האם השופט כבוב יחולל מהפכה במערכת המשפט? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האם השופט כבוב יחולל מהפכה במערכת המשפט?

השבוע הסביר שופט בישראל לציבור את מה שהסתירו במשך שנים מאות פוליטיקאים

107תגובות

״יש לנו ארבע קבוצות השולטות במשק. איזו תחרותיות יכולה להיות בשוק כזה? כאשר יש לנו שליטה של קומץ בחברות שעוסקות בכל התחומים, כמה כוח יש לקבוצות האלה גם על המחוקק, כשהוא רוצה להכניס שינויים ולהגדיל את התחרותיות? כאן המחוקק לא מצליח לעשות את זה, משום שמדובר במשפחות שמשפיעות על הרמה הפוליטית עד כדי החלפת השלטון. קשה למחוקק להתמודד מול החברות הללו”.

כך, בפסקה אחת, בטבעיות, כמעט באמירת אגב, הסביר השבוע שופט בישראל לציבור את מה שהסתירו ממנו במשך שנים מאות פוליטיקאים, רגולטורים, משפטנים, עורכי דין, טייקונים, מנכ״לי חברות ענק ולוביסטים בסיוע בעלי העיתונים.

האמירה החדה של כבוב, הטבעיות המוחלטת שבה היא התקבלה ותשומת הלב המועטה שהיא משכה מבהירות את עוצמת המהפכה התודעתית והתפישתית שחלה במשק הישראלי בשנים האחרונות. כבוב היה לשופט הבכיר הראשון בישראל שאמר את המובן מאליו, את מה שמיליוני ישראלים זועקים ברשתות החברתיות יותר משנתיים.

תזכורת קצרה: רק לפני ארבע שנים היתה מתכנסת מדי חודש בירושלים חבורה רצינית של כלכלנים ומשפטנים, מהבכירים בישראל, לדיון בשאלה אם יש בכלל דבר הקרוי ריכוזיות, אם יש ריכוזיות במשק הישראלי, אם ראוי לטפל בה ומהם נזקיה. רובם חשבו שלא.

דניאל בר און

הכוונה היא כמובן לשנה הראשונה לישיבתה של ועדת הריכוזיות, שבה היו חברים כל הרגולטורים המרכזיים בישראל: מנכ״ל משרד ראש הממשלה, המפקח על הבנקים, הממונה על ההגבלים העסקיים, יו"ר רשות ניירות ערך, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, הממונה על שוק ההון והביטוח במשרד האוצר, מנכ״ל משרד האוצר ויו"ר המועצה הלאומית לכלכלה.

כה גדולה היתה אימתם מפני הטייקונים באותם ימים, עד שחלק מחברי הוועדה הרבו להצטדק ולהסביר שהוועדה כלל אינה עוסקת בריכוזיות אלא בתחרותיות.

הפרוטוקולים של ועדת הריכוזיות, שפורסמו לפני שנה בלי שמות הדוברים, לא גילו את מה שהתרחש מאחורי הקלעים: את הניסיונות לקבור את הוועדה, את הדה־לגיטימציה שעשתה לה רוב העיתונות, את הטענות של חלק מחבריה שאין בכלל בעיה עם ריכוזיות במשק ובעיקר את חוסר החשק המוחלט של רוב חבריה לטפל בתפוח האדמה הלוהט שהטילו לעברם ראש הממשלה בנימין נתניהו ונגיד בנק ישראל סטנלי פישר, שהחליטו על הקמתה.

המהפך בעבודת הוועדה הגיע בעיצומה של המחאה החברתית. נדרשו מאות אלפי אזרחים זועמים וכועסים ברחובות, נדרשו האמירות הקשות בנושא הריכוזיות וכישלון הרגולציה בדו״ח ועדת טרכטנברג שנולדה מהמחאה, כדי לאלץ חלק מחבריה להישיר מבט למציאות הכלכלית, המשפטית, הפוליטית והחברתית בישראל - ולדווח עליה לציבור.

אבל ברגע שיצא השד מהבקבוק, היה הרבה יותר קשה להסתיר את המציאות. מסך הברזל עלה, מסכי העשן של השמאל והימין הפוליטי התפזרו, ולאט לאט החלו עוד ועוד שחקנים בזירה הציבורית לקבל אומץ ולדבר בקול רם על המבנה האוליגרכי שהתפתח בישראל בעשור האחרון: כיצד נשבו הרגולטורים, הוחלשו הפוליטיקאים, גויסו הבנקאים, סורסו העיתונאים, אולפו הדירקטורים, נקנו הפרופסורים, וחבורת מאכערים קטנה של הון־שלטון־עיתון השחיתה בהדרגה את כל כלבי השמירה של הדמוקרטיה והשוק החופשי.

ביוני 2010 הקדשנו גיליון של מוסף זה ללואיס ברנדייס, המשפטן היהודי אמריקאי, יועצו של הנשיא וודרו ווילסון, שנלחם לפני 100 שנה באוליגרכיה שהשתלטה על ארה"ב. לברנדייס קדמה חבורת העיתונאים של סמיואל סנדי מקלור, המייסד והמו״ל של מגזין "מקלור" האמריקאי, שחשף בפני הציבור את המבנה האוליגרכי של ארה״ב בסוף המאה ה–19 ופעל יחד עם הנשיא טדי רוזוולט כדי לעורר את הציבור והמערכת הפוליטית לפעול לריסונם.

בגיליון המיוחד הצבענו על קווי הדמיון בין עידן הברונים השודדים של ארה"ב בתחילת המאה הקודמת לישראל של היום, והצגנו קול קורא לעלייתו של ברנדייס ישראלי: ״איפה הוא הברנדייס הישראלי? איפה המשפטן, הכלכלן או איש הציבור שלנו שיהיה לו שילוב של ידע כלכלי עמוק שלא מבוסס על סיסמאות 'קפיטליסטיות' או 'חברתיות' חלולות? איפה האיש ש'חברתיות' אצלו אינה רק הכרזות, אלא נכונות לצאת מול האנשים החזקים ביותר במשק? כמה עלוב ומצער לראות שהמשפטנים הגדולים בישראל, רובם אם לא כולם, מחוברים בעבותות לאוליגרך זה או אחר - ומעדיפים את החיים הנוחים, את הכבוד, את היוקרה ואת הקוקטיילים על פני תקנת הציבור וטובתו״ (״דמוקרטיה או ריכוזיות - תבחרו״, 1.7.2010).

אי–פי

ביום פרסום המאמר, למחרת, שבוע לאחר מכן וגם שנה לאחריו לא היתה התנפלות על תיבת המייל שלנו. מכל אלפי המשפטנים, לוחמי הצדק, ״החברתיים״ בישראל, שלושה משפטנים ישראלים העזו לדבר: אליעד שרגא והתנועה לאיכות השלטון; דרור שטרום, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים; ודידי לחמן־מסר, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה - היו מהבודדים שדיברו על הקשר בין הריכוזיות לדמוקרטיה ולתחרות. בכל האקדמיה והמערכת המשפטית הבכירה לא נמצא ולו אחד שרצה להיות לואיס ברנדייס הישראלי ולהכריז מלחמה על האוליגרכיה. כולם רצו להיות עמוק בקונצנזוס, איש לא רצה להתעמת עם המועדון, איש לא היה מוכן לקחת את הסיכון האישי, חיסול אפשרויות התעסוקה והפיכת יעד למתקפות של העיתונות של הטייקונים.

עדיף היה שחאלד כבוב היה מופיע עם האמירות החדות והברורות שלו לפני ארבע וחמש שנים, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. כבוב הוא כרגע השופט הבכיר בישראל שמסביר לציבור איך השיטה עובדת: מדוע בהתקיים ריכוזיות במשק לא יכולה להיות כאן דמוקרטיה וגם לא תחרות או רגולציה.

שוק הסלולר, שבו ירדו המחירים ב–80%–90% תוך שלוש שנים, הוא כרגע המקום היחיד שבו הציבור יכול להרגיש בכיסו את משמעות המהפך התודעתי, הכנסת התחרות וחשיפת הריכוזיות. בשאר ענפי המשק התהליך יהיה ארוך מאוד, ולעתים רחוקות יוכל האזרח לראות את הקשר הישיר לכיסו. אבל אין לטעות בעניין: בדיוק כמו שאמר כבוב, בלי טיפול בריכוזיות לא ניתן לקיים שוק חופשי, תחרות ודמוקרטיה בישראל.

בלי חשיפת הריכוזיות ושינוי התודעה בקשר למבנה המשק ומצב התחרות בו לא היה בא השנה לעולם תיקון מספר 15 לחוק רשות ההגבלים העסקיים, שמתיר לממונה לערוך בדיקות לגבי רמת התחרות בענפי משק שונים, לרבות בחינת כשלים בתחרות וחסמים לתחרות.

בלי חשיפתה לא היתה מתרחשת המהפכה בתפישת תפקידם הציבורי של הרגולטורים והמיקוד הגובר של ח"כים ברפורמות כלכליות, לא היו קמים פוליטיקאים שמדברים לראשונה על תחרות בבנקים, לא היינו רואים רגולציה מהסוג הלוחמני שדורית סלינגר מנסה כעת להחיל לעשות בשוק ההון, וגם לא היינו רואים גל של תביעות ייצוגיות נגד חברות הענק במשק.

בלי חשיפת מועדון הריכוזיות וקריסת הפירמידות, לא היו מסולקים הבנקאים המושחתים, והסיכוי לחשוף, להביא לדין ולפתוח חקירות נגד פוליטיקאים, ראשי ועדים, רבנים, שוטרים, מאכערים וגנרלים שחוט שני אחד שזור ביניהם היה נמוך מאוד.

בלי חשיפת הריכוזיות ושחיקת כוח הפירמידות ייתכן שכבוב עצמו - שבתו עובדת במשרד עורכי הדין שייצג את אחת הפירמידות הגדולות - לא יכול היה לדבר באותה חופשיות או נחרצות.

האם זה מקרה שהשופט הראשון שמסתמן כלואיס ברנדייס הישראלי הוא ערבי? יתכן. לא מן הנמנע שאתה צריך להיות מיעוט כדי להיות מוכן להילחם למעט המיעוט ולהבין את המיעוט.

אולי בגלל הרקע שלו כבוב עדיין לא הוזמן להצטרף כמקובל למועדון של עורכי הדין הבכירים והעשירים בישראל, שמקפידים להתחבר, להתחכך ולעטוף את צמרת השופטים כדי להבטיח שיהיו קשובים לתפישת עולמם ולאינטרסים של לקוחותיהם.

בזירה הכלכלית בישראל המיעוט הוא דווקא הרוב במונחים מספריים: מיליוני משלמי מסים, משקיעים וצרכנים. אלא שהוא הודר בשנים האחרונות מהשליטה על נכסיו ועל עתידו הכלכלי. הפוליטיקאים ברחו מהזירה הכלכלית אל מסכי העשן של הביטחון, והרגולטורים ראו את משכורות העתק במונופולים וחשבו על הג׳ובים הבאים באותן ״ארבע קבוצות עסקיות״ שעליהן דיבר השבוע כבוב.

עד הפצצה השקטה שהטיל כבוב השבוע, כל כוכבי עולם המשפט הישראלי - מבית המשפט העליון ועד האקדמיה - היו רק אלה שעסקו בסוגיות של ביטחון, דת, מדינה, יהדות, גיור ומיעוטים או נושאים אזוטריים ופינתיים בדיני התאגידים.

בעוד הריכוזיות, שחיתות, הסיאוב ובעיקר פשעי הפרת האמונים שקל להסתירם ריסקו את הדמוקרטיה, השוק החופשי, ההון החברתי והעיתונות, כנסי לשכת עורכי הדין והשתלמויות השופטים המשיכו לעסוק במסכי עשן ונהפכו בעצמם לעוד מקום שבו מתחברים עורכי הדין של הבנקאים והטייקונים הגדולים עם השופטים. אי אפשר שלא להבחין בבתי המשפט ובכנסים האלה בהתבטלות העלובה של שופטים בכירים מול עורכי הדין והקונסיליירים של הבנקים, חברות הענק ואנשי הכסף הגדול.

מערכת המשפט נשארה מנותקת ואדישה למהפכת האוליגרכיה שהתרחשה כאן בעשור האחרון - השתלטות קומץ טייקונים ובנקאים על הדמוקרטיה הישראלית וכל כלבי השמירה שלה.

השאלה הגדולה היא אם האמירות של כבוב, שלהן קדמה סדרת החלטות ופסקי דין חשובים בנושאים כלכליים, יבשרו על מהפך תרבותי, ערכי ותוכני במערכת המשפט הישראלית, ויזכירו לכל עורכי הדין והמשפטנים שבעצם המקצוע שהם בחרו להם הם אמורים לשרת לא רק את הלקוחות שלהם אלא את הציבור כולו.

האם כבוב יישאר קול בודד במערכה, או גרוע מזה: שעורכי הדין הבכירים, המחוברים לפוליטיקאים ולעיתונות, ספקי הג׳ובים והבוררויות הבוחשים בוועדות למינוי שופטים, ימצאו דרך להסביר לו שלא כדאי לו להיות יצירתי מדי, משום שהדרך לבית המשפט העליון, לפרסום חיובי בעיתונות או לרווחה כלכלית לא עוברת דרך התעמתות עם המועדון האמיתי ששולט במדינה - אותן ״ארבע קבוצות עסקיות״ שעליהן הוא דיבר השבוע והחגורה השמנה של עורכי דין, לוביסטים, רואי חשבון, יחצ״נים ועיתונאים שמגנה עליה.

בדבריו תיאר כבוב יפה את שיטת הפירמידה הישראלית: כיצד ראש הפירמידה יכול לשלוט בנתחים עצומים במשק באמצעות הון התחלתי אפסי ואת הקשר שלה לתחרות, רגולציה ודמוקרטיה. הוא תיאר את עיקרון ההפרד ומשול בשוק ההון: הציבור הופרד מנכסיו וקומץ אנשים שולט בהם.

מסקנות ועדת הריכוזיות ואף יותר מהן - עצם חשיפתה והוקעתה של הריכוזיות - החלו לפרק את הפירמידות ולשחוק את השפעתן על הרגולציה והפוליטיקה בשנתיים האחרונות. אבל זאת רק תחילת הדרך.

קרטל חברות הביטוח ופועלומי הם ״הפירמידה״ הגדולה ביותר בישראל. שיטת גרעיני השליטה בהן, הריכוזיות העצומה של ענף הפיננסים וחולשת הדירקטורים, מחלקות האשראי וועדות ההשקעה שלהם הופכים אותם, בדיוק כמו הפירמידות, למכשירים המפרידים את הציבור מנכסיו ונותנים כוח עצום בידי מעט אנשים. אלה עשרה אנשים השולטים ב–2 טריליון שקל.

צריך לנצל את המומנטום, את האומץ ואת הידע של אנשים כמו כבוב, את הנכונות של כמה פוליטיקאים להתחיל לגעת בנושאים האלה, את הרוח החדשה שהחלה לנשוב אצל כלכלנים ומשפטנים צעירים באקדמיה וברגולציה כדי להחזיר לציבור את השליטה על נכסיו ועתידו באמצעות שינויים מבנים עמוקים בכל המערכת הפיננסית, שוק ההון והמונופולים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#