משימה בלתי אפשרית? סיפור ההצלחה של האישה שהחליטה "לצאת מהמסכנות" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

משימה בלתי אפשרית? סיפור ההצלחה של האישה שהחליטה "לצאת מהמסכנות"

לכתוב קורות חיים, למצוא עבודה, לשפר את הדימוי העצמי, לחזק את היחסים בתוך המשפחה - מרכז עוצמה בצפת רוצה לנתק את הקשר בין נזקקים למערכות הרווחה, כדי שהם יוכלו לבנות לעצמם עתיד טוב יותר ■ "יש הרבה מאוד ידע על הגורמים לעוני, אבל אין תורה סדורה שמסבירה איך יוצאים מזה"

20תגובות

.

במבט ראשון קשה להאמין שמאחורי אסנת אברג'יל, אשה מרשימה ורהוטה, בעלת תואר ראשון ותואר שני בדרך, מסתתר סיפור חיים קשה ועקלקל.

אברג'יל, 43, נולדה בצפת למשפחה מרובת ילדים. אביה היה אלכוהוליסט והיכה את ילדיו, ששלושה מהם נשלחו למשפחת אומנה. אברג'יל עזבה את הלימודים בכיתה ט' כדי לסייע בפרנסת המשפחה, התחתנה בגיל צעיר עם גבר שהיא מגדירה "קשה ופרימיטיבי", הביאה לעולם חמישה ילדים, התגרשה ועבדה בניקיון - תוך שהיא משלימה בגרויות ועושה תואר ראשון במדעי החברה. למרות ההשכלה שרכשה, היא לא הצליחה למצוא עבודה בתחום, "עד שכבר הרגשתי מיואשת", לדבריה. "רציתי לשפר את המצב הכלכלי שלי ושל הילדים, לצאת מהדפוסים של מסכנות וקבלת מתנות".

ב–2013 הגיעה אברג'יל למרכז עוצמה בצפת, כדי למצוא דרך להפסיק לעבוד בניקיון ולהתקבל למקום עבודה שיתאים לכישוריה. היא למדה לכתוב קורות חיים ולהציג את עצמה בראיונות עבודה עד שלבסוף התקבלה לבית ספר לנוער בסיכון בצפת, שם היא עובדת בקידום נוער. כעת היא חולמת לסיים את התואר השני ולקנות את דירת העמידר שבה היא גרה עם ילדיה. "קיבלתי כאן תמיכה בלתי רגילה", אומרת אברג'יל. "הלכו אתי יד ביד בכל השלבים, נתנו לי חיזוקים וכוחות לעזוב את הבית".

אייל טואג

מרכז עוצמה הוא פרויקט של משרד הרווחה, שפועל בערים רבות בארץ (ראו מסגרת). מטרתו היא לשפר את מצבן הכלכלי והתעסוקתי של משפחות שזקוקות לטיפול מחלקת הרווחה ולנתק אותן - לפחות חלקית - ממעגל הנתמכות.

בצפת המשימה הזו קשה שבעתיים: העיר, שמדורגת באשכול סוציו־אקונומי 4, סובלת משיעור אבטלה של 14.1%, כמעט פי שניים מהממוצע הארצי. בשנים האחרונות היא עברה תהליך התחרדות, מה שמכתיב קצב גידול אוכלוסיה כפול מאשר הממוצע הארצי. 27% מהתושבים מטופלים במחלקה לשירותים חברתיים, בהשוואה לממוצע ארצי של 20.5%.

הרציונל שעומד מאחורי הפעילות של מרכז עוצמה הוא שהדרך לשיפור המצב כלכלי מתחילה במציאת עבודה - אבל לא רק. אנשי המרכז לא מסתפקים בהדרכה לכתיבת קורות חיים, אלא גם מסייעים ללקוחות - כך מקפידים לקרוא להם, לא מטופלים או נתמכים - לבנות מחדש ביטחון עצמי, למצות את הזכויות המגיעות להם על פי חוק ולקבל טיפול רפואי הולם.

"עוני הוא בעיה מערכתית ללא פתרונות קסם", אומר דני קורן, מנהל אגף הרווחה בעיריית צפת. "זו בעיה מנטלית ולעתים רב־דורית, שעוברת מההורים לילדיהם וכן הלאה. יש הרבה מאוד ידע על הגורמים לעוני, אבל אין תורה סדורה שמסבירה איך להוציא משפחות מהמצב הזה".

ההבדל העיקרי בין העבודה של אגף הרווחה לבין הפעילות של מרכז עוצמה הוא המטרה: בעוד שאנשי הרווחה מטפלים בבעיות נקודתיות - סלי מזון, קצבאות לאמהות יחידניות וכו' - במרכז עוצמה מסייעים ללקוחות לשנות את עתידם במובן העמוק. אם להשתמש במשל הסיני העתיק, בעוד שהרווחה נותנת למטופליה דגים - בעוצמה נותנים חכות.

"העוני מעצים בעיות חברתיות", אומר קורן. "המתחים שהוא יוצר משליכים על תחומים אחרים: הוא מגדיל את הסיכון לאלימות במשפחה, מקשה על בני הזוג לנהל מערכת יחסים תקינה. בעוד שברווחה מטפלים בבעיות שכבר צצו, אנחנו מנסים לשנות את המצב כך שהן לא ייווצרו. מנגד, יש גם צורך בשינוי מדיניות, בגמישות של המדינה מול האנשים האלה, כדי שהרגולציה לא תמנע מהם לצאת ממעגל העוני".

יובל טבול

מחקרים שנערכו בשנים האחרונות מבהירים עד כמה יציאה מהעוני היא משימה קשה, לעתים בלתי אפשרית. מחקר שערכו גלית בן נאים ואלכסיי בלינסקי ממינהל הכנסות המדינה קובע כי הניידות החברתית בישראל הולכת ויורדת. המחקר, שנערך על בסיס נתוני השכר של יותר ממיליון ישראלים, מעלה כי בין 2003 ל–2009 פחתו הסיכויים של אנשי העשירון התחתון בישראל - שבו ההכנסה המקסימלית ב–2009 היתה 3,312 שקל בחודש - להיחלץ מהמקום שבו הם נמצאים. בניתוח, שבדק את אותם האנשים לאורך שש שנים, נמצא כי בממוצע, כ-65% ממי שנמנו עם העשירון התחתון בשנה מסוימת נשארו באותו עשירון בשנה שלאחר מכן.

"אנחנו קוראים לזה אפקט הרצפה הדביקה", אומרת פרופ' דליה מור, דיקאן בית הספר למדעי ההתנהגות במסלול האקדמי המכללה למינהל. "אתה נתקע בעשירון שבו נולדת בגלל האפשרויות המוגבלות שיש לך ובגלל היחס של החברה כלפיך. החלום הזה, שאם תעבוד קשה תוכל להשיג הכל, הוא חלום שקרי. כן, ייתכן שתוכל להתקדם, אבל לא תגיע למקום שאליו יגיע אדם בעל אמצעים.

"עוני הוא בדרך כלל מצב שנולדים לתוכו. אמנם, יש גם אנשים שמאבדים את מקום העבודה שלהם ומידרדרים, אבל בישראל זה פחות נפוץ מאשר בארה"ב ובאירופה. כשאתה נולד למשפחה ענייה, האמצעים שיש למשפחה לעזור לך לצאת מהעוני מצומצמים. כשצריך להילחם על הקיום ועל האוכל, אין זמן וכסף למותרות כמו שיעורי עזר וחוגים. רוב העניים גרים רחוק ממרכזי הערים, לרבים מהם אין מכונית, והם לא יכולים לשלוח את הילדים למסגרות שיסייעו להם. בעיה אחרת היא שהעני תופש את עצמו אחרת ממי שיש לו אמצעים, והדימוי העצמי הנמוך מקשה עליו להתקדם".

שקועים בתרבות העוני

האנשים שמגיעים למרכז עוצמה מתחילים את הדרך במחלקת הרווחה העירונית, ולאחר שהעובדים הסוציאליים מזהים שיש להם פוטנציאל לצאת מהעוני, הם עוברים ראיונות וביקור בית כדי לוודא שהם מסוגלים לעשות שינוי. "אנחנו מאתרים אנשים שיש להם ראייה אופטימית, שיודעים שיש אור בקצה, שמוכנים לחולל שינוי בחייהם", אומר קורן. לא תמיד זה אפשרי, ולא כל משפחה יכולה להתמודד עם התהליך. יש גם כאלה שנושרות ממנו, משום לאחר שנים של התבוססות בעוני - מהפך כזה יכול להיות מאיים.

המרכז, שהוקם בצפת באפריל 2012, שוכן במבנה קטן וצנוע סמוך למדרחוב הידוע של העיר. יש בו ארבעה עובדים בלבד: המנהל גידי אברמוביץ', העובדת הסוציאלית ריטה רודין־פינקלמן, המתאמת הקהילתית כוכבה זלינגר וטלי עמרמי, רכזת העיר מטעם המיזם לביטחון תזונתי. המינימליזם הזה הוא חלק מהמודל: שמירה על הוצאות מינימליות והסתייעות בארגוני סיוע שפועלים בעיר.

אנשי המרכז פועלים כמתווכים, ומחברים בין הלקוחות לארגונים שכבר עובדים בצפת: הם מלווים את הלקוחות לעמותת ידיד, שנותנת ייעוץ משפטי; מחברים אותם למרכז הצעירים, שמסייע בתחומי התעסוקה, ההשכלה הגבוהה וההכשרות המקצועיות; ממליצים לשלוח את הילדים למועדונית בית קדימה שפועלת בעיר ועוד.

לפן הנפשי יש חלק גדול בעבודתם, והם עושים מאמץ לשנות את הקונספציות שעמן הגיעו הלקוחות למרכז. לעתים זה החלק המאתגר ביותר בתהליך, הרבה יותר מאיתור המשרה המתאימה. "קשה לגרום לאדם לשנות תפישה", מסבירה רודין־פינקלמן. "יש לו פחדים, דימוי עצמי נמוך, לעתים קרובות הוא חסר הכשרה מקצועית. יש כאן אנשים שחיים בעוני מאז ילדותם, מסתמכים על קצבאות ופוחדים לאבד אותן. מגיעים אלינו חרדים שלא יודעים איך לשלב תעסוקה עם אורח החיים שלהם, לקיים מצוות וגם לעבוד. אנחנו נתקלים באנשים שמצבם הכלכלי היה טוב אבל נקלעו לסיטואציה בעייתית ומצאו את עצמם חסרי אונים. היכולות שלהם אבדו בדרך והם צריכים למצוא מחדש את מה שקיים אצלם".

לכן לא מספיק להציע עבודה: יש אנשים שכל כך שקועים בתרבות העוני, שהם לא יהיו מוכנים לצאת לעבודה, או שיתחילו לעבוד ולא יחזיקו מעמד. "הלקוחות שלנו נמצאים במקום שונה מאנשים אחרים שמחפשים עבודה", אומר אברמוביץ'. "במשך שנים רבות הם חוו דחייה, תחושה של חוסר הצלחה, והם מרגישים שוויתרו עליהם. אחד הדברים שאנחנו מנסים לעשות הוא לא לוותר עליהם גם כשהם מוותרים על עצמם, אלא לתת להם עוד צ'אנס. בצפת יש שירותי תעסוקה מכל מיני סוגים, אבל רובם לא בנויים לסייע לאוכלוסיות שחיות בעוני ושעמן אנחנו עובדים. לדוגמה, במרכזים האלה מצפים שהאנשים יגיעו לפגישות, ואם הם לא מגיעים - מסיקים שהם לא מוכנים להשקיע. זו גישה הגיונית, אבל היא לא מתאימה לאנשים שעמם אנחנו עובדים. צריך לחזר אחריהם כדי שיגיעו. אנחנו מקפידים לשים גבולות ברורים: אם צריך להוציא לפועל משימה - לקיים את זה, אם לא מגיעים - להודיע. אנחנו מקפידים ללוות אותם גם אחרי שמצאו עבודה, כדי לוודא שהם לא איבדו את המוטיווציה ואת הרצון".

"כשמגיעים אלי למפגש, אני מנסה להתחבר לאדם, להבין מה עבר ומה הרקע שלו, מה רשתות התמיכה שלו ומה גרם לו להפסיק לעבוד", מספרת רודין־פינקלמן. "אני מסייעת להם להתחבר להצלחות שהיו להם בעבר, להתחבר מחדש לכוחות שלהם. יש להם כישורים, אבל הם כל כך מיואשים מהמצב, שהם לא מסוגלים למצוא כוחות כדי לצאת ממנו. חלק מהם מסתמכים על קצבאות וחוששים לאבד אותן. לפעמים יש להם חלומות אבל הם לא ריאליים למצב, ולכן אני מסבירה להם שכדי להגשים חלומות צריך משאבים כלכליים והכשרה מקצועית. לעתים צריך לקחת עבודה גם אם היא לא מתאימה בדיוק לשאיפות, העיקר לתרום לכלכלת המשפחה, לצמצם את החובות ולעבור ממצב שבו חושבים מה הילדים יאכלו למצב שבו יש שקט נפשי ואפשר לבחון אופציות לעתיד".

אייל טואג

אחת הלקוחות שרודין־פינקלמן ליוותה היא שרית כהן, שהגיעה למרכז עוצמה לאחר שנים של אבטלה. היא בת 35, אמא לחמישה, ולמדה בעבר הוראה ומזכירות רפואית, אך לא הצליחה להתקדם. "בעלי עובד כמורה, ומשכורת אחת לא מספיקה", היא אומרת. "נמאס לנו להיות תלויים ברווחה. ידענו שאנחנו לא יכולים להסתמך על חסדים, וצריך לעמוד לבד".

כהן קיבלה במרכז עוצמה עזרה בכתיבת קורות חיים והכנה לראיונות עבודה, ומזה כשנה חודשים עובדת במוקד טלפוני בכרמיאל. זו לא עבודת החלומות שלה, אבל המשכורת מאפשרת לה לסגור חובות שצברה ומשנה את הדינמיקה המשפחתית. "עברנו מחיים שבהם אני כל הזמן אומרת לילדים 'אי אפשר' למקום שבו אני יכולה לפנק אותם מדי פעם. במרכז עוצמה אני לא עוד קלסר, אלא באמת מתעניינים בי ורוצים לסייע לי. ריטה מתקשרת, בודקת שהכל בסדר, עוברת אתי על התלוש. גידי בדק את הקצבאות שאני מקבלת עבור הילדים והתברר שמגיעים לי עוד 2,500 שקל בחודש. הייתי בטוחה שלא אקבל אותם, ולכן לא ניסיתי בכלל לדרוש, אבל מאז שגידי סייע לי - אנחנו מקבלים עוד כסף מדי חודש. ברווחה כבר לא זוכרים מי אני".

סיפורה של כהן מזכיר אלמנט נוסף בחייהם של הלקוחות: לעתים הם עסוקים כל כך בחיי העוני, שהם לא מנסים לדרוש את כל הזכויות שהם זכאים להן. לפעמים הם מיואשים מהביורוקרטיה עד כדי כך, שהם בטוחים שלא יקבלו את מה שמגיע להם מהמדינה.

בעוצמה הולכים על חבל דק: מצד אחד מקפידים על עזרה צמודה ללקוחות, ומצד שני מסרבים לעשות את העבודה בשבילם. כשהם מלווים אותם לשירותים השונים בעיר, הם משתדלים להניח להם לנהל את ענייניהם לבד. "השאיפה היא לתת ללקוח לדבר בעצמו ולא שאני אדבר בשבילו, אחרת הוא יתרגל שעושים הכל בשבילו, אלא אם זה מקרה קיצוני", אומר אברמוביץ'. "לפעמים הנוכחות שלנו בחדר מספיקה. אנחנו מעבירים אותו מפסיביות לאקטיביות. בהתחלה גורמים לו להגיע בכלל למפגשים, אחרי זה לבצע את המשימות - ולאט לאט משחררים אותו".

החלק האינטנסיבי של התהליך מתקיים בשנה הראשונה, שבה נעשית רוב העבודה. בשנה השנייה משמרים את ההצלחות, ומשוחחים עם הלקוחות מדי פעם. "אלה תהליכים ארוכים שלוקחים זמן, משום שיש צורך בעבודה קשה כדי לשנות את הדפוסים", אומר אברמוביץ'. "לא תמיד זה מצליח, למשל כשהלקוחות לא מגיעים למפגשים כי הם מוצפים בבעיות כלכליות ורגשיות, אבל זה לא אומר שנכשלנו: אולי משהו שאמרנו יעבוד כזרז ויסייע להם לשנות את חייהם". כיום יש למרכז 40% הצלחה בהשמה - כלומר 40% מהלקוחות הצליחו למצוא עבודה.

לגמור את החודש בצורה מכובדת

המימון לעבודת המרכז מגיע ממשרד הרווחה ומעמותת יעדים לצפון, מיסודה של קרן רש"י, שחברה לאגף הרווחה של עיריית צפת. מדי שנה מקציבה יעדים לצפון 250 אלף שקל למרכז עוצמה, ומממנת בכך משרה וחצי. לשאר אחראי אגף הרווחה. "מרכז עוצמה לא מחליף את הביטוח הלאומי", אומרת לימור לב, מנכ"לית עמותת יעדים לצפון. "הוא מסייע למי שאיבד את האמון בעצמו לחזור לרכבת החיים מתוך אמונה בכוחותיו. אנחנו מבינים שבניינים לא עושים את השינוי, ומנסים להביא הנה תפישה מערכתית".

אייל טואג

כשלב מדברת על "בניינים", היא מכוונת לפקולטה לרפואה שקמה לפני כמה שנים בצפת, שקרן רש"י היתה אחת התורמות הגדולות שלה. כמובן שהיא אינה מזלזלת בחשיבות המהלך, אך היא מבקשת להאיר צד אחד בפעילות המגזר השלישי בעיר. "התפישה שלנו מערכתית: קודם כל האדם, ומסביבו מערך השירותים. המדינה צריכה לתת שירות לאזרחיה בצורה הטובה ביותר, אבל יש תחומים, בעיקר בפריפריה, שבהם למחלקות הרווחה קשה להתמקצע. לכן ארגוני המגזר השלישי יכולים לסייע. גם אם המדינה תקצה יותר כסף לרווחה, היא תתקשה להיות אחראית להתמקצעות של העובדים, בגלל סוג המצוקות שמגיעות לאגף הרווחה.

"היתרון של המגזר השלישי הוא היכולת לקחת מודלים קיימים ולבנות עם משרד הרווחה מודלים טובים יותר. אנחנו רוצים לשתף פעולה עם המדינה, כדי שהיא תוכל להשתמש במודלים שייבנו כאן ביישובים אחרים. הרווחה רגילים לבחון את הקושי המרכזי שאתו מתמודדת המשפחה ולמצוא לזה פתרונות, אבל בתחום העוני חייבים להסתכל בצורה רחבה יותר".

סיפורו של ישראל זיגדון, 48, ממחיש כיצד משבר אחד - במקרה הזה פיטורים - יכול לדרדר משפחה. זיגדון עבד במשך שנים בעבודות שיווק, אבל כשפוטר מעבודתו כאיש שיווק בקופת חולים לאומית עקב צמצומים - התקשה למצוא את עצמו. "יצאתי מהמסגרת החמה והיציבה למציאות של אבטלה, כשבבית יש ארבעה ילדים", הוא מספר. "שמעתי מחבר על עוצמה, וביקשתי להתראיין. הם שלחו אותי להדרכת הורים, לקורס לכתיבת קורות חיים. בזכותם נחשפתי להמון מקומות עבודה, למדתי להציג את עצמי נכון וקיבלתי תחושת עצמאות וביטחון עצמי".

כיום עובד זיגדון כמוכרן ברשת טרקלין חשמל בעיר. הוא אמנם עדיין נמצא בחובות, אבל אי אפשר להשוות את התחושה הכללית לימי האבטלה. "העבודה תרמה בהיבט הכלכלי - יש אפשרות לגמור את החודש בצורה מכובדת ולשלם את צורכי הבית. אם בעבר היינו מכניסים 5,000 שקל בחודש, כיום אנחנו מביאים יחד 12 אלף. זה לא משנה הכל, אבל זה עושה הרבה. אני מזכיר לעצמי כל הזמן שההצלחה היא תהליך, ושאסור לנוח על זרי הדפנה.

"המדינה חייבת להשקיע יותר כסף במקומות כמו עוצמה ולהרחיב את הזרועות של המרכז לתחומים שונים. במקום הישענות לא בריאה על הרווחה, עוצמה מציעים דרך אחרת. הטיפול כאן פרטני ונוגע לרבדים השונים של החיים".

"אין אנשים עניים, אלא אנשים שחיים במציאות של עוני"

המודל של מרכזי עוצמה פותח במשרד הרווחה וכיום יש 27 מרכזים כאלה ב–17 רשויות, ביניהן ראש העין, קריית אתא, בית"ר עלית ואופקים. "הרעיון שעומד בבסיסי המודל הוא להציע שירות לאנשים שחיים בעוני ובהדרה", אומרת נורית וייסברג־נקאש, המפקחת הארצית בשירות לרווחת הפרט והמשפחה במשרד הרווחה, האחראית על מרכזי עוצמה. "מבחינתנו, אין אנשים עניים אלא אנשים שחיים במציאות של עוני והדרה. עוני הוא תופעה חברתית חמורה, שצריכה לעניין את כל משרדדי הממשלה משום שהיא נוגעת לכל התחומים: חינוך, בריאות, תחבורה וכמובן משרד האוצר - שכיום עושה מאמצים תקציביים משמעותיים כדי לטפל בבעיה".

הגישה התיאורתית שעליה מתבססים מרכזי עוצמה היא "גישת הכוחות", הגורסת שאנשים ניחנים ביכולות ובמשאבים פנימיים המאפשרים להם להתמודד עם אתגרי החיים. במקום להתבסס על הבעיות והחולשות של המטופל, בגישה זו מתבססים על היכולות שלו. הגישה מתייחסת כאל לקוח הרווחה כאל מומחה לעניינו, ושני השותפים לתהליך - הלקוח ואיש הרווחה - בודקים יחד את המשאבים של הלקוח ואת מה שיש למטפל להציע. במרכזי עוצמה מחפשים יחד פתרונות נגישים שמותאמים לצרכיו של המטופל, ועושים שימוש מרבי במשאבי הקהילה.

“בכל מרכז שמים דגשים שונים, בהתאם לאוכלוסיה המקומית", אומרת וייסברג־נקאש. "בבת ים, לדוגמה, מסייעים ללקוחות לצאת מחובות בשוק האפור, סוגיה שמטרידה רבים מהם. אף שכל מרכז מתאים את עצמו למרחב שבו הוא נמצא, שיטות העבודה זהות. קולותיהם של אנשים עניים לא נשמעים בארץ, ואנחנו מנסים לשנות את זה. אנחנו שמים במרכז את הלקוחות - הם יודעים מה טוב להם, ואנחנו צריכים להיות לצדם ולהפוך את חייהם למשמעותיים יותר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#