פרס נובל למי שימצא דרך להכניס תחרות במשק הישראלי - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

פרס נובל למי שימצא דרך להכניס תחרות במשק הישראלי

ההפסד שלנו אינו מקרי; הוא נובע ממערכת שבנויה כדי שנפסיד

100תגובות

הספר החשוב ביותר בתחום הארגון התעשייתי, "The Theory Of Industrial Organization", פורסם בידי ז׳אן טירול ב–1988. מאז המשיך טירול לחקור פירמות עם כוח שוק משמעותי - מונופולים, קרטלים ואוליגופולים - ופירסם עשרות מאמרים וספרים חשובים. השבוע החליטה ועדת פרס נובל לכלכלה להעניק לו את הגושפנקה האולטימטיבית לעבודתו, וקבעה שהמאבק, כלומר הבנה של דרך פעילותם של קרטלים, מונופולים וחברות עם כוח שוק גדול, ורגולציה שלהם, היא בעלת תרומה גדולה לשיפור הרווחה החברתית.

הלוחמים למען שבירת הקרטלים, המונופולים ושאר חברות הענק במשק הריכוזי הישראלי לא יכלו לאחל לעצמם עיתוי טוב יותר. בדיוק בשבוע שבו מסבירים ענקי המזון הישראליים שאין בעיית תחרות במשק הישראלי, הרי ״יש חמש חברות גדולות״; בדיוק בשנה שבה התעורר הציבור סוף־סוף להבין את החשיבות הקריטית של רגולציה בכלכלת שוק דמוקרטית, החליטה ועדת הפרס השוודית לשלוח מסר לכל הפוליטיקאים והרגולטורים: תחרות, רגולציה, קרטלים ומונופולים הם אינם משחקים של מתמטיקאים, אלא תיאוריות בעלות השלכות דרמטיות על רמת החיים ואיכות החיים של כולנו.

טירול לימד אותנו בין השאר מדוע קשה כל כך לקבוע רגולציה שתקדם תחרותיות. הוא הסביר שענפים שונים ומבני שוק שונים דורשים רגולציה מסוג שונה. הוא הראה שבגלל המורכבות הגדולה של השווקים, הרגולטורים לא יכולים לפעול לפי תבניות, אלא נדרשים להפעיל כלים שונים לשווקים שונים.

הרבה לפני טירול, קיבל ב–1982 ג׳ורג׳ סטיגלר את פרס נובל לכלכלה על התיאוריה הכלכלית של רגולציה הקרויה פעמים רבות בשם ״שבי״ (Capture). בתיאוריה זו הסביר סטיגלר את מה שקוראי טור ועיתון אלה מכירים היטב: מדוע הרגולטורים, שאמורים לייצר תחרות ולרסן חברות, ״נשבים״ שוב ושוב בידי הענפים והפירמות שעליהם מונו לפקח. טירול השתמש בהתפתחות העצומה של תורת המשחקים ב–20 השנים האחרונות, כדי לעדכן את תיאוריית סטיגלר למציאות המורכבת ולכלים החדשים.

אי־פי

לפני כחודש פירסמנו בגיליון "100 המשפיעים" השנתי של מגזין TheMarker מאמר על אותו ״שבי רגולטורי״ שסטיגלר ניסח וטירול פיתח, תחת הכותרת ״מדוע אנחנו תמיד מפסידים״. ״אנחנו״ זה הציבור הרחב, המפוזר, הלא מאורגן, האזרחים באשר הם, משלמי המסים, צרכנים, משקיעים ומקבלי השירותים מהמדינה. "אנחנו" בדרך כלל מפסידים. לא תמיד, אבל בדרך כלל.

ההפסד שלנו אינו מקרי וגם לא גזירת גורל; הוא נובע ממערכת שבדרך כלל בנויה כדי שנפסיד. אנחנו מבינים את זה אינטואיטיבית, אבל לא מבינים איך בדיוק עובדת השיטה. אנחנו מאמינים שלעולם לא ננצח את השיטה. זו אמונה רציונלית מאוד, והיא עומדת בבסיס חוסנה של השיטה.

מעצם הגדרתם - עסקים מעוניינים למנוע תחרות

אחת ההגדרות של כלכלה היא "המדע של חלוקה (הקצאה) יעילה של מקורות". כלכלנים מתווכחים ביניהם כבר 500 שנה בשאלה אילו מבנים, שיטות, חוקים ורגולציות גורמים להקצאה יעילה יותר של המקורות. כיום כמעט כל הכלכלנים מסכימים ש״שוק״ - כלומר מאות, אלפים או מיליונים של פרטים - גורם להקצאה יעילה יותר של מקורות מהקצאה שנקבעת על ידי שחקן ריכוזי אחד, הממשלה.

VIA BLOOMBERG NEWS

ואולם בשנים האחרונות, בעיקר אחרי המשבר הגדול ב–2008 בוול סטריט אבל גם הרבה לפני, שואלים עצמם כלכלנים, פוליטיקאים ובעיקר אזרחים אם השיטה הזאת עובדת. השאלה מתעוררת לאור המשברים, אי השוויון העצום שהתפתח בשנים האחרונות, השחיתות והתחושה הגוברת של רבים כי המערכת משרתת פחות ופחות אנשים, והיא משחק מכור לטובת מעטים.

וכאן השואלים והתוהים והכועסים מתחלקים בדרך כלל לשני מחנות. המחנה הראשון טוען שהשוק נכשל ולכן צריך להכניס את הממשלה. היא צריכה לספק יותר ויותר שירותים לציבור, היא צריכה לקחת מאלה שיש להם ולתת לאלה שאין להם, והיא צריכה לקבוע רגולציה חריפה על השוק הפרטי, כדי לוודא שהוא עושה את מה שהם מצפים שהוא יעשה.

המחנה השני טוען שהכישלונות של השוק נובעים אך ורק מהמעורבות הממשלתית. לכן, צריך להוציא את הממשלה מהמשק, לצמצם אותה למינימום, להוריד מסים, לחסל את מרבית הרגולציה והביורוקרטיה, לפנות מקורות ליזמים וליוזמה ולתת לשוק לעשות את מה שהוא יודע לעשות.

פרופ' אנדרי שלייפר מהרווארד משתמש בביטוי ״היד הנעלמה״ של פילוסוף המוסר, הכלכלן המפורסם בעולם אדם סמית, כדי להציג את הכשל של שני המחנות. שלייפר קורא למחנה הראשון אנשי ה״יד העוזרת״, כלומר הממשלה עוזרת לתקן את כשלי השוק, ולמחנה השני הוא קורא אנשי ה״יד הנעלמה״. לשיטתו של שלייפר, שני המחנות טועים. אגב, בישראל אנחנו מכירים גם את המחנה השלישי השקט - ״היד החוטפת״. מדובר בממשלה ענקית וביורוקרטיה גדולה, שבמקום לשרת את הציבור ולייתר תחרות, בוצעת נתח גדול מהמסים לעצמה ולמקורביה.

לפי שלייפר, הטעות הבסיסית של מחנה ״היד הנעלמה״, שספג מכה קשה בשנים האחרונות, היא שאנשיו מניחים כי אם נאפשר לכוחות השוק לפעול לבדם, נגיע להקצאת מקורות יעילה להפליא, לרווחה חברתית ולצמיחה. הם מתעלמים מכך שכוחות השוק החופשי תמיד ינסו למנוע תחרות, ושיש שורה ארוכה של כשלי שוק שהוא לבדו לא יכול לתקן.

באופן מדהים, חלק גדול מהציבור שתומך בשוק החופשי לא מבין שמעצם הגדרתם, עסקים מעוניינים למנוע תחרות ולקבל הטבות מהשלטון, וככל שהם גדולים יותר ומקושרים יותר, הסיכוי שלהם להצליח לעשות זאת הוא גדול יותר. הקפיטליסטים, כפי שהסבירו לנו כלכלנים ימנים חסידי שוק חופשי, הם האויבים של הקפיטליזם. פרופ' לואיג׳י זינגלס משיקגו, כלכלן שוק חופשי קלאסי, טוען שאחת הסיבות לכך שהכלכלנים לא דיברו על הנושאים האלה במשך שנים ארוכות, או הצניעו אותם, היא שהפחד שלהם מהשתלטות הממשלה על הסקטור העסקי היה כה גדול, שהם העדיפו לכרות בריתות עם העסקים הגדולים. סיבה נוספת שזינגלס ורבים אחרים מזכירים היא יכולתם של העסקים הגדולים לשכור את שירותיהם של כלכלנים רבים כדי שיתנו לגיטימציה ״מקצועית״ לחסימת תחרות והחלשת הרגולציה.

בשוק החופשי יש כשלים רבים - אסימטריה של מידע, שגורמת להקצאה לא יעילה של המקורות ולניצול הצרכנים והלקוחות. המידע מתרכז בדרך כלל אצל השחקנים הגדולים, החברות הגדולות, הספקים, ולא אצל הצרכנים או המשקיעים המפוזרים. אחת התעשיות הצומחות ביותר בעולם במאה השנים האחרונות היא של אנשי יחסי הציבור, הלוביסטים והפרסומאים, שכולם פועלים תחת משטר ״שוק החופשי״, אבל תפקידם האמיתי לעתים קרובות הוא לשבש את המידע, את הסיגנלים בשוק, לטובת לקוחותיהם. ככל שהעולם נהיה מורכב יותר, אנשים נוטים להשתמש יותר בגורמים שלישיים שמתווכים להם את המציאות ומסבירים להם מה טוב ומה לא טוב - ואלה האחרונים לעתים קרובות מספקים את השירות לטובת אלה שלא רוצים שווקים יעילים ושקופים, אלא להפך.

אי־אף־פי

לעומת מחנה "היד הנעלמה", הטעות הבסיסית של אנשי ה״יד העוזרת״ היא שהם מניחים כי לפוליטיקאים שממנים את הפקידים, הרגולטורים והמנהלים בממשלה יש תמריץ לשרת את הציבור, ולא את עצמם, או את השחקנים בסקטור הפרטי והציבורי המקורבים אליהם - אלה שיכולים להבטיח את בחירתם מחדש. הכישרון העיקרי של רוב הפוליטיקאים הוא היכולת להיבחר מחדש, ולא היכולת או הרצון לשרת את הציבור. אנשי היד העוזרת גם מתעלמים מנטייה של ארגונים גדולים, בוודאי אלה הנשענים על כספי משלמי מסים, לצבור שומנים, ביורוקרטיה וחוסר יעילות שכל ישראלי מכיר, רואה אותה בעיניו וסובל ממנה.

אני רוצה לטעון את הטענה הבאה, שהיא רחוקה מלהיות מקורית: שני המחנות היו צודקים בעולם אוטופי, ושניהם טועים בעולם האמיתי. את מה שקורה בעולם האמיתי היטיבו לתאר לפני 50 שנה הכלכלן האמריקאי פרופ' מנסור אולסון, ולפניו הכלכלנים אנתוני דאונס, גורדון טולוק וג׳יימס ביוקנן.

אולסון הסביר בספרו The Logic Of Collective Action מדוע בכל הדמוקרטיות המערביות מתפתחות לאורך זמן קבוצות אינטרסים חזקות שמארגנות את כללי המשחק במשק, את הרגולציה ואת החוקים לטובתן. כמו דאונס לפניו, אולסון מסביר שהציבור המפוזר הוא בור רציונלי. אין לו תמריצים ובדרך כלל גם לא יכולת לחקור, להעמיק ולהבין מה עושים הפוליטיקאים והרגולטורים, ולהבין אם הם משרתים אותו או את קבוצות האינטרסים. הוא גם הראה, כמו כלכלנים רבים לפניו, שלקבוצות גדולות של משלמי מסים, בוחרים או צרכנים אין תמריץ, יכולת וסיבה להתארגן כנגד קבוצות האינטרסים.

הישראלי הממוצע, בעיקר לאחר המחאה החברתית אבל גם לפניה, הבין שלטייקונים, למונופולים ולאיגודים חזקים - אף שהם קבוצות קטנות מאוד - יש בדרך כלל הרבה יותר כוח מלצרכנים או משלמי המסים, שמכספיהם הם חיים. הוא הבין שזה קשור לפוליטיקה, להשפעת הכסף על פוליטיקה, לפריימריז וליתרונות לגודל. ואולם מה שמרבית הציבור עדיין לא מבין הוא שהתופעה הזאת - השתלטות של קבוצות אינטרסים על הפוליטיקה, ומשם על הקצאת המקורות במשק וקביעת כללי המשחק - אינה ״ישראלית״, אינה אינדיקציה לכך שאנחנו ״רפובליקת בננות״, ולעתים קרובות גם לא מבטאת בהכרח ״שחיתות״. זוהי תופעה טבעית שנובעת ממבנה הדמוקרטיות.

יש דמוקרטיות ששבויות באופן טוטאלי בידי קבוצות אינטרסים, ויש שבנויות לשרת ציבור רחב יותר או תועלת כלכלית רחבה יותר. ארה"ב, למשל, שידועה כדמוקרטיה המובילה בעולם, שבויה כיום בידי קבוצות האינטרסים הגדולות בצורה משמעותית, ועל כך יש כבר קונסנזוס שגדל בשנים האחרונות מקיר לקיר, מימין ומשמאל.

המפקח תמיד נמצא בעמדת נחיתות מול המפוקח

דרך טובה להבין מדוע קבוצות האינטרסים מנצחות כמעט תמיד היא לבחון את יכולתו של הרגולטור לפעול מולן - בסקטור הציבורי או הפרטי. ככל שמעמיקים יותר בדרך שבה רגולציה עובדת מול קבוצות אינטרסים, מתבהרת התמונה ועולים הכשלים המובנים. הנה כמה דברים שלמדנו במשך השנים ממעקב אחר הרגולציה הכלכלית בישראל:

1. מידע: כדי להסדיר את השוק, לקבוע כללים, למנוע קרטלים, להגן על צרכנים ולעודד תחרות, הרגולטור צריך להבין לעומק את השווקים ודרכי פעולתם. הבעיה היא שרוב המידע על השווקים נמצא תמיד אצל קבוצות האינטרסים - המפוקחים. הרגולטור רשאי לדרוש מהמפוקח כל מידע, על פי חוק, אבל רמת הידע וההבנה של הרגולטור בשוק, בעיקר בשווקים שמשתנים במהירות, היא תמיד נחותה מזו של המפוקח, קבוצת האינטרס. אם יש שינוי בשוק שמשרת את הטענות של המפוקח, הוא ימהר להציג אותו לרגולטור, ואם יש שינוי לרעתו, לא יציג. הרגולטור צריך להיות עירני ולעקוב אחר השווקים והשינויים, אבל הסיכוי שהוא יהיה ערני יותר מקבוצת האינטרס הוא אפסי.

אייל טואג

2. מסובכות ומומחיות: חלק גדול מהשווקים הופכים למסובכים יותר ויותר. הרגולטור תמיד נמצא בעמדת נחיתות ביחס לקבוצת האינטרס, שיש לה בדרך כלל תמריץ אדיר ללמוד את השווקים ולהציג לרגולטור מציאות שמשרתת אותה.

מבחינת מומחיות, הקידמה והטכנולוגיה מביאות עמן התמחות גוברת והולכת. ההתמחות העמוקה הזאת עומדת במקרים רבים נגד הציבור כאשר מדובר ברגולציה. ככל שהרגולטור מומחה יותר בתחום צר יותר, כך גדלים התמריצים שלו לעבוד בשוק שעליו הוא מפקח לאחר שהוא מסיים את תפקידו. ככל שהמומחיות גדולה יותר, כך מוצא עצמו הרגולטור חי יותר ויותר בעולם המקצועי והאקדמי של המפוקחים, והוא מאמץ את השקפת עולמם. המומחיות מביאה לעתים קרובות את הרגולטור להיות שבוי ”אידיאולוגית" בידי קבוצות האינטרסים. לאלה האחרונות יש בדרך כלל יכולת לתמרץ כלכלנים, אקדמאים ומומחים כדי לאמץ את השקפת עולמם.

3. אין ״צד שני״: רבים טועים לחשוב ש״כוחות השוק״ - כלומר תחרות בין שחקנים בשוק ובין קבוצות אינטרסים - יגרמו לכך שכל אחד מהם יביא בפני הרגולטור והמחוקק את עמדתו, ובסוף תושג פשרה המשרתת את הציבור. זו טעות בסיסית. השחקנים שמופיעים בפני הרגולטור, שמפעילים לוביסטים, שאוספים מידע, תמיד משרתים את האינטרס שלהם, ולעולם לא את האינטרס של הציבור הרחב, המפוזר.

במאבק בין רשתות המזון לספקי המזון, אף לא אחד מהם מייצג את טובתם של צרכני המזון. במאבק שבין חברות הביטוח והבנקים לחברות ההשקעה על מי ישווק פנסיה לציבור ומי ישלוט בקופות הגמל, החוסך הקטן המפוזר אינו זוכה לייצוג. לעתים קרובות הם יתיימרו לייצג את החוסך או הלקוח הקטן, אבל זה יהיה ייצוג חסר מאוד במקרה הטוב.

4. בורות הציבור: ככל שענף מסוים מורכב יותר, כך מצטמק הסיכוי של הציבור להבין את עבודת הרגולטור באותו ענף. הרגולטור לומד שקבוצות אינטרסים שנפגעות מהחלטותיו, כמו פתיחת שוק לתחרות, יהיו נקמניות מאוד וקולניות מאוד, וירכזו משאבים רבים כדי לפגוע במוניטין שלו או בפרנסתו העתידית. לעומת זאת, הציבור הרחב והמפוזר, זה שאמור ליהנות מהחלטות הרגולטור, יגלה ברוב המקרים אדישות לפעילותו, ורק לעתים רחוקות יתעמק בה.

העיתונות, שאמורה ויכולה ליידע את הציבור ולחנך אותו להבין את הסוגיות הסבוכות, סובלת מבעיה כפולה: היא ניזונה, כמו הרגולטורים, ממידע וניתוחים של קבוצות האינטרסים, והיא לעתים קרובות שבויה של אותן קבוצות. הקבוצות החזקות ביותר במערכת הפיננסית, ולא רק שם, לומדות שהדרך הטובה ביותר לנצח בקרב היא להעביר את העיתונות לצד שלהן.

5. עקביות: החלטות הרגולטור בכללי המשחק בשוק שבו פועלת קבוצת האינטרס הן לרוב קריטיות לכל השחקנים בענף - לעובדים, למנהלים ולבעלים (אם זו קבוצת אינטרסים בשוק הפרטי). לכן, קבוצות האינטרסים יקדישו חלק עצום ממשאביהן לשינוי הרגולציה לטובתן. הן יהיו ערניות ועקביות לאורך שנים.

אי־פי

לעומת זאת, לרגולטור יש תמיד קליינטים רבים, מתחלפים, כוח האדם שלו תמיד משתנה, ולכן יכולתו להיות עקבי נמוכה משל המפוקחים שלו. הרגולטור, בהיותו פקיד ציבור, רגיש הרבה יותר למוניטין שלו, וייזהר מאוד מטעויות. אלא שמאחר שהוא בשר ודם, הוא תמיד יעשה טעויות, ואלה ינוצלו בידי קבוצות האינטרסים כדי לפגוע במוניטין שלו ו״להוכיח״ שרגולטורים רק גורמים נזק. רגולטור שאינו חפץ בפגיעה במוניטין יעדיף בדרך כלל לא לעשות, או לעשות פשרות, כדי לא לחשוף את עצמו לביקורת ולהתקפה מצד קבוצות האינטרסים.

במלים אחרות: הרגולטור יודע שאין מה לעשות - יהיו טעויות, כי פשוט קשה לדעת ולזהות נכון את הפעולה “הנכונה”, אילו השלכות לא צפויות היא תגרור, ובעיקר בשוק שמשתנה במהירות. טעויות לרעת האינטרסים המרוכזים של קבוצות האינטרסים יוארו בפרוז’קטור על ידיהן וישמשו נגדו, ואילו טעויות לרעת הציבור ולטובת האינטרסים יועלמו ויישכחו. לכן, הרגולטור יעדיף לטעות לטובת האינטרסים המרוכזים.

בשנים האחרונות אנו רואים זאת היטב. כל אימת שמתרחשת רפורמה משמעותית לטובת הציבור ונגד קבוצות אינטרסים, נפתח לפתע קמפיין של חלק מהעיתונות נגד הרפורמה. השיטה היא כפי שתואר לעיל: להתעלם מכלל התרומה של הרפורמה למשק, לציבור, לאזרחים ומשלמי המסים, ולהבליט תופעות לוואי משמעותיות פחות. כך למשל, במקום להצביע על ירידת מחירי הסלולר ב–90%, מהפיכת ענק בשוק התקשורת, דואגים בעלי העניין (ובעיקר אלה שרוצים לחסום רפורמות עתידיות) להבליט את פיטורי העובדים בענף, תוך התעלמות מ–5 מיליארד שקל שזורמים מדי שנה לכיסים של השכבות החלשות כתוצאה מהרפורמה.

6. הנרטיב שבונות קבוצות האינטרסים: רגולטור שמעוניין לשנות את כללי המשחק לטובת הציבור הרחב, המפוזר, ונגד קבוצות אינטרסים, יגלה לעתים קרובות שהציבור מאמץ דווקא את הצד והשקפת העולם של קבוצות האינטרסים. זאת, משום שאותן קבוצות לומדות מהר כיצד לייצר נרטיבים מלאכותיים שמסבירים מדוע צעדי הרגולטור לפתיחת השוק לתחרות או להגנה עליו, הם למעשה צעדים שפוגעים בציבור.

קבוצות האינטרסים משתמשות בדרך כלל בשלושה נרטיבים אפקטיביים לחסימת שינויים בענף. הראשון הוא ״פגיעה בעובדים״. השיטה היא למהר להציג כל שינוי ככזה שפוגע בעובדים ולהתעלם מכך שמדובר בקבוצה מסוימת מאוד של עובדים, בשעה שקבוצות גדולות בהרבה של עובדים או צרכנים או משלמי מסים צפויות דווקא ליהנות מהשינוי.

הנרטיב השני הוא ״בטיחות״ - להציג כל כניסה של מתחרים חדשים לשוק כמי שפוגעת בבטיחות הצרכנים, ולהתעלם מכך שגם שחקנים חדשים יכולים להיות ״בטוחים״, וכלל לא בטוח שהשחקנים החדשים והמבנה הקיים ממקסם את הבטיחות. בעידן הטכנולוגי יש אח תאום לנרטיב ה״בטיחות״, והוא ״פרטיות״. כל ניסיון לייצר מבנה שוק שמעודד תחרות על ידי הצפת המידע והפיכת השווקים לשקופים, נחסם בידי הרעיון שזוהי פגיעה בפרטיות הלקוחות. ראינו את זה בספטמבר בקרב על חסימת הכניסה של שירות המוניות אובר לישראל. לובי המוניות ומשרד התחבורה איימו מיד שהכנסת תחרות לשוק תפגע בבטיחות, במקום לחשוב כיצד גם להכניס שירותים כמו אובר וגם לדאוג לבטיחות.

נרטיב שלישי הוא ״זה לא נוסה מעולם״. האח התאום של הנרטיב הזה הוא להציג רפורמות קודמות שכלאורה לא הצליחו. מי שבדרך כלל ״עבד״ בלהוכיח שהרפורמות לא הצליחו הן קבוצות האינטרסים שנפגעו מהן וקבוצות האינטרסים הבאות שחוששות משינויים.

אי־פי

אפשר לראות בכל מה שנכתב כאן לעיל קרב אמיתי על הדמוקרטיה. הקרב על הנרטיב, הקרב על התודעה, מצריך משאבים ומומחיות כדי לנצח בו. זהו קרב שבו לעיתונות יש בדרך כלל חשיבות גדולה. את המידע, המומחיות, המשאבים והיכולת להשפיע על העיתונות יש בדרך כלל לקבוצות האינטרסים.

7. רוב הרגולטורים ממונים לתפקידם בידי פוליטיקאים. הפוליטיקאים נשענים בדרך כלל בבחירתם על קבוצות אינטרסים: טייקונים שתורמים להם, טייקונים ששולטים בכלי תקשורת או כאלה שמחוברים לבעלים של כלי תקשורת, ועדי עובדים של מונופולים הקובעים דרך פריימריז ולעתים ישירות בבחירות מיהם הפוליטיקאים והמפלגות שיתוגמלו בתמורה לכך שהם שומרים על המצב הקיים, או שייענשו משום שהם רוצים לשנות את המצב הקיים.

בשל כך, התמריץ של רגולטורים ופקידים לפגוע בקבוצות אינטרסים בזבזניות, מושחתות או מונופוליסטיות ככל שיהיו, לא יהיה גבוה ברוב המקרים. הרגולטור נזהר שלא לרכוש לעצמו אוייבים חזקים שעלולים לפגוע בפוליטיקאי שמינה אותו. זאת, בעוד שהציבור, שעשוי ליהנות משינוי כללי המשחק, יהיה אדיש ברוב המקרים, ולעתים גם יקנה את הנרטיב של קבוצת האינטרסים וינטור גם הוא טינה לרגולטור או לפוליטיקאי.

רגולציה הכרחית לשוק חופשי - ותמיד שבויה של קבוצות אינטרס

בין אם אנחנו נוטים יותר למחנה של השוק החופשי או לשוק עם מעורבות ממשלתית ברורה, אנחנו מבינים שבשניהם יש שחקנים שרוצים תמיד להטות את כללי המשחק לטובתם. בין אם אלה חברות שפועלות בשוק החופשי, או פוליטיקאים שרוצים לשרת את עצמם, ולא את משלמי המסים והצרכנים.

בשני המודלים אנחנו צריכים שהאנשים שקובעים את כללי המשחק, החוקים והרגולציה יפעלו לטובת הציבור הרחב, המפוזר, ולא ישתעבדו לטובת קבוצות האינטרסים. הסיכוי שהרגולטור יעבוד למען ציבור רחב ומפוזר אינו גבוה, ולכן אנחנו בדרך כלל מפסידים. זה לכאורה המצב הטבעי של הדברים.

עד כה ניסיתי להבהיר מסר אחד: רגולציה היא דבר הכרחי ובלתי נמנע בשוק חופשי, ורגולציה כמעט תמיד נשבית בידי קבוצות האינטרסים. לכן, שחרור הרגולציה משבי הפוליטיקאים וקבוצות האינטרסים, והפיכתה לפשוטה ואפקטיבית, הם אולי המשימה החשובה ביותר בדמוקרטיות כיום. ייתכן שהחלטתה של ועדת פרס נובל לכלכלה השבוע מבטאת את ההערכה הזאת.

האם אנו חייבים תמיד להפסיד? לא. המקרים של שוק הסלולר וחוק הריכוזיות ממחישים שבשווקים מסוימים ניתן להוביל מהלכים נגד קבוצות אינטרסים ובעד הציבור. הרפורמות האלה חשובות, בעיקר משום שהן צריכות לשמש לפוליטיקאים, לרגולטורים ולבוחרים דוגמה ומודל לסוג אחר ושונה של רגולציה ועבודה פוליטית. הבעיה היא שקבוצות האינטרסים בסקטור הציבורי והפרטי לומדות מהר את מקרי המבחן - המקרים שבהם האינטרס של הציבור הרחב הצליח להכניע את האינטרס של קבוצת אינטרסים ספציפית חזקה. הן לומדות את המקרים האלה ואת השפה החדשה, כדי שבסיבובים הבאים, כאשר יגיעו רגולטורים ופוליטיקאים שינסו גם הם לפעול למען הציבור הרחב והמפוזר, ונגד קבוצות אינטרסים, הן יידעו לייצר נרטיבים, סיפורים ורעיונות שיעשו דה־לגיטימציה ליוזמות האלה.

אם הגעתם לקרוא את הטור הזה, ולידיעתכם אנחנו מתקרבים כבר למלה ה–2,000 שלו, הוכחתם (חלקית) שסטיגלר, דאונס, אולסון וביוקנן, כמה מהכלכלנים המוערכים בעולם, אולי קצת טועים: אף שמבחינה רציונלית הייתם צריכים ברבע השעה האחרונה לעסוק באינטרסים האישיים שלכם, ולא לנסות ללמוד משהו שיקדם את הציבור הרחב, הקדשתם את זמן כדי ללמוד את הסוגיה. אולי זו סקרנות אינטלקטואלית (אולי אתם בכלל עובדים אצל קבוצת אינטרסים וקראתם את המאמר כדי ללמוד איך מחסלים רגולטורים ופוליטיקאים שרוצים להוביל שינוייים בעד הציבור הרחב), אולי זוהי הבנה שאם לא תפעלו בצורה לא־רציונלית, למען הציבור הרחב, אף אחד לא יעשה את זה עבורכם.

זה לא בלתי אפשרי שלחץ ציבורי ייצור מדיניות כלכלית שמשרתת את הציבור הרחב והמפוזר יותר מאת האינטרסים המרוכזים. אחרי מלחמת העולם השנייה נולדה מדינת הרווחה - מערכות החינוך, הבריאות ורשתות ההגנה החברתיות למען הציבור הרחב. תנועות זכויות האזרח ושחרור השחורים צמחו גם הן בניגוד לאינטרסים חזקים, הודות ללחץ ציבורי מתמשך שהגיע תמיד מלמטה, מהשוליים, מאנשי אקדמיה אמיצים, ורק בסוף הצטרפו אליו הפוליטיקאים.

אם להיות אופטימים ללא תקנה לרגע אחד, עם הרוח הגבית שנתנה לנו השבוע ועדת פרס נובל שהעלתה על נס את המלחמה בחברות הענק, אפשר לטעון שמה שדאונס, אולסון וחבריהם לא הביאו בחשבון זה שבמקרה שלנו, הציבור הישראלי מסוגל להגיע לרמות גבוהות יחסית של "אכפתיות", להתעניין ולרצות להשפיע כשהוא מבין שדופקים אותו, ושהוא חושב שאפשר לשנות את המציאות. לכן הקדשתם רבע שעה מזמנכם לקרוא את הטור הזה במקום לעסוק בעניינכם. אם יהיו עוד מאות אלפי אנשים שמבינים את השפה הזאת, אולי תשתנה המציאות בישראל.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#