למה נעלם 
שלמה בן צבי? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
נפל בין השורות

למה נעלם 
שלמה בן צבי?

חצי שנה לאחר שנאלץ לוותר על "מעריב", שעליו פיזר 
90 מיליון שקל מכיסו, ארז שלמה בן צבי את משפחתו והמריא לבוסטון. האם נבהל מהחובות הכבדים? עורך דינו: "הוא לא ברח לשום מקום, הלב שלו תמיד יהיה בישראל"

12תגובות

בהיסטוריה של שוק התקשורת הישראלי היו משמידי מזומנים רבים, טייקונים ששרפו מאות מיליוני שקלים על אחזקב בערוצי טלוויזיה ובעיתונים, אבל שלמה בן צבי הוא כנראה היצירתי שבהם - הוא הצליח לעשות זאת שוב ושוב, ואף פעם לא למד את הלקח. הוא שלט בכלי תקשורת רבים במיוחד, אבל נאלץ שוב ושוב להתקפל, לסגור, לפטר ולהסתכסך עם שותפים ועובדים. כיום, לאחר שנים שבהן נאבק, נראה כי הוא מנסה להירגע, לפחות באופן זמני.

הנה רשימה חלקית של קריסותיו של בן צבי בתחום התקשורת: הוא הקים ערוץ טלוויזיה (תכלת) בהשקעה של 12 מיליון דולר ופשט רגל, השקיע 10 מיליון דולר ברכישת מניות בערוץ 10 והפסיד, השקיע בעיתון "הצופה" ומיזג אותו עם "מקור ראשון", השקיע בעיתון "ביזנסוויק" הישראלי, בחינמון "ישראלי" עם שלדון אדלסון, ובעיתונים "מקור ראשון" ו"מעריב" שנלקחו ממנו השנה.

בחודשים האחרונים העתיק בן צבי את מקום מגוריו לבוסטון, עם רעייתו ושני ילדיו הקטנים. למכריו ולבני משפחתו סיפר כי החליט לפנות לשנת לימודים באוניברסיטת הרווארד הסמוכה. ילדיו הגדולים יותר נותרו בישראל, ובן צבי הבהיר לידיעה בוואלה כי "מקום מגוריו וחייו הם תמיד בארץ".

איור: עמוס בידרמן

למה בן צבי בבוסטון? האם, כפי שטענו גורמים שעמדו עמו בקשרים עסקיים, החובות הכריעו אותו? לבן צבי עצמו יש עדיין ערבויות אישיות בסך 3.5 מיליון שקל לחובות שהותיר אחריו בישראל. במקביל מתנהלים נגדו הליכים בתביעה שהגיש העיתונאי חגי מטר, שהיה בעבר יו"ר ועד עיתונאי "מעריב" ופוטר, ובית המשפט זיכה אתו בפיצויים של 100 אלף שקל. הליכים משפטיים רבים מתנהלים נגד חברות שהיו בשליטתו, וכן שלל תביעות של ספקים, עובדים, משקיעים ומי לא. בית המשפט אף איים על בן צבי בצו הבאה, לאחר שזה לא הגיב בהליכים המשפטיים, אך לאחר מכן מסר תצהיר שבו דיווח כי הוא ב"טראומה נוראה" בעקבות קריסת כלי התקשורת שהיו בבעלותו

"הוא לא ברח לשום מקום, אנחנו בקשר רציף", אומר עו"ד שלום גולדבלט, שמייצג את החברות שבשליטת בן צבי הנמצאות בהקפאת הליכים. "הוא גם עוזר למפרק בכל מה שקשור בהליכי פירוק ובהעברת הנכסים של 'מעריב' ו'מקור ראשון'". גולדבלט טוען כי בכוונתו של בן צבי לשוב לישראל כבר בדצמבר. לדבריו, עם השלמת העסקות השונות והדיווידנדים שיתקבלו בחברות שבבעלותו, יוחזרו הסכומים לבעלי החובות ובן צבי ישתחרר מהערבויות. "יהיה כסף בקופה", הוא אומר.

ההרפתקה ב"מעריב", שאליה יצא בן צבי בספטמבר 2012, עלתה לו ולבני משפחתו 90 מיליון שקל. זאת, לאחר שב–2010–2011 היה נראה שבן צבי מגיע אל היעד. אחרי שנים של הפסדים ומאבקי הישרדות, "מקור ראשון" שבבעלותו זכה לבסיס מנויים רחב, להכרה ציבורית רחבה ולאיזון כלכלי.

ואולם עבור בן צבי זה רק היה האות להסתער על היעד הישן־חדש - לכבוש מעוז תקשורתי משמעותי יותר, שנמצא בלב הקונסנזוס הישראלי. הוא לא היה יכול לשבת בשקט ולהסתפק בעיתון הנישתי שבבעלותו, ותמיד חיפש להרחיב את השפעתו. למשרדו הקטן במרכז תל אביב הוא זימן עוד ועוד עיתונאים ויזמים, וניסה לרתום אותם למהלכים הגדולים שרקח.

אדם בתחום התקשורת שנפגש עמו באותם ימים לדיונים על מיזם משותף אמר כי "זה היה נראה כאילו נשפך אצלו בעסק כסף ו'מקור ראשון' היא פרת מזומנים. זו התחושה שהוא נתן. הוא הגיע לאנשים והגיש הצעות להצטרף אליו במשכורות גבוהות בהרבה מהמקובל בענף. באותה תקופה הוא הראה לכולם כאילו הוא יודע יותר טוב מנוני מוזס ומעמוס שוקן איך לעשות כסף מעיתונות".

בן צבי התחיל לבנות את הכוורת שלו באותה תקופה ב"מקור ראשון". מסביבו היו בעיקר אודי רגוניס, שאותו מינה לסמנכ"ל השיווק של מיזם התיירות בעיר דוד, ואלעד טנא, לשעבר ראש מערכת החדשות של ynet, שמונה לעורך מגזין התרבות "מוצ"ש". השניים עבדו עמו על ניסיונות ההתרחבות בתחום התקשורת, ובן צבי דיבר על "מהלכים גדולים".

עוד לפני "מעריב", עבדו רגוניס וטנא, למשל, על תוכנית להתמודדות במכרז של ערוץ המורשת - סיבוב שני של בן צבי בערוץ טלוויזיה מסורתי. תוכניות עסקיות החלו להתגבש וגם הוכנו מצגות למשקיעים. בסופו של דבר, אחרי שהמספרים לא הסתדרו, העניין ירד מהפרק.

דניאל בר און

העסקה הבאה שעמדה על הפרק רכישת "מעריב". בן צבי ראה מצוקת העיתון, שסבל אז מהפסד של כ–15 מיליון שקל בחודש, וחשב שזו הזדמנות לרכוש אותו בזול ולמזגו עם "מקור ראשון". הוא עצמו יצר קשר עם עמי אראל, נשיא דסק"ש שהחזיקה ב"מעריב", וביקש פגישה.

רבות כבר דובר, ועוד יידון בבית המשפט, במהלך מעורר המחלוקת של דנקנר ברכישת "מעריב". כמעט 400 מיליון שקל מכספי המשקיעים בדסק"ש נשרפו על ההרפתקה הזו, שנועדה בעיקר לחזק את השפעתו של דנקנר ולשמור על קבוצת אי.די.בי שהיתה בשליטתו.

מצבו העסקי של "מעריב" היה אז לקראת קריסה, אבל הדירקטורים בדסק"ש החליטו להמשיך בהזרמת הכספים בניסיון להצילו. "גם בתוכניות העסקיות שהציג טל רז, מנכ"ל מעריב דאז, דובר על ירידה להפסד של כ–40 מיליון שקל בשנה", מספר אדם שהיה מעורב ב"מעריב" באותם ימים. "זה אומר שאף אחד לא תיכנן לאזן את העסק, אלא פשוט להמשיך לממן אותו".

אלא שבשלב מסוים, התנגדו הדירקטורים בהובלת אראל להמשך ההזרמות להצלת "מעריב", בעיקר מחשש לתביעות נגדם (תביעה שאכן הוגשה, ומתנהלת כיום בבית המשפט בלוד). אראל נעתר לבקשה של בן צבי להיפגש, ותמך במכירת העיתון.

דנקנר, אומר אדם שהיה מקורב לעסקה, התנגד למכירה בשלב הראשון וניסה ללחוץ על הדירקטורים בדסק"ש להשאיר את העיתון בבעלותו, תוך ביצוע קיצוצים. בן צבי ביקר בביתו של דנקנר פעמיים, ואחרי שדנקנר הצליח להעלות מעט את המחיר - שנסגר על 85 מיליון שקל - ואחרי חודשיים וחצי של מגעים, העסקה נחתמה בספטמבר 2012.

בסביבת בן צבי חשבו שהעסקה מצוינת. העובדים לא היו צד בעסקה, ובן צבי קיווה כי יצליח לבצע הליך התייעלות אגרסיבי שאחריו ימזג בקלות בין פעילות "מקור ראשון" ו"מעריב", לחסוך תקורות ולהשיג איזון תפעולי. בעיקר קיווה בן צבי לחתוך את עלויות ההפצה והדפוס, שהיו גבוהות במיוחד. "זו היתה עסקה מעולה, היינו יכולים להפוך את 'מעריב' לעיתון מאוזן ומצליח", אמר השבוע רגוניס.

אלא שאז, ללא הודעה מראש, דסק"ש עשתה צעד מפתיע, מחוסר ברירה. כמה ימים לאחר שבן צבי ודנקנר הגיעו להסכם, ביקש 'מעריב' מבית המשפט הקפאת הליכים כהגנה מפני נושיה. בן צבי וסביבתו הבינו כי הם משחקים כעת במגרש שונה, אבל המשיכו עם העסקה - הפעם מול נאמני העיתון, שלמה נס וירון ארבל.

ההתנהלות בבית המשפט וחתימת העסקה מול הנאמנים, תוך משא ומתן עם העובדים, סיבכה לבן צבי את העניינים. כדי לזכות בעסקה הוא התחייב להעסיק מאות מעובדי העיתון, חלקם עיתונאים וחלקם אנשי מינהלה, להמשיך להדפיס בבית הדפוס הישן ולהעסיק את מרבית העובדים, וגם להמשיך להעסיק את 900 עובדי ההפצה. בעוד שהתוכנית עדיין היתה קיצוץ אגרסיבי ומיזוג פעילויות, בפועל חתם בן צבי על חוזים דרקוניים עם העובדים וההסתדרות, שחייבו אותו להמשיך להעסיק מאות עובדים מעבר לנדרש. "היה ברור שהוא לא מתכוון לממש את ההסכמים האלה. זה הכל היה כדי להשיג את העסקה ואחר כך לראות איך להסתדר עם כל הבלגן הזה", אומר גורם מקרב העובדים.

בן צבי כבר לא היה יכול לעצור את המסע המטורף להשקעה בעיתון. היה מי שהציב תמרור אזהרה מולו באותם ימים, אבל הוא לא הקשיב. "היה בזה גם עניין אידיאולוגי, למצוא עיתון שייתן ערכים של אמונה וארץ ישראל", אומר אדם שמכיר את בן צבי. "הוא באמת היה נלהב מהחלום לשלוט בעיתון מרכזי בציבוריות הישראלית ולהשפיע".

דניאל בר און

ההתחייבויות גררו את בן צבי עמוק למטה. העובדים תפשו אותו כמי שלא מהסס לשקר להם, להבטיח להם העסקה של מאות עובדים בעוד שבפועל הוא רוקח את המיזוג המוחלט עם "מקור ראשון" ואת פיטוריהם. לבית המשפט הוא התחייב להעסיק את עובדי ההפצה והדפוס, אבל ניסה להיפטר מהם בכל דרך. מאחורי גב העובדים שיחקו בהם, העבירו אותם לחברה אחת ואת הוצאת העיתון לחברה אחרת, ואווירת חוסר האמון שררה בין הצדדים.

כבר בתחילת הדרך, כשבן צבי קיבל לידיו את העיתון, הוא התעמת עם שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב דאז, ורדה אלשיך. היא זעמה עליו כשביקש להפסיק את החוזים עם חברת ההפצה של "מעריב" ולפטר את 900 העובדים, ואיימה כי תיטול מידיו את החברה. לאחר כמה חודשים כמעט שקרס העיתון שוב, ובסופו של דבר נסגרה חברת ההפצה והפעילות הועברה לבר הפצות.

"הפער בין עלות ההפצה חצי שנה לפני סגירת ההפצה לבין העלות לאחר הסגירה הגיע לכ–5 מיליון שקל בחודש", אומר רגוניס. "כלומר, יכולנו לחסוך כ–30 מיליון שקל. זה כבר מבהיר עד כמה העובדים מנעו מאתנו לייצב את העסק. ההתנהלות המיליטנטית של העובדים היתה עוול. יש עכשיו אנשים שיושבים בבית ולא עובדים".

המשפחה דחפה להמשך
האחזקה ב"מעריב"

מדוע בכל זאת המשיכו בן צבי וההנהלה לתמוך באחזקת העיתון? משפחתו של בן צבי, חמיו המנוח קונרד מוריס, הסכימו ואף עודדו את המשך ההשקעה בעיתון, וניאותו להזרים עוד ועוד כסף. מוריס היה מעורב בנעשה בעיתון, וקיבל עדכונים שוטפים מכל פגישה והתקדמות במשא ומתן. הכסף הגדול ממוריס היה אמור להספיק להחזיק את הראש מעל למים, וכולם קיוו שבסופו של דבר יגיע האיזון המתבקש.

לדברי רגוניס, "שלמה נלחם על העיתון כמו אריה. גם כשאנשים סביבו התייאשו הוא המשיך להתרוצץ ולעבור שוב על המספרים עד שהגיע למתווה של פתרון". את האצבע המאשימה הוא מפנה לכיוון העובדים וההסתדרות. "אם הם היו מגלים יותר הבנה ומשתפים אתנו פעולה בקיצוצים, היינו יכולים להמשיך לעבוד ולתת עבודה למאות אנשים".

בן צבי האמין שהוא יכול לעשות זאת. בנובמבר 2013, ארבעה חודשים לפני שנמלט לבית המשפט עם הבקשה להקפאת הליכים מפני הנושים, הוא עוד עלה על במה בכנס באילת ופיזר הבטחות בלי סוף. הוא הכריז אז על תחילת המהדורה החינמית של העיתון, הבטיח בצורה זחוחה כי "עוד ארבע שנים 'מעריב' יעבור את 'ידיעות'". הנוכחים באולם ליגלגו, אבל הוא נותר בטוח בעצמו.

בינואר עוד הפיק "מעריב" ועידה שהעיתון הפיק ונקראה מעורבים. "בן צבי הסתובב שם מחויך כולו, מאושר מאוזן לאוזן, הנה המפרסמים והברנז'ה התקשורתית נותנים אמון בעיתון", אומר אדם שהיה מקרוב אליו באותם ימים.

בן צבי קיווה אז כי חמיו מוריס ימשיך לתת אור ירוק להזרמות, אבל עם ההידרדרות במצבו הרפואי (מוריס נפטר ביוני כשהוא בן 76) הוא איבד עניין בהשקעה - ובסופו של דבר, בעידוד בני המשפחה הנוספים שהפסיקו להאמין להבטחות של בן צבי, החליט לעצור את ההזרמות. בשום שלב הם לא תיכננו להכניס את היד עמוק כל כך לכיס ולשלוף 90 מילין שקל, כפי שאכן קרה.

"זה עצוב, אבל הסיפור של 'מעריב' הכניס אותו לבור עמוק מאוד", אור גלודבלט. "הוא והמשפחה הוציאו כ–90 מיליון שקל. לא נעים לאבד כזה סכום. הוא לא יכול לחזור לתחום העיתונות. אני מקווה שהוא יגיע לעסקים שבהם יפסיד פחות כסף".

באותם ימים נותר בן צבי לבד, והעיתון הידרדר. במארס השנה הוא פנה לבית המשפט לבקש הקפאת הליכים עם חובות של 35 מיליון שקל, וכמה ימים לאחר מכן גם ויתר על השליטה בעיתון. הטיימינג היה הגרוע במיוחד. "אחרי כל כאבי הראש הגענו בחודש האחרון להפסד של 300 אלף שקל בלבד", אומר רגוניס. "למרות הכל עשינו עבודה מדהימה, היו כנסים שהחזירו את הצבע ללחיים של העיתון, אבל לא עשינו את העבודה מספיק מהר והעיתון קרס".

דניאל בר און

גולדבלט אומר כי "זה תמרור אזהרה להסתדרות. בסוף, כשאתה עומד על קוצו של יוד ובמקום לרתום את עצמך להבראה של עסק כל אחד עומד על דבר, כולם נשארים עם כלום". גולדבלט גם דוחה את ההאשמות על התנהלות בעייתית בפעילויות החברות השונות של בן צבי: "זה ממש לא נכון. הדבר היחיד הוא שנעשה סינרגיה של שתי החברות. חלק מהליכי ההתייעלות ב'מקור ראשון' הועברו לחברה אחרת. לא היו שם קומבינות. האיש הביא 90 מיליון שקל מהבית, זה לא שהוא הוציא מהחברה כסף".

בן צבי עזב, אבל המגזינים של משפחתו ממשיכים לשגשג

אף ששלמה בן צבי נושל מעסקי התקשורת שבבעלותו, משפחתו ממשיכה להיות פעילה בתחום. מי שממשיך כיום לנהל את עסקי המדיה של המשפחה הוא עקיבא גולדבלום, שמחזיק בחברת תכלת עם רעייתו של בן צבי, שרה ג'ו, שגם עורכת את אחד המגזינים.

גולדבלום עבד עם בן צבי בשורה של תפקידים ב"מקור ראשון" עד 2011, אז פרש ועבר לנהל את תכלת, שהיתה עד אז לא פעילה. כמו בהרבה פעילויות מעט תמוהות של המשפחה, הוחלט להכניס לתכלת תקשורת מגזין חדש בשם "סגולה" שיצא לאור מבית מקור ראשון, ולאחר מכן גם את המגזינים "אותיות" ו"נשים" של "מקור ראשון".

עם קריסת מעריב ב–2013 הועברו, בעסקה שאושרה בבית המשפט, שורה של מגזינים של "מעריב" לידי תכלת - כמו "מעריב לנוער" ו"נשיונל ג'יאוגרפיק", וכיום החברה מחזיקה ב–19 זיכיונות למגזינים, ובהם מגזינים שרכשה עם קריסתה של חברת מוטו.

בתכלת מדגישים כי הפעילות נפרדת לחלוטין מזו של בן צבי. "הוא כלל לא מעורב בניהול של החברה, ולא פעיל בה", אומר גורם בחברה. כיצד הם מצליחים לשרוד למרות התקופה הקשה והידרדרות הפרינט? בחברה מסבירים כי 80% מההכנסות מגיעות ממנויים, ולא מפרסום, והחברה מתבססת בעיקר על הורים לבני נוער שמעוניינים להעניק להם חוויה איכותית של קריאה.

העיתון עבר לאלי עזור – 
שטח הפרסום התכווץ

המעבר של "מעריב" לידיו של אלי עזור והמיזוג עם העיתון "סופהשבוע" גרר ירידה חדה בפרסום ב"מעריב" - כך לפי נתוני יפעת בקרת פרסום. עם זאת, גורמים ב"מעריב" אומרים כי הירידה נובעת מהפסקת הפרסום המוזל והחינמי שהיה נהוג בעיתון.

חלק מהסיבות לקריסת "מעריב" היו הנגיסה האטית בהיקף הפרסום בו והירידה במחירי המודעות בעיתונות המודפסת כולה. במקרה של "מעריב", הצטמצמות הפרסום היתה ניכרת במיוחד: בעוד שמ–2010 עד 2012, תחת שליטתו של עופר נמרודי, פירסם העיתון כ–70 אלף אינץ' בחודש, הרי שב–2013, שנת המשבר שלו, הידרדר הפרסום לכ–60 אלף אינץ' בחודש. מאז שנרכש העיתון על ידי עזור ומוזג עם פעילות "סופהשבוע", הגיע היקף הפרסום בעיתון הממוזג לכ-30 אלף אינץ' בחודש בלבד.

ב"מעריב" הנוכחי, שדיווח השבוע על כך שהוא מדפיס "כמעט 150 אלף עותקים בסופי שבוע", מסבירים כי יש סיבה אחרת לירידה. גורמים בקבוצה אמרו כי ״לא ניתן להשוות מספר אינצ'ים ועמודים שלמים שחולקו בעבר בחינם לפרסום שנמכר בכסף. הפער באינצ'ים נובע מכך ש'מעריב' של היום מנוהל בצורה מושכלת ושומר על רף מחירים כפי שראוי למותג ולתפוצה. המדיניות היא פחות עמודי פרסום ושמירה קפדנית על רף המחירים הראוי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#