סיבות, חלקן פנימיות וחלקן חיצוניות, היא לא נחשבת לכזו, והתוצאה היא שהיצירתיות של התלמידים לא מקודמת באופן מערכתי. הרבה מהרפורמות החינוכיות שמבוצעות ברחבי העולם למעשה מחריפות את המצב, כי הן מקדמות מערכת של מבחנים סטנדרטיים. באופן כללי, ממשלות בדרך כלל לא מכבדות, לא מכירות ולא מבינות כמה זה חשוב לקדם יצירתיות, או איך לעשות את זה”.

“העובדה היא שבני אדם הם אורגניזמים לומדים. יש לנו תיאבון עצום ללמידה”, מסביר רובינסון. “רוב הילדים לומדים לדבר לפני גיל שנתיים. הם עושים זאת לבד, אף אחד לא יכול ללמד אותם לדבר. הם עושים זאת באותה קלות שבה הם לומדים לנשום. חינוך, לעומת זאת, הוא מסגרת רשמית שבה אנו מארגנים את תהליך הלמידה של מיומנויות שילדים לא יכולים ללמוד בכוחות עצמם, או שאנחנו רוצים שילמדו. הבעיה היא שכאשר הם נכנסים למוסדות החינוך הרשמיים, התיאבון שלהם ללמידה מתחיל לדעוך. עד שהם בני 8 או 9, הם לעתים קרובות מאבדים עניין בתהליך כולו. זה הישג יוצא דופן לקחת אנשים שרוצים ללמוד בגיל 4 ולגרום להם לאבד עניין תוך חמש שנים. זה לא שהם לא רוצים ללמוד, הם פשוט לא רוצים ללמוד ככה”.

את המצב הזה כינה רובינסון פעם “עמק המוות של החינוך”, על שם עמק המוות בקליפורניה, המקום הנמוך, החם והיבש ביותר בצפון אמריקה, שבו דבר כמעט לא צומח כי לא מגיעים אליו משקעים. בדומה לעמק המוות, גם מערכת החינוך כיום מקשה על ילדים לצמוח. היא נוקשה, ארכאית, אובססיבית לציונים ולהאחדה, ללוחות זמנים נוקשים ולמדידה בלתי פוסקת, להיררכיה כוזבת בין נושאי לימוד שמדגישה את חשיבותם של נושאים כמו מדע ומתמטיקה על פני האמנויות, ומלמדת תלמידים בפועל שהם לא כישלונות אם הם לא מצליחים להתאים עצמם לחוליים שלה.

הבעיה היא שב–40 השנים שעברו מאז שאיליץ’ פירסם את “ביטול בית הספר”, מערכות החינוך ברחבי העולם השתנו, אבל לא מספיק. העולם השתנה הרבה יותר. הכלכלה היצירתית של המאה ה–21 מדגישה, אולי יותר מכל, את ערכה של חשיבה מקורית, ודורשת מתלמידים הרבה יותר מאשר להיות רובוטים שיודעים לפתור משוואות. יצירתיות, אומר רובינסון, חשובה כיום בדיוק כמו ידיעת קרוא וכתוב. יותר ויותר, הוא מסביר, נוצר פער בין מה שחברות ומעסיקים דורשים מהעובדיהם לבין הכלים שמערכות החינוך בעולם מנחילות לתלמידים שלהן.

ובזמן שממשלות ברחבי העולם שוברות את הראש כיצד לחנך ילדים לכלכלה ההפכפכה של המאה ה–21, הטקטיקה שבה רבות מהן בוחרות היא להמשיך לעשות בדיוק את מה שעשו בעבר, בדגש על הוראה לא יצירתית של מקצועות “ריאליים”, כמו מדע ומתמטיקה. “הגישה שלנו לחינוך מדכאת כמה מהיכולות הכי חשובות שאנשים צעירים צריכים כדי להצליח בעולם התובעני של המאה ה–21: הכוח של חשיבה יצירתית”, כתב רובינסון בספרו הקודם, "המקום הנכון" (שתורגם לעברית ויצא גם הוא בהוצאת כתר).

התוצאה, לדבריו: מיליוני ילדים מנוכרים ששונאים את בית הספר, סובלים ממחסור בסקרנות ופשוט לא רוצים ללמוד. שלא במפתיע, חלק גדול מהכוכבים של הכלכלה החדשה היו בעבר ילדים שלא הסתדרו במערכת החינוך, והתקשו לתפקד בתוכה. חלקם, כמו ביל גייטס, סטיב ג’ובס ומארק צוקרברג, נשרו מהאוניברסיטאות שבהן למדו. אחרים, כמו מייסד טאמבלר דיוויד קארפ, נשרו מהתיכון.

אי־פי

“הרבה ממשלות כופות כיום מערכות של מבחנים סטנדרטיים על בתי הספר, באמונה שזה יעלה את הציונים”, אומר רובינסון. “בארה”ב, למשל, יש לחץ גדול על בתי ספר לשפר את התוצאות של התלמידים במבחנים סטנדרטיים. התלמידים נבחנים יומם ולילה, והרבה חומר יורד מתוכניות הלימודים כדי לפנות זמן להכנה למבחנים. אבל גם בארה”ב וגם בבריטניה, האסטרטגיה הזאת לא משיגה את האפקט הרצוי. זה לא עובד באופן שהם חושבים שזה צריך לעבוד, וזה גם לא יעבוד, כי זה יוצר סביבה עקרה ומייאשת. באמצעות ייאוש אי אפשר לשפר תוצאות. עושים את זה באמצעות הפיכת החינוך ליותר אישי, ולא לפחות אישי. באמצעות גירוי הדמיון והסקרנות, באמצעות יצירת מוטיווציה ללמוד ועידוד של תחושת אופטימיות, גם תלמידים לא מצליחים מיד”.

רובינסון אמנם לא מציע לבטל את בתי הספר כמו איליץ’ (למעשה, הפילוסופיה החינוכית שלו קרובה הרבה יותר לזו של הפילוסוף החינוכי ג’ון דיואי ושל המחנכת האיטלקייה מריה מונטיסורי, שהדגישו את חשיבותו של חינוך שמספק לתלמידים יותר מעובדות יבשות), אך הפתרונות שהוא מציע רדיקליים לא פחות. רובינסון דוגל בחשיבה מחודשת של מערכת החינוך ותפקידם של בתי הספר בחברה, והכוונתם לכיוון של עידוד יצירתיות, התאמה לכישרונו וצרכיו הייחודיים של התלמיד ותוכנית לימודים שתתבסס על מגוון שיטות ומקצועות לימוד, ללא היררכיה חיצונית. עם זאת, הוא דואג לא להאשים את המורים בצרותיהם של התלמידים. הבעיה, הוא אומר, היא המערכת עצמה שמותאמת לעולם שכבר לא קיים.

"יש לנו ראייה מעוותת 
של אינטליגנציה"

רובינסון, 64, נולד למשפחה בת שבעה ילדים ממעמד הפועלים בליוורפול. בילדותו חלה בפוליו ונשלח ללמוד בחינוך מיוחד לנכים ובעלי מוגבלויות, עד שמורה פיקח ראה את הפוטנציאל הטמון בו והחזיר אותו למערכת החינוך הרגילה. מאוחר יותר החל לעסוק בחינוך, בעיקר בחינוך לאמנויות, ושימש כפרופסור לחינוך באוניברסיטת וורוויק.

ב–1998 עמד רובינסון בראש ועדה שהוקמה על ידי ממשלת בריטניה והתמקדה ביצירתיות במערכת החינוך ובכלכלה הבריטית. דו”ח הוועדה, שפורסם תחת הכותרת “כל העתידים שלנו: יצירתיות, תרבות וחינוך” (All Our Futures: Creativity, Culture and Education) היה למסמך מכונן, שהדגיש את חשיבותה של היצירתיות כעדיפות עליונה של מערכת החינוך שמבקשת לכוון את תלמידיה להצלחה במאה ה–21.

מארק צוקרברג
אי־פי

הקריירה של רובינסון ותרומתו לחינוך זיכתה אותו ב–2003 בתואר אבירות וגם הפכה אותו לדמות מפתח בגיבוש אסטרטגיה לפיתוח כלכלי במסגרת תהליך השלום בצפון אירלנד, ולאחד מארבעה יועצים בינלאומיים שסייעו לממשלת סינגפור להפוך את המדינה למרכז החדשנות של דרום־מזרח אסיה. לאורך הקריירה שלו הוא הדגיש, שוב ושוב את חשיבותן של היצירתיות והחשיבה האינדיבידואלית, ואת הרעיון שכל אדם מוכשר במשהו שממנו הוא יכול להתפרנס — ותפקידה של המערכת הוא לאתר את הכישרון הזה ולטפח אותו. ב–2011 הגדיר אותו המגזין “פאסט קומפני” כ”אחד מההוגים המובילים בעולם בנושאי חדשנות ויצירתיות”.

אבל על מה אנחנו מדברים, בעצם, כשאנחנו מדברים על יצירתיות? בדרך כלל, המלה “יצירתיות” משמשת בהקשרים חינוכיים בעיקר בכל מה שנוגע ללימודי אמנויות. אבל לדברי רובינסון, מדובר במיומנות שחורגת בהרבה מעבר ללימודי ספרות. “אי אפשר לדבר על יצירתיות בלי להגדיר אותה, כי אחרת אתה מניח כל מיני הנחות”, הוא אומר. “פוליטיקאים מדברים על יצירתיות, אבל עושים ככל שביכולתם כדי לעכב אותה. אחד מחברי ממשלת בריטניה אמר לי בסוף שנות ה–90: ‘הבעיה היא שאי אפשר להגדיר יצירתיות’. השבתי לו ש’לא, הבעיה היא שאתם לא יכולים, ולכן אתם מניחים הנחות שגויות בנוגע אליה’.

“ההגדרה שלי ליצירתיות פשוטה מאוד: מדובר בתהליך של חשיבה על רעיונות מקוריים שיש להם ערך. תהליך של הפעלת הדמיון שלך. זה תקף לכל תחום אפשרי. בדרך כלל מניחים שאני מדבר על האמנויות, והייתי תומך גדול באמנויות ובלימוד האמנויות כל חיי, אבל יצירתיות היא קריטית באותה מידה גם במדע, במתמטיקה ובטכנולוגיה. כמה מפריצות הדרך הטכנולוגיות והמדעיות החשובות ביותר בתולדות האנושות הן התוצר של חשיבה יצירתית וכוחו של הדמיון האנושי. מספיק להסתכל על עלייתה של הטכנולוגיה הדיגיטלית ופריחת האינטרנט כדי להיווכח בכך.

“אחת הבעיות במערכת החינוך שלנו היא שיש לנו ראייה מעוותת של אינטליגנציה. אנחנו מבלבלים אינטליגנציה עם יכולת אקדמית, וחושבים שיצירתיות תקפה רק לאמנויות. ביקרתי באוסטריה לא מזמן, באחת מהבירות המחוזיות, והמושל המקומי שאל אותי אם יש ראיות למה שאני אומר. ישבנו בטירה מהמאה ה–17 שעומדת כבר 300 שנה, תוצאה של פאר הנדסי, בחדר שקושט באופן יפהפה, על שולחן מהוגני שהונח על שטיח שהוכן בעבודת יד. על השולחן הונח מחשב מק חדיש, שהיה מחובר לאינטרנט, וברקע התנגנה מוסיקה קלאסית ממערכת בידור מתוחכמת. כל הדברים האלה הם תוצאה של כושר המצאה אנושי, של חדשנות וחשיבה יצירתית. אז הראיות? הן בכל מקום. לולא יצירתיות היינו יושבים היום במערות ולא שולחים אנשים לחלל”.

ובכל זאת, כל אותם אנשים שאותם אתה מציין כדוגמאות לחשיבה יצירתית, ואפילו אתה, כולם תוצרים של מערכת שלא טיפחה את היצירתיות שלהם, בלשון המעטה.

“זה נכון, ואני לא מנסה לומר שהכל אבוד באופן מוחלט. אני בעצמי גדלתי במערכת חינוך ציבורית שהיתה רחוקה מלהיות מושלמת, אבל לא הייתי עושה את מה שאני עושה עכשיו בלעדיה. אז לא, מערכת החינוך היא לא קטסטרופה מוחלטת ששום דבר טוב לא צומח ממנה. מטופש לחשוב כך. מצד שני, לא צריך לחפש רחוק מדי כדי לראות שהרבה מהאנשים שתרמו תרומות עצומות להתפתחויות תרבותיות וטכנולוגיות ששינו את חיינו לא למדו הרבה בבית הספר, לא נהנו מהלימודים ולא חשבו שמה שלימדו אותם דיבר אליהם.

"ראיינתי הרבה אנשים כאלה בשנים האחרונות, ומדהים כמה מהם אומרים שהם לא התאימו בבית הספר, שהם לא מיצו את הכישרונות שלהם בתוך המערכת, שהם לא סיימו את הלימודים או שהם לא היו יכולים לחכות עד שיעזבו. העובדה שאנשים הצליחו גם במסגרת הנוכחית לא אומרת שהם הצליחו בזכותה — הרבה פעמים זה קרה למרות בית הספר, לא בגללו. אבל תאר לך שהיינו מפתחים את היכולות האלה באופן שיטתי. שהיינו מתמקדים בטיפוח היכולות האלה. כמה מוצלחות יותר יהיו התוצאות? כמה עשיר יותר היה היבול אם נחליט לטפח את הדברים האלה באופן מכוון, במקום להיתלות באנשים שמצליחים למרות מה שאנחנו עושים, ולא בגלל?”

צריך ללמוד מהפינים

הפתרונות שמציע רובינסון לחוליי מערכת החינוך כוללים, בין היתר, הפיכה של הלמידה לאישית יותר, מותאמת יותר לעידוד סקרנותו של התלמיד הבודד והכישרון הייחודי שלו; השקעה בהכשרה מקצועית של מורים (“לא מדובר בהכרח ביותר כסף — אנחנו משקיעים כיום הרבה מאוד כסף בחינוך — אלא בהכשרה טובה יותר”); וביזור של מערכת החינוך, שיעניק לבתי הספר עצמם יותר אוטונומיה בכל מה שנוגע לתוכנית הלימודים ושיטות הלמידה.

כמו כן, הוא אומר, “אנחנו צריכים לחשוב מחדש איך לנצל את הזמן של אנשים. הרבה מהדברים שבתי ספר עושים כיום היו גורמים לכל עסק לפשוט רגל. אתה יכול לדמיין חברה שבה כולם עושים משהו 40 דקות ואז עושים משהו אחר? אנחנו עושים את זה בבתי ספר, לא כי זה עוזר לילדים ללמוד, אלא כי ככה עשו את זה מאז ומעולם”.

אי–פי

אלמנט נוסף הוא הנחלת הרעיון שכישלון יכול להיות חיובי. אם מחנכים תלמידים שיש רק תשובה אחת נכונה לכל דבר, כפי שהמערכת עושה כיום, הם לומדים להסתמך על תשובות מוכנות ולא לחשוב באופן מקורי. “כישלון הוא חלק הכרחי מתהליך ההגעה לדברים חדשים. יש לי חבר שזכה בפרס נובל לכימיה, ושאלתי אותו פעם כמה מהניסויים שלו נכשלו. הוא אמר לי שלפחות 90%. ‘אבל כישלון היא לא הדרך הנכונה להגדיר את זה’, הוא אמר, ‘הדרך הנכונה להתייחס לזה היא שאתה מגלה מה לא עובד כדי לגלות מה עובד’. אם בבית הספר לוחצים עליך שלעולם לא תעשה טעות, לעולם גם לא תגיע למשהו מקורי. זה לא אומר שחייבים להיכשל כדי להצליח, פשוט להבין שאם שוללים את האפשרות לטעות, אם הופכים את הטעות לסטיגמה, אתה שולל את כל התהליך שבו תלויה מקוריות”.

מדינה אחת שאחת עשתה את זה כמו שצריך, אומר רובינסון, היא פינלנד. מאז שחוללה מהפכה במערכת החינוך שלה בשנות ה–70, מובילים התלמידים הפינים באופן עקבי במבחני פיז”ה הבינלאומיים. זאת, אף שאין בה מבחנים השוואתיים (או מבחנים בכלל), שימי הלימודים קצרים יחסית ושהמערכת שמה דגש מיוחד על רמת האושר של התלמידים. הגישה של פינלנד לחינוך היא הוליסטית, עם דגש על מגוון דיסציפלינות, ממקצועות הומניים ועד לחינוך גופני לצד מתמטיקה ומדעים, והמערכת כולה מכירה בצרכיו הייחודיים של התלמיד ובצורך לטפח את סקרנותו ולעודד אותו ללמוד, במקום לעסוק באופן בלעדי במדידה אינסופית של התלמידים ובתי הספר והשוואה ביניהם.

“פוליטיקאים עושים לעתים קרובות טעות וחושבים שהדרך היחידה לשפר את רמת החינוך היא לשפר את הציונים במבחנים. עובדה שזה לא עובד. אם מסתכלים על המדינות עם הביצועים הכי טובים במבחנים הבינלאומיים, כמו פינלנד שממוקמת באופן עקבי בצמרת, אף שאין בה תוכנית לימודים ארצית נוקשה. אם מסתכלים במדינות האסיאתיות שבראש הרשימה, שנחאי למשל, שממוקמת במקום הראשון בשנתיים האחרונות, מודעת לכך שהסיבה להצלחה שלה היא טקטיקות השינון שהיא מנחילה לתלמידים, ולכן היא מתמקדת כיום בקידום החשיבה היצירתית. קוריאה הדרומית מצליחה מאוד במבחנים הבינלאומיים, אבל יש בה גם את שיעורי הדיכאון וההתאבדות הכי גדולים בקרב צעירים מבין המדינות המפותחות, אז הם משלמים מחיר גבוה עבור ההצלחה הזאת”.

בישראל פיתחנו קצת אובססיה לביצועים במבחנים הבינלאומיים, במיוחד מאז שהתחלנו להידרדר בדירוגי הקריאה, המתמטיקה והמדעים. בכל פעם שהדירוגים מתפרסמים הם מעוררים סערה ציבורית, ולא מעט כסף הושקע בשנים האחרונות בניסיונות כושלים לשפר את הישגי התלמידים במבחנים.

“פוליטיקאים צריכים לעצור ולשאול את עצמם: ‘למה אנחנו אובסיסיבים לציונים במבחנים האלה?’. כדי לשפר הישגים? של מה? ולאיזו מטרה? מה יקרה כשכל בתי הספר בישראל יגיעו לראש טבלאות הציונים? זה ייתן לכם מערכת חינוך טובה יותר? חברה טובה יותר? בתי ספר טובים יותר? תקווה לעתיד? אנשים שהם יותר יזמיים, יותר מחויבים להצלחה שלהם ושל אחרים? אם אנשים יוצאים מבית הספר מיואשים, אז איזו הצלחה זו?

“לעתים קרובות פוליטיקאים מבלבלים בין סטנדרטיזציה לשיפור ההישגים. כולנו רוצים לשפר את ההישגים, אבל לא עושים זאת באמצעות סטנדרטיזציה של הכל. יש מדדים אחרים לבדיקת ההצלחה של מערכת חינוך מלבד התוצאות במבחנים האלה — אפשרויות התעסוקה של התלמידים, תחושת שביעות הרצון שלהם, התרומה שלהם לבריאות הקהילה, הרמה שבה המורים והתלמידים מרגישים שהם משיגים משהו חשוב, האופן שבו המערכת מלמדת תלמידים לבחור בחירות מוסריות ולהפגין חמלה כלפי אחרים, התרומה לצמיחה הכלכלית.

"כרגע יש לנו רמות היסטוריות של אבטלה בקרב צעירים בעולם — כ–13% מהצעירים בני 16–24 מובטלים. זה שיעור גבוה מאוד. יש לנו פער עצום בין מה שהעסקים רוצים למה שבתי הספר מלמדים. יש לנו אבטלה בקרב בוגרים ותת־תעסוקה בקרב בוגרים. אנחנו מצפים מבתי הספר שיתרמו לצמיחה הכלכלית ולשגשוג, ובצדק, אבל אנחנו לא מסתכלים על איך הכלכלה עובדת כיום ולמה היא זקוקה”.

טיפוח יצירתיות, חדשנות, תחושה של אוטונומיה וסקרנות, כל הדברים האלה נשמעים מסובכים. הרבה יותר פשוט, מבחינת פוליטיקאים, לנסות לשפר ציונים במבחנים בינלאומיים ולומר "הצלנו את מערכת החינוך".

“הטענה ש'קל יותר לטעות מאשר להצליח, אז בוא נמשיך לטעות', היא לא טיעון מנצח. אם המערכת היתה עובדת, לא היה לי מה לומר והייתי הולך להיות גנן או לומד לנגן בחליל. אבל היא לא עובדת. זה מורכב, זה נכון. לא עושים חינוך טוב בכך שמפשטים את המורכבות שבו. יש לנו מערכות שנוצרו בעידן אחר ובמקום לשנות אותן באופן רדיקלי, אנחנו מנסים לפשט את הכל ואומרים ‘ניפטר ממה שקשה ונתמקד בפתרון הקל’. וזה לא עובד.

“לעתים קרובות פוליטיקאים שואלים אותי: ‘איך נוכל לפתור את הבעיות בחינוך?’. הם מתכוונים למורל הנמוך, לחוסר העניין בקרב ילדים שלא מעניינים ללמוד, לילדים שלא מסיימים את בית הספר. הם שואלים אותי ‘איך נפתור את הבעיות האלה?’. אני אומר להם: ‘תפסיקו לגרום להן’”.

ללמוד אנגלית דרך שייקספיר

לפני 30 שנה, הרעיונות שעליהם מדבר רובינסון נחשבו רדיקליים. אבל אירועי העשור האחרון, העלייה בכוחה של הכלכלה היצירתית והמשבר המתמשך של מערכות החינוך בעולם, הקלו על התיאוריות שלו להגיע לקהלים גדולים יותר ויותר וליהפך למיינסטרים.

עם זאת, העובדה שמאות מיליוני אנשים צופים בהרצאות שלו לא בהכרח אומרת שקובעי המדיניות מקשיבים. “זה לא שאני חושב שאין התקדמות, להפך. יש מורים ובתי ספר שעושים עבודה נהדרת, אבל לרוב הם עושים את זה למרות המערכת, ולא בזכותה. בשבוע שעבר הכריז ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון שבתי ספר צריכים להתמקד במדע ובמתמטיקה, שהמשרות בכלכלה החדשה תלויות ברמה גבוהה של מיומנות במדע ומתמטיקה, ושמדע ומתמטיקה הם העדיפות העליונה של בתי ספר. גם נשיא ארה"ב ברק אובמה אמר משהו דומה בנאום האחרון שלו לאומה. זה מעט מתיש כשאתה שומע את השטויות האלה. כמובן שמדע ומתמטיקה הם מאוד חשובים, אבל הם לא חשובים יותר מהמקצועות ההומניים, או אפילו מחינוך גופני.

"זה פשוט לא נכון לדבר כך. כלכלות בריאות, קהילות בריאות, תלויות בכל הדברים האלה. המסר שהגישה הזאת נותנת לילדים היא שאם אתם לא טובים במתמטיקה או לא אוהבים את זה, או לא טובים במדע או לא רוצים לעסוק בזה, אז אתם מבזבזים את הזמן שלנו. העולם צריך מדענים ומתמטיקאים, ואם אתם לא אחד מהשניים, אז תשבו על הספסל. זאת צורת חשיבה מגוחכת”.

עם זאת, רובינסון מדגיש: “אני לא מתנגד למתמטיקה. מדובר באחת הצורות הכי מתוחכמות ויפות של ההבנה האנושית. אני מכיר מורים מבריקים למתמטיקה שבאמצעות לימוד יצירתי מצליחים לאתגר את התלמידים שלהם ולחשוף אותם ליופי של המתמטיקה. אבל אם מצמצמים את זה לשורה של תרגילים מתים שצריך לסיים כדי לעבור מבחן, אף אחד לא יתעניין בזה”.

כדי להדגים טוב יותר את סוג החינוך שאותו הוא מבקש לקדם, מקדיש רובינסון את ספרו הבא לבתי ספר שעושים זאת כבר בהווה. הכותרת של הספר, הוא אומר, היא Creative Schools (בתי ספר יצירתיים). בספר הוא סוקר שורה ארוכה של בתי ספר ברחבי העולם שהצליחו למצוא את האיזון בין הצורך להנחיל לילדים ידע מעשי והצורך לטפח את היצירתיות שלהם, כדי שיהיו מוכנים לעולם.

אחת הדוגמאות שהוא מציין לטובה היא זו של רייף אקסווית’, מורה עטור פרסים שמלמד כבר 30 שנה תלמידים בבית ספר יסודי בשכונת קוריאה טאון בלוס אנג’לס, ומצליח ללמד תלמידים עניים שמגיעים ממשפחות מהגרים וגדלים בסביבה שבה שיעור הנשירה של תלמידים גבוה כיצד לדבר אנגלית באופן שוטף.

אקסווית’ עושה זאת בשיטה ייחודית: הוא מלמד את התלמידים שלו את שייקספיר. בכל שנה הוא ותלמידיו מתמקדים במחזה אחד של שייקספיר. הם חוקרים אותו, לומדים אותו וממחיזים אותו. התוצאה: תלמידיו של אקסווית’ מסיימים כולם את הלימודים. רובם הולכים לאוניברסיטה, חלק לא קטן לאוניברסיטאות יוקרתיות.

“מדכא אותי שאנשים כמו קמרון מדברים על חינוך באופן שמרמז שהם לא הקדישו אפילו דקה לחשיבה עליו”, אומר רובינסון. “הדברים שאני מדבר עליהם אינם חדשים. מריה מונטיסורי הראתה איך לעשות את זה לפני 100 שנה. ביוון העתיקה, האקדמיה המקורית היתה מבוססת על שיטות לימוד אינטראקטיביות שאני מעודד כיום. העקרונות האלה ישנים מאוד — אבל הקרב עדיין נמשך”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#