המצליחנים שלעולם לא תשמעו עליהם - אלא אם הם יפשלו - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
הבלתי נראים

המצליחנים שלעולם לא תשמעו עליהם - אלא אם הם יפשלו

מכירים את פיט קלמנטס? שמעתם על דניס פון? סביר להניח שלא ושלעולם גם לא תשמעו עליהם, למרות שהם חכמים מאוד, מוכשרים מאוד ומצליחים מאוד ■ למעשה, ככל שהם יצליחו יותר - כך יקטנו הסיכויים שאי־פעם תדעו שהם קיימים

21תגובות

מכוון פסנתרים לתזמורת סימפונית. מהנדס מבנים של גורדי שחקים. טכנאי הגיטרות של אחת מלהקות הרוק הגדולות בעולם. האיש שמפתח את הריחות של כמה ממותגי הבשמים הידועים בעולם. האיש שעוזר לכולנו למצוא את דרכנו בבתי חולים ובשדות תעופה. חבר בכוח המתרגמים היוקרתי של האו”ם, שמאפשר לדיפלומטים מכל העולם לשוחח זה עם זה. סופר הצללים שמסייע לאתלטים, לפוליטיקאים ולשחקנים לכתוב את סיפור חייהם. הרופא המרדים שדואג שהניתוח יעבור בשלום.

שני הדברים שמשותפים לכל האנשים האלה, גיבורי ספרו החדש של העיתונאי והסופר האמריקאי דיוויד צווייג “Invisibles: The Power of Anonymous Work in an Age of Relentless Self-Promotion” (“בלתי נראים: הכוח של עבודה אנונימית בעידן של קידום עצמי בלתי פוסק”) הם שכולם משפיעים על האופן שבו אנחנו מנהלים את חיינו, ושעל העבודה שלהם אנחנו לא יודעים ולא חושבים, גם כשאנחנו מתפעלים מגורד שחקים חדש ומרשים, מקונצרט מופלא, מהניחוח שמפזרים אשה או גבר שעוברים לידנו ברחוב, או מתאוששים מניתוח מוצלח.

הסיבה שאנחנו לא חושבים על האנשים האלה, מסביר צווייג בראיון ל–Markerweek, היא שבתחומים שלהם יש יחס הפוך בין עבודה טובה להכרה: ככל שהם עושים את העבודה שלהם טוב יותר, כך הם נעלמים. אם מישהו חושב עליהם, אם הם מובחנים, פירושו של דבר שהם נכשלו. הם, הוא מסביר, הבלתי נראים, עובדים אנונימים שעובדים מאחורי הקלעים, מבלי לצפות לתהילה או לחפש אותה, אנשי מקצוע שלא מקדמים את עצמם, שלא אכפת להם להישאר אנונימים - בעולם ובתרבות שאומרים להם לעשות בדיוק את ההפך.

”הבלתי נראים” הם קטגוריה שיצר צווייג כדי לקטלג אנשי מקצוע בעלי מיומנויות שעובדים מחוץ לאור הזרקורים - וטוב להם. הם לא מחפשים הכרה בכל מחיר על הישגיהם, מעדיפים לתת לעבודתם לדבר במקומם, מתמקדים בעבודה מתוך גישה דקדקנית ויסודית להפליא, ולרוב משתדלים להתחמק מתשומת לב. בקיצור: הם ההפך המוחלט מהדמות הכריזמטית של איש העסקים רודף התהילה, בסגנון דון דרייפר, שמוכר לנו מהטלוויזיה והקולנוע.

אי-פי

“עבור רובנו”, אומר צווייג, “ככל שנעשה את העבודה שלנו טוב יותר, כך נקבל יותר תשומת לב. אנחנו חיים היום בתרבות שבה הכרה מוערכת יותר מכל דבר אחר. בתוכניות ריאליטי, בפלטפורמות של מדיה חברתית, המדד היחיד הוא תשומת לב: כמה לייקים יש לך, כמה עוקבים יש לך. אם אתה מעלה משהו ואין לך הרבה תגובות, זה כישלון. ואולם הבלתי נראים חיים בעולם שונה, שבו הצלחה לא קשורה לכמות תשומת הלב שהם מקבלים. להפך: אם מבחינים בהם, אם המשתמש או הצרכן חושב עליהם, פירוש הדבר שהם לא טובים במה שהם עושים. פירוש הדבר שהם נכשלו. כולם זוכרים את השם של המנתח שלהם, אבל לרופא המרדים הם לא יביאו פרחים - הם ישכחו את השם שלו 10 דקות אחרי שהם ייצאו מההתאוששות, אף שבאופן הכי מילולי שאפשר הוא מחזיק את חייהם בידיו. הם יחשבו עליו רק אם הוא לא עושה את העבודה שלו כמו שצריך”.

ספרו של צווייג הוא שיר הלל לגיבורים האלמוניים של העת הנוכחית, עמוסת סדנאות השיווק העצמי וגורואי המדיה החברתית. הספר הוא גם שיר הלל לאנונימיות, בעולם ששכח את ערכה של עבודה אנונימית, ומניפסט נלהב נגד תרבות וכלכלת הסלבריטי של ימינו. בדרך הוא גם משמש כצפירת הרגעה מבורכת: עבודה מצוינת, הוא קובע, עדיין מדברת בשם עצמה, גם בלי שעובדים ישקיעו חצי מזמנם בשיווק עצמי. הבלתי נראים שעליהם הוא כותב בספר אינם עובדי צווארון כחול, או אנשים אחרים שנהוג להגדיר כשקופים, כאלה שמרוויחים שכר נמוך ועובדים בתנאים קשים. במקום זאת, הספר שלו מבקש להוכיח שאפשר להיות אדם מצליח ביותר מבחינה כספית, מקצועית ואישית בלי להקדיש חלק ניכר מזמנך לקידום עצמי.

הבלתי נראים של צווייג הם כאלה מבחירה: אנשי מקצוע ללא רבב שמרוויחים הרבה כסף ועושים עבודה טכנית במיוחד, אבל שואבים סיפוק מהעבודה ולא מההכרה שהיא מספקת להם. אם תגגלו את שמם, לא תמצאו דבר. הם לא מחפשים פרסום עצמי. בעידן של קידום עצמי ותוכניות ריאליטי שמחנכות צעירים שהמקום היחיד להיות בו הוא בקדמת הבמה, מסביר צווייג, הספר שלו מבקש לשדר מסר ברור: כוכבים יש גם מאחורי הקלעים.

“התחלתי את הקריירה שלי כבודק עובדות במגזינים של המו”לית קונדה נאסט. זאת היתה עבודה דקדקנית, מתישה. במשך שעות ארוכות הייתי יושב בקיוביקל, במשרד, ועובר על כתבי יד. מתישהו הבנתי שככל שאני עושה את העבודה שלי טוב יותר, כך אני נעלם יותר. מתי בפעם האחרונה קראת כתבה מעולה במגזין וחשבת לעצמך ‘בדיקת העובדות היתה מצוינת’? אתה לעולם לא תחשוב משהו כזה”, אומר צווייג. “אז עניין אותי לבדוק אילו עוד מקצועות חולקים את אותו יחס הפוך בין עבודה והכרה”.

במהלך המחקר שלו גילה צווייג שלבד מהיחס המקצועי ההפוך בין איכות העבודה שהם עושים וההכרה שהם מקבלים עבורה, יש עוד כמה תכונות משותפות לבלתי נראים: הקפדה קיצונית על פרטים, למשל הימנעות מאור הזרקורים, ומכל סוג של “שיווק עצמי”; סיפוק מקצועי יוצא דופן, למרות שלכאורה, כאנשים אנונימיים שאיש אינו מכיר את הצלחותיהם, הם אמורים להיות אומללים או מרירים; וגם: הם לא משתמשים במלה “אני”.

“אחד מהאנשים שאני מראיין בספר הוא דניס פון, מהנדס מבנים בגורדי שחקים. בדרך כלל, כשאתה רואה גורד שחקים מרשים אתה חושב על האדריכל - כיום אנחנו קוראים להם “Starchitects” ("כוכבי אדריכלות") - אבל בלי פון ועמיתיו הבניין הזה לעולם לא היה עומד. אתה לא מוצא את עצמך חושב מי היה המהנדס של פרנק לויד רייט, או מי המהנדס של פרנק גרי, אבל כשאתה מדבר על בניינים כל כך מורכבים, פרויקטים ענקיים שמושקעים בהם מיליארדי דולרים, בלי המהנדסים הם לא היו קיימים. פון נמצא בפסגת המקצוע שלו: אני פגשתי אותו במגדל שנחאי, המגדל השני בגובהו בעולם. הוא עבד על עשרה מתוך 20 הבניינים הגבוהים בעולם. הוא לא סתם טכנאי, הוא גם אמן, אבל הוא יודע שהציבור, האדם הממוצע, לעולם לא יחשוב עליו. הוא אחראי על צוותים ענקיים, גורלם של מיליארדי דולרים תלויים בו, וכשאני שואל אותו על עצמו הוא עונה ב'אנחנו' ולא ב'אני'. וזאת מנטליות שראיתי שוב ושוב אצל המרואיינים בספר: אתה יכול לדמיין לעצמך דירקטור בחברה גדולה מדבר ב’אנחנו’ ולא ב’אני’? אבל פון הוא אדם שלא דחף את עצמו, שלא היה צריך לומר ‘אני המהנדס הכי טוב’. העבודה שלו דיברה בשבילו, והוא הגיע לרמת ההצלחה הזאת כי ראה את עצמו כחבר בצוות, כחלק ממשהו גדול יותר מעצמו”.

Lisa Jane Persky

בדרכו למפות ולאפיין את הבלתי נראים, נתקל צווייג, שזהו ספרו העיוני הראשון, בכמה מקצועות כל כך בלתי נראים שאיש כמעט מלבד אלה שעוסקים בהם לא מכיר. ג’ים הרדינג, למשל, הוא מה שקרוי “Wayfinder”. העבודה שלו היא לאפשר לכם לנווט בקלות, באופן אינסטינקטיבי, בחללים מסובכים שבהם קל ללכת לאיבוד כמו שדות תעופה ובתי חולים. אנשים כמו הרדינג הם הסיבה שמעבר מסוים בשדה תעופה צבוע בגוון מסוים מאוד של ירוק, שהפונטים על השלטים שמכוונים אתכם לעמדת האבטחה נראים כמו שהם נראים, שהדלפקים של חברות התעופה ממוקמים בזווית מסוימת ושאזורים מסוימים בשדות התעופה מוארים בצורה אחרת מאזורים אחרים. כל הדברים האלה, שבמבט ראשון נראים חסרי חשיבות, הם למעשה רמזים שמבוססים על מחקרים קפדניים ונשלחים ישירות למוח שלכם, כדי להקל עליכם באופן תת־מודע למצוא את דרככם.

“זה תחום חבוי מאוד”, אומר צווייג. “אבל זאת גם עבודה מתוחכמת, שדורשת הן רגישות אמנותית והן מומחיות טכנית. אנשים כמו הרדינג דואגים שבמקום מסוים בשדה תעופה או בבית חולים הקיר יהיה צבוע בצבע שונה, כי מחקרים מצאו שאנשים נוטים להימשך לצבע הזה. אם אתה מגיע לשדה תעופה בעיר גדולה, ואתה עושה צ’ק־אין, עובר באבטחה, עוצר בשירותים, אוכל משהו ומגיע לשער - אם עשית את כל זה בלי ללכת לאיבוד, זה לא נס, זה בגלל מישהו כמו הרדינג. אבל אף אחד לא ישאיר לאיש הזה מכתב תודה מפני שהוא הגיע לטיסה שלו בקלות. ואתה יודע מה? לא אכפת לו. הוא אמר לי ‘זה כבוד בשבילי להיות בלתי נראה. אם הם חושבים עלי, אם הם הלכו לאיבוד, זה אומר שנכשלתי’”.

כמו הרדינג, הספר מתחקה אחרי עוד בלתי נראים בזמן שהם מבצעים עבודות חשובות, מורכבות וטכניות במיוחד, שדורשות מיומנויות שיש למעטים כמוהם, מבלי לנסות ולשווק את עצמם לאיש. הספר הוא למעשה סדרה של פרופילים של בלתי נראים כאלה, שהצליחו להגיע להצלחה מקצועית אף שעשו לכאורה את ההפך המוחלט ממה שהתרבות שמסביבם אמרה להם לעשות. במובן הזה, הספר הוא תשובה ניצחת לכל מומחי השיווק שטוענים שהדרך להצלחה היא קידום עצמי אגרסיבי, ושכדי להגיע להישגים כל אדם חייב להפוך את עצמו למותג. הספר גם מהווה תגובת נגד לאובססיית התהילה של התרבות המערבית כיום, ומערער על ההנחה הרווחת שלפיה יותר הכרה שווה ליותר סיפוק.

“התרבות שלנו משדרת לנו שני מסרים: הראשון הוא שיותר תשומת לב תגרום לך להרגיש טוב יותר. זה נכון במובן מסוים - אני בהחלט שמח, ככותב, שהשם שלי מופיע על הכריכה של ספר, שאני מתראיין ברדיו ובטלוויזיה. זה כיף, ובפני עצמו אין בזה שום דבר פסול. הסופר דיוויד פוסטר וואלאס קרא לזה 'ריגוש שמנוני', כי ההרגשה שזה נותן לך דומה לאכילה של שקית צ’יפס שמנונית: אתה מרגיש טוב באותו רגע, אבל אחר כך תרגיש חולה ומבחינה תזונתית אין לזה ערך. המסר השני הוא שאותו ריגוש שמנוני הוא הדרך להתקדם, שזה מה שמוביל להצלחה. לכן אנחנו רואים יועצי שיווק וגורואים של ניהול שטוענים שכדי להתקדם אתה צריך ‘להגדיל את הפרופיל שלך’, ‘לבנות פלטפורמה’, ‘אתה המותג’. בכוונה בחרתי אנשים שהיו בפסגת המקצוע שלהם, אבל הגיעו לשם כשהם עשו את ההפך מהמסרים האלה. אנשים צנועים, שלא מבקשים למשוך תשומת לב, שלא מיתגו את עצמם או ניסו להשיג לעצמם תשומת לב, אלא עשו את ההפך. רציתי לברר מה מניע אותם”.

אבל האם נראות, או חוסר נראות, אינה הגדרה שנובעת מהפרספקטיבה המוגבלת של אנשים שעובדים בתקשורת, כלומר צריכים להיראות כדי להתפרנס? עבור הרוב המוחלט של העובדים בעולם להיות בלתי נראה זאת ברירת המחדל. אלה החיים שלהם: הם לא כוכבים ולא מצפים להיות. ומתחת לאותם אנשים בלתי נראים יש את הבלתי נראים באמת, אלה שמנקים לנו את השירותים, שמכינים לנו את האוכל.

“כולנו עושים עבודה בלתי נראית בצורה זו או אחרת, אבל הספר שלי לא עוסק בעובדי המפעל או במנקים האנונימים. הם חשובים, ורבים אחרים אכן כתבו עליהם. אני רציתי לכתוב על אנשים מאוד־מאוד מצליחים, ועל איך הם הגיעו לשם, על מסלול אלטרנטיבי להצלחה ממה שאמרו לנו שאנחנו צריכים לעשות. בחרתי אנשים שהציבור אינו רואה את העבודה שלהם כי הם נמצאים בקצה הרחוק של ספקטרום שעליו כולנו נמצאים. לכל האנשים האלה היו אפשרויות אחרות: הם כולם משכילים מאוד, שאפתנים מאוד, הם רוצים להרוויח טוב ולהגיע לפסגה, אבל הם בחרו לעבוד במקצועות שבהם משתמש הקצה לא יחשוב עליהם ולתת לעבודה שלהם לדבר בשבילם”.

"אם תעשה דברים טובים, 
העוקבים יבואו"

ב–2009 נהפך לפתע חשבון הטוויטר של מישל קטלנו לאחד העמודים הכי פופולריים בטוויטר. במשך שנתיים השתמשה קטלנו בטוויטר כדי לפרסם ציוצים מצחיקים, אבל לפתע היא מצאה עצמה ברשימת הצייצנים המומלצים של טוויטר, לצד שחקנים וספורטאים מפורסמים, והחלה לצבור עוקבים בקצב מואץ. תוך כמה חודשים היא הצליחה לצבור יותר ממיליון עוקבים - מספר עצום, שבאותה תקופה היה שמור למפורסמים ברמה של ליידי גאגא.

על הנייר מדובר בנס, בדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לכותבת שאפתנית. בן לילה זכתה קטלנו לתשומת לב שכל סופר בעולם - גם הפופולרים שבהם - היה הורג בשבילה. אבל קטלנו לא היתה שמחה: מספר העוקבים העצום מילא אותה חרדה. בכל ציוץ שפירסמה היא הרגישה את הלחץ שנלווה למיליון זוגות עיניים שעוברות על מה שכתבה. פתאום היא היתה צריכה לבלות שעות בוויכוחים עם המוני מצייצים שלא תמיד הסכימו עם מה שכתבה, ולעבוד בשמירה על מספר העוקבים. קטלנו קיוותה שתוכל למנף את סלבריטאות הרשת שלה לקריירה ספרותית: עם מספר עוקבים שכזה, סוכנים ספרותיים הרי אמורים לריב כדי לייצג אותה. מגזינים נחשבים יבקשו ממנה טורים. הספר שכתבה אולי ימצא מו”ל. בפועל, שום דבר מזה לא קרה.

סיפורה של קטלנו הוא רק דוגמה אחת למיתוס הקידום העצמי, שאותו מבקש צווייג לקעקע. כמעט מדי יום, מומחי שיווק, גורואי ניהול, יועצי קידום עצמי ומאמנים אישיים אומרים לנו, בעיתונים ובמסכי הטלוויזיה, שאנחנו צריכים לקדם את עצמנו, להפוך את עצמנו למותג ולשווק את עצמנו באופן אגרסיבי ברשתות חברתיות. בפועל, יכולת ההשפעה של צעדים אלה מוטלת בספק, והם מהווים את האנטי־תזה לבלתי נראות: כל המטרה שלהם היא לקדם את עצמך, ולא את העבודה שלך. מחקר שערכה קוקה קולה ב–2013, מצטט צווייג בספר, קבע שלבאזז מקוון לא היתה שום השפעה על המכירות. ג’ונה ברגר, מומחה לשיווק ויראלי ופרופסור בבית הספר לעסקים וורטון שבאוניברסיטת פנסילווניה, מצוטט בספר כאומר ש”טוויטר ורשתות חברתיות הם דברים נהדרים כי אפשר לראות אותם, אבל זה לא אומר שהם יעילים, או אפילו יותר יעילים מדברים אחרים שפחות קל לראות”.

“אין שום דבר רע בקידום עצמי, ואני לא אומר שאנחנו לא צריכים לקדם את עצמנו", אומר צווייג. "הנה, אני מדבר אתך עכשיו, ואני מודע לאירוניה שיש בכך שכתבתי ספר על בלתי נראות ואני מתראיין כדי לקדם אותו. העניין הוא איזון, ואנחנו יצאנו לחלוטין מאיזון.
בין אם אתה איש עסקים, בנקאי או שחקן, אומרים לנו שככל שתמתג את עצמך, ככל שתבנה יותר פלטפורמות, ככל שתצבור יותר עוקבים, כך הערך שלך יגדל. הראיות מוכיחות שההפך הוא הנכון. אם תאגיד מוציא חצי מהתקציב שלו על שיווק, כנראה אין לו מוצר טוב - וזה נכון גם לאנשים”.

הבלתי נראים, הוא מסביר, הם אנשים שאין להם מותג. מה שכן יש להם הוא ניסיון מקצועי שמדבר עבורם, גם בלי פרסונה מבוקשת. “אחד המרואיינים בספר, עיתונאי פרילנס בשם ג’ואל קלר, בילה שנים בניסיון לצבור עוקבים בטוויטר, כי זה מה שאמרו לו: תמתג את עצמך. זה לא עזר לו, עד שהוא חזר להתמקד בעבודה. היו תקופות שאני בעצמי ביליתי יותר מדי זמן בטוויטר בניסיון להשיג תשומת לב, ואמרתי לעצמי: שרפתי שלוש שעות, הייתי יכול להציע מאמר ל'ניו יורק טיימס' בזמן הזה. זה לא ייחודי לעיתונאים או לסופרים: גם אנשי טכנולוגיה מקדישים יותר ויותר זמן לבניית מותג ברשתות חברתיות. אנחנו צריכים לחזור לאיזון ולהתמקדות בעבודה טובה. אם תעשה דברים טובים, העוקבים יבואו, אם זה בכלל מה שאתה מחפש”.

צווייג מבקש לנפץ מיתוס נוסף: המיתוס שלפיו אנשים שלא מקדמים את עצמם, שהם בלתי נראים, הם חלשים או ביישנים. “האנשים האלה לא כנועים. הם לא סמרטוטי רצפה. הם לא מתחבאים בפינה. אל תטעו לחשוב שהם לא שאפתנים, או שהם הגיעו בטעות לאיפה שהגיעו. הם מצליחים ורוצים להצליח, והם יותר משיגנים מהאנשים שמנסים בעיקר להשיג יותר עוקבים בטוויטר. אנשים רוצים לעבוד אתם כי הם משיגים תוצאות, וכי הם יודעים לעבוד עם אנשים. כי אכפת להם מהתוצאה יותר מאשר אכפת להם מההכרה”.

להסתכל אחרת על גורד שחקים

אחד האנשים הבלתי נראים שמראיין צווייג בספרו הוא פיט קלמנטס (המכונה “פלנק”), טכנאי הגיטרות של רדיוהד. קלמנטס משמש כטכנאי הגיטרות של הלהקה כבר 20 שנה. תפקידו הוא לדאוג שעשרות אלפי מעריצים ששילמו לא מעט כסף כדי לראות את הלהקה האהובה עליהם יוכלו לשמוע את הגיטרות של תום יורק, ג’וני גרינווד וחבריהם. הוא יודע שכל אותם עשרות אלפי מעריצים שייהנו מהמוסיקה לא ידעו על התרומה שלו להנאה שלהם. בהתחשב במוסיקה עמוסת האפקטים של רדיוהד, העבודה של קלמנטס לא קלה: זאת עבודה מורכבת במיוחד, שדורשת מיומנות טכנולוגית ומוסיקלית ויכולת לאזן בין המון רכיבים וציוד יקר. אפשר היה לצפות שמישהו כמו קלמנטס יהיה מעט ממורמר שכל אותם מיליוני מעריצים לא יודעים על התרומה שלו לסאונד של רדיוהד בשני העשורים האחרונים, אבל הוא מאוד מסופק מעבודתו, אף ש”רולינג סטון” לעולם לא יקדיש לו כתבת שער. העבודה עצמה, עבורו כמו עבור שאר הבלתי נראים, היא התגמול.

“זה לא בן 20 שמכוון גיטרות בפינה", מסביר צווייג. "מדובר פה באדם שאחראי על טנדרים עצומים מלאים בציוד. 20 אלף איש, לילה אחרי לילה. והוא הגיע לשם, ונשאר שם, בכך שרצה לקחת אחריות. בכך שהיה יסודי. אחת התכונות שמשותפות לבלתי נראים היא הרצון שלהם לקחת על עצמם אחריות. הם נהנים מאחריות. בעוד שרובנו בורחים ממנה, הם רוצים את האחריות הזאת, אפילו שהיא מאחורי הקלעים. העבודה עצמה היא הדבר שמביא להם סיפוק”.

VIA BLOOMBERG NEWS

במובן הזה, למניפסט האנונימיות של צווייג יש ממד דתי־פילוסופי. הבלתי נראים שלו הם לא סתם אנשים שעובדים מאחורי הקלעים - הם אומנים, כל אחד בתחומו, ששואפים לשלמות לא כדי לזכות בתהילה שנלווית אליה, אלא באופן מכוון כדי להימנע מאותה תהילה. מצוינות למען המצוינות עצמה. “הקונספט הזה מחזיר אותנו אלפי שנים אחורה, ליסודות הדת והפילוסופיה. כולנו מחפשים דרך להרגיש כמו חלק ממשהו שגדול יותר מעצמנו. הדרך של האנשים האלה לעשות זאת היא העבודה שלהם. אפילו אם הם עובדים לבדם, למשל מכוון פסנתרים שעובד 95% מהזמן לבדו מתחת לפסנתר, הם עדיין רואים בעצמם חלק ממשהו גדול יותר: תפקידו של מכוון הפסנתרים הוא לעזור לתזמורת להישמע מדהים; הבשם שממציא את ריח הבושם של האהבה הראשונה שלך - העובדה שתמיד תיזכר בריח הזה כשתחשוב עליה היא התגמול מבחינתו. לא יידעו את השם שלו, וככה בדיוק הוא רוצה את זה”.

לצד הפרופילים של הבלתי נראים כולל הספר של צווייג מחקרים שמוכיחים את ערכן של התכונות שמשייך צווייג לבלתי נראים - דבקות בעבודה, ולא בעצמם - הן עבור הבלתי נראים עצמם והן עבור חברות שבהן הם עובדים. מחקרים שנערכו באוניברסיטת נוטר דאם ובאוניברסיטת נוואדה, למשל, מראים שתכונות כמו משמעת עצמית, זהירות והקפדה על פרטים, משותפות לאנשים מצליחים. מחקר אחר באוניברסיטת קוויבק מצא שעובדים “אוטונומים”, כלומר כאלה שעובדים כי הם אוהבים את עבודתם ולא כי הם מחפשים הכרה בהישגיהם, נוטים להיות פחות לחוצים ולהתמודד טוב יותר עם דרישות מאשר עמיתיהם. “ככל שהתמונה של המנכ”ל בדו”ח השנתי גדולה יותר, ככה החברה מצליחה פחות”, אומר צווייג. “מחקרים מצאו שחברות שנוהלו על ידי מנכ”לים שנוטים לגלם תכונות של בלתי נראים נוטות להצליח יותר מאשר החברות של מנכ”לים ראוותנים יותר”.

הספר של צווייג מצטרף ל”שקט: כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר״, רב המכר של סוזן קיין מ–2012 שביקש להזכיר לעולם את ערכה של המופנמות בעולם שבו אדם מופנם ושקט נתפש כאדם לא מרשים, ולשורה של ספרים ומחקרים אחרים שמבקשים להפוך את המגמה של העשורים האחרונים, שלפיה האדם הקולני, המוחצן והמיוחצ”ן ביותר הוא גם האדם בעל הערך הגבוה ביותר בהכרח.

“אני מרגיש שמשהו קורה”, אומר צווייג. “אני חושב שלאנשים נמאס מזה שכולם צועקים, ומהמיתוס הזה שלפיו אתה צריך להיות אדם רעשן שמקדם את עצמך כל הזמן ומכתב את הבוס שלו ואת כולם במשרד על כל מייל כדי להתקדם. יש הרבה אנשים שרק רוצים לעבוד ונוטרים טינה לזה שאומרים להם שהם צריכים להתבלט ברשתות החברתיות. הם רוצים להתמקד בעבודה, אבל מרגישים שהם לא יכולים כי החברה אומרת להם שהם לא יכולים. הספר שלי אומר: אתם יכולים”.

קל לומר את זה, אבל מאחורי אובססיית השיווק העצמי שלנו יש פחד אנושי: הפחד שגם אם נעבוד היטב, איש לא יבחין בכך אם לא נצעק את זה.

“עבודה טובה מדברת בעד עצמה, גם בעידן השיווק העצמי. תראה את הבלתי נראים, האופן שבו הם מצליחים בלי לקדם את עצמם. שאיפה למצוינות היא תגמול בפני עצמו, וזה משהו שכולנו צריכים להזכיר לעצמנו. אם אתה שואף למצוינות רק כדי שיבחינו בך, אתה לעולם לא תהיה מרוצה. תשומת לב היא חור שלעולם לא תוכל למלא. כמו סמים, אתה רק תמשיך לרדוף את זה”.

יש סכנה לרומנטיזציה במה שאתה אומר. לא כל בודק עובדות מוצא סיפוק עצום בעבודה שלו. לא כל טכנאי סאונד מעדיף שלא להיות בקדמת הבמה.

“לא, אבל הטובים ביותר כנראה כן, וזה המסר”.

אתה יודע, אם אנשים יקשיבו לך יהיו הרבה יועצי שיווק שיצטרכו לחפש עבודה אחרת.

“אני מקווה שזה מה שיקרה. אני מקווה שברגע שמישהו יסיים את הספר הזה הוא לא ייכנס יותר לשדה תעופה באותו אופן, הוא לא יראה גורד שחקים באותו אופן, לא יצפה בהופעה באותו אופן. ברגע שאתה רואה את העולם מאחורי הקלעים, כל העולם ייראה שונה עבורך. אני מקווה שאנשים יקראו את הספר, ויתהו על סוד ההצלחה של האנשים האלה, ואז יבינו את הסוד: הם פשוט עבדו קשה”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#