שכונת נוף ציון בירושלים נקרעת בין סכסוכים פוליטיים ועסקיים - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

שכונת נוף ציון בירושלים נקרעת בין סכסוכים פוליטיים ועסקיים

המלחמה על הנוף היפה בישראל ■ סכסוך משפטי בין רוכשי קרקעות לחברה בורסאית בירושלים הוביל אותנו לשכונת נוף ציון, הגובלת בג'אבל מוכבר ■ מה שמצאנו היה מאבק הרבה יותר עמוק

6תגובות

הסיור בשכונת נוף ציון בירושלים נקבע הרבה לפני שהתחולל הרצח המזוויע בבית הכנסת "בני תורה" בעיר, ועל רקע נסיבות אחרות לגמרי - סכסוך משפטי שבמרכזו עומדים נכסיה של החברה הבורסאית דיגל, שהימרה על השטח ופשטה את הרגל. אבל בבוקר הסיור, יום לאחר הרצח, עקבות האירועים ניכרים בכל מקום. הכביש המחבר בין טיילת ארמון הנציב לבין השכונה, כמה מאות מטרים של נסיעה, סגור. יריות נשמעות מדי פעם מהכפר שמתחת, ג'בל מוכבר, שממנו יצאו שני המחבלים שביצעו את הפיגוע, רסאן ועודאי אבו אל־ג'מל. כוחות צה"ל ירדו לכפר כדי לבצע מעצרים בבתי משפחות המחבלים, כוחות נוספים של משטרה ומג"ב נערכו סמוך לתחנת המשטרה עוז, השוכנת מעל השכונה, לקראת כניסה נוספת אל הכפר.

ארבעה צעירים ישראלים אחרי צבא, שבאו כדי לחפש אקשן, נבלמים על ידי השוטרים, שמסרבים לאפשר להם לעבור. קבוצות של תיירים הלהוטים לטעום את הסכסוך מקרוב מגיעות לכאן, למרות ואולי בגלל התזמון. בימים כתיקונם משמשת טיילת ארמון הנציב גם את תושבי ג'בל מוכבר. הם מגיעים לכאן בערב, בסוף יום העבודה, כדי ליהנות מהנוף. בקצה הטיילת ניצב "פסל הסובלנות" המשקיף על השכונה והכפר - ונראה מנותק מהמציאות על רקע האירועים האחרונים. אנחנו עוברים ברגל את המחסום, וצועדים לכיוון השכונה.

ג'בל מוכבר עוטף למעשה את השכונה משלושה כיוונים, ולרגע אנו תוהים אם נצליח למצוא אותה. אבל כשאנו מגיעים אל נוף ציון קשה לטעות בה: אין דרך לבלבל בין קבוצת השיכונים החדשה, עם החניות המסודרות, לבין בתי השכונה הערבית, המסומנים בזכות מכלי המים השחורים שעל גגותיהם. בשכונה היהודית יש כ–90 
יחידות דיור. מעל ומתחת ניצבים מדרונות חשופים, מחכים ל-300 יחידות דיור שבנייתן מתעכבת שנים ארוכות.

על הכביש העולה מהשכונה, אשה דתייה, לא צעירה ולבושה בצבעוניות צועדת במרץ במעלה ההר. שמה אלישבע ווברמן. היא נולדה בהולנד ונדדה לא מעט בעולם לפני שהתמקמה כאן. "אני גרה פה שלוש שנים", היא אומרת, "ומדהים פה - כולל הנוף".

מיכל פתאל

איך היחסים עם השכנים מג'בל מוכבר?

"הנה, פה בחניון זרקו בקבוק מולוטוב לפני כמה חודשים", היא מצביעה על החניון הצמוד לבניין, שרצפתו מפויחת. "חוץ מזה היה פה ירי ממכונית נוסעת לפני כמה חודשים, ושלחו הנה שוטרים ערבים שהאשימו אותנו. אני מאמינה בלחיות ביחד. אבל לא ככה".

אז למה את נשארת פה?

"רוב האנשים שגרים פה לא מוכרים דירות. שש־שבע הדירות שכן עומדות פה ריקות - זה בגלל המשקיעים האמריקאים שמחזיקים בהן", היא משיבה, רגע לפני שהיא עוצרת מכונית אזרחית שהצ'קאלקה על גגה מסגירה את היותה ניידת משטרה, כדי שתיקח אותה טרמפ למעלה, לעיר.

מאיר שמיר זיהה את הפוטנציאל

שם השכונה משקף את היתרון הגדול שלה. בעיר צפופה כמו ירושלים קשה למצוא דירות עם נוף עוצר נשימה כמו זה הנגלה כאן, הכולל בין היתר את כיפת הסלע, חומות העיר העתיקה ומגדליה. לא מעט גורמים עסקיים הביעו עניין במתחם הזה במשך השנים: מאיר שמיר, רמי לוי, חברת צמח המרמן, מליארדרים זרים, בנקים - כולם היו מעורבים בעבר או גם כיום במאבק על הקרקעות הריקות בשכונה, הממתינות שיבנו בהן. בימים אלה נמשך בבתי המשפט המאבק על האדמות, הנמצאות בבעלות חברת דיגל, חברה ציבורית שנסחרה בבורסה עד 2012 ונמחקה ממנה אחרי שנקלעה לקשיים. כיום נותרה החברה עם הקרקעות ועם חובות לבנק לאומי ולציבור בעלי אג"ח, שעדיין מקווים לקבל בחזרה חלק מהכסף שהשקיעו.

בסיס השכונה הוא בקרקעות שנרכשו על ההר על ידי 11 משפחות יהודיות עוד בשנות ה–30 של המאה הקודמת. אחרי מלחמת השחרור קנה הקבלן היהודי רחמים לוי מתושבי הכפר הערבי קרקעות על המדרון הצופה על הר הבית. ילדיו, יהודה לוי ואווי לוי, השלימו את העבודה בשנים הבאות, כשרכשו את הקרקעות של המשפחות היהודיות. אלא שלשטח לא היו אישורי בנייה - ובעשרות השנים הבאות, עד לתחילת שנות ה–90, עמדה האדמה ריקה. רק בתקופת ממשלת רבין אושרה תוכנית הבנייה במקום. ב–1998 זיהה גם איש העסקים מאיר שמיר את הפוטנציאל, ורכש באמצעות חברת מבטח שמיר 35% ממניות החברה תמורת 38 מיליון שקל.

התוכניות של דיגל, שהחזיקה ישירות 75% מהקרקע (חלק נוסף של הקרקע נמצא בבעלות החברה הפרטית קילאס, המוחזקת בשותפות על ידי אווי לוי ודיגל), היו להקים במקום שכונה עם יותר מ–400 יחידות דיור למגורים, ובצמוד - על השטח שבו עומדת כיום תחנת המשטרה - לבנות בית מלון שבו 300 חדרים.

קהל היעד המקורי היה יהודים־אמריקאים שידם משגת לרכוש דירות יוקרה בשכונה. אלא ששיווק הפרויקט, שיצא לדרך בימים שבהם דובר על שלום אזורי, התחיל רק בראשית שנות ה–2000 - בימים שבהם האינתיפדה השנייה הפכה את מיקומה של השכונה לנקודת תורפה משמעותית. אמריקאים בודדים נענו להצעה, ודיגל עברה לשווק את הדירות לאוכלוסיה דתית־לאומית, במחירים נמוכים מאלה שאליהם כיוונה במקור.

"הרעיון של היזם היה למכור את הדירות ליהודים אמריקאים כדי להוציא מהם כמה שיותר כסף על כל דירה", אומר תושב השכונה. "היינו קבוצה של אנשים שרכשה את הדירות במרוכז מדיגל, שחילקה ברושורים עם הבטחות מפה עד להודעה חדשה. דובר על קאנטרי ובריכה שיוקמו במורד, והבטחות שהנכס יהיה שווה תוך כמה שנים הרבה כסף. בדיגל הבטיחו לנו שהמשך הבנייה במקום תהיה דומה לזו שבשלב א' מכל הבחינות. הוצג לנו דגם של השכונה שהושקעו בו מאות אלפי שקלים והציגו לנו הדמיות בסרט וידאו. הובטח לנו שמיד בתום שלב א' יתחיל השלב הבא. היינו קבוצה גדולה שרכשה ביחד - והעובדה ששלב ב' לא נבנה בסוף מפריעה מאוד. יש הבדל גדול בין שכונה של 90 משפחות לשכונה של 300–400 משפחות".

אלא שבזמן ששלב א' של הפרויקט כבר שווק על הנייר, דיגל הסתבכה בצרות שלא היו קשורות בהכרח לפוליטיקה המקומית. כדי לממן את פעילותה גייסה החברה כ–160 מיליון שקל - כ–80 מיליון שקל מבנק לאומי ו–80 מיליון שקל בהנפקת אג"ח בבורסה של תל אביב ב–2006. עם הכסף הזה לא בנתה החברה רק דירות בירושלים, אלא גם השקיעה בשלושה פרויקטים ברומניה ובנדל"ן בתל אביב.

נפילת שוק הנדל"ן במזרח אירופה וקריסת שוק האשראי העולמי ב–2008 הותירו את החברה מול שוקת שבורה, בלי יכולת לשרת את החוב שלה לבעלי האג"ח. ב–2009 נמסרו הדירות של שלב א'. אבל לחברה לא נותר כסף להתחיל את שלב ב'. שמיר העביר את מניותיו ליהודה לוי כבר ב–2010, כשהוא מבקש שתמורתן תועבר לבעלי האג"ח. לוי החל במגעים להסדר חוב עם בעלי האג"ח. בינתיים, רוכשי הדירות, דתיים־לאומיים ברובם, הסתגלו למציאות החדשה: שכונה בנויה חלקית, נוף ציון א', כפי שמופיע בתחנת האוטובוס, ושוכנת בצמוד לכפר ערבי שההזנחה בו ניכרת לכל.

"לא היה פה שום דבר"

בבוקר יום שלישי יושבים ילדי משפחה ערבית על גג מבתי הכפר הגובלים בשכונה ומשקיפים על הנעשה. חסן זחייקה, תושב הכפר, עומד עם הרכב המסחרי שלו בצד הדרך. כמו כל תושבי הכפר, הוא מחזיק בתעודת זהות כחולה. ביתו גובל בנוף ציון ובימים אלה הוא עסוק בבניית בית נוסף על אדמתו.

"כשאני נולדתי פה", הוא אומר, "כל מה שהיה פה זה ואדי ויער והרים. היינו מסתובבים פה עם הכבשים והתרנגולות, לא היה פה שום דבר. רק ב–2005 התחילו לבנות את הבניינים האלה"

איך היחסים עם התושבים של נוף ציון?

"עם חלק יש יחסים טובים ועם חלק לא".

ומה מחירי הבתים בכפר?

"דירת 3 חדרים בכפר, עם מטבח ועם סלון, עולה 250–300 אלף דולר".

לא רחוק מהמחיר של הבתים היהודיים פה.

"זה יקר. כמה יכול לחסוך בחודש פועל אצלנו? הוא מרוויח 5,000–7,000 שקל. מאיפה הוא ישיג את הכסף הזה?".

לצדנו צועד לכיוון השכונה אדם מבוגר, עם שיער שיבה ארוך הפזור על כתפיו. "אני מגיע לכאן כמעט בכל יום ממצפה יריחו. שעה נסיעה באוטובוסים ובטרמפים", הוא מסביר כשאנחנו שואלים אותו אם הוא מתגורר כאן. הוא חבר בישיבה המקומית, שאותה ייסד הרב שמואל מורנו. הישיבה נקראת על שם סא"ל עמנואל מורנו מסיירת מטכ"ל, שנפל במלחמת לבנון השנייה.

ההבדל בין השכונה היהודית לכפר הערבי בולט גם בכבישים. בעוד כבישי נוף ציון סלולים למשעי, עם תאורה ומדרכות מושקעות, הכביש היורד לג'בל מוכבר הוא דרך אספלט בלי סימונים או שוליים. אליאור בן חיים רואה אותנו ממרפסת ביתו שבקומה השלישית, ומזמין אותנו לשתות קפה. הוא בחור צעיר, חובש כיפה, צלם במקצועו, המתגורר כאן כבר שנה וחצי. גם דירתו, כמו מרבית הדירות בשכונה, משקיפה על הנוף המרהיב של הר הבית. על חלק מהמרפסות מתנוסס דגל ישראל. "אני לא מצלם מפה אף פעם", הוא צוחק כשאנחנו תוהים על הקשר בין הדירה שבה הוא מתגורר לבין מקצועו. "הרבה פעמים דווקא את הדברים הכי קרובים אתה לא מצלם. יש לך את הנוף הזה מהמרפסת כל היום, אז מה, תלך לצלם אותו?"

"זה ייגמר תיק־תק", מהמר בן חיים על עתיד סיבוב האלימות הנוכחי בעיר.

מה זה תיק־תק? תהיה רגיעה?

"להפך. קודם יתפוצץ הכל - ואז יירגע. כשזה אירועים במקומות רחוקים, לשלטון לא אכפת. אבל פה זאת עיר הבירה שלך. זה חייב להיות מטופל".

איך להיות מטופל?

"יש פה הזנחה פושעת של מזרח העיר. תראה איך נראה פה בשכונה, ותראה איך נראה למטה לכיוון מזרח. חייבים לעבוד אתם בשיטת המקל והגזר. כשמדובר בתשתיות - שייתנו להם את מה שמגיע להם. ואז מי שרק חושב לעשות משהו, שייכנסו בו. מה שקורה עכשיו הוא שכן נכנסים באבי־אביהם - אבל לא נותנים להם שום גזר. הנה, תראה את המדרון כאן", הוא מצביע צלע ההר שמעליה יושבים חלק מבתי הכפר. "שופכים פה פסולת בנייה בלי הפסקה. כל היום מגיעות לפה משאיות. התקשרנו למשטרה והיא לא עושה כלום".

אתה שלם עם המגורים כאן, למרות המצב?

"אם היה לי כסף, הייתי קונה כאן דירה. הנוף זה הפינוק האמיתי פה. הכותל קרוב. בדרך כלל אני יכול להגיע אליו דוך, ישר דרך הכפר. אשתי לא היתה מסכימה לעבור לכאן אם זה היה במצב הנוכחי. מה גם שאני דתי והיא חילונית. לפני שנה וחצי, כשעברנו, היתה תקופה רגועה".

שני הצריפים שמתחת לשכונה משמשים כרגע במקום בתי הכנסת, שלהם יועד שטח מיוחד בשכונה. צריף אחד הוא בית הכנסת הספרדי וצריף שני משמש לטובת בית הכנסת האשכנזי. רק הבוקר נזרקו אבנים מהכפר למטה, חלון אחד נשבר והגג ניזוק. עכשיו יושבים שני פועלים ערבים על הגג ומתקנים את המבנה. כשמגיעה שעת התפילה נחשף מחזה סוריאליסטי: שני הפועלים המוסלמים מתפללים אל הר הבית כשהם ישובים על גגו של בית הכנסת היהודי.

בשלב שבו דיגל הועמדה למכירה ולוי החל במגעים להסדר חוב עם בעלי האג"ח, הגיעה הצעה נוספת מכיוון מפתיע: עו"ד דב וייסגלס הגיש הצעה בשם איל ההון הפלסטיני בשאר מסרי לרכוש את החברה. מסרי תיכנן לבנות את חלקה השני של נוף ציון כשכונה ייעודית למעמד הבינוני־גבוה הפלסטיני - בדומה לפרויקט רוואבי שהוא מקים בימים אלה סמוך לרמאללה. הוא ראה לעיניו בנייה בסטנדרט גבוה עבור רופאים ועורכי דין פלסטינים. המחירים שבהם הוא קיווה למכור את הדירות היו נמוכים מאלה שבהם מכרה דיגל את הדירות בשלב הראשון, אך גבוהים מאלה שבהם נמכרות דירות במזרח ירושלים. מסרי רצה לשלם לבעלי האג"ח 60 אגורות עבור כל שקל ערך נקוב לצורך פירעון האג"ח - ובתמורה לקבל את מניות החברה.

אלא שלא כולם קיבלו את ההצעה הזו בהבנה. בתחילת 2011 נאלץ בנק לאומי להתמודד עם גולשים שהעלו סטטוסים זועמים לעמוד הפייסבוק שלו ואיימו כי הם יינטשו את הבנק במידה שמכירת נכסי דיגל לידיים פלסטיניות תצא אל הפועל. במקביל התגבשה בשוק ההון התארגנות ייחודית נוספת כדי למנוע את המכירה.

תפילת נשים צדקניות

"אמנם זכינו (תושבי ירושלים ואוהבי ירושלים) שבעלי האג"ח של חברת דיגל אישרו את הצעת הרכש שהוצעה להם. אבל עדיין משוכות רבות לפנינו (כנ"ל) תפילת נשים צדקניות בוודאי שמועילה ולכן אנא, המשיכו כך, כמו גם תפילתם של תלמידי חכמים שקבעו את משכנם בנוף ציון אל מול הר בית ה'. ומי יתן שתשמעו במהרה את שאון המשאיות והדחפורים שיגבר על שאון הציפורים (והמואזין....).

שבת שלום,

ט"ו בשבט שמח.

אריה קינג".

התכתובת הזאת היא כנראה מחזה ייחודי בשוק ההון הישראלי. היא שייכת לקבוצת התכתבות פרטית שהקימו בעלי האג"ח של דיגל. במקביל לאש שספג בנק לאומי, גם בזירת בעלי האג"ח התעוררה התנגדות לעסקה. גורמים דתיים־לאומיים גילו את פוטנציאל ההשפעה שיש לשוק ההון על עסקות שמעורבים בהן אינטרסים פוליטיים. ואם עד לשלב זה הוחזקו האג"ח על ידי משקיעים פרטיים ומוסדיים, שחלקם רכשו אותן עוד לפני שהחברה נכנסה לקשיים, ואחרים זיהו את הפוטנציאל הטמון במחיר הנמוך שבו הן נסחרו בהשוואה לנכסים שבהם החזיקה דיגל, עתה החלו לרכוש את האג"ח גורמים חדשים.

היה זה אריה קינג, פעיל הימין הישראלי וממובילי ההתיישבות הישראלית במזרח ירושלים שהתחיל לארגן קבוצות של אזרחים שגאולת אדמות ישראל בנפשם להשקיע בשוק ההון בכיוון התואם את אמונתם.

"קנינו את האג"ח כדי להציל את השכונה", מסביר אביעד ויסולי, עורך דין חיפאי ואחד מבעלי האג"ח של החברה. "אם אנחנו לא היינו באים זה היה נמכר לאיל ההון הפלסטיני, ויוצר בעיות של שכונה שחלקה יהודית וערבית. השכונה הזאת היא הרי מובלעת בג'בל מוכבר. אז רכשנו את האג"ח מתוך כוונה להשאיר את השכונה יהודית. היינו עשרות אנשים שקנינו אג"ח באותה תקופה. זו היתה התארגנות מפה לאוזן. מבחינה כספית הפסדנו הרבה מאוד כסף. שילמנו 60 אגורות לאיגרת וכנראה שנזכה לראות רק פירורים מזה. אבל היינו עושים את זה שוב אפילו שהפסדנו מיליונים".

"אני מתגורר בשכונה בשכירות והייתי מעורב במאבק בעלי האג"ח ברמה האידאולוגית פרופר", אומר תושב נוף ציון שאינו מעוניין להזדהות. "פשוט מתוך רצון שהמקום ימשיך להתפתח. הנוף פה מדהים. זה דבר שבמקום אחר בירושלים, כמו משכנות שאננים, תשלם עבורו כמה מיליוני שקלים טובים. נכון שיש חסרונות, אני לא גר ברחביה. אבל מי שזה לא מפריע לו יודע ליהנות מהדברים הטובים — ועובדה שאין דירה אחת פנויה. כך שברגע שהיתה אפשרות של קונה ערבי, כולם כיתתו רגליים וחלק מהתושבים קנו הרבה אג"ח כדי להשפיע על אופי המקום".

עיקר האג"ח שרכשו מצילי השכונה נרכשו מדש איפקס, ובעלי האג"ח החדשים התייצבו באסיפות שבהן נידון ההסדר עם מסרי, הביעו התנגדות — ודרשו מנציגי בתי השקעות דוגמת פסגות, מגדל ודש להכריז כיצד בכוונתם להצביע, תוך שהם מאיימים בסנקציות. אם במקרים אחרים של הסדרי חוב בשוק ההון הישראלי בשנים האחרונות אפשר היה לראות חוסר ארגון או פיצול בקרב בעלי האג"ח שמנע מהם מלהגיע להסדר מיטבי, הרי שבעלי אג"ח של דיגל הראו איך ארגון נכון יכול להשיג תוצאות. מתכתובות בין בעלי האג"ח שהגיעו 
ל–TheMarker עולה כי בקבוצת ההתכתבות הפנימית שלהם הם דואגים להעביר מידע ולתאם עמדות, כמו המלצה לאישור הצעת רכש, או המלצה להעמיד את האג"ח למכירה בכל יום בשעה קבועה על ידי הבנקים. הם מדרבנים זה את זה לבוא לאסיפות, מגדירים באיזה מחיר יש להציע את האג"ח למכירה ומתי.

במקביל לרכישת האג"ח דחף ואירגן קינג קבוצת משקיעים, שהורכבה מאיש העסקים רמי לוי, חברת הבנייה צ.מ.ח המרמן, ובעיקר איש העסקים היהודי קווין ברמייסטר — כדי לרכוש את נכסיה של דיגל. ברמייסטר, יליד דרום אפריקה המתגורר באוסטרליה, הוא מולטי־מיליונר בן 53 שהתעשר בשנות ה–30 לחייו באמצעות כמה אקזיטים שעשה בתחום משחקי הווידאו, כמו גם מכירת תוכנת שיתוף הקבצים קאזה. במקביל הוא מחויב לנושא הציוני, ותוכניותיו לבירת ישראל מקיפות הרבה יותר משכונת נוף ציון לבדה. יחד עם קינג הוא הקים גוף פרטי ששם לעצמו למטרה להכין תוכנית עתידית הנקראת "ירושלים 5800", שמגדירה כיצד תיראה עיר הבירה של ישראל ב–2040 — כשתכלול בתוכה גם את בית המקדש החדש.

רגע לפני שמסרי ווייסגלס רכשו את החברה, הציעו ברמייסטר, לוי והמרמן למחזיקי האג"ח 60 אגורות לכל איגרת - בדומה לסכום שהתכוון להציע מסרי. נוכח ההצעה הזהה מידיים יהודיות ופלסטיניות העדיפו בעלי האג"ח - שבראשם עמדה באותה תקופה דש איפקס, שהחזיקה בנתח הגדול ביותר של הסדר - את הידיים היהודיות.

טיוטות העסקה בין קבוצת הרוכשים בהובלת ברמייסטר לבין בעליה של דיגל כבר היו מוכנות, אבל ברגע האחרון ביקש ברמייסטר ארכה של 48 שעות כדי לסגור את העסקה עם לוי והמרמן. שבועיים לאחר מכן כבר התחיל ברמייסטר לחזור בו מההבנות שהושגו, ואדמות נוף ציון נותרו ללא מושיע. אחרי יותר משנה של קיפאון, ב–2012, הגישה דיגל תביעה בסך 17 מיליון שקל נגד ברמייסטר, לוי והמרמן, בגין הפרת ההתחייבות שלהם. במקביל הגישו הנושים בקשה לפירוק החברה. לתפקיד מפרקי החברה מונו יעקב שפיגלמן ושלמה נס.

נס ושפיגלמן לא מיהרו להעמיד את נכסי החברה למכירה במכרז, ולא הזדרזו לקדם את התביעה נגד ברמייסטר, לוי והמרמן. בשוק חופשי אפשר היה לצפות שדווקא הסיטואציה הזאת, שבה ערבים ויהודים מתחרים זה עם זה על מי ירכוש את האדמה הנחשקת שבה מחזיקה החברה, תביא לכך שמחירי הקרקעות של דיגל יאמירו. אבל איש לא הסתכן שוב ובדק אילו הצעות אפשר לקבל עבור הנכסים.

בחודשים האחרונים הופר השקט. במארס נחתמה עסקה שבה בנק לאומי ממחה (משמע מוכר) את החוב של דיגל כלפיו לצד שלישי. בבקשה שהוגשה לבית המשפט לאשר את הסכם מכירת ההלוואה לא נאמר למי נמכרת ההלוואה ובאיזה סכום, למעט הכרזת בנק לאומי שמדובר בסכום נמוך משמעותית מגובה החוב המקורי. כל שידוע לגבי זהות הרוכש הוא שנציגו הוא איש עסקים אוסטרלי בשם רונלד ארווין דיין, רואה חשבון שעבד בעבר עם ברמייסטר. במסגרת ההסכם יועברו 5 מיליון שקל לקופת המפרקים.

ההסדר שאליו שואפים ברמייסטר ושותפיו מעניק לבעלי האג"ח פיצוי של כ–10 אגורות בלבד לאיגרת, לעומת 60 אגורות שעליהן דובר בעבר. למרות זאת, בבקשה לאישור ההסדר מעריכים המפרקים כי מדובר בחלופה הטובה ביותר עבור נושי החברה, וכי רק באמצעות ההסדר שיגובש יקבלו הנושים שאינם מובטחים משהו מהחוב שלהם. לטענתם, בדרך של מימוש רגיל, הנושים האחרים לא יקבלו מאומה.

גם בעלי האג"ח שהשקיעו בחברה מסיבות אידיאולוגיות מרוצים מהמצב הנוכחי. כפי שאומר ויסולי, "כרגע נראה שההסדר יוצא אל הפועל. אותו אוסטרלי קונה את החוב של הבנק - שזה מה שתקע את כל הפרויקט - ועושה רושם שהוא ימשיך את שלבים ב' וג'. הציפיות ממנו גדולות"

אבל הוא התחייב כלפי בעלי האג"ח ל-60 אגורות - ולא עמד בהתחייבות.

"בשלב שבו הוא התחייב ל–60 אגורות הוא לא ידע מה המצב המצב התכנוני האמיתי של הפרויקט. חשבנו שכל מה שצריך זה להוציא היתר, ולצאת לדרך עם שלבים ב' וג'. אבל אז הוא גילה שהמצב יותר גרוע. רוב המשקיעים היו עוזבים במצב הזה, אבל הבחור הזה, עם הרבה עקשנות והשקעה, לקח הכל על עצמו, כולל להוציא את לאומי מהתמונה, שזה היה מעשה ציוני לכשעצמו. כי כשלבנק לאומי היה את החוב הוא עצר כל אפשרות לקחת הלוואת בנייה ולהמשיך את הפיתוח. בטוח שאין לנו ביקורת נגד האוסטרלי".

שוברים את החוקים

הגוף העיקרי שהורס את השמחה בהסכם המתגבש הוא חברת השקעות בשם איבקו, המחזיקה 10% מהאג"ח של דיגל, שאותן היא רכשה ב–2008–2009, ומתנגדת להסכם עם בנק לאומי. "מבצעים פה הליך משפטי שמקפח את הלקוח שלי", אומר עו"ד אריה דנציגר, המייצג את איבקו. "מציעים לי 10 אגורות לאיגרת, שבתוכם כלול שכר המפרקים, בזמן שהיתה כבר הצעה של 60 אגורות".

לדבריו, "שמות המצביעים באסיפות מחזיקי האג"ח מושחרים, והנאמן אומר שיש לו סיבה להסתיר אותם. כשאנחנו לא יכולים לדעת אם חלק גדול מהם לא מונעים ממוטיווציה של אינטרס אישי - משמע הם מחזיקים דירה בשכונה, ורוצים שהמוצר הסופי שיראו בפועל יהיה שכונה של שוחרי ארץ ישראל עם גוון דתי. הרי מה ההבדל בין דירה בשכונה לבין מניה בחברה כשמדובר בהצבעה כזאת? (גופים המחזיקים הן במניות והן באג"ח של חברה מוכרים כבעלי ניגוד עניינים בהצבעות באסיפות בעלי אג"ח; ח"ע) אין לנו כמובן שום בעיה עם זה. רק שלמו את המחיר המלא, אלא שהם רוצים לקנות בזול.

"יש כרגע הליך תביעה נגד אותו ברמייסטר על שהוא חזר בו מההצעה של 60 אגורות. ואף אחד לא אוכף עליו את ההצעה הזאת. הנמחה לא מזדהה והתהיה הראשונית שלי היא למה המפרקים, שצריכים לפעול לטובת כל הנושים באופן אחיד - אדישים ולא מראים סימנים לכך שמעניינת אותם העובדה שכמה ימים אחרי שהם אישרו כי החוב ללאומי הוא בגובה 80 מיליון שקל, מתברר שהם נפלו בפח. כי לאומי מוכן למכור את החוב הזה בחצי מחיר. הפער הזה בין גובה החוב ללאומי למחיר שבו הוא מוכן למכור אותו אמור הרי להיות נכס של הפירוק.

"כולם יוצאים מדעתם מפני שיש נכס שערבי יכול לקנות. כולם פוחדים שיגידו עליהם שהם שמאלנים. כולם לובשים מסיכות. אף אחד לא רוצה שהשם שלו יופיע על המסמכים. אם היתה מכירה של הקרקעות האלה בשוק החופשי היינו רואים את ההחזר האמיתי שאפשר לקבל עליהן", אומר דנציגר. "אם אנשים הולכים לגור בסילואן, הם ילכו לגור גם שם. כשהמתח יירד, הקרקעות האלה יהיו שוות המון כסף".

בהתנגדותה להסכם הציגה איבקו החודש הערכות שמאי לנוף ציון, שלפיהן שווי הקרקעות למגורים הוא 72 מיליון שקל ושווי הקרקע שעליה אמור להיבנות בית המלון הוא 49 מיליון שקל. המפרקים דרשו שהמבקשים לעצור את ההסכם יפקידו 30 מיליון שקל - המגלמים את הנזק שעלול להיגרם לקופת הפירוק.

בעולם המורכב של מזרח ירושלים, קשה להחליט אם צודק מי שלא רואה דרך שבה אפשר להרוויח מהשקעה כמו נוף ציון, למי שעדיין יכול לראות את הפוטנציאל במקום מעבר לתמרות העשן האופפים את האזור בזמנים כאלה.

גורמים שמצויים בהליך מטעם בנק לאומי מסרו כי "הבנק החליט למכור את ההלוואה של דיגל משיקולים עסקיים גרידא. ההסכם נמסר לבית המשפט, לכונס הנכסים הרשמי ולמפרקים. רוב רובם של מחזיקי האג"ח מאוד מעוניינים בעסקה שמקדמת אותם. יש מיעוט של בעלי אג"ח שמתנגדים. מדובר במהלך עסקי מקובל של תאגיד בנקאי, ויש ניסיון לעורר מהומה על לא מאומה. אם לאומי היה הולך להליך כינוס נכסים, או שהמפרקים היו מוכרים את הנכס - ההערכה של כולם היא שלא היה נשאר גרוש למחזיקי האג"ח. כשבעלי האג"ח הלכו והגישו בקשת פירוק, אותו איבקו שמתנגד להסכם הנוכחי התנגד לפירוק".

מטעמם של מפרקי דיגל, עוה״ד יעקב שפיגלמן ושלמה נס, נמסר: "כל פעילותנו נעשית בתיאום מלא ובשקיפות מול קבוצות הנושים וכונס הנכסים הראשי, ובהתאם לאישורים של בית המשפט. רוב מכריע מקרב הנושים סבור כי מהלך של גיבוש ההסדר צפוי להביא לתוצאות טובות יותר ממהלכים אחרים, ובהתאם לכך אנו פועלים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#