פואד, סילבן וברונו שטיין: איך תמיד השלדים מהארון יוצאים רגע לפני השיא?

ההחלטה הדרמטית של יעקב פרנקל להסיר את מועמדותו לתפקיד הנגיד, היתה רק יריית פתיחה לצעדה ססגונית של מועמדים למפכ"לות, לרמטכ"לות ולנשיאו, שממש לפני המינוי ובזמן הכי פחות צפוי החליטו לפרוש והותירו סימני שאלה, אבל גם הבנה ברורה: הציבור נכנס לארונות של כולם

שוקי שדה
שוקי שדה
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

לפני כחודש מונה לראש מחלקת התנועה במשטרה ניצב משנה אילן מור. הוא נכנס לתפקיד אף שבספטמבר 2013 הורשע בשתי עבירות של התנהגות שאינה הולמת שוטר בבית הדין המשמעתי של המשטרה, בעניינים הקשורים להטרדה מינית וליחסיו עם שוטרת הכפופה לו. זמן קצר לאחר ההרשעה נשלח מור ללימודים במכללה לביטחון לאומי, אחד ממוסדות הלימוד היוקרתיים במדינה, שם למד עם בכירי המוסד, השב"כ וצה"ל. כשחזר משנת הלימודים מונה לתפקיד החדש.

מור הורשע לאחר הסדר טיעון שאליו הגיע עם מח"ש, שבו הוא הודה בעבירות, בוטל ההליך הפלילי ועניינו עבר לבית הדין המשמעתי. בטיעונים לעונש טען מור שהחקירה הפלילית נגדו החלה בעקבות "מכתבי שטנה אנונימיים שהחלו לקראת סבב מינויים בארגון", וגרס שבמח"ש סברו שאין בעבירות ממד מיני - אך בית הדין המשמעתי לא קיבל את הטענה הזו באחד מהמקרים. על מור נגזר קנס של 4,000 שקל והוא ננזף נזיפה חמורה.

ניצב ברונו שטיין - פרש מהמרוץ לתפקיד מפקד מחוז מרכז בגלל פרסום שלפיו התארח במסיבה של עו"ד רונאל פישר, החשוד בפליליםצילום: עופר וקנין

על פי האישום הראשון ניסה מור לנשק שוטרת שהכיר כאשר סייע לה בתהליכי הגיוס למשטרה, ולאחר מכן נישק אותה על פיה. האישום השני נוגע למקרה שבו ניסה מור להתחיל עם שוטרת שהיתה כפופה לו בשיחת טלפון מביכה ולאחר מכן בהצעות להיפגש. בגזר הדין ציינו השופטים שלטענתם דווקא המקרה השני הוא החמור יותר, משום שבין מור לשוטרת היו יחסי מרות. "דומה שנתון זה כלל לא עמד נגד עיניו של הנאשם בעת שיזם את שיחת הטלפון באישון הלילה מהמסעדה בתל אביב אל המתלוננת ששהתה באילת, והוליך את השיחה להיבטים מביכים אשר פגעו במתלוננת וגרמו לה חוסר נעימות", נכתב בגזר הדין. "התנהגות כאמור, הנושאת אופי של הטרדה וגרימת מבוכה של מפקד כלפי פקודה... אינה ראויה ומקומה לא יכירנה במסגרת המשטרית". גזר הדין מתח ביקורת גם על המקרה הראשון, של הנשיקה, שלגביו טען מור שלא היה בו אופי מיני. "מדובר בהתנהגות פסולה לה חומרה יתרה הנגזרת מדרגתו הבכירה של הנאשם", נכתב בגזר הדין. "מתן נשיקה בפה, להבדיל מנשיקה בלחי, הוא מעשה בעל גוון מיני גם אם הוא בא במסגרת הרשעה בעבירת הסל של התנהגות שאינה הולמת שוטר. מסקנה זו נלמדת מעובדות החיים הבסיסיות... ואין נדרשת לשם הסקתה התפלפלות מיוחדת".

גזר הדין של מור התגלה במקרה על ידי עו"ד פיני פישלר, שהיה בשנות ה–80 חוקר ביאח"ה, בשנות ה–90 מנהל לשכתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו וכיום חבר תנועת אומ"ץ. פישלר נוהג לחשוף בחשבון הפייסבוק שלו סיפורים מביכים על המשטרה, שלאחר מכן מגיעים לעיתונות, ומדי חודש מפרסם חוברת בשם "משטרת לואי דה פינס" (על שם השחקן הצרפתי הידוע), שבה מופיעה ביקורת חריפה על המתרחש בקרב כחולי המדים. המשטרה מסתירה את שמות הנאשמים בבית הדין המשמעתי, אולם פישלר הצליח בכל זאת לעלות על שמו של מור: הוא עשה העתק־הדבק מהקובץ המשטרתי אל קובץ במחשב שלו, והריבועים השחורים שכיסו את השם נעלמו בקובץ החדש.

"ככה מתחיל הבלוף, כשמסתירים", אומר פישלר. "בשבוע שעבר פרש מהמשטרה ניצב יוסי פריינטי, מפקד מחוז ירושלים, שהסביר את החלטתו ב'שלדים בארון'. צריך לשאול: איך בכלל הוא הגיע לדרגה הזו אם יש לו שלדים בארון? מה שקורה עכשיו במשטרה זה רק קצה הקרחון. ניצב ניסו שחם, לדוגמה, שפרש לפני שנה בגלל חשדות לגבי הטרדות מיניות, מעשים מגונים בשוטרות, מרמה והפרת אמונים לאחר שקיבל החלטות בנוגע לשוטרות שאתן היו לו יחסים - הסיפורים היו ידועים לגביו כבר כשהיה ניצב משנה. הוא בעצמו אמר בראיון שבמשטרה היתה נורמה שבה שוטרים קיימו יחסים עם כפופות להם".

ניצב יוסי פריינטי - חשש ששמו יוכפש במהלך ההתמודדות על תפקיד המפכ"לצילום: אמיל סלמן

פריינטי, מצדו, התלונן לפני חמש שנים שעוזרת הבית שלו הטרידה אותו, והיא בתגובה טענה שהוא ניסה לגעת בה באופן מיני, אך גרסתה נמצאה לא אמינה. ככל נראה, פריינטי חשש מהעלאת פרשה זו ופרשה אחרת, הנוגעת לעניינים אישיים.

פריינטי הוא הניצב הרביעי שפורש תוך שנה: ניצב ברונו שטיין פרש באחרונה לאחר שנחשף ב"הארץ" כי השתתף במסיבה עם עו"ד רונאל פישר, החשוד במתן שוחד לשוטרים; ראש להב 433, ניצב מנשה ארביב, פרש בעקבות חשד שקיבל טובות הנאה מהרב יאשיהו פינטו; מפקד מחוז ירושלים הקודם, ניסו שחם, פרש כאמור עקב חשדות להטרדות מיניות, ומשפטו מתנהל כיום.

משטרת ישראל נמצאת במשבר חריף הנוגע לשאלת הנורמות השוררות בה, ובשבוע שעבר חשפה כתבת הפלילים של גלי צה"ל, הדס שטייף, שהמפכ"ל יוחנן דנינו החליט לזמן קצינים מדרגת סגן ניצב ומעלה לבדיקת פוליגרף, שבה יישאלו גם שאלות הנוגעות ליחסי אישות בתוך המשטרה. לפי הפרסום, חלק מהקצינים מסרבים לעבור את הבדיקה. בשיחה עם קציני משטרה בכירים בשבוע שעבר אמר דנינו: "רוחות רעות נושבות מתוך הבית ומחוצה לו, רוחות הנופלות על אוזניים קשובות וזוכות להד ציבורי נרחב ולפגיעה קשה. כמי שעומד בראש הארגון, לא אתן לזעזע את קירות הבית, מבפנים או מבחוץ".

"את מה שקורה עכשיו במשטרה הייתי מייחסת לאווירה הכללית במדינה בשנתיים־שלוש האחרונות, לצד השינויים בחוקי ההטרדה המינית והאיסור על ניצול מרות", אומרת שטייף. "לאט לאט הדברים האלה הופנמו, והרף המוסרי עלה. מה שבעבר היה נורמה - השתנה. אני מניחה שבכירים רבים, שכבר פרשו מהמשטרה, נושמים כעת לרווחה שהם לא חלק מהארגון, בגלל הסיפורים שהם סוחבים אתם. מי שנשאר בתוך הארגון צריך להתמודד עם הנורמות החדשות ועם ההסתכלות החדשה של הציבור על המשטרה".

אלוף במיל' אורי שגיא - טענה להתנהגות "לא ראויה" כלפי חיילת לפני 40 שנה. שגיא הכחיש, אך פרש מההתמודדות בפריימריס במפלגת העבודהצילום: חגי פריד

"המדיניות של היועמ"ש ביחס למאבק בשחיתות נרפית והססנית"

הציבור לא בוחן בעיניים חדשות רק את המשטרה. בשנים האחרונות, וביתר שאת בשנה האחרונה, יותר ויותר בכירים נאלצים לפרוש מתפקידם או ממרוץ למשרה בכירה, בשל חשיפת פרטים מביכים על עברם. הפורשים, כמו שטען מור בבית הדין, מתלוננים לעתים שיריביהם אוספים נגדם חומרים מכפישים, אך הדבר לא משנה את מהות העניין: הציבור פשוט לא יכול לקבל את הדברים שנחשפים.

זה התחיל עם ההתמודדות לתפקיד הרמטכ"ל: בראשית 2011 נאלץ האלוף יואב גלנט לוותר על תפקיד הרמטכ"ל, לאחר שכבר נודע על מינויו לתפקיד, בשל עבירות בנייה שביצע בביתו במושב עמיקם. זה המשיך ב–2013 במרוץ לנגידות בנק ישראל, כששני מועמדים - הפרופסורים יעקב פרנקל וליאו ליידרמן - נאלצו לפרוש לאחר שכבר נבחרו לתפקיד. פרנקל פרש כאשר ב"הארץ" נחשף שב–2006 גנב לכאורה חליפה בשדה התעופה בהונג קונג, ולאחר פרסום הדבר הסתבך בהסתרת מידע ובמתן גרסאות סותרות, ולבסוף טען שהיתה זו אי־הבנה; וליידרמן פרש בעקבות תלונה ישנה על הטרדה מינית שהתבצעה כאשר עבד בדויטשה בנק - והכחיש את הטענה. זה הגיע לשיא במרוץ האחרון לנשיאות, כאשר שני מועמדים מרכזיים - סילבן שלום ובנימין בן אליעזר - פרשו לאחר שעלו טענות בנוגע לעברם.

ח"כ בנימין בן אליעזרצילום: אוליבייה פיטוסי

לפני כמה שבועות הדהים שר הפנים גדעון סער כאשר באירוע הרמת כוסית לכבוד ראש השנה, שהיה אמור להיות מפגן כוח מרשים, הודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים. סער הסביר שהוא רוצה לבלות עם המשפחה ולראות את בנו הקטן דוד צועד את צעדיו הראשונים, אך זמן קצר אחר כך התפרסמו ידיעות באתרי אינטרנט שונים על תחקירים עיתונאיים שהחלו להתבשל בנוגע לעברו של סער - ואולי היוו טריגר לפרישה. בפברואר 2013, כאשר סער היה שר החינוך, הופץ מכתב אנונימי נגדו, שנכתב לכאורה על ידי מ', עובדת הכפופה לו, שבו נטען שניהל אתה יחסים - לכאורה בניגוד לחוק, בשל יחסי המרות ששררו ביניהם. בבדיקה שביצעה המשטרה התברר שהמכתב מזויף.

לדברי חוקר השחיתות ד"ר דורון נבות מהחוג למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, אין ספק שאנחנו עדים לתופעה חדשה. "כמות המקרים והנסיבות מצביעות על כך שמתחולל שינוי בתרבות השלטונית", הוא אומר. "הגל הזה הוא תולדה של שינוי באופיו של המאבק למען טוהר המידות בשירות הציבורי, ובכלל זה שינוי בהגדרה מהו טוהר מידות בשירות הציבורי".

לדברי נבות, הדבר קשור גם לחולשתם של היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין ושל מבקר המדינה יוסף שפירא. "וינשטיין הוא אחד היועצים המשפטיים הגרועים ביותר שהיו כאן. המדיניות שהוא מיישם ביחס למאבק בשחיתות השלטונית היא מדיניות נרפית, הססנית ונוחה מאוד לפוליטיקאים בכירים, כפי שבא לידי ביטוי בהחלטה לא להעמיד לדין את אביגדור ליברמן. שפירא נאבק בבעיות שאינן קשורות במישרין לטוהר המידות של נבחרי הציבור. עקב זאת נוצר חוסר אמון כלפי יכולתה של המערכת לטפל בבעיות של טוהר מידות. זה מעודד גורמים שונים בתוך המערכות השלטוניות, כולל גורמים מתוך ועדות מינויים, להדליף חומר לתקשורת על מועמדים לא ראויים. ההדלפות האלה מסמנות למועמדים לא ראויים שמוטב להם לשקול היטב את המשך תהליך מועמדותם. לשמחתי, ההתפטרויות והעזיבות הן עדות לכך שלא אבדה הבושה ולא הכל אבוד".

מועמדים לתפקידים בכירים שפרשו מהמרוץ בשנים האחרונות

בשנים האחרונות נהפכה ועדת טירקל למינוי בכירים בשירות הציבורי לגורם משמעותי במינויים של רמטכ"ל, נגיד בנק ישראל ותפקידים בכירים אחרים. מלבד השופט בדימוס יצחק טירקל, בוועדה חברים שר האוצר לשעבר משה נסים, ח"כ לשעבר גילה פינקלשטיין ונציב שירות המדינה לשעבר, משה דיין. לאחר שהוועדה מקבלת מראש הממשלה או מהשר הממונה את שמו של המועמד, היא שולחת לו טופס שבו הוא נדרש לענות על שורה ארוכה של שאלות הנוגעות לקורות חייו, ובכלל זה חקירות פליליות והליכים משמעתיים שנגעו אליו. הוועדה רשאית לפנות ליועץ המשפטי לממשלה לשם בירורים נוספים.

לדברי נסים, הוועדה מקבלת מכתבים לגבי כל מועמד, שבהם טענות בנוגע לעברו. "אנחנו מייחסים חשיבות רבה לטענות שאנחנו מקבלים, אנחנו לא זורקים אותן לסל", הוא אומר. "על השאלון של המועמד אנחנו עוברים ביסודיות. פרנקל, לדוגמה, לא ציין את מה שקרה בהונג קונג. לאחר מכן, הוא נימק זאת בכך שהעניין הסתיים והיועץ המשפטי של הונג קונג אפילו התנצל".

דווקא מקרה זה ממחיש את החולשה בעבודת הוועדה: חבריה שמעו על התקרית בהונג קונג רק לאחר פנייה של פרשן "הארץ" אמיר אורן, שחשף את המקרה. למעשה, אורן העלה מחדש פרסום מ-2006, והחשיפה עסקה בשאלת הדיווח לוועדת טירקל. חברי הוועדה היו יכולים לדעת בעצמם על התקרית, אם אחר מהם או מישהו מטעמם היה סורק בקפידה את תיק העיתונות של פרנקל. "אלמלא הפנייה של אורן לוועדה, אני לא יודע איך היינו מגיעים לזה", מודה נסים.

השר סילבן שלום - פרש מהמרוץ לנשיאות עקב טענה של עובדת כי ביצע בה מעשה מגונהצילום: אוליבייה פיטוסי

ואולם מחול השדים לא נפסק שם: לאחר פרישת פרנקל מהמרוץ הגיע לוועדה שמו של ליידרמן, אך הוא החליט לפרוש יום לאחר מכן. "פתאום הודיעו לנו שהוא מסיר את המועמדות, עוד לפני שנגענו בחומר שהגיע אלינו לגביו", משחזר נסים. "ראינו בסך הכל מכתב אחד, שבו מישהו הציע לנו לברר למה הוא עזב כל כך מהר את אחד מתפקידיו הקודמים".

את הכיוון החדש שאליו נושבת הרוח זיהה גם עו"ד אלדד יניב. מי שהיה אחד הסמלים המובהקים של תרבות ההון־שלטון, ועבד אצל אהוד ברק, בנימין בן אליעזר ומשפחת עופר ו"חזר בתשובה", הוא כיום פעיל חברתי. בהתאם לשינוי שעבר, יניב חושף כיום פרטים על הנעשה מאחורי הקלעים בזירה העסקית והפוליטית, וכתב למשל על הקשרים המפוקפקים של בן אליעזר עם בעלי הון ועל רכישת הבית היקר על חוף הים ביפו, דברים שנמצאים כיום בחקירת משטרה.

"בתקופה האחרונה אנשים הבינו משהו בכל הנוגע לאנשי ציבור: כבר אין שאלה של פלילי או לא פלילי", אומר יניב. "כשזו השאלה, הבכירים חוגגים: יש להם עורכי דין, יחצ"נים, לוביסטים, הם תמיד יודעים איך לקבור את הדברים בחקירות משטרה. מבקר המדינה חלש, והיועץ המשפטי לממשלה סוגר תיקים. לתוך הוואקום הזה נכנסים הציבור, התקשורת והרשתות החברתיות. זמן רב אמרנו - למה אנחנו לא כמו בבריטניה, שם הציבור אומר שיש דברים שפשוט לא עושים. זה בדיוק מה שקורה. החקירה של בן אליעזר, לדוגמה, כבר לא מעניינת את הציבור. ברגע ששמעו שיש לו 600 אלף דולר במזומן בכספת סודית, נגמר הסיפור. תודה ושלום".

גם ד"ר מאיר גלבוע, לשעבר בכיר באגף החקירות במשטרה ויועץ מבקר המדינה לענייני שחיתות, רואה בחיוב את גל הפרישות האחרון. "אם זה יביא לכך שאנשים יירתעו מלהגיש מועמדות בגלל שלדים בארון - כמעט דיינו", הוא אומר. "אם לאדם יש שלדים בארגון, הוא לא צריך להגיע לרמות גבוהות במגזר הציבורי, קל וחומר במשטרת ישראל. אני לא טהרן קיצוני. יש דברים קטנים, כמו זיכוי מחמת הספק על עבירות קטנות יחסית, שאדם יכול להמשיך אתם הלאה. לא צריך לדרוש שלמות, אבל רמה גבוהה של יושר וטוהר מידות צריך בהחלט לדרוש".

אין ספק כי למעורבות הציבורית, שגברה בעקבות המחאה החברתית, יש השלכות חיוביות על כללי המינהל התקין הנדרשים מנבחרי ציבור. ואולם לכוח הציבורי יש צד נוסף: הוא מעורר חשש שאנשים יוקעו בפומבי עוד לפני שנשפטו והורשעו, או שעבירות קלות יחסית ייצאו מפרופורציה.

לרשתות החברתיות יש יתרון משמעותי שבמאזן הכולל מועיל לציבור: התעוזה שיש לגולשים לפרסם מידע שעיתונאים לא היה מעזים לפרסם מחשש לתביעות דיבה. "לעתים קרובות אני רואה שמי שמדבר ברשת שוכח שהוא בכיכר העיר ושכולם יכולים לקרוא את הסטטוס שלו, לא רק שני חברים שלהם הוא סיפר את המידע בסודי סודות", אומר ד"ר גלעד רביד, חוקר מדיה חדשה מאוניברסיטת בן גוריון. "מנגד, חלק מהדברים שעולים בגלי השמועות האלה מסייעים לשמור על טוהר המידות ולחשוף גילויים חדשים. יש בכך אמנם הרבה סכנות, אבל זה יוצר סביבה חדשה ומאתגרת לאנשי הציבור".

פרופ' יעקב פרנקל - פרש מהמרוץ לתפקיד נגיד בנק ישראל ביולי 2013צילום: בלומברג

"נחקרת? אתה כבר אשם"

המרוץ לנשיאות, שהתקיים בקיץ האחרון, הוא אחת מנקודות הציון החשובות בתהליך הנוכחי. בין הדברים שנחשפו: חמשת כרטיסי מועדון הקזינו בלונדון שבהם מחזיק בן אליעזר, שבתגובה לחשיפת "עובדה", טען שהוא נוהג לאכול בלונדון עם קרובי משפחתו; 270 אלף שקל ששילם מאיר שטרית לעוזרת הבית, כפי שנחשף בערוץ 10, שמיד לאחריו התברר ששולמו כדי להשתיק תלונה על הטרדה מינית לכאורה; שלוש הדירות של דליה איציק, כפי שחשף אלדד יניב יומיים לפני הבחירות, חשיפה שהובילה את שאר המועמדים לפרסם כמה דירות ורכוש אחר יש בבעלותם.

הפרסום של יניב בפייסבוק הגיע על רקע דרמה שהתחוללה יומיים קודם, כאשר המשטרה הודיעה על חקירה נגד בן אליעזר בנוגע לכסף שבאמצעותו רכש את דירתו ביפו - שהגיע לכאורה מהמיליארדר אברהם נניקשווילי. יום לאחר מכן הודיע בן אליעזר על פרישתו מהמרוץ. כמה שבועות לפני כן פרש סילבן שלום, שאמנם לא הכריז באופן רשמי על מועמדות לתפקיד, אבל נחשב למועמד בעל הסיכויים הגבוהים ביותר לנצח, לאחר שבמארס הגיעה לרשויות תלונה שלפיה בעבר ביצע שלום מעשה מגונה בעובדת בחדר בית מלון כאשר היה שר המדע, מקרה שעליו חלה התיישנות. המשטרה החלה בבדיקה, וניסתה להגיע לנשים אחרות עם תלונות דומות, אולם אלה סירבו להגיש תלונה רשמית. בשל כך הבדיקה הסתיימה בלא כלום (שלום הכחיש את הטענות), אך נתניהו הסיר את תמיכתו בשלום וזה החליט לפרוש מן המרוץ.

אהוד אולמרט בבית המשפטצילום: יותם רונן

לדברי יועץ אסטרטגי בכיר, קשה להבין כיצד בן אליעזר בכלל התמודד. "זה בן אדם שהיה יכול לפרוש בכבוד מהפוליטיקה, וכל הסיפורים האלה לא היו יוצאים לעולם". יועץ אחר, המכיר את בן אליעזר מקרוב, מוסיף: "לפני שנחשף הסיפור על הקזינו הוא התייעץ עם מישהו ושאל מה כדאי לו לעשות. הוא אמר: 'עורכים תחקיר על זה שאכלתי עם המשפחה שלי בלונדון, אני לא מבין מה רוצים ממני'. הוא מספר את הסיפור הזה ובכלל לא מזכיר את עניין הקזינו, מה שממחיש את רמת ההכחשה שבה הוא היה".

מנגד, מקורבים לבן אליעזר מסבירים שפרישתו נבעה מצירוף נסיבות ייחודי. "הוא הוזמן לחקירת משטרה ארבעה ימים לפני הבחירות, לא היה לו שום סיכוי. מבחינת הציבור, נחקרת - אתה כבר אשם. היה ברור גם שהח"כים לא יתמכו בו כשיש מעליו כזו עננה. מצד שני, התרגום המיידי של פרישה הוא 'אני מודה באשמה'. בינתיים עברה חצי שנה, אי אפשר לדעת איך זה ייגמר".

המקרה של שלום היה מורכב יותר. מצד אחד, בדיקה משטרתית ניקתה אותו, על פניו. מצד שני, מבחינה ציבורית עדיין נותרה עננה מעל ראשו, במיוחד לאחר פרסומים על נשים שהמשטרה לא הצליחה לשכנע אותן להתלונן. כך אפשר היה לפרש את פרישתו גם כניסיון למנוע מתיבות פנדורה ישנות להיפתח. לדברי יועץ תקשורת בכיר, "הנזק האמיתי שנגרם לסילבן הוא לא בהווה, אלא בעתיד. בטווח הקצר הוא הרוויח את השם והמשפחה שלו, שזה הרבה. אבל בשנים הקרובות הוא לא יוכל להתמודד על תפקיד בכיר. אם הוא היה נבחר לנשיאות, סביר להניח שהמתלוננות היו מתגלות". בסביבת שלום דוחים את הדברים: "הוא הכחיש את כל מה שיוחס לו. הפרישה נבעה רק מחוסר התמיכה של נתניהו, ולא קשורה בכלל לטענות שהועלו".

יואב גלנט - סיבת הפרישה: גילויים לגבי עבירות בנייה בביתו במושב עמיקםצילום: מוטי מילרוד

הדוגמה של שלום ממחישה את מה שבכירים רבים חוששים ממנו: טענות מהעבר הנוגעות לתחום עבירות המין. רבים סבורים שטענות כאלה נתפשות בציבור כחמורות יותר מטענות על שחיתות הקשורה לענייני כספים או מינויים. לפחות שני אנשי ציבור מרכזיים פרשו מהזירה הציבורית לאחר שהואשמו (ולאחר מכן הורשעו) בעבירות מין: יצחק מרדכי ומשה קצב. שר המשפטים לשעבר חיים רמון, שהורשע במעשה מגונה, יכול היה להמשיך בקריירה הפוליטית גם אחרי ההרשעה, שלא היה בה קלון, אך העדיף לפרוש.

שלושת המקרים, אבל במיוחד המקרה של קצב, הגבירו מאוד את המודעות הציבורית לסוגיית עבירות המין, דבר שמשפיע על השיח הציבורי עד היום. "הרבה פוליטיקאים ואנשי ציבור שפורשים כיום עושים זאת על רקע מיני, ובלי שהדברים בכלל מגיעים לבית המשפט", אומר בכיר במגזר הציבורי. "בתחום הזה יש סוג של דפוס: אחרי תלונה אחת בדרך כלל מגיעות עוד".

את זה למד על בשרו ניצב בדימוס אורי בר־לב, שהיה המועמד המוביל לתפקיד המפכ"ל בסבב המינויים הקודם. בשלהי 2010, במהלך המרוץ, התלוננה א' - שמאוחר יותר התברר ששמה אורלי אינס - כי בר־לב הטריד אותה מינית. הסערה הציבורית נמשכה כמה שבועות, ובסופו של דבר הודיע בר־לב על פרישה מהמרוץ ולאחר מכן גם מהמשטרה. כמה חודשים לאחר מכן החליט היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק נגדו, לאחר שבר־לב התנצל בפני אינס ולקח אחריות על מעשיו. בהודעת הפרקליטות נאמר כי נאספו מספיק ראיות כדי להוכיח את העבירה שביצע בר־לב, שתומכות באמינות גרסתה של אינס.

ניסו שחםצילום: אמיל סלמן

"לא היתה לו ברירה אלא לפרוש", אומר אדם שהיה עד להתרחשות. "עם אינס הוא עוד היה יכול להסתדר, אבל אז יצא איזה סיפור על עוד מקרה שהוא היה מעורב בו והעסק התחיל להסתעף. ברגע שזה נהיה יותר מאחת, הוא הבין שמתחיל נגדו גל שאין לו איך להתמודד אתו".

לדברי עו"ד אירית באומהורן, בכירה לשעבר בפרקליטות שייצגה את בר־לב, "בסופו של דבר גם הפרקליטות סברה כי לא היה במעשיו כל היבט פלילי וסגרה את התיק נגדו. לכל היותר היה כאן עניין אתי או אסתטי".

בכל הנוגע לעבירות מין, חל שינוי משמעותי בשיח הציבורי: אמירות גסות, נגיעות לא במקומן, שנחשבו בעבר למקובלים, הן כיום מעשים שלא ייעשו. עם זאת, גם בעידן הנוכחי, שהוא לכאורה פתוח יותר, לא קל לחשוף שלדים בארון בתחום הרגיש הזה. "מודעות מוגברת יש, אך האם זה מוביל לשינוי? זו שאלה טובה. מתברר שלא ממש", אומרת ד"ר צביה זליגמן, מנהלת מרכז לטם לטיפול בטראומה מינית בבית החולים איכילוב. 
"נכון, כיום יודעים שפגיעה מינית היא תופעה שכיחה, נשים יודעות מהי הטרדה מינית ומה אסור לעשות להן. נכון, בעבר בעלי הכוח היו יכולים לעשות מה שהם רוצים, היום קצת יותר קשה להם. עם זאת, לא מדובר בשינוי אמיתי ועמוק, אלא בשינוי למראית עין. החוק למניעת הטרדה מינית בעבודה והניסיון המוסדי ליישם אותו במוסדות ציבוריים מעודד נשים להתלונן, אבל לאחר מכן מפקיר אותן לגורלן. 
הן לא זוכות להגנה ממשית בהליך המשפטי ולא במקומות העבודה. כשהן מתלוננות, הן עוברות אונס שני, הן נהפכות לנאשמות - אומרים עליהן שהן מניפולטיביות, לא אמינות, אשמות במה שקרה. התגובות בעיתונות וברשתות החברתיות תומכות בהתחלה, אך המצב מתהפך, והנאשם נהפך לקורבן. למרות החוק והמודעות, נשים שנפגעות נוכחות לגלות שאם יתלוננו יעברו מסכת התעללות חמורה יותר. כך השינוי החשוב הזה מבטיח את ההשתקה".

ליאו ליידרמן
ליאו ליידרמןצילום: דודו בכר

בכיר אחר שפרש על רקע טענות להטרדה מינית הוא אלוף במיל' אורי שגיא. בסוף 2012 ביקש שגיא להתמודד בפריימריס של מפלגת העבודה, בעת שבראשות המפלגה עמדה שלי יחימוביץ'. סביר להניח ששגיא היה מגיע למקום גבוה ברשימה והיה יכול להיות היום אחד מהח"כים הבולטים של המפלגה, אלא שהוא פרש באופן מפתיע לאחר שד', בכירה בעולם העסקים הישראלי, פנתה ליחימוביץ' וטענה שב–1973 שגיא ביצע כלפיה "מעשים לא ראויים", כאשר שירתו יחד בצה"ל. בעקבות זאת זימנה יחימוביץ' את שגיא לשיחה ומיד לאחר מכן הוא הודיע על פרישה. באותה עת שגיא טען שהטענות כוזבות, אבל הוא פורש כדי שלא לפגוע בבני משפחתו. רבים טענו כי לא היה בכך צורך, משום שהאשה לא חשפה את המעשה במשך השנים שבהן כיהן שגיא בתפקידים בכירים בצה"ל, לא התלוננה במשטרה, ועל המעשה חלה התיישנות.

באחרונה התבררו פרטים מהותיים יותר בנוגע לנסיבות הפרישה. בראיון שהעניק שגיא ל"הארץ" לפני שלושה שבועות הוא הכחיש שוב את פרטי המקרה. "זאת היתה רכילות שקרית והטחת רפש לא מבוססת", אמר שגיא. "יחימוביץ' כנראה שמחה להיפטר ממני". בתגובה טענה יחימוביץ' את נסיבות המקרה לא רק בעיתון, אלא גם בחשבון הפייסבוק שלה. לדברי יחימוביץ', אשת העסקים סיפרה לה ששגיא תקף אותה, נבדקה בפוליגרף ולטענתה יצאה דוברת אמת. "היא אמרה כי מעולם לא התלוננה במשטרה, משום שזו היתה תקופה שונה, שבה הקורבנות פחדו והתביישו", כתבה יחימוביץ', "זימנתי את שגיא לפגישה... המשפט הראשון שיצא מפיו היה: 'ואם אסיר את המועמדות לפריימריס, היא לא תתראיין על הפרשה?'... שגיא לא ניסה, אף לא במשפט אחד, להכחיש את סיפורה. הוא התעניין אך ורק כיצד אפשר למזער את הנזק התקשורתי שיגרם לו".

משה קצבצילום: אילן אסייג

שגיא מסר בתגובה, כי התנהלותה של שלי יחימוביץ' בפרשה הייתה ועודנה חסרת אחריות והיא משקרת במצח נחושה. הכחשתי את הטענות שהציגה בפני כבר בפגישתנו ובאופן עקבי מאז. בבדיקת פוליגרף נקבע באופן חד משמעי שאני דובר אמת". לתגובותו המלאה של שגיא, לחצו כאן. 

פרישה כמוה כהודאה

מנקודת ראותם של הבכירים, בשלב מסוים צריך לקבל החלטה: לפרוש או להישאר ולהתמודד עם האשמות ציבוריות. לדברי נצ"מ בדימוס אבי דוידוביץ', קרימינולוג ולשעבר סגן ראש יאחב"ל, הנחקר מתמודד עם ההתלבטות הזו כבר בחדר החקירות. "מיד בהתחלה הנחקר בוחר טקטיקה מסוימת", הוא מסביר, "לשמור על זכות השתיקה, להודות או לא להודות, להחזיר או לא להחזיר את הכסף. בתוך מכלול השיקולים האלה, שנעשים לאחר ייעוץ מעמיק ובחינת האינטרסים שלו באופן קר ומחושב, נכנס גם עניין הפרישה מהתפקיד או מהמרוץ - האם היא תיטיב עמו, או רק תחזק את התחושה הציבורית שיש דברים בגו? אין כאן עניין של חרטה או חשבון נפש. לכל היותר, אפשר לשמוע הצדקות שנועדו לנטרל את המצפון, למשל 'הכסף שגנבתי ממילא הגיע לי', או שזו היתה הנורמה שלפיה פעלו כולם".

צילום: אייל טואג

ההחלטה קשורה גם למידת החוסן האישי של הבכיר. פריינטי, למשל, טען בשבוע שעבר בפני כתבי משטרה ש"אין לי עור של פיל. אני איש רגיש מאוד, אין לי את האופי הזה ולכן החלטתי לפרוש....עם השלדים שיש לי, יכולתי להיות מפכ"ל".

לדברי ראובן כץ, מאמן אישי שעובד עם פוליטיקאים, אחד המרכיבים המשמעותיים בהחלטה אם לפרוש נוגע לבני המשפחה ולסביבה הקרובה. "ברמה הרציונלית האנשים האלה פחות מודעים לבעיה שיש להם עם הסביבה המיידית. הם בדרך כלל מדברים על התדמית הציבורית, מה שכותבים עליהם בעיתון. אבל כשמדברים אתם לעומק, מבינים שיש בעיה בסביבה הקרובה. מהניסיון שלי, יש פער גדול בין ההצהרות הפומביות, על אחדות אצל המשפחה והמקורבים, לבין מה שקורה באמת. היו מקרים שבהם דיברתי עם בכיר בנוכחות המשפחה שלו, האשה היתה אומרת דברים מסוימים, אבל אחר כך, כשהייתי אתה בארבע עיניים, היא אמרה לי דברים אחרים, על מה שהיא פוחדת להגיד לו - סימני שאלה שיש לה, ספקות, חרדות ותחושות רעות".

אחת הדוגמאות הבולטות לאיש ציבור שהחליט לא לפרוש אלא להיאחז בתפקיד הוא נשיא המדינה לשעבר משה קצב. "זה בהחלט מקרה חריג", אומר רונן צור, שהיה יועץ התקשורת של קצב בעת שהתחוללה הפרשה. "גם היום, כשהוא בכלא, הוא ממשיך להגיד שלא עשה את המיוחס לו. הוא סירב לפרוש כי אמר שפרישה כמוה כהודאה, אף שידע את הסיכון ומה המחיר שהוא עלול לשלם".

יהודה ויינשטייןצילום: ניר קידר

"קצב היה צריך לפרוש זמן קצר לאחר שהחלה החקירה המשטרתית נגדו, ולו כדי שמוסד הנשיאות לא ייפגע", אומרת באומהורן, שהיתה חברה בצוות הפרקליטות שליווה את הפרשה. "בחוכמה שבדיעבד, ייתכן שאילו היה פורש, התיק נגדו לא היה תופח לממדים שאליהם הגיע בסופו של דבר".

מורשע נוסף שסירב לפרוש הוא אהוד אולמרט, שבאחרונה נידון לשש שנות מאסר בגין עבירת שוחד בפרשת הולילנד (הרשעה שעליה הוא מערער). קצרה היריעה מלפרט את כל הפרשות שנקשרו בשמו מאז התמודד בבחירות לראשות הממשלה ב-2006 ועד היום. חלקן לא הבשילו לכדי כתב אישום (כרמיה ובנק לאומי), בחלקן הוא הורשע, בחלקן הוא זוכה אך כעת עניינו נידון מחדש (טלנסקי ומעטפות הכסף), ובחלקן הוא זוכה (ראשונטורס). סביר להניח שאם היינו חוזרים במנהרת הזמן למערכת הבחירות של 2006, ואולמרט היה פורש מהמרוץ לראשות הממשלה בעקבות פרסום פרשות כרמיה ובנק לאומי, הוא היה נמצא כיום במקום אחר לגמרי. אלא שאולמרט פרש מתפקידו כראש ממשלה ביולי 2008, רק לאחר שמשה טלנסקי חשף בעדותו המוקדמת בבית המשפט שהעביר לאולמרט מעטפות מזומנים. אהוד ברק, אז יו"ר מפלגת העבודה, היה זה שדרש את התפטרותו של אולמרט.

מנשה ארביבצילום: תומר אפלבאום

"זו היתה בהחלט נקודת ציון", אומר יניב. "אז נקבע שהציבור פשוט לא מסכים שראש הממשלה יקבל מעטפות עם מזומנים ביד. זה לא עובר. עכשיו, שאולמרט ילך להתנהל עם זה במישור הפלילי". מנגד, בסביבת אולמרט סבורים שהוא בהחלט לא היה צריך לפרוש ב-2006, ומציינים שהרדיפה אחריו המשיכה גם לאחר שפרש. "מבחינתו של אולמרט, אין לו שלדים בארון", אומר גורם בסביבתו. "גורמים פוליטיים למיניהם, גם מהימין הקיצוני, החליטו לרדוף אותו. הוא פשוט לא רצה להיכנע להם. הוא לא חשב - יש עלי משהו, אבל לא יתפסו אותו. הוא חי באמונה שאין נגדו שום דבר, ומנסים להטיל עליו רפש. מדברים על ניראות ציבורית? מי קובע דבר כזה? עניין המעטפות הוא טכני בלבד".

גל הפרישות הנוכחי מעלה גם את השאלה הבלתי נמנעת מה יהיה מכאן והלאה. סביר להניח שנראה עוד לא מעט פרישות, אולם השאלה החשובה היא איך ייראה תהליך חשיפת המידע בעת מרוץ לתפקיד בכיר - רווי הדלפות והאשמות, או שיכלול בדיקה מעמיקה ומסודרת. יש הטוענים שכדאי לאמץ את המודל האמריקאי - שם מועמדים לתפקידים בכירים עוברים שימוע מקיף שבו הם נשאלים במשך שעות ארוכות על עברם ועל השקפותיהם בנושאים שונים.

רעיון השימוע הציבורי נבדק בסקר ראשוני שנערך באחרונה על ידי פורום משפט וחברה של המרכז האקדמי שערי משפט. לפי ממצאי הסקר, רוב הציבור (55%), אינו מרוצה מהדרך שבה נעשים כיום מינויי בכירים. באופן מפתיע, הרוב תומך בעריכת שימוע על ידי ועדות של הכנסת (67%), לעומת הליך מינוי שבו מועמדים ייבחרו על ידי בית המשפט ולא על ידי פוליטיקאים (44%).

לדברי פרופ' אברהם דיסקין, ראש התוכנית ללימודי מינהל במרכז, עמדות אלה נובעות מירידת האמון של הציבור בבית המשפט, אבל מעידות גם על מגמה אחרת. "הציבור רואה בחיוב את הליך השימוע", הוא אומר, "אבל מה שמעניין יותר הוא שאנשים רוצים ייצוג בתהליכי המינוי של בכירים, כי הם לא באמת סומכים על הגורם הממנה. הם רוצים איזשהו איזון פוליטי, שיהיה ח"כ תקיף שיידע לעמוד ולשאול שאלות וגם שהתהליך יהיה שקוף, ודברים לא ייסגרו בחדרי חדרים. בכנסת הדברים שקופים יותר בזכות השידורים הישירים מהוועדות. רואים את זה כאשר קורה משהו חשוב בוועדות האלה, והדברים מיד רצים בפייסבוק".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker