מיהו היזם הישראלי שמנסה להפיל את מונופול הנפט - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מיהו היזם הישראלי שמנסה להפיל את מונופול הנפט

יוסי הולנדר, שב-1999 מכר את חברת הממד החדיש תמורת 650 מיליון דולר, מוציא סרט תיעודי על ההתמכרות של ארה"ב לנפט ומסביר איך אפשר להיפטר מהקריז לזהב השחור כבר עכשיו, בעלות מזערית

50תגובות

במחצית השנייה של המאה ה-19 גילה יזם צעיר מקליוולנד, אוהיו, בשם ג’ון ד. רוקפלר את הפוטנציאל האדיר שבזיקוק נפט. תעשיית הנפט בארה”ב היתה אז בחיתוליה, ורוב היזמים פנו לקידוח במקום לזיקוק. הודות לתבונה העסקית של רוקפלר ולשיטות הזיקוק החדשניות שפיתח עם שותפיו נהפכה החברה שלו, סטנדרד אויל, למונופול עצום ודורסני ששלט בשיאו ביותר מ-90% משוק הנפט בארה”ב וגבה מחירים מוגזמים מהצרכנים. לבסוף נהפך המצב לכל כך חמור שממשלו של טדי רוזוולט החליט להתערב, ובית המשפט העליון פיצל את סטנדרד אויל לעשרות חברות נפרדות. רוקפלר, שהחזיק במניות בכל החברות האלה, נהפך הודות להחלטה לאיש העשיר ביותר בעידן המודרני, עם הון שהיה שווה יותר מ–300 מיליארד דולר במונחים של היום.

בשעה שסטנדרד אויל נהנתה משיא כוחה, יזם צעיר אחר בשם הנרי פורד הקים חברה לייצור מכוניות שחוללה מהפכה טכנולוגית. פורד האמין שביו־דלקים הם עתיד התחבורה, ועיצב את המנוע של המודל טי, מכונית הדגל של פורד וכלי הרכב הראשון שיוצר באופן המוני, כך שיוכל לפעול על דלק מבוסס אלכוהול בשם אתנול - וגם על נפט. פורד ראה בעיני רוחו ארה”ב שמייצרת את הדלק שלה מתירס, מתפוחי אדמה ומגידולים חקלאיים אחרים, ומגדלת אותו בעצמה לפי צרכיה. אבל להיסטוריה, ולג’ון ד. רוקפלר, היו רצונות אחרים.

פורד ואחרים אמנם האמינו בדלקים מבוססי אלכוהול, בגלל הזמינות הרבה שלהם והקלות שבה אפשר היה להפיק אותם ממגוון חומרים, אבל רוקפלר וחבריו בתעשיית הנפט מכרו את המוצר המתחרה. בניסיון לחסל את התחרות הלא רצויה למונופול הנפט שלהם, הם הגו פתרון מקורי: חוק היובש. מ–1919 עד 1933, המכירה של אלכוהול בארה”ב נאסרה לחלוטין, כולל אלכוהול לדלקים. דלק העתיד של פורד חוסל, ונפט נותר הברירה היחידה שנשארה לנהגי ארה”ב.

במקביל, בשנות ה–30 נהנתה ארה”ב ממערכת התחבורה הציבורית הטובה והזולה בעולם. מערכת החשמליות שלה היתה כל כך מפותחת, שהיו שאמרו שאפשר להגיע מסן דייגו לניו יורק רק באמצעות מעבר מקרון חשמלי אחד לאחר. אבל יצרניות הרכב וחברות הנפט, בהן ג’נרל מוטורס וסטנדרד אויל, ראו את מערכת התחבורה הציבורית החשמלית כתחרות, ובחרו בדרך מקורית להילחם בה: הן הקימו קרטל ויצרו חברה משותפת שרכשה חלק גדול מהחשמליות הישנות והאהובות, שרפה אותן והמירה אותן לאוטובוסים. אוטובוסים שפעלו, כמובן, על נפט.

עופר וקנין

אותן חברות הואשמו והורשעו לאחר מכן בקנונייה, אך הנזק כבר נעשה. בשנות ה–50, כשארה”ב החלה לבנות את מערכת הכבישים המהירים הלאומית שלה - פרויקט התשתיות הגדול בהיסטוריה - כבר לא היתה לה אלטרנטיבה אמיתית למכונית הפרטית או לבנזין שמניע אותה. התלות הזאת רק גדלה מאז: 150 שנה לאחר צעדיו הראשונים של רוקפלר, ארה”ב מוציאה 700 מיליארד דולר בשנה על נפט, מה שממצב אותה כצרכנית הנפט הגדולה בעולם. היא שבויה של הנפט, וגורלה תלוי במחירו בכל רגע נתון. בעשרות השנים האחרונות הוא הוביל אותה למשברים כלכליים (הגדול שבהם ב–1973, בעקבות אמברגו הנפט שהטילו מדינות אופ”ק לאחר מלחמת יום הכיפורים) ולמלחמות, והכפיף את מדיניות החוץ שלה למטרה כמעט יחידה: המשך הזרימה החופשית של הזהב השחור שמניע את הכלכלה העולמית כולה, ואת הכלכלה שלה.

הסיפורים האלה, שמסבירים באופן חלקי כיצד נהפכה ארה”ב - ואחריה העולם כולו - למכורה לנפט, מופיעים בסרט התיעודי החדש “Pump”, שיצא לאקרנים בחודש שעבר בארה”ב. הסרט, שבוים על ידי זוג הקולנוענים רבקה וג’וש טיקל, מבקש לפרק לגורמים את ההתמכרות האמריקאית לנפט, את הסיבות הכלכליות והתרבותיות לקיומה, ולפרט את ההשלכות ההרסניות שלה על הסביבה, הכלכלה ומדיניות החוץ האמריקאית ב–100 השנים האחרונות.

מאחורי הסרט עומד היזם, המשקיע והפילנתרופ הישראלי יוסי הולנדר, מייסד חברת הממד החדיש שנמכרה ל–BMC האמריקאית תמורת 650 מיליון דולר ב–1999. הולנדר, 57, הפיק את הסרט ומימן את הפקתו. עבורו מדובר בעוד שלב במאבק בן 10 שנים לשחרורה של ארה”ב מהתלות ההרסנית שלה בנפט.

“הנפט נמצא בכל דבר שאנחנו נוגעים בו, בכל דבר שאנחנו עושים”, אומר הולנדר, שמתגורר כיום בקליפורניה, בראיון ל–Markerweek. “הנפט מניע את הכלכלה. אין כלכלה בלי דלק. זה מתבטא בכל מיני דברים: בהוצאות שלנו על בריאות, באוויר שאנחנו נושמים ובמחלות שהוא יוצר, בעלות של כל דבר שאתה קונה יש רכיב נפט אדיר. מחיר הנפט יושב כמו משקולת על כל הכלכלות. שווי כל הזהב בעולם הוא 8 טריליון דולר, כל החברות הציבוריות יחדיו שוות 65 טריליון דולר, האג”ח הממשלתיות בעולם שוות יחד 102 טריליון דולר והשווי של עתודות הנפט בעולם הוא 180 טריליון דולר - אין לנו מספיק כסף לקנות את כל נפט בעולם. הנפט מרושש אותנו”.

אי־פי

בתחילת העשור הקודם, אחרי האקזיט של הממד החדיש, החל הולנדר לעסוק בפילנתרופיה. הוא תרם, בין היתר, למטרות כמו זיכרון השואה וקידום המחקר המדעי, והקים את המכון הישראלי לתכנון כלכלי. במקביל הוא החל לעסוק בנושא שהעסיק אותו יותר ויותר: דלקים אלטרנטיביים. “ככל שהסתכלתי יותר ולמדתי, הבנתי שאנרגיה סולארית, רוח, אלה לא הסיפור. אלה הם המספרים הקטנים. המספרים הגדולים הם הנפט. הנפט הוא המקור מספר אחת לפליטות של גזי חממה, אבל רוב האנרגיה הירוקה מוקדש להחלפת הפחם. אז אני אומר: אין לנו בעיית אנרגיה, יש לנו בעיית נפט”.

הבעיה, אומר הולנדר, היא שביקוש הנפט לא אלסטי. “ראו את זה יפה מאוד ב–2008: היתה עלייה אדירה במחיר הנפט, אבל הצריכה הפרטית של דלק לא ירדה. ברוב העולם אין תחבורה ציבורית יעילה, ומקומות העבודה של אנשים לא נהיו קרובים יותר. הם עדיין חייבים לצאת לעבודה, לקחת את הילדים לבית הספר. הם עדיין צריכים לקנות אוכל, שבמחיר שלו יש מרכיב נפט. אז מה נשאר? משכנתא. אז אנשים לא שילמו משכנתא, ושוק הדיור התמוטט”.

לפני כשנתיים הקים הולנדר עם שותפו אייל ארונוף את Fuel Freedom Foundation, עמותה שמטרתה לשבור את ההתמכרות של הכלכלה האמריקאית לנפט באמצעות שבירת המונופול של הנפט והכנסת תחרות - כלומר דלקים אחרים, זולים ונקיים יותר - לשוק התחבורה. לפי העמותה, חלק עצום מהבעיות בעולם נובע ממונופול מערכתי שמשמר את הנפט כברירה היחידה שעומדת בפני העולם בכל מה שנוגע לדלק. ברוב ארה”ב והעולם, המקור היחיד לדלק כיום הוא נפט. המונופול הזה הרסני לסביבה, לכלכלה ולפוליטיקה העולמית, אומר הולנדר. הוא יוצר משברים כלכליים, מחריף את שינוי האקלים ומממן משטרים קיצוניים במזרח התיכון וברוסיה, שהודות למחיר הנפט הגבוה יכולים לעשות ככל העולה על רוחם. וזה עוד לפני שמביאים בחשבון את הביקוש הגובר מצד סין המתעוררת, שצפוי להעלות את מחיר הנפט בשנים הקרובות.

"יכול להיות לנו נפט גם ל–1,000 שנה, אבל במחיר של 1,000 דולר לחבית”, אומר הולנדר. “במלים פשוטות: הביקוש לנפט גדל הרבה יותר מהר מהיכולת שלנו להגדיל את ההיצע. מה שאנחנו עושים הוא מנסים להוריד את מחיר הנפט ל–50–60 דולר לחבית תוך כמה שנים בלבד, ולהחליף אותו בתחרות מצד דלקים שהם יותר זולים אבל גם יותר נקיים. מאז סוף העשור הקודם עלה מחיר הנפט פי חמישה, ובכל זאת צריכת הנפט גדלה בקצב הכי מהיר בהיסטוריה. אנחנו מכורים. היסטורית, ארה”ב מעולם לא צמחה עם נפט במחיר של מעל 90 דולר לחבית. מחיר הנפט כיום שואב יותר מדי מהשמן שמניע את הכלכלה. ירידה במחיר הנפט תהיה ברכה כלכלית לכולם. בנוסף, היא תבלום את הכוח של משטרים שמרוויחים ממנו. עם נפט ב–50–60 דולר לחבית לפוטין לא יהיה כסף לפלוש לאוקראינה. לאירנים ולסעודים לא יהיה כסף לממן את חיזבאללה או את חמאס”.

הדרך להוריד את מחיר הנפט, אומר הולנדר, פשוטה להפליא: להכניס תחרות. לתת לצרכן אפשרות בחירה בין בנזין לסוגי דלקים אחרים, כמו אתנול, מתנול, גז טבעי נוזלי ועוד. שבירת המונופול של הנפט והכנסת התחרות, הוא אומר, הן המפתח. “לאמריקאים יש אפשרויות בחירה רבות בכל מה שנוגע למכשירים הדיגיטליים שהם קונים, לבגדים שהם לובשים, למסעדות שהם אוכלים בהן, במכולות, בדתות. אבל ב–100 השנים האחרונות לא היתה להם אפשרות בחירה בנוגע לדלק שהם שמים במכונית”, מסביר זאת בסרט ג’ון הופמייסטר, לשעבר הנשיא של ענקית הנפט של. הופמייסטר חבר בוועדה המייעצת של Fuel Freedom Foundation, עם שורה של בכירים לשעבר אחרים בממשל האמריקאי, כמו ראש ה–CIA לשעבר ג’יימס וולסי והפעיל הסביבתי פיטר גולדמרק (שהוא באופן אירוני הנשיא לשעבר של קרן רוקפלר).

“אני לא נגד נפט. אין לנו כיום דרך להחליף את הנפט לחלוטין”, אומר הולנדר. “אני גם לא בעד שום פתרון ספציפי. תן לי שלושה או ארבעה סוגים לבחור מהם. מה שאני אומר זה ככה: למה שאני או אתה נחליט מה אחרים צריכים לשים במכונית? אם מישהו לא אוהב אתנול, שלא יקנה אתנול. יש 100 סוגים של דגני בוקר בסופרמרקט, ובכל זאת הבחירה היחידה שיש לנו בדלק היא בין 95 ל–96 אוקטן”.

המהפך של ברזיל, בקרוב בארה"ב?

הסרט (שבו, אומר הולנדר, הוא עבר “עשר פעמים על כל מלה וכל פריים”), הוא המהלך הפומבי ביותר שעשתה Fuel Freedom Foundation כדי להסביר לציבור האמריקאי למה הוא מכור לנפט, מה ההתמכרות הזאת עושה לו ולמה הכוח לשנות זאת מצוי בידיים שלו. ההפקה המהוקצעת מסתייעת בקולו של השחקן ג’ייסון בייטמן (“משפחה בהפרעה”) כקריין ובשורה של מרואיינים־כוכבים, בהם נשיא ברזיל לשעבר לואיז אינסיו לולה דה סילבה ומייסד טסלה אילון מאסק. הסרט עוסק כולו בארה”ב, אבל משום שהסיפור של ארה”ב הוא סיפור ששיכפל את עצמו ומשכפל את עצמו בכל העולם, מדובר בסיפור על הפספוס של העולם כולו, שבו (כמעט) כל מדינה פיספסה בדרכה את ההזדמנות להשתחרר מהתלות בנפט, חלקן יותר מאחרות.

“קיבלנו המון החלטות כשהפקנו את הסרט”, אומר הולנדר. “האם לעשות סרט עולמי או אמריקאי? בסוף החלטנו שחייבים להתמקד בארה”ב לדבר לכל אמריקאי בשפה שלו. ארה”ב היא צרכנית הנפט הגדולה בעולם, ובמידה מסוימת הכל מוכתב מפה. אם איטליה תמצא דרך לנוע על פסטה, זה לא ישנה לשאר העולם. הדבר היחיד שישנה זה אם סין תעבור מחר לאתנול. יש שני מקומות שבהם אפשר לשנות דברים באמת, ואלה ארה”ב וסין, שגם בה אנחנו עובדים". בשנים האחרונות גדל בצורה חדה הביקוש הסיני למתנול, דלק זול ונקי המופק בין היתר מגז טבעי נוזלי. ב–2012 פתחה דור כימיקלים הישראלית בניסוי בהתנעת מכוניות על ידי תערובת של מתנול ובנזין.

המודל שאליו שואף הולנדר הוא זה של ברזיל, מדינה בגודל דומה לזה של ארה”ב שנפטרה לפני שנים מהתלות שלה בנפט זר, מבלי לקרוס כלכלית. כבר באמצע שנות ה–70, בעקבות משבר הנפט הראשון, החליטה ממשלת ברזיל לשים קץ לתלות שלה בנפט זר (באותה תקופה היא ייבאה 90% מהנפט שלה) ולהתחיל להחליף את הבנזין שבו נהייתה תלויה באתנול שמופק מקני סוכר. כתוצאה מההחלטה הזאת פועלות בברזיל תחנות דלק שמספקות לצרכנים דלק מבוסס אתנול מאז סוף שנות ה–70. כיום בכל תחנת דלק בברזיל יש לנהגים אפשרות בחירה בין שתי אפשרויות: בנזין או אתנול.

הביקוש לאתנול בברזיל לא הצליח באמת להתחרות בנפט עד סוף שנות ה–90, אז פיתחו מהנדסים ברזילאים טכנולוגיה שאיפשרה לכלי רכב לנסוע הן על אתנול והן על דלקים מאובנים וליהפך ל“גמישי דלק” (Flex Fuel): כלומר, מסוגלים לנוע באותה מידה על 100% בנזין או 100% אתנול. לאחר שיצרניות הרכב החלו לייצר מכוניות גמישות דלק עבור השוק הברזילאי, מהפכת האתנול תפסה תאוצה באמת ועזרה גם להתניע את הכלכלה הברזילאית. “איך עוד אפשר להסביר את זה שהצלחנו להכניס 40 מיליון איש למעמד הביניים?”, מסביר דה סילבה בסרט.

הניסוי הברזילאי המוצלח, אומר הולנדר, מאפשר למערב לעבור את המהפך הזה בעצמו. אחרי הכל, הבחירה הזאת היא בדיוק מה שפורד כיוון אליו כשייצר את המנוע הראשון של המודל טי ככזה שיכול לנוע הן על אתנול והן על נפט. “מה שקרה הוא שבשלב מסוים חברות הרכב הבינו שהן לא יכולות יותר לייצר מנוע נפרד לכל שוק. בישראל זה 95, 96, 98 אוקטן, בארה”ב זה 81 אוקטן, בכל מדינה יש קומפוזיציה שונה שממנה מורכב הדלק ואי אפשר לייצר חלקים נפרדים לכל מיני מקומות. הרבה פעמים כשמייצרים את המנוע לא יודעים לאן כל חלק הולך. אז הן יצרו משהו שנקרא הפלטפורמה הגלובלית: הברזיל והחלקים זהים, רק כיוון המחשב שונה ממקום למקום. ומאחר שהיו צריכים לתמוך ב–Flex Fuel בברזיל, רוב המכוניות בכל העולם הן Flex Fuel. זה פשוט חסום בתוכנה, כמו סוויץ’ שאפשר להדליק ולכבות”.

הגילוי שכל אדם יכול, בעלות נמוכה ובקלות יחסית, להפוך את המכונית הקיימת שלו לגמישת דלק הוא החידוש הגדול ביותר שמביא אתו Pump לשיח על סיום ההתמכרות לנפט. פרט המידע הזה, מסביר הולנדר, פירושו שכמעט כל אדם בעולם יכול להסב באופן מיידי את המכונית שלו לכזו שיכולה לנוע גם על דלק זול בהרבה כמו אתנול או מתנול בעלות מזערית של כ–150 דולר (תלוי בסוג הרכב). כל מה שדרוש, הוא אומר, הוא עדכון תוכנה קטן באמצעות כמה דלקים פוטנציאליים. זהו פתרון פשוט להפליא לבעיה שנחשבה עד כה למורכבת במיוחד: כיצד אפשר להיפטר מהתלות בנפט, כשמיליארד מכוניות בעולם מונעות על ידי בנזין בלבד ויישארו על הכביש במשך הרבה שנים? פשטות הפתרון של הולנדר טמונה בכך שהוא מסתמך על צי המכוניות הקיים ועל דלקים קיימים. כלומר, טכנית אפשר להתחיל לבצע את השינוי באופן מיידי.

אלא שיש בעיה: הרגולציה. טכנית, נהגי המרוצים בארה”ב שמסבים את המכוניות שלהם למתנול עושים זאת בניגוד לחוק, מכיוון שהוא קובע שאסור לצרכן לבצע שינויים במנוע המכונית שלו לאחר שעזבה את המפעל. על אכיפת החוק הזה אחראית הסוכנות האמריקאית להגנת הסביבה (EPA), שמעניקה פטורים רק במקרים מסוימים, אבל הולנדר משוכנע שבשנים הקרובות הוא יצליח לשכנע את ה–EPA לשנות אותה באופן גורף כדי להתיר לכל אדם להפוך את המכונית שלו לגמישת דלק. “כל מה שאנחנו רוצים הוא לקחת תעשייה שקיימת ולהפוך אותה למיינסטרים”, אומר הולנדר.

בלומברג

“ה–EPA לא נגד זה, אבל ה–EPA זהיר”, הוא אומר. “אבל די בצו נשיאותי של אובמה או בהחלטה רגולטורית בתוך ה–EPA כדי לפתור את הבעיה. לא צריך את הקונגרס אפילו, שזה טוב כי הקונגרס קנוי מזמן. בנוסף, בגלל המבנה של ארה”ב יש הבדלים בין מדינה למדינה. ביוטה יש לנו פרויקט ניסויי להסבה של כמה מאות אלפי מכוניות, ואנחנו מתרחבים לעוד שתי מדינות. אם הניסוי יעבוד, ואנשים יתחילו לקנות דלק במחיר נמוך בחצי דולר או דולר לגלון, אתה יודע איזו השתוללות תהיה פה? מושלים יגידו לממשל הפדרלי ‘לא אכפת לי מהרגולציות שלכם, אני עושה את זה ותתבעו אותי’. כיום מאוד קשה להתנגד להורדה של מחיר הדלק. אם מספיק אנשים יבינו שהם יכולים להמיר את המכוניות שלהם בעצמם ויחליטו שהם מצפצפים על ה–EPA, החוק עשוי להשתנות. הרבה חוקים נכנסו לתוקף כי השלטונות הבינו שאי אפשר להתנגד לציבור”.

הנפט אחראי לכל הצרות בעולם

מאז תחילת שנות ה–90 מחלק הולנדר את זמנו בין ישראל לבין אירוויין שבקליפורניה, מקום המגורים העיקרי שלו. הוא מוותיקי תעשיית הטכנולוגיה הישראלית, ובנוסף לפעילויות הפילנתרופיות שלו הוא משקיע בשורה של חברות, בהן חברות לאנרגיה אלרנטיבית. “רוב ההשקעות שלי הן לא במגזר האנרגיה, ואף השקעה שלי לא תרוויח ישירות כתוצאה מהפעילות של Fuel Freedom Foundation”, הוא אומר. “במגזר האנרגיה, אני אפילו משקיע בנפט”.

מדוע שיזם היי־טק ישראלי יפתח במסע צלב כדי לגרום לארה”ב להפסיק להתמכר לנפט? “סיפור הנפט קשור לכל הדברים שאכפת לי מהם. תמיד עסקתי באנרגיה אלטרנטיבית, אבל ככל שהעיסוק שלי בזה גבר זה פשוט חיבר הכל יחד. קח את נושא השואה, למשל: באפריקה עלולים למות עשרות מיליוני אנשים משואה שתיגרם כתוצאה ממחסור בנפט. או המערכה נגד ישראל בעולם: אתה מסתכל מסביב ואתה רואה שכל המערכה נגד ישראל ממומנת על ידי נפט. אתה מסתכל על הטרור העולמי, ברור שהמימון נובע מכספי נפט. כל מקום שאתה לא מסתכל ואכפת לך ממנו, אתה מגיע לתשובה הסופית: זה נפט”.

לדברי הולנדר, הקרקע בשלה כיום כפי שלא היתה בעבר לתחילת התהליך שיוביל לסיום ההתמכרות העולמית לנפט. האם אנחנו אכן ב”סופו של עידן הנפט”, כפי שמתנבא אחד מהמרואיינים בסרט? הולנדר מסרב להתחייב לנבואה כל כך יומרנית. “עידן הנפט לא ייגמר עוד הרבה זמן, אבל הוא מתחיל את הירידה שלו”, הוא אומר. “זה ייקח 20–30 שנה לפחות. אנחנו צורכים 91 מיליון חביות נפט ביום. מעבר כזה לוקח המון זמן. אבל בשביל להוריד את המחיר מספיק שנחליף 15% מהצריכה. לא צריך שנחליף את הכל כדי להוריד את המחיר”.

שורה של אירועים ושינויים היסטוריים שהתרחשו בעשור האחרון, אומר הולנדר, אחראיים לכך שהאנושות ניצבת כיום מול הזדמנות חסרת תקדים לפרק את המונופול ההיסטורי של הנפט. “לפני 10 שנים זה לא היה יכול לקרות, כי כוחות הנגד היו מאוחדים”, הוא אומר. “אבל ב–10 השנים האחרונות קרו דברים שפיצלו אותם ושהפכו את זה לאפשרי. הדבר הראשון הוא מהפכת הגז הטבעי: יש כיום בעולם כמויות עצומות של גז טבעי, גם בישראל. מכל חור שקודחים בעולם יוצא גז, לא נפט. כך שיש עודפי גז עצומים לא יודעים מה לעשות אתם. חברות נפט כמו של, רוב הנכסים שלהן כיום זה גז טבעי. במקביל, לחברות הנפט יש בעיה ענקית: כל חבית נפט חדשה מצריכה השקעה הרבה יותר גדולה מבעבר, פר חבית, ורמת הסיכון הרבה יותר גדולה. זה סוחב את המניה שלהן למטה. אם מחיר הגז עולה ומחיר הנפט יורד, זה דווקא עוזר למניה שלהן. יש מאבק בתוך תעשיית הנפט על העניין הזה: אתה לא רואה אותו בחוץ, אבל הוא קיים.

“הדבר השני שהשתנה הוא מחיר הנפט. לפני 10 שנים היה מחיר נפט 20–30 דולר לחבית. ב–100 דולר לחבית, העולם משלם 3.2 טריליון דולר על נפט. אם מביאים בחשבון תעשיות קשורות, זה מגיע ל–5 טריליון דולר. אלה מספרים שאי אפשר לתפוש בכלל. הדבר השלישי שהשתנה הוא המכוניות: לפני 15 שנה אי אפשר היה להסב מכוניות ל–Flex Fuel באמצעות שינוי קטן במחשב. דבר נוסף שהשתנה: לפני 20 שנים פחם היה המקור מספר אחת לזיהום. כיום זה הנפט.

“עוד דבר השתנה: מערך ההפצה. לפני 10 שנים חברות הנפט היו גם הבעלים של תחנות הדלק ובתי הזיקוק בארה”ב. הן יוצאות מזה במהירות בשנים האחרונות: כיום רק 1% מתחנות הדלק שלהן, ושליש מבתי הזיקוק. הסיבה היא שלא מדובר בתחום עם שולי רווח גבוהים, והן מחפשות את שולי הרווח הגבוהים. 40% מתחנות הדלק בארה”ב עצמאיות כיום. רשתות גדולות כמו וולמארט וקוסטקו הבינו שהכסף הגדול נמצא בתחנות דלק, והביאו תחנות דלק אליהן. אבל הדלק בשבילן הוא רק דרך להביא את הלקוחות. ‘אני לא עושה כסף מהדלק, אני עושה כסף מהדונאט’, אמר לי מנהל של אחת מהרשתות הגדולות. לקוסטקו יש תחנות שבהן מחיר הדלק נמוך ב–10–20 סנט לגלון, ואנשים עומדים בתור שעה. לאנשים אין כסף, אנשים נחנקים בארה”ב. הם מרוויחים 10% פחות ממה שהרוויחו ב–2007 וההוצאות שלהם גבוהות ב–10%–20%. לקוסטקו ולוולמארט אין אינטרס לשמור את מחיר הדלק גבוה. ברגע שיהיה מקור אמיר ולקוחות שרוצים — הן ישתפו פעולה.

“אף אחד מהדברים האלה לא היה קיים לפני 10 שנים. אלה תהליכים שקורים במקביל, ופתאום בבת אחת הכוחות הכלכליים משתנים”.

ואיפה ישראל משתלבת במפה הזאת?

“ישראל יכולה לעשות את השינוי מחר. מחר בבוקר. להתחיל להסב את הגז הטבעי לדלק”.

כלומר, לא לייצא.

“אני לא אומר לא לייצא לירדן ולפלסטינים דברים כאלה. זה אינטרס אסטרטגי. אבל אנחנו לא נהיה מעצמת גז שתייצא לאירופה. אנחנו צריכים לפעול חכם ולפעול זול ולהפוך את הגז לדלק. זה יכול לייצר פריחה טכנולוגית אדירה בישראל, אבל כרגע הביורוקרטיה חוסמת את זה”.

הצעד הראשון: פתיחת השוק

לפני שהפריחה הטכנולוגית הזאת תתרחש, צריך לבצע את השינויים הרגולטוריים הנדרשים כדי להעניק לצרכנים את אפשרויות הבחירה. זה לא כל כך פשוט, בלשון המעטה. בנוסף לקשיים הרגולטוריים, ישנם גם השחקנים הקיימים שמרוויחים ממחיר הנפט, או תלויים בו, ולא מעוניינים בתחרות: יצרניות הרכב, חברות הנפט, הסעודים ומדינות המפרץ, רוסיה. לובי הנפט, הסעודים ומדינות המפרץ, שמייצגים יחדיו אינטרסים של מאות מיליארדי דולרים, יכולים להפעיל לחץ משמעותי על התקשורת.

“זה טבעי: אם היה לי משהו שאפשר היה לחלוב ממנו כמה טריליוני דולרים בשנה, גם אני הייתי מנסה לשמור עליו”, אומר הולנדר. “אבל לא הצלחתי למצוא אדם אחד שמבין למה תעשיית הרכב לא עוברת ל–Flex Fuel. אפילו לא אחד”.

חברות הנפט, הוא אומר, דווקא עשויות להתחבר לשינוי, אם וכאשר הוא יתרחש. “חברת הנפט הגדולות לעולם לא יהיו חלוצות. עם הכנסות של חצי טריליון דולר בשנה הן בחיים לא יהיו ראשונות. אבל הקטנות כן, ותוך חמש שנים תראה את של משקיעה בשוק, ושברון תתחיל לחפש חברות גז לקנות. גולדמן, וכל החבר’ה האלה שמשקיעים, יראו שיש בזה כסף וינועו לכיוון הזה. כולם מחפשים את שולי הרווח. אני אוהב את זה: ברגע שנזיז טיפה את העסק, הכל יזוז כמו פיל ענק לתוך החור”.

אתה נשמע אופטימי בנוגע לסיכויי ההצלחה של זה.

“בהחלט. כי כולם יכולים למצוא את עצמם בתוך הדבר הזה. אז אני מסכים כי זה יותר נקי, אתה כי זה יפתח תעסוקה, מישהו אחר יסכים כי זה ירושש את הרדיקלים. כולם מסכימים שזה טוב לכולם, אז למה לחפש מה מבדיל? יש כאלה שאוהבים דלק כזה ושונאים דלק כזה, ויש כאלה שההפך, וזה בסדר: כל עוד מסכימים שצריך לפתוח את השוק”.

ופתיחת השוק תוריד את המחירים מיידית?

“רק תראה מה קרה בארה”ב אחרי שב–1982 פורק המונופול החוקי של AT&T בשוק הטלפוניה. כשזה קרה, אף אחד לא חשב על טלפונים סלולריים ואינטרנט. המטרה היתה להוזיל את שיחות הלונג־דיסטנס. אבל כתוצאה מהפירוק הזה, שוק הטלקום נפתח ונהפך לאחד ממקורות הצמיחה הכי גדולים של ארה”ב והעולם המערבי ב–20–30 השנים האחרונות. כך גם עם הנפט: ברגע שנפתח את השוק, יקרו המון דברים שאני לא יודע לחזות. אני רק יודע שהשינוי יקרה מהר: בשנות ה–70, כשהיה משבר דלק, כל המשאיות בארה”ב נעו על בנזין. תוך שש שנים 90% מהן הוסבו לדיזל. ברגע שאתה משחרר חסמים המערכת נעה במהירות”.

והכל תלוי בצרכן שיסב את מכוניתו בעצמו?

“רוב האנשים לא רוצים להתעסק עם החוק, וצריך למצוא מסגרת חוקית שבה יוכלו לעשות את זה. אבל זה חוקי באופן חלקי, ויש תעשייה שמתפתחת סביב זה. זה תהליך מורכב יחסית, אבל לצרכן יש כוח עצום, אנשים שוכחים את זה. בכל מקרה, חשוב לזכור שאי אפשר לעשות יותר רע מכפי שזה היום”.

בלומברג


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#