מה ימנע מהילדים שלכם לעבור לברלין?

הממשלה לא עושה כלום בשוק העבודה - כי למה לתקן מה שאינו מקולקל. אבל זוהי אשליה

סמי פרץ
סמי פרץ

במקריות סמלית שוב התלקחה כאן במהלך החגים מחאת יוקר המחיה. ומדוע שלא תתלקח? אנשים נוסעים לחו"ל, משווים מחירים ויודעים שלא קרה כאן שום דבר משמעותי מאז המחאה לפני שלוש שנים, אז מה הפלא שהיא מתלקחת? ומה הפלא שמתפתח כאן שיח של "בוא נעבור לברלין" - והשיח המשלים שלו מצד הפוליטיקאים: "אפשר להבין את הצעירים שנוסעים לברלין, אבל הבחירה לחיות בישראל אינה יכולה להיקבע לפי מחיר המילקי".

מחאת קיץ 2011 חשפה את חוסר הביטחון הכלכלי של צעירים ומשפחות בישראל בשל יוקר המחיה ביחס לרמת ההכנסה והיציבות התעסוקתית שלנו. המלחמה בקיץ 2014 חשפה את חוסר הביטחון שלנו ביכולת לקיים כאן חיים שלווים, ללא טילים ואזעקות. היא בוודאי חשפה את הקושי של יישובי הדרום ושל אוכולוסיות מסוימות, כמו בעלי עסקים קטנים, עובדים זמניים למיניהם וחקלאים שנאלצו לספוג הפסדים כבדים. החיים הבלתי יציבים כאן, כלכלית וביטחונית, מייצרים שיח ער למדי בשאלת כדאיות החיים כאן. השיח הזה מתפתח ככל שנשמטות פיסות קרקע יציבות תחת רגליהם של הישראלים.

כשראש הממשלה בנימין נתניהו מדבר מבוקר עד לילה על ביטחון, הוא מכוון רק לצד אחד של המשוואה: למציאות הביטחונית מול שכנינו. מהצהרותיו נעדרת התייחסות לביטחון כלכלי במשמעותו הרחבה: נגישות לשירותים חברתיים בסיסיים, יוקר המחיה, קורת גג בהישג יד ומעל הכל - ביטחון תעסוקתי. נתניהו לא עוסק בשאלות של יציבות תעסוקתית, כי יש שני נתונים חיוביים מהשנים האחרונות שמסנוורים אותו, את משרד האוצר ואת קובעי המדיניות הכלכלית: הירידה בשיעור האבטלה והעלייה בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה.

הפצצה של שלי יחימוביץ'צילום: אורן נחשון

אבל הנתונים האלה מתעתעים. אם בוחנים מגמות אחרות, כמו ההתפתחות האטית של השכר במשק והירידה החדה ביציבות התעסוקתית, אנחנו מקבלים משק שבו האריזה נראית יפה, אבל התוכן רעוע וטומן בחובו פוטנציאל למשבר חברתי עתידי. ואז השיח על מעבר לברלין ייראה קשה הרבה יותר.

מרכז המידע והמחקר של הכנסת בדק באחרונה, על פי בקשתה של ח"כ שלי יחימוביץ', את מבנה שוק העבודה בישראל בהשוואה למודל הסקנדינבי. מראש הלכו שם החוקרים, תמיר אגמון ואיתמר מילרד, להשוואה עם המדינות שבהן שוק העבודה נחשב למשוכלל ואולי למוצלח בעולם. מי שעוקב אחר המודל הנורדי אינו מופתע מתוצאות הניתוח.

המודל הנורדי המכונה פלקסקיוריטי (Flexicurity) מבוסס על שלושה מרכיבים עיקריים: גמישות ניהולית שמאפשרת לגייס ולפטר עובדים בקלות, דמי אבטלה גבוהים לתקופה ממושכת ומדיניות אקטיבית בשוק העבודה, שמבוססת על השקעה אדירה בהכשרה מקצועית לאורך כל מסלול הקריירה. המודל הזה מאפשר לחברות עסקיות וגם למשרדי ממשלה להתנהל באופן יעיל, להעסיק את כמות האדם הנדרשת, לא להסס כל כך בקליטת עובדים חדשים (ולחשוש שמא זוהי חתונה קתולית) וגם לא להסס לפטרם.

ואולם לא מדובר בג'ונגל תעסוקתי כלל וכלל. הצד המשלים הוא לספק לעובדים רשתות הגנה חברתיות חזקות במיוחד בדמות דמי אבטלה גבוהים והכשרה מקצועית שמאפשרת להם לחזור במהירות לשוק העבודה. הנוסחה הזאת הפכה את המגזר העסקי בסקנדינביה לתחרותי במיוחד ואת החיים שם לבעלי רמת שוויון גבוהה בהשוואה בינלאומית.

למרות המודל הגמיש, במדינות הנורדיות יש שיעור התאגדות גבוה מאוד של עובדים וגם שיעור גבוה של עובדים שפועלים על פי הסכם קיבוצי. אם אצלנו היעד העיקרי של איגוד עובדים הוא לדאוג לקביעות, במדינות הסקנדינביות פונקציית המטרה היא שונה, ונועדה לבסס מודל שתומך בכלכלה תחרותית וברשתות הגנה חזקות, שמעניקות הזדמנויות שוות והגנה לכל.

"הממשלה בוחרת במקל 
אבל לא בגזר"

העובדים המאוגדים

כותבי הניתוח (שנכתב תחת פיקוחו של עמי צדיק, מנהל המחלקה לפיקוח תקציבי) קובעים ששוק העבודה הישראלי מאופיין ברמת גמישות גבוהה יחסית, בעוד רשת הביטחון וההוצאה של הממשלה להכשרה מקצועית הן נמוכות. הם מתארים את התהליך שעבר המשק הישראלי בשני העשורים האחרונים במעבר ממשק סוציאליסטי לקפיטליסטי כתהליך שבו רמת הגמישות הלכה וגדלה ושיעור העובדים המאוגדים הלך וירד. בתחילת שנות ה–80 שיעור העובדים המאוגדים בישראל היה כ–80%, וב–2006 הוא היה כ–33% - הירידה התלולה ביותר בקרב המדינות המפותחות. כיום השיעור הוא 25% בלבד, לעומת שיעורי התאגדות של 67%–69% בדנמרק, בפינלנד ובשוודיה. שיעור ההתאגדות הממוצע במדינות OECD הוא 17% בלבד. בישראל ההתאגדות קיימת בעיקר במגזר הציבורי ובחלקים מסוימים של המגזר העסקי, כמו הבנקים, בזק, התעשייה הכימית, ובאחרונה גם בשוק הביטוח והסלולר. אגב, אחת הסיבות להתעוררות מסוימת בהתאגדות עובדים בשנים האחרונות היא התפתחות של תחרות בתחום של ארגון כוח לעובדים מול המונופול של ההסתדרות, אבל לא רק.

גם רפורמות כלכליות (כפי שראינו בסלולר) מאיצות התאגדות, בשל חשש של העובדים שהם ישלמו את מחירן. הם כנראה כבר למדו שבמגזר הציבורי מצליחים לאורך זמן להימנע מרפורמות רק בזכות התאגדות ואיומי שביתה (ע"ע חברת החשמל, שבה לא מצליחה הממשלה להוביל רפורמה כבר עשור שלם).

כותבי המסמך לא הקדישו יותר מדי מקום לדיפרנציאציה הרבה בין המגזר הציבורי לפרטי בישראל בסוגיית הביטחון התעסוקתי. הם ציינו כמובן שבמגזר הציבורי הגמישות הניהולית נמוכה ואילו בפרטי היא גבוהה, אבל לא ניתחו את המשמעויות של הבדלים כה דרמטיים על אי השוויון במשק. ייתכן שהסיבה לכך היא שמזמינת הניתוח היא ח"כ יחימוביץ', שעניינה בדו"ח כזה הוא בעיקר כדי להגביר את מגמת ההתאגדות והדאגה לרשתות חברתיות חזקות, ולאו דווקא בהחלשת עוצמתם של הוועדים החזקים והגדולים במשק.

"הדו"ח אקטואלי בימים אלה במיוחד", אומרת ח"כ יחימוביץ'. "בעוד הפרשנות של הפלקסקיוריטי בסקנדינביה היא מתן רשת ביטחון חזקה שהופכת את הפיטורים לאירוע טראומטי פחות בחייו של העובד ומאפשרת גמישות תעסוקתית, אצלנו בוחרת הממשלה במקל, אבל לא בגזר: העברת עובדים למשרות קבלן רעועות, אבל בו בזמן גם פגיעה בבטן הרכה של עובדים צעירים, הסובלים מחוסר ביטחון תעסוקתי ומהכנסה נמוכה. זאת, באמצעות ביטול עבודות מועדפות והקשחת הקריטריונים לדמי אבטלה - בדיוק ההפך מפלקסקיוריטי".

יחימוביץ' צודקת. התהליך שעבר המשק הישראלי מאז שנות ה–80 הוא בפירוש של החלשת רשתות ההגנה החברתיות, וזה מוצא אותנו כיום במצב שבו מרבית העובדים במשק אינם מוגנים וחשופים לערעור מיידי במצבם התעסוקתי והכלכלי. קחו, למשל, את דמי האבטלה. אנחנו מרבים להשתבח באבטלה נמוכה, ודאי בהשוואות בינלאומית, אך מה קורה כאשר נגזר עלינו להיות מובטלים כאן? על פי הניתוח, בישראל דמי האבטלה משולמים לתקופה של שבעה חודשים בלבד, לעומת 24 חודשים בדנמרק, 23 בפינלנד, 14 בשוודיה ו–17 במדינות OECD.

לכאורה, דמי אבטלה לתקופה קצרה הם תמריץ טוב לחפש עבודה ולחזור במהירות לשוק העבודה (זה אולי מסביר חלקית את שיעור האבטלה הנמוך בישראל), ואולם לחזרה לשוק העבודה יש עוד היבטים. למשל, סוגיית ההשקעה הממשלתית בהכשרה מקצועית או מה שמכונה "מדיניות פעילה בשוק העבודה". כשבוחנים את ההשקעה הממשלתית בישראל בתחום הזה בהשוואה למדינות סקנדינביה, מקבלים תוצאות עגומות במיוחד. שיעור ההשקעה בישראל מהתוצר הוא 0.15% בלבד, לעומת 1.91% בדנמרק, 1.14% בשוודיה, 1.04% בפינלנד ו–0.66% במדינות OECD.

את הנתונים האלה צריכים ללמוד במשרדי האוצר, ראש הממשלה, הכלכלה והחינוך. כמה משרי הממשלה מיהרו השבוע להתייחס למחירי המילקי כאן ובברלין, כי זוהי השריפה התורנית שמוציאה מהם את ההכאה התורנית על חטא. אבל אם הם באמת מעוניינים למנוע הגירה של צעירים מתוסכלים מישראל, מוטב שילמדו את המבנה הבעייתי של שוק העבודה המקומי שעלול לפלוט מכאן רבים וטובים.

רשתות הגנה חברתיות הן צו השעה למי שרוצה לייצר כאן אופק לצעירים וגם רוצה לצמצם את אי השוויון שהפך את ישראל לאחת השיאניות ב–OECD בתחום. גם להסתדרות יש חלק קריטי בהבנת הסוגיות האלה, אף שגם שם, הנטייה של יושבי ראש ההסתדרות לדורותיהם, לרבות היו"ר הנוכחי אבי ניסנקורן, היא להישאב לסכסוך העבודה התורן ולצלול אליו בלי לראות את הצרכים ארוכי הטווח של שוק העבודה הישראלי. לבניית מודל עדכני לשוק העבודה הישראלי יש הרבה מאוד השלכות שאינן עוסקות רק בשאלת היציבות התעסוקתית, אלא גם ברמת ההכנסה, צמצום אי השוויון, הגדלת הפריון וצמיחת המשק.

קריאת השכמה לקובעי 
המדיניות הכלכלית

החדשות הטובות בשוק העבודה הישראלי הן שיעור האבטלה הנמוך ושיעור ההשתתפות בשוק העבודה שהולך וגדל. מנתוני הניתוח עולה כי ב–2004–2013 גדל מספר המועסקים במשק בכ–890 אלף איש; מספר הבלתי מועסקים ירד ב–113 אלף איש. החדשות הרעות הן שחלק ניכר מהעובדים החדשים מקבלים שכר נמוך.

כך, למשל, מצטט הניתוח מחקר של משרד הכלכלה שממנו עולה כי בשנים האחרונות השכר למשרה פנויה במשק היה בממוצע כ-60% מהשכר הממוצע במשק. כלומר, יש עבודה, אבל בשכר נמוך למדי.

מחקר אחר העלה כי קרוב ל–90% מהמשרות החדשות שנוצרו בשנה האחרונה הן בענפים שבהם השכר הממוצע נמוך מהשכר הממוצע במשק. כניסה של מאות אלפי עובדים חדשים לשוק, רובם בשכר נמוך יחסית, עשויה להסביר מדוע השכר הממוצע במשק גדל בשיעור מתון, ולמעשה כמעט אינו גדל. זה קורה, אף שידוע שבתחומים מסוימים יש זחילת שכר אוטומטית בכל שנה (למשל בבנקים). זהו החיסרון הגדול של סטטיסטיקה וממוצעים. הם מכניסים תחת אותה קורת גג שני מגזרים שונים לחלוטין בשכרם וביציבותם התעסוקתית ומציגים תוצאה סופית שמעוותת הן את מצבם של השכירים העשירים והיציבים והן את אלה של השכירים העניים וחסרי ההגנה.

אפשר להסתכל על הניתוח של מרכז המידע והמחקר של הכנסת כעל מסמך של העשרת הידע, ואפשר להסתכל עליו כעל קריאת השכמה לקובעי המדיניות הכלכלית שצריכים להתעורר ולטפל בפצצות הזמן המונחות בשוק העבודה. שיעור האבטלה הנמוך מבטיח שהממשלה לא תמהר לעשות כלום בשוק העבודה, כי למה לתקן מה שאינו מקולקל. אבל זוהי אשליה. המגמות האחרות בשוק העבודה מדאיגות מאוד: הפריון הנמוך, היציבות הנמוכה, השכר הנמוך בתחומים רבים, היעדר רשתות הגנה מספקות והשקעה נמוכה בהכשרה מקצועית.

יש לפחות ארבע סיבות לקדם מודל משוכלל ועדכני לשוק העבודה הישראלי:

1. הגידול באי השוויון בשני העשורים האחרונים.

2. ריבוי המשברים הגלובליים, שמערערים את היציבות התעסוקתית במשקים רבים.

3. ההתפתחויות הטכנולוגיות והגלובליזציה שמחייבות גמישות וסתגלנות לשינויים מהירים.

4. התארכות תוחלת החיים וחולשת מערכות הפנסיה, שמחייבות יותר שנות חיסכון ויותר שנות קיום.

השאלה היא מה עושים עם המידע הזה? כיום מתמודדת הממשלה עם ניסיונות כושלים לקדם רפורמות בתחומים מסוימים, משום שהעובדים מתנגדים (ובצדק מבחינתם) להיפלט לג'ונגל התעסוקתי שהמדינה מבטיחה להם. גם כאשר המדינה משלמת פיצויים נדיבים ביותר, אם זה לעובדי חברת החשמל, התעשיות הביטחוניות או עובדי רשות השידור - העובדים מעדיפים על פי רוב להמשיך לעבוד. הם יודעים שזה ג'ונגל שם בחוץ, ושיהיה להם קשה למצוא עבודה בשכר סביר.

הדרישה לרפורמות הכרחית אף היא. הן משום שיוקר המחיה מחייב רפורמות כאלה והן משום שחלק מהמערכות הציבוריות הן לא יעילות ויקרות. גם במגזר העסקי יש צורך כזה. קחו, למשל, את הבנקים, שם ההתפתחויות הטכנולוגיות הפכו אלפי עובדים למיותרים. אבל הסכמי עבודה קשיחים מונעים תוכניות התייעלות חיוניות - ואת המחיר משלמים הלקוחות בריביות ובעמלות גבוהות. אילו היתה ישראל משקיעה בשוק עבודה אקטיבי שיודע לספק דמי אבטלה ממושכים לצד הכשרות והסבות מקצועיות, היה לממשלה ולמגזר העסקי (לאותו חלק שבו הגמישות הניהולית נמוכה) קל יותר להתייעל ולהוריד מחירים. זה הזמן לעשות זאת.

נ.ב

בימים אלה יהיה קשה להשיג הסכמה, נכונות או רצון של הממשלה לטפל בחוליי שוק העבודה, להגדיל את הגמישות של החלק הקשיח בשוק (המגזר הציבורי) ולצמצם את הגמישות המוחלטת בחלק האכזרי יותר של שוק העבודה (עובדים זמניים, בעלי שכר נמוך). אבל הנה רעיון מחוץ לקופסה שיכול לחדד את ההבדלים בין סוגים שונים של מועסקים.

יש עובדים שנהנים מיציבות מוחלטת ושכר גבוה (בחברת החשמל, בבנקים, במערכת הביטחון, ברשויות ממשלתיות שונות ובתפקידים מסוימים בשירות הציבורי). נניח שהממשלה מחליטה שהיא רוצה לפתח כאן מדיניות אקטיבית בשוק העבודה עם מערכי הכשרה מקצועיים יעילים ואיכותיים. נניח שזה עולה 3–5 מיליארד שקל, ונניח שלא נשאר אף שקל בתקציב המדינה, כי הצבא לקח הכל. האם הממשלה מסוגלת לבצע את האבחנה הפשוטה והמתבקשת בין עובדים מסודרים לכאלה שלא? ודאי שהיא יכולה. האם היא מוכנה להטיל מס מיוחד על בעלי רמות שכר גבוהות וקביעות בעבודה כדי לממן באמצעותו את מערכי ההכשרה המקצועיים? מס כזה יעורר מן הסתם התנגדות ואולי שביתות בכמה מהמערכות הכי רגישות לציבור הישראלי (שדה תעופה, למשל). אבל זה יכול להיות מס שמצמצם את אי השוויון, מספק מקורות למשימה לאומית חשובה מאוד בשוק העבודה ואם ממש רוצים, אז אפשר לראותו גם כמגביר סולידריות בחברה הישראלית: אלה שהסתדרו עם קביעות ופנסיה חלומית, מקצים משכרם כדי לסייע לאלה שלא הסתדרו ועלולים לעזוב מחר לברלין.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ