איך אפשר ליהנות מדיור בר-השגה ומאיכות חיים בשכונות החלשות של ישראל

האוכלוסייה הצעירה שנכנסה בשנים האחרונות לשכונות חלשות ברחבי המדינה עושה טוב לכולם: הצעירים זכו לדיור בר־השגה, והתושבים הוותיקים נהנים מהפריחה החברתית ומעליית הערך של בתיהם ■ סיור בחצר האחורית המתחדשת 
של מדינת ישראל

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

שכונה ד' מזרח, או "שכונה ו' הישנה" כפי שנוהגים לקרוא לה בבאר שבע, נחשבה במשך שנים לאחת השכונות העניות והבעייתיות בעיר, שמורכבת משיכוני רכבת בני שלוש וארבע קומות, בלי חן והדר. אלה נבנו בשנות ה–50 וה–60 כדי להתמודד במהירות ובזול עם מאות אלפי העולים ששטפו את המדינה, וכעת, כשהם בתהליך התפוררות, נהפכים בזה אחר זה לשיכונים עבור מעוטי היכולת שאין ידם משגת לצאת מהשכונה.

במבט שני יש משהו מוזר ברחוב הראשי של השכונה, רחוב רינגלבלום, וברחובות היוצאים ממנו. לעובר אורח נדמה שמישהו התבלבל, והשאיר את התפאורה הישנה בעוד שהמחזה התחדש. לצד קשישים שהגיעו מצפון אפריקה או מרומניה לפני 60 שנה, עולים מרוסיה ומאתיופיה, מסתובבים בשכונה המוני סטודנטים בני 20–30. תושבי השכונה מעריכים שיותר מ–50% מתושביה הם סטודנטים, ובמרכז המסחרי של השכונה ובחלק מרחובותיה יש בתי קפה, מסעדות אסיאתיות והודיות, מספרה ועוד מגוון עסקים שנראים חריגים בנוף העירוני. מתחת לבתים רבים אפשר למצוא "זולות", שהקימו הסטודנטים מספות ישנות שהורידו למטה.

בעולם הנדל"ן יש מי שקורא לשינוי שהתרחש בשכונה ד' "כיבוש". בדומה לג'נטריפיקציה — תהליך שבו בני מעמד בינוני־גבוה חודרים לשכונות חלשות תוך דחיקת האוכלוסיה הוותיקה החוצה — גם השינוי בשכונה לא התחולל בזכות שינוי פנימי אמיתי באוכלוסיה המקורית אלא בעקבות כניסתה של אוכלוסיה חדשה וחזקה. בהתאם, השאלה הגדולה שמעלה התהליך שעברה שכונה ד' היא מה המשמעות של השינוי הזה עבור התושבים הוותיקים.

שכונה ד' מצטרפת ללא מעט שכונות ותיקות ברחבי ישראל, שנחשבות לשכונות חלשות, אבל בזכות מיקומן האטרקטיבי מושכות אוכלוסיה צעירה ומבוססת יותר, וזו משדרגת את השכונה, משפיעה על התרבות והנראות של המקום ומעלה את ערך הדירות. התהליך הזה, שמתרחש על פני זמן רב, לעתים ללא יד מכוונת, מסייע להעלאת ערך השכונה עד שלאחר זמן מה היא מצליחה לצאת ממעגל הנחשלות שבו היתה. שכונת גבעת עמל בהרצליה עברה תהליך דומה, וכך גם שכונת ביצרון בתל אביב וכמובן שכונת פלורנטין הוותיקה שנהפכה כבר מזמן למקום תוסס שמושך צעירים.

לפניכם כמה שכונות שנמצאות בשלבים שונים של התהליך. כמו שכונה ד', הן לא נהפכו עדיין לשכונות מבוססות ומושכות לאוכלוסיה חזקה, אך נראה כי הן צועדות בכיוון חיובי.

שכונה ד' מזרח, באר שבע: סוחרי הסמים עזבו, הסטודנטים נכנסו

בתחנת האוטובוס ברחוב רינגלבלום יושבות שלוש נשים מבוגרות בשמש הקופחת, וממתינות לאוטובוס. אנחנו ניגשים אליהן ושואלים מה דעתן על התהליך שעברה השכונה שלהן, שכונה ד' מזרח, בשנים האחרונות. "מאוד יפה", עונה אחת מהן, שמספרת שנולדה בשכונה. "שמו פה עציצים. מנקים ומסדרים את הגינה. כבר לא משעמם פה. בזכות המסעדה שפתחו פה, פעם ראשונה בחיים שלי שישבתי במסעדה הודית".

בדוכן המזון המהיר באבי'ס אנחנו מוצאים לצד הסטודנטים הרבים את אחד מתושביה המקוריים של השכונה, שמספר לנו שלפני 40 שנה הגיע ממרוקו לישראל. בעשר שנותיו הראשונות בארץ התגורר במעברת חצרים, עד שעבר לבאר שבע. "האווירה פה טובה, יש פה הרבה יותר סטודנטים. הוותיקים עברו לרמות, בצפון באר שבע", הוא אומר. "איך היה לגדל פה ילדים?", אנחנו מתעניינים בדרך החיים בשכונה בעבר. "מה לעשות, לאיפה נלך?", הוא עונה לנו בתמציתיות, קם ומסכם, "אני הולך להתפלל מנחה".

גם הספר במספרה המקומית, שסירב להתראיין בשמו, מכריז: "הוותיקים מכרו את הבתים למשקיעים והתקדמו. לפני שמונה־עשר שנים היית בא לפה ושומע רימונים מתפוצצים ויריות. היום זה אחרת".

חנוך סטמקר מפעיל את המסעדה ההודית בשכונה בתשע השנים האחרונות. "לא היה פה כלום כשהגעתי, רק מכולת אחת ומשה הספר", הוא אומר ומצביע לעבר מספרה קטנה הנחבאת מאחורי המסעדה שלו. "הריצוף היה אחר. הכבישים היו אחרים. סטודנטיות לא היו יכולות להסתובב בחוץ בלילה. באתי הנה לאחר שהקמתי מסעדה הודית בתל אביב, התחלתי ממשהו קטן על 40 מ"ר וזה תפס תאוצה. היו פה פחות סטודנטים, היום יש פי שלושה. הוותיקים עדיין גרים פה, וגם הם נהנים מהשינוי. לפני ארבע שנים רבים מהתושבים הוותיקים מכרו את הדירות, לקחו את החבילה ויצאו מפה. לפני שבע שנים הדירות פה היו שוות 150 אלף שקל, 170 אלף שקל. זה קפץ ל–500 אלף שקל — ואז הרוב מכרו. פעם רציתי לקנות את החנות של משה הספר ב–150 אלף, היום אני מציע לו 500 אלף והוא לא רוצה למכור".

בלה אלכסנדרוב, מנכ"לית תור המדבר, עמותה ליצירת שינוי חברתי באמצעות הקהילה בנגב, ביקורתית יותר לגבי השינוי. "הרחוב השתנה ומבחינה ויזואלית הכל יותר אסתטי, יש תאורה ואירועים קהילתיים, אבל אני לא מאמינה בתיאוריית החלחול. ברור שהתושבים יגידו שהם שמחים על השינוי הדמוגרפי, אבל העוני נשאר אותו עוני. הבניינים נשארו אותם בניינים. לא היתה פה תוכנית עירונית מסודרת".

אלכסנדרוב גדלה בשכונה, כך שהיא מכירה אותה היטב. "אני ואמא שלי הגענו לשכונה כשעלינו מלטביה. הכרתי איפה מוכרים סמים, מי הסוחרים. המזרקים היו ברחוב. בגיל תיכון רציתי לעזוב את השכונה ויצאתי לפנימיה למחוננים לספורט. חשבתי שלעולם לא אחזור, אבל יום אחד כשהייתי באוטובוס הכרתי מישהו שהיה פעיל בקהילת קמה שגרה בבאר שבע, והצטרפתי אליה".

אמא שלך עוד גרה פה?

"לא, היא מכרה את הבית שלה בזיל הזול לאיזה קבלן שישב וישב עליה עד שהיא השתכנעה, כמו הרבה קבלנים שעבדו בשיטה הזו. בדרך כלל התושבים המקוריים הם לא אלה שגזרו את הרווח הגדול".

קמה היא קהילה שיתופית של צעירים העומדת מאחורי עמותת תור המדבר. קפה רינגלבלום הוא אחד העסקים החברתיים שמפעילה תור המדבר יחד עם הקרן החברתית דואליס. לבד מהיותו מסעדה כשרה המגישה אוכל חלבי, הקפה מפעיל תוכנית תעסוקתית־חברתית עבור כעשרה בני נוער בסיכון המועסקים בו כטבחים ומלצרים וזוכים לתוכנית טיפולית פרטנית במטרה לשקם אותם. "90% מהם מתגייסים בסוף לצבא, בניגוד למצב הרגיל שבו היה להם פטור", אומרת אלכסנדרוב. בנוסף מפעילה העמותה בשכונה את המרכז לקיימות שכונתית, שמטרתו לעודד חיבור בין כלכלה, קהילה וסביבה בשכונה של תושבים החיים ופועלים יחד ליצירת תרבות והווי חיים משותף. "מה שקרה פה בשכונה הוא תהליך טבעי. לא היתה ישיבה של מועצת השכונה שהחליטה על שינוי. העסקים צמחו ודרשו מהעירייה לבצע עבודות פיתוח, והעירייה שיתפה פעולה".

התושבים שעמם דיברנו אוהבים את השינוי שחל בשכונה.

"התושבים אוהבים את הסטודנטים וזה טבעי, כי המבוגר אוהב את הצעיר. אבל אם תיכנס פנימה לשכונה תראה שבתכל'ס המציאות של התושבים לא השתנתה. הבניינים עדיין מכוערים, במקלטים יש נזילות, ברחובות הפנימיים אין תאורה. הסטודנטים הם שוכרים זמניים ולכן לא נשארים פה כדי להילחם למען שינוי. מי שנשאר פה הם הכי חלשים".

אז אין משמעות למגע עם הסטודנטים?

"ילדים פוגשים סטודנטים בשכונה אז הם כן רואים צעירים שבחרו לעשות משהו עם החיים שלהם. בסופו של דבר באר שבע מושקעת בלפתח את החדש. צריך לפתח את החדש, אבל האתגר הגדול הוא למצוא דרך שבה אפשר לחזק את הקיים".

בשניצלייה הסמוכה לאוניברסיטה, הנקראת "שניצל'ה", אנחנו פוגשים את בן השכונה אלירן אל טורי, שמסביר: "השינוי בשכונה לא נעשה בשבילנו, אלא בגלל הסטודנטים. אף אחד לא מתחשב בילידי המקום, והאנשים שגרים פה במצב קטסטרופלי. אלה אנשים שמקבלים 1,400 שקל בחודש מביטוח לאומי, ולא יכולים להוציא 20 שקל כדי לתקן פיצוץ בביוב. כמי שנולד בשכונה אני יכול לומר לך שאתה פשוט מתרגל לכך שלך לא נותנים כלום ולאחרים כן".

הסטודנטים לא רק גרים כאן. הם גם משתתפים בפרויקט הדירות הפתוחות, שבו הם מעבירים חוגים לתושבים תמורת מלגה. לא היתה לזה משמעות עבורך כילד?

"היתה לזה איזושהי משמעות, אבל עדיין אתה נשאר בבועה שלך. השעתיים בשבוע שאתה יושב עם סטודנט הן לא החיים שלך. בוא תחיה אתנו, שש נפשות בחדר, ותראה מה זה. אמא שלי חיה מ–2,500 שקל בחודש. טוב שיש פה סטודנטים כי המשטרה טיפלה בפשע. אני חצי בדואי וחצי מרוקאי, וכשאני נוסע לבקר את המשפחה ברהט — אני רואה ששם יותר יפה מבבאר שבע".

הפערים בתוך שכונה ד' מזרח עצומים: בתים משופצים בעלי חזות סבירה ניצבים לצד בתים מוזנחים שהביוב זולג מהם. "גם במקרה של הבניינים שנראים טוב, זה רק בגלל קצת קוסמטיקה, הדביקו קרמיקה וצבעו טיפה", אומר שרון פרידמן, יליד השכונה המנהל כיום את פרויקט קפה רינגלבלום. "זו לא שכונה של אזרחים חזקים שיכולים לבוא בדרישה לעירייה כמו 'אנחנו משלמים ארנונה, אז תדאגו לנו'. אם יש בעיה של ביוב או עץ שנפל בשכונה שבה אני גר כיום, נוה נוי, הטיפול מהיר יותר. יש פה רחובות שנראים כמו הקסבה, ובכל זאת אין לי ספק שהנערים של השכונה נחשפים לאורח חיים שונה, גם בגלל הפעילות של הסטודנטים. החשיפה למישהו שגר לידך ולא בשכונה אחרת, שאתה יכול לומר לעצמך 'הוא אחר כי הוא גר בבית אחר', אלא מישהו שעולה אתך הביתה באותה כניסה, יוצרת הזדהות גדולה יותר".

ביציאה מבית הקפה יושבת ילדה בת 4 ומשחקת עם עצמה. שתי סטודנטיות ניגשות אליה ומנסות להבין היכן היא גרה. אנחנו נכנסים למכונית ומנסים לצאת מהשכונה. 200 מטר מהרחוב הסטודנטיאלי מתמשכת דרך עפר, שלא נעים לנסוע בה. יש עוד הרבה עבודה בדרך לשיקום האמיתי של שכונה ד' מזרח.

חדיד: התושבים התארגנו, וההרחבה החייתה את היישוב

זהו יום נעים יחסית במושב חדיד הסמוך למודיעין, והגן הגדול והחדש של היישוב ניצב ריק, אף שמדובר בעיצומו של החופש הגדול. הנדנדות, מתקני השעשועים והספסלים, כולם עומדים ריקים וחדשים כמעט לחלוטין, נטולי ילדים שירוצו וישחקו ביניהם, כמו צעצועים שטרם הוסרה מהם העטיפה. במרכז הגן, סמוך לביתו, עומד עופר חבני, מתבונן בגן שבנה וכועס. “יש לנו בעיה נוראית עם נושא הכלבים”, הוא אומר. “אנשים מבחוץ מביאים לפה כלבים כל היום, אפילו שהם יודעים שאסור. הכלבים עושים את צרכיהם על הדשא והילדים נופלים על הצואה”.

גן המשחקים החדש של חדיד, שמשתייך למועצה המקומית שוהם ומאכלס כ–750 תושבים, שוכן על התפר בין חלקו הישן של המושב הוותיק, שנוסד ב-1952 כמושב חקלאי־דתי, לבין חלקו החדש, ההרחבה שעבר המושב בארבע השנים האחרונות, המורכבת מבתים פרטיים ווילות יפות, שהביאו למושב הוותיק דיירים חדשים, צעירים, חילונים יותר, וגם הקפיצה בארבע השנים האחונות את רמת החיים במושב, כמו גם את מחירי הדיור.

חדיד, שהחל כמושב חקלאי, מוקף פרדסים ומגדלי עופות, עבר בשנים האחרונות סוג של מהפך באופיו. התושבים החדשים, אנשי ההרחבות, הצטרפו לתימנים ולרומנים הוותיקים שהקימו את חדיד והביאו עמם רוח של רעננות ופיתוח, אך בניגוד למושבים אחרים שעברו הרחבות הצליחו להשתלב באוכלוסיה המקורית ללא חיכוכים.

“סך הכל האינטגרציה טובה. אינטגרציה מכל סוג זה תמיד טוב. באו אנשים טובים, לא פלצנים”, אומר חבני. “ביישובים אחרים כנראה באו אנשים מרקע סוציו־אקונומי אחר, טייסים, עורכי דין, שרצו להטיס את המושב לשמים בעוד שהוותיקים רק רצו לחיות את חייהם, אז נוצר נתק מוחלט בין הוותיקים לחדשים. פה בגדול אין בעיות, למעט שתי משפחות שיש להן קצת בעיה עם הרקע הדתי של היישוב. לא יודע, הם כנראה אתאיסטים או משהו”.

חבני, יליד היישוב, חזר אליו לפני כמה שנים וגר באחד מהבתים שנבנו לאחר ההרחבה. הבית הישן של הוריו נמצא בדיוק מולו, כשביניהם ניצב הגן שבנה. לפני כשלוש שנים, הוא אומר, במקביל להרחבה, החליטו התושבים לעבוד ברצינות על פיתוח המושב. הם חילקו את המושב לצוותים — צוות פיתוח, צוות חינוך — ועבדו במקביל. התוצאה של ההתארגנות האזרחית היתה מושב ששמר על אופיו המקורי, אך במקביל יכול להתהדר בשורה של מתקנים חדשים וזרם חדש וחיוני של תושבים צעירים, משפחות צעירות, שמשאירים אותו בחיים. “גרתי 10 שנים בראשון לציון, ואחרי שסיימתי את הבנייה אמרתי שאני נכנס להילוך גבוה במושב. אני לא חבר ועד, אבל עושה בהתנדבות את כל הפרויקטים של המושב: הגן הזה למשל, מצלמות הבטיחות שמפוזרות ברחבי המושב, או פארק ענק שאנחנו רוצים לבנות”.

התושבים הוותיקים של חדיד מתארים את ההרחבה כשדרוג רציני בחיי המושב, למרות שינוי מסוים באופיו הדתי־מסורתי, שהוביל לכך שיותר מכוניות נראות כיום בכבישי המושב בשבת מאשר בעבר. “פעם היה אסור לנהוג בשבת. רבים מתושבי ההרחבה הם בנים ממשיכים, כמו חבני, שוכרים, או תושבים חדשים שהחליטו להשתקע ביישוב. רבים מהם חילונים, אולם החיכוכים הדתיים, אומר חבני, מינימליים עד לא קיימים.

הקונצנזוס בחדיד הוא שאחרי שנים חלשות יחסית שבהן נעלמה החקלאות המקומית כמעט לחלוטין, הביאה ההרחבה לקפיצת מדרגה ברמת החיים במושב. “בעיני זה גן עדן, ואלה האנשים שעושים את זה גן עדן”, אומרת תושבת המקום, שמתגוררת בחדיד כבר 31 שנה. אבל לא כולם מרוצים ממצבו של היישוב. למרבה ההפתעה, אחד מהם הוא יו”ר ועד האגודה, ארז שלום. “אנחנו עדיין בפיגור של 20 שנה ביחס ליישובים אחרים”, אומר שלום. “מועדון הנוער האחרון נבנה כשהייתי ילד, והיום אני בן 43. אנחנו סובלים מפיגור רציני בנוגע לכבישים, תשתיות. אין לנו מבני ציבור. ביישוב הישן, לדעתי, יש את אחד מהשיעורים הגבוהים של המטופלים ברווחה בכל המועצה. המצב טוב הרבה לעומת מה שהיה בעבר, אבל אם אתה בא מסביון לחדיד לא בטוח שהייתי אומר ‘וואו, חדיד’. להערכתי ייקח שש־שבע לפני שנשתקם לגמרי”.

רק לפני שש שנים, מסביר שלום, חדיד היה בהליכי עיקול, עם חוב של 8–9 מיליון שקל. מה ששיקם את היישוב, הוא אומר, לא היה ההתארגנות המקומית של התושבים — זו עוזרת לפתח אותו כיום — אלא התמיכה הצמודה של המועצה המקומית שוהם. “ראש המועצה, יחד עם הוועד, החליט להרים את חדיד ולנסות להגיע להסדר חובות. זאת היתה נקודת המפנה, כשראש המועצה והמושב הגיעו להסדר לפריסת החוב ואיפשרו לנו, במסגרת ההסדר, לשווק את הרחבת המושב. המושב יצא מהעיקולים, נכנסה אוכלוסיה צעירה, גודל היישוב הוכפל והעסק מתחיל להתרומם ולצמוח. המועצה השקיעה בחדיד: גם בחינוך, וגם בביוב".

אבל לתהליך, אומר שלום, יש קצב משלו. “בחמש שנים אי אפשר לקבל תקציבים לכל דבר, אז בכל פעם אנחנו מתמקדים בפרויקט פיתוח אחר. פיתחנו את הכביש הראשי של המושב, ועכשיו אנחנו מתמקדים בהקמת מועדון לנוער, כי כרגע הנוער אצלנו עושה מסיבות באסם ישן”.

חבני מעדיף להיות אופטימי ומסתכל על הגן שבנה בסיפוק רב. “כשהייתי ילד, יכולנו רק לחלום על זה”, הוא אומר. “אנחנו גדלנו ילדי פרא במושב מלא פרדסים. בפרדס ההוא שיחקנו כדורגל, ובמכתש ההוא היה גן המשחקים שלנו. גם היום, האמת, הילדים פחות או יותר מזכירים אותנו”.

רמת ישראל, תל אביב: וילה עירונית במחיר סביר

לפני ארבע שנים וחצי הגיעו בני משפחת בורוביץ' לשכונת רמת ישראל שבמזרח תל אביב. "מבחינתנו תפסנו את אלוהים בביצים", אומרת בחיוך איריס בורוביץ', אדריכלית במקצועה. "קנינו דירה בבניין שנראה כמו המוקטעה, אבל שיפצנו את האם־אמא שלה. כעת אנחנו גרים בדירה חמודה מאוד. רצינו לגור בתל אביב, אבל זו עיר אוכלת יושביה ולא יכולנו להרשות לעצמנו לקנות בה דירה. המתווך הציע לנו לבדוק את רמת ישראל, והשכונה כבשה אותנו ברגע שנכנסנו אליה. סוג הבינוי כאן נפלא: זו שכונה צפופה ויש בה מרקם אורגני, לא מגדלים כמו בחלקים אחרים של העיר".

רמת ישראל, שתחומה בין דרך השלום, דרך משה דיין ודרך הגבורה, היא השכנה הפחות מוכרת של ביצרון, שבשנים האחרונות נהפכה למעוז "שיקי", שבו מסעדות ובתי קפה פופולריים. בניגוד לביצרון, רמת ישראל לא עלתה לכותרות, אבל גם היא עברה מהפך: משכונה זקנה, שסובלת מתשתיות מתפרקות ומדימוי גרוע, לשכונה שמושכת אליה משפחות צעירות אך עדיין יש בה נדל"ן במחירים סבירים, אפילו נמוכים יותר מבשכנתה ביצרון.

השכונה, שהוקמה עם קום המדינה כדי לספק דיור חלופי לתושבי שכונות שהיו חשופות לירי, מציעה שילוב של ישן וחדש: בתים ותיקים, קטנים וצמודי קרקע, כמה שיכוני רכבת ובתים פרטיים רחבי ידיים שנבנו בשנים האחרונות — רובם משתלבים היטב בנוף המקומי ומיעוטם מנקרים עיניים. היא בנויה מסימטאות קטנות שנשפכות לרחובות חד־סטריים, ובמרכזה גינת ריקליס, שמושכת אליה בעלי כלבים והורים עם עגלות. בניגוד מוחלט לשקט השורר בה ולרחובות הקטנים שעטופים בצמחייה, משני צדיה מתנשאים בית הוורד שבדרך השלום ומגדל אלקטרה ביגאל אלון, שנותנים ביטוי מוחשי לקרבתה לתל אביב.

"מצאנו כאן הזדמנות נדירה לבית פרטי קטן. המגרשים קטנים והבתים לא גדולים, אבל זו וילה עירונית וזה דבר נפלא", אומרת אשת התקשורת דליה נוימן, שהגיעה לרמת ישראל לפני חמש שנים אחרי נדודים באזור המרכז. "השכונה הזו היא שיחוק השיחוקים, ממש חלום. המיקום מושלם, אנחנו מאוד קרובים לדרך השלום, לנתיבי איילון ולתל אביב".

"מחירה של דירת גן בבניינים שבהם ארבע דירות הוא שני־שלישים ממחירה של דירה דומה בבבלי", אומר אורן זמיר, מנהל סניף אנגלו סכסון דרום תל אביב. "מי שרוצה לגור בתל אביב ויש לו 2 מיליון שקל, יכול לבחור בין דירה ישנה בבזל בשטח של 70 מ"ר או לקנות דירה בשטח 80 מ"ר, גינה ואפשרות להרחיב ברמת ישראל. מבחינת הרבה משפחות, הבחירה ברורה. רמת ישראל מצוינת למי שרוצה לגור בתל אביב, אבל לא רוצה לחיות את העיר כמו מי שגר באבן גבירול, 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע. אני בטוח שהמגמה תימשך, ושהשכונה תמשוך אליה עוד תושבים, במיוחד משום שהיא צפויה לשמור על הצביון שלה ולא אמורים להיבנות בה בניינים גבוהים כמו בשכונות אחרות בעיר".

לצד התושבים החדשים, ברמת ישראל יש עדיין אנשים מבוגרים שגרים בה עשרות שנים, חלקם עוד מימי הקמתה. "כן, יש הבדלים בין החדשים לוותיקים, אבל מעולם לא חוויתי שום בעיה סביב זה", אומרת נוימן. בורוביץ', שפעילה מאוד במתנ"ס השכונתי, מצטרפת: "אני נהנית מהגיוון. בבית הספר היסודי בשכונה יש כאלה שיש להם וכאלה שאין, בבניין שלנו יש צעירים וזקנים. ביום שעברנו דירה קמנו בבוקר ואיך שהתיישבנו דפקה בדלת השכנה עם עוגה ביד. כמעט בכיתי. אני לא מכירה דברים כאלה".

"אנחנו ממש מרוצים שהגיעו הנה תושבים חדשים", אומר ארז, שגר בשכונה מאז שהיה ילד. "פתאום רואים שהעירייה משקיעה בתשתיות, התקינו תאורה חדשה, הכבישים השתפרו, התחילו לאסוף זבל בתדירות סבירה. לפני כן היו כאן ארחי־פרחי שישבו בגינת ריקליס, זרקו שם מזרקים על הדשא, ואני זוכר שאסרו עלינו ללכת לשם. היום הגינה נראית נהדר".

מנגד, בורוביץ' חושבת שיש עוד דרך ארוכה לעבור עד שהשכונה תמצה את הפוטנציאל שלה - אולי משום שהיא לא הכירה אותה כשכונה החלשה שהיתה לפני כמה עשורים. "היא עדיין נראית רע מאוד מבחינת חזיתות הבניינים, בוודאי פחות טוב מביצרון", היא אומרת. "לא מזמן החליפו מדרכות וכבישים ובנו גן ילדים חדש. המתנ"ס, לעומת זאת, לא משופץ. אנחנו עוד לא רואים כאן השקעה עירונית משמעותית, אבל אני מניחה שככל שהאוכלוסיה תתחזק - זה יהיה בולט יותר".

גן רש"ל, הרצליה: הבניינים הישנים מתחדשים

זר שהיה מופיע במרכז המסחרי של שכונת גן רש"ל היה מתקשה לנחש שהוא נמצא בהרצליה, ובוודאי היה מהמר על עיירה נידחת בצפון או בדרום. כי מה כבר אפשר לומר על מרכז מסחרי קטן שהמסדרונות בו אפלוליים, המרצפות ישנות ומאובקות, ומעט מאוד חנויות פועלות בו: מספרה, אטליז, חנות כלי כתיבה מהסוג הישן, ושני מיני־מרקטים קטנים, למעשה מכולות, המרוחקות 30 מטר בלבד זו מזו. מסביב קרטונים זרוקים ולכלוך על המדרכה, ומעל זמזום קבוע שלוקח קצת זמן להבין את טיבו — אלה מטוסים אזרחיים קטנים הנוחתים בשדה התעופה של הרצליה, הנמצא במרחק יריקה מהשכונה.

המרכז המסחרי הזה ניצב כאזור חיץ: ממערב לו בתי השיכון הישנים שנבנו בתחילת שנות ה–70, וממזרח בתים פרטיים היושבים על אדמה יקרה מאוד, אך רחוקים מלהיות וילות בסגנון כפר שמריהו או הרצליה פיתוח. בעבר נהגו בהרצליה לכרוך את שמה של השכונה בשמן של שתי שכונות אחרות — נוה עמל ושביב — כשלוש השכונות הפחות מוצלחות של העיר. בשלוש השנים האחרונות משהו בשכונה משתנה. זה קורה בעיקר הודות לשינוי החזותי שנעשה ברחוב הראשי, האילנות: ארבעה בתי שיכון ישנים כבר עברו שיפוץ מסיבי, ונראים חדשים לחלוטין, ועוד חמישה נמצאים בשלבים מתקדמים של קבלת אישורים לקראת התחלת שיפוץ, הכל במסגרת תוכנית תמ"א 38.

מי שעומד במגרש החנייה שליד גן המשחקים המרווח ומביט מזרחה יכול לראות את ההווה והעתיד: מצד ימין הבתים החדשים ששופצו, ומצד שמאל בתי השיכון המוזנחים. מעבר להם, מחוץ לשכונה, נמצאים שדות פתוחים המשווים לה אופי כפרי, אבל סביר להניח שגם בהם ייבנו בניינים חדשים בשנים הקרובות, בוודאי אחרי הפינוי הצפוי של שדה התעופה.

יחסית לגודל האוכלוסייה נחשבת כיום גן רש"ל לשכונה שבה בוצעה הכמות הגדולה ביותר של פרויקטים של תמ"א 38. לדברי אליאב אסייג, מנכ"ל חברת רינובו נדל"ן המבצעת את הפרויקטים ברחוב האילנות, עיריית הרצליה החלה להשקיע יתר בשכונה לאחר שיפוץ הבניינים. "אני לא מכיר עוד שכונות בארץ ששינו את התדמית שלהם באופן הזה", הוא אומר. "אני מניח שבשנים הקרובים כל בנייני השיכון כאן יעברו תמ"א 38". לדברי אסייג, מחיר דירת 4 חדרים בבניין משופץ נע סביב 2 מיליון שקל.

בסיור רגלי ברחובות ההולנדיים השקטים של השכונה אנחנו מבינים שצמוד קרקע לא אומר בהכרח יוקרה. כמו במקומות אחרים במרכז הארץ, התגוררו כאן במשך שנים רבות אנשים הרחוקים מלהיות עשירי העם, שמחיר הקרקע שעליו יושב ביתם עלה בחדות, ואילו הם נשארו כמו שהיו. ברחובות מסוימים אפשר לראות חצרות מוזנחות, ואחד השכנים מספר שבבית אחד או שניים, של אנשים המתגוררים כאן יותר מ–30 שנה, מסתובבות תרנגולות בחצר. הסיור מעלה דברים מוזרים נוספים: פה ושם נראה שיש בנייה בלתי חוקית, ובגבול שבין השכונה לשטחים החקלאיים הוקמו עסקים שטיבם לא ברור. למרות זאת, מחיר בית פרטי בשכונה נע סביב 3 מיליון שקל.

במרכז המסחרי אנחנו פוגשים כמה מתושבי השכונה, שמנהלים דיון ער על המצב בגן רש"ל. שמשון, העוסק בתחום הנדל"ן, אופטימי לגבי העתיד של השכונה, אבל אופטימיות זו לא משותפת לכל הוותיקים. "השכונה הזו 30 שנה נשארת אותו דבר", אומרת רותי שווקי. "זו השכונה הכי מלוכלכת ומוזנחת בהרצליה".

"יש פה אנשים שזורקים זבל לרחוב", משיבה לה שירה, שגדלה ברמת השרון וקנתה לפני שנתיים בית פרטי בגן רש"ל, "אבל לדעתי ב–5–10 שנים הבאות את תרגישי פה שכונה אחרת. יש כאן בית ספר יסודי קטן וטוב, והבנייה החדשה תביא לפה אנשים אחרים. ב–30 השנים שאת מדברת עליהן באמת לא קרה כאן כלום. עכשיו משהו משתנה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker