ברוכים הבאים ל"בית הקלפים" הישראלי - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ברוכים הבאים ל"בית הקלפים" הישראלי

כעת הציבור מבין שהפוליטיקה שלנו מבוססת על כוח, שליטה וכסף

141תגובות

בנימין נתניהו התלהב מהסדרה "בית הקלפים" מיד עם שידור העונה הראשונה בישראל.

אפשר לנחש מדוע: נתניהו מכיר היטב את הפוליטיקה האמריקאית, ובוודאי יודע שלמעט הרציחות המופיעות בה, קשה למצוא תוצר הוליוודי מהעשור האחרון שקרוב יותר למציאות הפוליטית בארה״ב מאשר הסדרה המעולה של נטפליקס, בכיכובו של קווין ספייסי, שמסבירה להדיוטות היכן בדיוק נמצא האינטרס הציבורי במערכת הפוליטית ב״דמוקרטיה הגדולה בעולם״, מה עושים לוביסטים, מדוע נשותיהם של אנשי עסקים ופוליטיקאים עוסקות בפילנתרופיה ומה קורה לעיתונאים שיוצאים נגד הכוחות החזקים.

נתניהו אינו היחיד שמכור לסדרה האמריקאית. פוליטיקאים ישראלים רבים צופים בעניין עצום ולעתים בקנאה בפרנק אנדרוורד - מניפולטור העל שמצליח בכל מזימה, מתועבת ככל שתהיה, ומכריע במשחק השחמט האלים את המיליארדר ששולט בנשיא ארה"ב.

כשהגיליון המיוחד של Markerweek, שעסק בריכוזיות במשק ובשליטת קומץ אילי הון ובעלי עיתונים במדינה, הודפס לפני שבע שנים, "בית הקלפים" עוד לא עלתה לאוויר, וול סטריט טרם קרסה, אלן גרינספן עוד היה ״מאסטרו״ ששיווק את הרעיון שהשווקים מפקחים על עצמם, ורוב הציבור האמין שהפוליטיקה הישראלית באמת מפולגת על ידי אידיאולוגיה - בין ימין לשמאל, בין אלה שרוצים להמשיך בכיבוש לבין אלה שרוצים להפסיק אותו.

אי־פי

הבחירה בשלישייה שהופיעה על השער לא היתה מקרית. שלדון אדלסון אמנם רק השיק את "ישראל היום", מעטים במדינה ידעו לזהות את נוני מוזס ונוחי דנקנר היה איש עסקים נערץ - אבל לדידנו שלושתם ביטאו בצורה הטובה ביותר את המבנה האמיתי של הדמוקרטיה הישראלית. הון־שלטון־עיתון. כך עובדת מדינת ישראל, כך עובדות חלק גדול מהדמוקרטיות המערביות. הכוח לא נמצא בידי הפוליטיקאים, אלא בידי האנשים עם הכסף הגדול ובידי בעלי כלי התקשורת - לפעמים אלה אותם אנשים ולפעמים הם רק עובדים ביחד.

לכאורה, היה זה שבוע מדכא הן עבור האנשים שתמכו בחוק ״ישראל היום״ והן עבור האנשים שהתנגדו לו. ההצבעה על החוק התרחשה מיד לאחר שנחשפו הודעות ה–SMS של אהוד אולמרט ושולה זקן, ואזרחי ישראל קיבלו מנה מרוכזת ביותר של בית קלפים ישראלי: מיליארדרים, בעלי עיתונים, פלילים, שוחד, מאות מיליארדים של כסף של אנשים אחרים ובעיקר הון־שלטון שבו טובלים שלושה ראשי ממשלה.

אבל בואו נביט לרגע על חצי הכוס המלאה: רצף האירועים שהתרחש מאז 2008 - כניסתו של אדלסון לשוק העיתונות, המשבר בוול סטריט, המחאה החברתית ובעקבותיה המהפך ברגולציה, המשפט הפלילי של אולמרט ובני הדודים דנקנר - חשפו סוף־סוף את בית הקלפים הישראלי במלוא הדרו. הסרטונים של אלדד יניב מתקרבים במהירות למיינסטרים הישראלי.

ביוני 2008, כשאדלסון, מוזס ודנקנר הוזכרו בגיליון ההון־שלטון לצד חיים סבן, מוזי ורטהיים, יוסי מימן, אליעזר פישמן ושאר חברי המועדון, רוב הציבור לא הבין וממילא לא התעניין בדרך שבה עובדות הפוליטיקה והעיתונות. הוא חשב ש"ידיעות אחרונות" הוא עיתון של ״מרכז״ או של ״שמאלנים״, שאדלסון מוציא עיתון ״ימני״ ושהדנקנרים הם ״אנשי עסקים״.

בנובמבר 2014 הציבור כבר מבין שהחיבור של מוזס עם אולמרט, ולפניו עם אריאל שרון, לא קשור לתשוקה הבוערת של מוזס להגיע להסדר עם הפלסטינים, אלא משמש בעיקר כלי להתחבר לשלטון ולצבור כוח במגזר העסקי, ושהטינה בין "ישראל היום" לנפתלי בנט ולאביגדור ליברמן, כמו גם החיבה של "ידיעות אחרונות" אליהם, לא קשורה לעמדותיהם הנציות בסוגיות השטחים או הפלסטינים.

בנובמבר 2014 - ולמעשה כבר הרבה קודם - מבין הציבור שללא מונופולים, קרבה לבנקאים ולבעלי כלי התקשורת ושליטה ברגולטורים, נוחי ודני דנקנר לא היו משיגים שליטה ב–400 מיליארד שקל מכספי ציבור.

בנובמבר 2014 מתחיל הציבור להפנים שמזה שנים האביסו אותו פוליטיקאים, עיתונים וערוצים בהררי זבל, באיומים ביטחוניים ובקשקשת בלתי נגמרת, כדי שהם יוכלו להתחבר לעטין הציבורי, להשתלט על מיליארדים, לבנות מונופולים ולסדר ג׳ובים לחמולות שלהם.

בנובמבר 2014 מבין הציבור שהפוליטיקה הישראלית מבוססת על כוח, שליטה וכסף, ומי שעדיין חושב שיש כאן אידיאולוגיה גם מאמין שהחסידות מביאות תינוקות או שהמיליונים בחשבון הבנק של מיכל ליברמן בהיותה בת 25 הצטברו הודות לכישרונה העסקי המיוחד.

בחזרה לחצי הכוס הריקה. נתניהו נכנע השבוע לחברי הקואליציה שלו, וטירפד או סיכן במעשה ובעיקר במחדל שתיים מהרפורמות הבודדות שהביא אגף תקציבים לממשלה השנה במסגרת חוק ההסדרים: ביטול מעמדה העצמאי של קק"ל - כמיליציית מיסוי עצמאיות המשרתת את מנהליה, עובדיה ומקורביה במערכת הפוליטית; ועצירת מפלצת הביטוחים הפרטיים שדוהרת מזה עשור, מנפחת את יוקר המחיה ומאיימת לייצר בישראל מערכת בריאות בסגנון אמריקאי - מושחתת ולא שוויונית. במקביל לכניעתו של ראש הממשלה נכנעו שר האוצר ושר התשתיות למאכערים הפוליטיים של הרשויות המקומיות וטירפדו את היוזמה לרפורמה במשק המים.

עופר וקנין

נתניהו, שנאם ביום ראשון בישיבת הממשלה על הורדת יורד המחיה באמצעות מכסים, כדי להשפיל את לפיד, עמד מנגד כאשר ליברמן, חיים כץ ושורה של לוביסטים ומאכערים של מיליציות המיסוי בבריאות, בקק״ל וברפואה הפרטית הכינו ארונות קבורה לרפורמות שאמורות לסייע בצמצום יוקר המחיה. הפערים בין הרטוריקה של נתניהו לבין מעשיו הולכים וגדלים כל הזמן, והמערכת הפוליטית נראית כיום לכודה וצינית יותר מאי־פעם.

השאלה הראשונה היא אם כבר נוצרה בקרב הציבור מספיק אנרגיה של כעס ותסכול כדי להתחיל להניע שינויים, או שמא מספריהם וכוחם המרוכז של האנשים, החמולות, הקבוצות והרשתות של אלה הנהנים מהשיטה הנוכחית גדולים הרבה יותר מאלה שנדרסים על ידה.

אבל השאלה הזאת לא חשובה במיוחד, משום שאם זה לא יקרה השנה - זה יקרה בעוד שנה או שנתיים. התוואי הכלכלי והחברתי ברור: כמו בארה״ב, באיטליה, בספרד או ביוון, בכל יום גדל מספר האנשים שנדרסים על ידי השיטה ומתכווץ מספר האנשים שנהנים ממנה.

השאלה המעניינת היא לאן לוקחים, לאן מתעלים, לאן מנתבים את ההתפכחות, הזעם, התסכול והייאוש הגובר של הציבור הבלתי מחובר, שהתעורר סוף־סוף והבין כיצד כנופיות, חמולות, מיליציות מיסוי, טייקונים, קבוצות אינטרס ובעיקר פוליטיקאים משטים בו מזה שנים ארוכות.

ההיסטוריה יכולה להציע לנו מודלים ותסריטים שונים. אחד מהם הוא התהליכים שהחלו בארה״ב ובבריטניה בסוף המאה ה–19 ונמשכו עד לפני 30 שנה: המלחמה בברונים השודדים האמריקאים, יצירת מערכות הרווחה והשירותים הציבוריים, צמצום האי־שוויון ובנייתו של מעמד הביניים.

אלא שזה שרטוט גס של 70 או 80 השנים האלה: הרעיונות של התנועות הפופוליסטיות בארה״ב, שקראו לרסק את הטייקונים השודדים, להכחיד את השיטות הפוליטיות המשרתות קבוצות בוחרים מסוימות ולבנות מגזר ציבורי שמבוסס על כישרון, החלו לנבוט בסוף המאה ה–19, עברו תהליך ארוך וכואב של אינקובציה במשך עשרות שנים וקיבלו כוח ומשמעויות פוליטיות רק אחרי השפל הגדול.

ההצלחה הגדולה של מדינת הרווחה באירופה ובארה״ב - בניית מערכות חינוך, בריאות, ביטוח לאומי ותשתיות ציבוריות - התאפשרה משום שהיא לוותה בדרך כלל בצמיחה אדירה ומהירה שיצרו השווקים החופשיים, צמיחה שקידמה את מעמד הביניים וצימצמה את האי־שוויון.

תומר אפלבאום

ב–30 השנים האחרונות החלה המטוטלת לנוע לכיוון השני: מה שהתחיל כמדינות רווחה נהפך במקרים רבים לממשלות מנופחות ולמפלצות ביורוקרטיות מושחתות שמשרתות את הפוליטיקאים, את מקורביהם ואת המנגנונים, הממשלות הבטיחו יותר משהיו יכולות לקיים והשוק החופשי שיצר את העושר והצמיחה החל לשרת בהדרגה פחות ופחות אנשים.

רק באיחור של שנים נזכרו הכלכלנים והפוליטיקאים באזהרתו של אדם סמית, שהיד הנעלמה המפורסמת עובדת היטב רק בשוק תחרותי ומשוכלל - דבר שכמעט אינו קיים במציאות ברוב השווקים - ומי שמשאיר את הקפיטליסטים לבד בחדר יגלה כי הם ימהרו להתארגן ביחד נגד הצרכנים, נגד השוק, נגד הקפיטליזם.

סמית הזהיר מפני הקנוניות של היצרנים והסוחרים נגד הצרכנים 200 שנה לפני שהממשלות שילשו, ריבעו וחימשו את גודלן ביחס לסך הפעילות במשק. כיום, כאשר הממשלה היא שחקנית כלכלית ענקית ברוב המשקים, חלק גדול מ״הקפיטליסטים״ מעדיפים שלא להתמודד בשוק החופשי ולקבל הגנות, סובסידיות, פטורים או סתם כסף ומכרזים ישירות ממשלמי המסים.

את התוצאות ההרסניות של מערכת פוליטית מושחתת, מגזר ציבורי שמשרת את עצמו, מערכת פיננסית מנופחת ומדיניות ממשלתית שמגנה על קרטלים, גילדות, איגודים ומגזרים לא יעילים אפשר לראות היטב ביוון, בספרד, באיטליה ובפורטוגל. את מה שקורה כאשר משאירים את הקפיטליסטים לבד בחדר עם הפוליטיקאים - לארגן מונופולים, סובסידיות, חוקים, פטורים ממס, חילוצים ואת המדיניות הכלכלית - אפשר לראות בארה"ב בתשתיות הציבוריות העלובות, במערכת הבריאות היקרה והמושחתת ובמצבו המידרדר של מעמד הביניים.

לכן ייתכן שהמקום הרלוונטי להתחיל בו את החיפוש אחר מודלים פוליטיים וכלכליים חלופיים אינו התהליכים שהתרחשו בבריטניה ובארה״ב שלפני 100 שנה, גם לא בצרפת של המהפכה ולא בפרוסיה בתקופת ביסמארק: אלה היו תקופות של מהפכות ושינויים, אבל כל אלה התרחשו לפני עידן הממשלה הגדולה והשירותים הציבוריים המקיפים.

המודל המעניין הוא זה הקיים באזור היחיד במערב שמצליח לשלב בין כלכלה חופשית וקפיטליסטית לבין מדינת רווחה עם רשתות הגנה חברתיות צפופות - וזה כמובן המודל השורר בצפון אירופה: שוודיה, דנמרק ופינלנד.

אזור זה לא עשוי מקשה אחת, ואף שחיים בו הרבה אנשים זהובי שיער, לכל אחת מהמדינות בו יש היסטוריה כלכלית אחרת. המכנה המשותף של רובן הוא שהן מצאו את הדרך לשלב בין הקפיטליזם והשוק החופשי לבין מדינת הרווחה; מצאו דרך לקיים הוצאה ציבורית ומיסוי גבוה ולצדם שווקים חופשיים ופתוחים. אין כמעט תחום כלכלי שבו הצפון־אירופאים לא מביאים חדשנות או רעיונות אחרים לחלוטין מאלה שאנחנו מכירים במגזר הציבורי והפרטי - אבל המרכזי בהם הוא שוקי העבודה שלהם.

הפרישה הרחבה והנתח הגדול שיש לוועדי העובדים המרכזיים בשוודיה, בדנמרק ובפינלנד - יותר מ–70% - גורמים לכך שהוועדים חייבים להיות אחראיים. אם הם יתנהלו כמו חבריהם באיטליה, ביוון, בספרד או בישראל, הם יביאו מיד לקריסת הכלכלה, כי כאשר כמעט כולם נמצאים מתחת למטרייה לא נשארים משלמי מסים, צרכנים ואזרחים שאפשר לחמוס כמקובל במדינות הים־תיכוניות.

לכאורה, היה מפתיע מאוד לראות השבוע את המצגת שהביא בפני הממשלה פרופ' יוג׳ין קנדל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, שקוראת לישראל לאמץ את המודל הצפון־אירופי. במשך שנים נהגו כלכלנים רבים מאסכולת שיקגו לעוות את פניהם כאשר הוזכרו מודלים של מדינות כמו שוודיה או דנמרק. אלא שבשנים האחרונות מגלים רבים שמודל שוק העבודה הצפון־אירופי הרבה יותר תחרותי ממה שנראה ובוודאי יותר מכליל ושוויוני.

בלב המודל הצפון־אירופי עומד הרעיון ״להציל את המלחים ולא את האנייה", שבמידה מסוימת הפוך מהמודל הים־תיכוני, האמריקאי והישראלי. המדיניות הממשלתית עסוקה בהגנה על האזרחים באשר הם, ללא קשר לשאלה היכן הם עובדים. לצפון־אירופאים אין סבלנות לתעשיות לא יעילות ולא תחרותיות או לשחיתות ולחוסר יעילות - הן לא יגנו עליהן ועל עובדיהן והן ייסגרו, יתכווצו או יפוטרו. אבל זה השלב שבו נכנסת לפעולה רשתות ההגנה החברתיות: דמי אבטלה, הכשרות מקצועיות וכמובן תשתיות ציבוריות וגישה שוויונית למערכות בריאות וחינוך.

רוב מדינות צפון אירופה היו עניות ולא שוויוניות. בניית מדינת הרווחה הקפיטליסטית היא תהליך פוליטי שמתרחש בעיקר ב–50 השנים האחרונות. במרכזו נמצא כמובן ההון החברתי, האמון בין האזרחים לבין עצמם ולבין הממשלה. לאור אירועי השבוע, זה כנראה לא העיתוי הטוב ביותר להמשיך בדיון על בניית אמון והון חברתי בישראל, אבל לא נוכל לחמוק מהדיון הזה. ככל שנחפור ונעמיק יותר במקורות יוקר המחיה, האי־שוויון והתפקוד הלקוי של השירות הציבורי כך יחזור ויעלה הצורך בבניית ההון החברתי כתנאי הכרחי ומקדמי להיתכנות פוליטית לשינויים ורפורמות כלכליות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם