זאת הכלכלה, טמבלים

מלחמת הגזע בארה"ב נהפכת למלחמת מעמדות

האירועים הסוערים בפרגוסון, מיזורי, פתחו שוב את הפצע ביחסים בין לבנים לשחורים בארה”ב, שמבוסס לא רק על הגזענות של המערכת - אלא גם על פערים כלכליים ■ השחורים עדיין עניים יותר, נטולי נכסים, נטולי הזדמנויות - ומאוד כועסים

אשר שכטר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אשר שכטר

במעדנייה בדרום רובע הברונקס בניו יורק, צופים מייק וג’ים בחדשות המקומיות ונראים מודאגים. לא משום שהם רואים שוטרים במסיכות גז יורים גז מדמיע, רימוני הלם ופצצות עשן על מאות מפגינים זועמים, כפי שנראו התמונות ששודרו מפרגוסון, מיזורי, רק שבועיים קודם לכן - שני המגישים החייכנים דווקא מדברים על החום ועל מכמונות מהירות - אלא משום שהם לא רואים דברים כאלה יותר בחדשות. שבועיים בלבד לאחר שמושל מיזורי הכריז על מצב חירום ועוצר לילה בפרגוסון בעקבות ההפגנות הנרחבות שפרצו לאחר הריגתו של מייקל בראון, צעיר שחור לא חמוש שנורה על ידי שוטר לבן, נראה שהתקשורת בארה”ב עברה לנושאים אחרים, כמו דאע”ש ודליפת תמונות העירום של ג’ניפר לורנס.

“אני לא מבין את זה”, אומר מייק, וג’ים מחרה מחזיק אחריו: “זה כאילו זה לא קרה בכלל”. שניהם מתגוררים בברונקס - הרובע הידוע בעיקר בשל אוכלוסיות בני המיעוטים שמתגוררות בו - יותר מ-40 שנה. שניהם ראו את הרובע עובר לא מעט עליות ומורדות במשך השנים, מהדעיכה שלו בשנות ה-60 וה–70 ומגיפת ההצתות של שנות ה–70, ועד להתחדשות המרשימה שלו בעשור האחרון; מהעזיבה של הרבה מהתושבים הלבנים של דרום הרובע לשכונות צפוניות ואמידות יותר, או לרובעים אחרים, ועד להגעתם של מהגרים רבים אחרים, בעיקר היספנים.

למרות המתיחות הגזעית שקיימת גם בה, בניו יורק היה מספר מצומצם יחסית של אירועי מחאה בחודש האחרון - בגדול שבהם צעדו אלפי מפגינים ברחבי העיר במחאה על מותם של בראון ושל אריק גרנר, גבר שחור שביולי נחנק למוות על ידי שוטר לבן בסטייטן איילנד. אולם לדברי ג'ים ומייק, העובדה שרחובות ניו יורק לא סוערים לא אומרת שהבעיות שהציפה הריגתם של בראון וגרנר לא משותפות לרבים מתושבי העיר.

“גם אם לא רואים אנשים ברחובות, זה לא אומר שמה שקרה בפרגוסון לא נגע בכולנו”, אומר ג’ים. “פרגוסון היתה רק חלק קטן מתוך סיפור גדול בהרבה. גם פה שוטרים מטרידים אותך הרבה יותר אם צבע העור שלך שחור, גם פה אם אתה שחור אין לך סיכוי לתפוס מונית. אבל זה לא רק ההטרדה המשטרתית, או הגזענות. זאת העובדה שאם נולדת שחור יש לך סיכוי כפול להיות מובטל. שהיכולת שלך להתקדם בחיים מוגבלת. הפערים בין עשירים לעניים בניו יורק עצומים, ואם תסתכל החוצה, תראה שרוב העניים האלה הם שחורים. אם היית מסתכל מחוץ לאותו חלון לפני 20 שנה, היית רואה את אותו דבר”.

ההפגנות שפרצו לאחר הריגתו של מייקל בראוןצילום: רויטרס

המתיחות הגזעית בפרגוסון, עיר סמוכה לסנט לואיס, שבה חיים 20 אלף תושבים שיותר מ-60% מהם שחורים, התפרצה בחודש שעבר בעקבות הריגתו של בראון, צעיר בלתי חמוש שנעצר על ידי שוטר לבן בשם דארן וילסון בגין שוטטות ואז נורה למוות על ידיו בנסיבות שעודן שנויות במחלוקת. פרגוסון, שבה גם מפקד המשטרה וגם ראש העירייה לבנים, ורק אחד מחברי המועצה המקומית הוא שחור, היא אחת מהערים הרבות בארה”ב שבהן הפרדה גזעית (סגרגציה) אינה נחלת העבר, אלא מציאות יום־יומית. ב–2013 נעצרו בפרגוסון 483 שחורים, לעומת 36 לבנים. לעומת זאת, רק שלושה מתוך 53 השוטרים המקומיים בפרגוסון הם אפרו־אמריקאים. לכן נוצר בפרגוסון מצב נפיץ, שבו כוח משטרה לבן לחלוטין מופקד על אכיפת החוק בעיר שרוב תושביה הם שחורים.

אבל יש גם סיבות אחרות, כלכליות באופיין אבל מונעות על ידי אותה גזענות מערכתית שהובילה למערכת אכיפת החוק המעוותת בפרגוסון, לזעם שהוצת בעיר וברחבי ארה”ב בחודש שעבר. שליש מהאוכלוסיה האפרו־אמריקאית בפרגוסון חיה מתחת לקו העוני, ולתושביה השחורים של העיר יש סיכוי גבוה בהרבה להיות מובטלים מאשר לשכניהם הלבנים. מערכת החינוך המקומית היא מהגרועות בארה”ב. אותה אפליה גזעית שגורמת לתושביה השחורים של פרגוסון להיות מוטרדים על ידי שוטרים על בסיס יום־יומי, מקשה על רבים מהם למצוא עבודה. בארה”ב כולה, באופן מסורתי, שיעור האבטלה בקרב גברים שחורים או היספנים כפול מזה של לבנים. סיפור ההתגברות של האי־שוויון בארה”ב, אומרים מומחים, אינו רק סיפור כלכלי גרידא, אלא גם סיפור שיש בו אלמנט אתני בולט.

“הסיפור הוא גם סיפור של גזע, אבל גם סיפור של מעמד”, אומר גארי אורפילד, פרופסור לחינוך, למשפטים ולמדעי המדינה ב–UCLA, מומחה לאי־שוויון גזעי בארה”ב ופעיל בולט למען זכויות האזרח. “אי־שוויון ופערים גזעיים הם בעיות שתמיד נמצאות ברקע. גם אם אין דרך פשוטה לקשור אותן ישירות למותו של בראון, אלה בעיות שגורמות לתחושות עצומות של טינה, של פילוג עמוק ושל אובדן שנוכח תמיד בחברה בארה”ב. לימדתי הרבה שנים בהרווארד, האוניברסיטה הטובה בעולם, והסטודנטים שלי שהיו גברים אפרו־אמריקאים צעירים היו מלווים על ידי מאבטחים בכל פעם שהלכו לקנות באחת החנויות הסמוכות. לגברים בני מיעוטים קשה מאוד בחברה שלנו, וזה מתבטא גם בכלכלה האמריקאית. בדרך כלל הכעס הזה מתפוצץ כשמשהו בלתי ייאמן קורה. כשהפחד של הרבה הורים אפרו־אמריקאים - ויש לי הרבה חברים אפרו־אמריקאים שחוששים לחיי ילדיהם הצעירים - מתמשש”.

“בארה”ב קשה להפריד בין נושאים של גזע ומעמד”, אומר דלטון קונלי, פרופסור לסוציולוגיה 
ב–NYU. “במונחי הכנסה ועבודות נעשתה התקדמות מאז שנות ה–70, אבל במונחי נכסים למשפחה אפרו־אמריקאית חציונית יש פחות מ–10% ממה שיש למשפחה לבנה ממוצעת. חשבנו שאנחנו בחברה פוסט־גזעית, כי יש לנו נשיא שחור, אבל זה לא שינה את הנסיבות הכלכליות של משפחה אפרו־אמריקאית ממוצעת, או את אופי ההיתקלויות בינה לבין שוטרים או מוסדות אחרים בחברה”.

השחורים בארה"ב ממשיכים לדרוך במקוםצילום: רויטרס

יש התקדמות בזכויות האזרח, 
אין התקדמות כלכלית

ההיבטים הגזעיים של המחאה בפרגוסון תפסו את עיקר תשומת הלב התקשורתית - במידה מסוימת של צדק, שהרי איך עוד אפשר להסביר את מותו של צעיר שחור לא חמוש על ידי שוטר לבן? - אולם מתברר שהרקע לזעם שאילץ את מושל מיזורי, ג’יי ניקסון, להכריז על עוצר לילי בעיר ולשלוח את המשמר הלאומי פנימה היה גם כלכלי־חברתי, ונוגע לאחת מהמורסות הפתוחות של החברה האמריקאית: האי־שוויון ההולך וגדל בתוכה.

כדורסלן העבר האגדי כרים עבדול־ג’באר היה אחד מהראשונים שהדגישו את ההיבטים הכלכליים של הבעיות החברתיות העמוקות שהתגלו בפרגוסון, על פני ההיבטים הגזעיים, וניסו להשוות בין האופן שבו ארה”ב דורסת את האוכלוסיה האפרו־אמריקאית לבין האופן שבו היא דורסת עניים באופן כללי. “פרגוסון לא נוגעת רק לגזענות מערכתית - הסיפור הוא גם סיפור של מלחמת מעמדות, ושל האופן שבו העניים בארה”ב מדוכאים”, הוא כתב במאמר חוצב להבות במגזין “טיים”, שפורסם תחת הכותרת “מלחמת הגזע המתקרבת לא באמת תהיה על גזע” ועורר הדים נרחבים בארה”ב. במאמרו קרא עבדול־ג’באר לאפרו־אמריקאים וללבנים כאחד לראות בפרגוסון יותר מסתם סיפור על גזענות, “ולהתחיל להתייחס למצב לא רק כאל ביטוי נוסף של גזענות מערכתית, אלא גם כאקט של מלחמת מעמדות”.

במאמר הוא קשר בין מותו של בראון וההתנהלות הבעייתית של רשויות אכיפת החוק בפרגוסון לבין העלייה החדה באי־שוויון בכלכלה האמריקאית, בין מותו של מעמד הביניים האמריקאי לבין היחס המידרדר של השלטונות כלפי אזרחים עניים. ובעיקר: בין הסיפור הגדול של הכלכלה האמריקאית ב–20 השנים האחרונות - העלייה החדה באי־שוויון ובריכוזיות העושר - לבין הפערים הכלכליים בין שחורים ללבנים בארה”ב, שבמשך 50 שנה כמעט לא הצטמצמו.

“העיסוק המתלהם באג’נדה הגזעית של כל אחד מסיט את ארה"ב מהסוגיה הרחבה יותר, והיא שזהותם של הסובלים מתגובת יתר משטרתית מבוססת פחות על צבע העור ויותר על נגע חמור בהרבה: היותם עניים”, כתב עבדול־ג’באר. כמובן, הוא ציין, “עבור רבים בארה”ב, בן מיעוטים הוא מלה נרדפת לעוני, ועני הוא מלה נרדפת לפושע. באופן אירוני, התפישה הזאת רווחת אפילו בקרב העניים”.

המאמר של עבדול־ג’באר היה עוצמתי, אפוקליפטי וצודק לחלוטין. למרות הדעה הרווחת, שהשתרשה עוד יותר מאז נבחר ברק אובמה לנשיאות ארה”ב, מצבם של השחורים בארה”ב לא נהפך לטוב יותר בעשורים האחרונות: למעשה, ב–51 השנים שעברו מאז שמרטין לותר קינג הבן הוביל מיליון איש לוושינגטון והשמיע את נאום ”יש לי חלום” המפורסם שלו, הפערים הכלכליים בין שחורים ללבנים בארה”ב לא הצטצמו כמעט בכלל. במובנים מסוימים, אפשר לטעון שהם רחבים כיום בדיוק כפי שהיו אז. במובנים אחרים, הם אפילו רחבים יותר.

להלן הנתונים: נכון למפקד האוכלוסין של 2012, אפרו־אמריקאים מהווים 14.2% מאוכלוסיית ארה”ב. 28% מתוך אותם 14% חיים בעוני, לעומת שיעור עוני של 11% בקרב כלל אוכלוסיית ארה”ב. שיעור האבטלה בקרב שחורים בארה”ב, כאמור, כפול משיעור האבטלה בקרב לבנים, לפחות מאז החלו המדידות ב-1972 - מה שאומר שתמיד, בין אם הכלכלה משגשגת או במיתון, האבטלה בקרב השחורים בארה”ב נמצאת ברמה הגבוהה מהשיא שאליו הגיעה האבטלה בארה”ב בעיצומו של המשבר.

יש התקדמות בזכויות האזרח, 
אין התקדמות כלכליתצילום: רויטרס

אבל כל זה הוא רק חלק מהסיפור: במערכת החינוך הציבורית בארה”ב, תלמידים שחורים סולקו מבית הספר בשיעור גבוה פי שלושה מזה של תלמידים לבנים. בחלק גדול מבתי הספר שבהם יש שיעור גבוה במיוחד של תלמידים שחורים והיספנים לא מלמדים אלגברה למתקדמים או כימיה. שיעור בוגרי הקולג’ בקרב גברים אפרו־אמריקאים הוא כמחצית משיעור בוגרי הקולג’ בקרב לבנים, אבל גם אם סיימת אוניברסיטה, זה לא אומר שעתידך מובטח אם אתה אפרו־אמריקאי: שיעור האבטלה בקרב בוגרי קולג’ שחורים הוא 12.4%, פי שניים משיעור האבטלה בקרב בוגרי קולג’ בגילים אלה בארה”ב. יותר מחצי מאותם בוגרי קולג’ שחורים, קרוב ל–56%, מועסקים בעבודות שלא הולמות את כישוריהם.

וזה עוד לפני שהבאנו בחשבון כמה הרסני היה המשבר הכלכלי של 2008, שמחק כמעט בן לילה הישגים כלכליים שהקהילות האפרו־אמריקאיות בארה”ב עבדו עשרות שנים כדי להשיג. בין 2004 ל–2009, למשל, נפל השווי החציוני של משק בית שחור בארה”ב בלא פחות מ–83% ל–2,170 דולר - לעומת נפילה של 24% למשקי בית לבנים. מיליוני אפרו־אמריקאים נדחקו החוצה ממעמד הביניים היישר לעוני. רבים לא התאוששו עד היום.

“מאז המשבר נהפך המצב ממחפיר לעוד יותר גרוע”, אומר דאריק המילטון, פרופסור משנה לכלכלה ותכנון עירוני בניו סקול בניו יורק. המילטון, מומחה לאי־שוויון על רקע אתני, ממליץ להניח לדיון בפערי ההכנסות בין שחורים ללבנים בארה”ב. לא שהם לא רחבים: ההכנסה החציונית של משק בית לבן היתה 54,620 דולר ב–2011, לעומת הכנסה חציונית של 32,068 דולר למשקי בית אפרו־אמריקאיים. ב-1983 היה השכר השבועי החציוני של עובדים לבנים גבוה בכ–18% מזה של עובדים שחורים - כיום הפער הזה קרוב ל–22%. אבל המילטון מבקש להתמקד בנתון הבעייתי באמת: חלוקת העושר בארה”ב.

פערי העושר בין שחורים ללבנים בארה”ב, מסביר המילטון, ובין הלבנים לרוב קבוצות המיעוט, רק גדלו בעשורים האחרונים - והם גדלו עוד יותר מאז פרוץ המשבר הכלכלי, וממשיכים לגדול גם כיום. לפי מחקר שנערך מוקדם יותר השנה באוניברסיטת דיוק, משק הבית השחור הממוצע בארה”ב הוא תפרן. על כל דולר שהיה למשקי הבית הלבנים, למשקי בית שחורים היו 6 סנטים. הנכסים הפיננסיים הממוצעים של משקי בית שחורים - כולל חסכונות פנסיה - הסתכמו ב–200 דולר בלבד.

“גזע הוא חלק מהסיפור של האי־שוויון הכלכלי בארה”ב", קובע המילטון. נכון ל-2010, משק הבית הלבן הממוצע היה עשיר פי שישה ממשק בית שחור: בעוד שהשווי הממוצע של משק בית לבן היה 632 אלף דולר ב–2010, משק הבית האפרו־אמריקאי הממוצע היה שווה 98 אלף דולר (ההון של משק בית היספני ממוצע הסתכם ב–2010 ב–110 אלף דולר).

לדברי המילטון, הנתונים העגומים על פערי העושר בין לבנים לבני מיעוטים בארה”ב מצביעים על אמת אחת ברורה, עגומה ובלתי מעורערת: למרות ההתקדמות שנעשתה ב-150 השנים האחרונות בכל מה שנוגע לזכויות האזרח של השחורים בארה”ב, הפערים הכלכליים שהיו קיימים לפני 60 שנה עודם קיימים, עמוקים מאי פעם, גם כיום. “למרות הנרטיבים שבנינו לעצמנו על ההתקדמות המופלאה של שחורים בארה”ב, המציאות מצביעה על נרטיב אחר. כשבוחנים את רמת העושר של השחורים בארה”ב, רואים שהיא לא השתנתה מאז התקופה שקדמה למלחמת האזרחים בארה”ב (Antebellum), שבה השחורים היו באופן מילולי ההון של הלבנים”, הוא אומר.

המאמר של עבדול־ג’באר היה עוצמתי, אפוקליפטי וצודק לחלוטיןצילום: AP

העושר עובר בירושה 
- וגם העוני

לכאורה, סיפור מותו של בראון היה פשוט למדי: שוטר לבן בעיר גזענית, במדינה גזענית, יורה למוות בנער שחור לא חמוש, שהניף את שתי ידיו באוויר. בדומה לטרייבון מרטין, בן ה–17 הלא חמוש שנורה למוות על ידי מתנדב המשמר האזרחי ג’ורג’ זימרמן בפברואר 2012 רק משום שלבש קפוצ’ון שנראה חשוד בעיניו של זימרמן, גם בראון, לפי הנרטיב הזה, היה קורבן טרגי של התיוג הגזעי הנפוץ במרבית ארה”ב, זה שרואה בכל צעיר שחור חשוד מיידי ומתייחס אליו כאל פושע כברירת מחדל.

אלא שלתומס שפירו, פרופסור למשפטים ולמדיניות חברתית באוניברסיטת ברנדייס, יש נרטיב אחר, מורכב בהרבה, ששם את מותו הטרגי של בראון בתוך קונטקסט חברתי־כלכלי־פוליטי, קושר אותו למה שקרה למצבן הכלכלי של רשויות מקומיות רבות בארה”ב בעקבות חקיקות שהעניקו הטבות מסים מופלגות לבעלי נכסים עשירים ומסביר כיצד פרגוסון מספקת צוהר להבנה של ההיבט הגזעי של בעיית האי־שוויון בארה"ב. שפירו, מחבר הספרים עטורי השבחים Black Wealth/White Wealth (“עושר לבן, עושר שחור”) ו–The Hidden Cost of Being African American: How Wealth Perpetuates inequality (“העלות הנסתרת של להיות אפרו־אמריקאי: כיצד העושר מנציח את האי־ שוויון”, נחשב למומחה מספר אחת בארה”ב לנושאים של אי־שוויון גזעי. חלק ניכר מהקריירה שלו הוקדש למיפוי פערי העושר בין שחורים ללבנים בארה”ב, ולאופן שבו המדיניות הציבורית בארה”ב היטיבה עם בעלי הנכסים העשירים - באופן מסורתי, לבנים - ופגעה בעניים, רבים מהם בני מיעוטים.

במחקריו טוען שפירו שיש פער קבוע ומשמעותי בין רמות העושר של הגזעים השונים בארה”ב, שמועבר בירושה מדור לדור. המעגל הזה, שמאפשר ללבנים להעביר את הפריווילגיות שלהם לילדיהם מזה עשרות ומאות שנים, מנציח את האי־שוויון בארה”ב. במובן הזה מזכירה הטענה של שפירו את מסקנותיו של הכלכלן הצרפתי תומס פיקטי בספרו רב המכר “קפיטל במאה ה–21”, כי האי־שוויון והעלייה בריכוזיות העושר הפכו את ארה”ב ב–30 השנים האחרונות לחברה שבה גורלך בחיים תלוי בעיקר למשפחה שאליה נולדת. לרוע מזלם של רבים מהשחורים בארה”ב, הם נולדו למשפחות עניות, ללא נכסים שאפשר להעביר בירושה.

“אני מכיר היטב את אזור סנט לואיס”, הוא אומר. “גרתי שם תשע שנים, ואחד מאתרי המחקר שלנו נמצא שם. שליש מהמשפחות שאחריהן אנחנו עוקבים כבר 13–14 שנה נמצאות בסנט לואיס. חלק מהן נמצאות באזור פרגוסון, או מסביב לה. יש סדרה של טענות לגבי מה קרה במפגש בין בראון לווילסון, אבל השאלה שמעניינת אותי היא מה קרה שהוביל אותם למפגש הזה. הנה הנרטיב שלי: הדמוגרפיה של פרגוסון השתנתה באופן דרסטי מאז שנות ה–90. ב–1990 היתה פרגוסון לבנה ברובה הגדול, ופחות מ–25% מהתושבים היו אפרו־אמריקאים. במפקד האוכלוסין של 2010 זה התהפך: האפרו־אמריקאים היוו 67% מהאוכלוסיה, והלבנים פחות מ–25%. למהפך הדמוגרפי הזה היו גם היבטים כלכליים: לפני 20–30 שנה היתה פרגוסון עיר קלאסית של צווארון כחול ומעמד בינוני־נמוך, עם רשות מקומית משלה, עם הכנסות משלה, מכבי אש ומשטרה משלה. לפני 10 שנים המחיר החציוני של בית בפרגוסון היה 110 אלף דולר. כיום, לאחר התאמה לאינפלציה, המחיר נמוך ב–40%”.

“זה לא חריג, לעומת מקומות אחרים שעברו מהפך דמוגרפי דומה מאזורים לבנים ברובם לאזורים שבהם רוב התושבים הם אפרו־אמריקאים. מיד רואים מהפך באופן שבו הבתים מתומחרים, וגם שוק העבודה פחות יציב. פתאום רואים ריכוזים של עוני שלא היו שם לפני 20–30 שנה. ב-1980 הכניסה מדינת מיזורי תיקון לחוקה שלה, שנקרא ‘תיקון הנקוק’, שהטיל מגבלות חמורות על היכולת של המדינה ושל רשויות מקומיות להטיל מסי רכוש על בתים. הבעיה היתה שעיקר ההכנסות של הרשויות המקומיות, ההכנסות שזרמו לדברים כמו מימון בתי ספר, הגיעו ממיסי רכוש על בתים. כדי להחליף את המחסור החמור הזה, רשויות מקומיות כמו פרגוסון הורו לכוחות המשטרה שלהן לתת יותר דו”חות תנועה, כי עכשיו הדו”חות האלה מהווים 25% מההכנסות השנתיות שלהן. אז השוטרים נהפכו לאולטרה ערניים, והתחילו לחפש עבירות תנועה קטנות. ומי נוהג בעיר כמו פרגוסון? אפרו־אמריקאים עניים. וזה מה שיוצר את הסכסוך. הטרגדיה היא שהשוטרים האלה לא שונים מהאנשים שהם נותנים להם דו”חות ומתעמתים אתם - העבודות שלהם אולי יציבות יותר, אבל רמת החיים שלהם לא שונה בהרבה”.

הסיפור הזה, הוא אומר, שיכפל את עצמו ברחבי ארה”ב - וגם בפוליטיקה הארצית האמריקאית. “ארה”ב תבזבז השנה, בשנה הבאה ובשש השנים הבאות 1.2 טריליון דולר על הטבות מסים לאנשים שקנו בתים, בצורת החזרי מסים על המשכנתא שלך. ככל שמדרגת המס שלך יותר גבוהה, כך תוכל להפחית יותר מהמסים שאתה משלם. באופן לא מפתיע, 72% מהטריליון הזה ילכו לשני העשירונים העליונים של החברה האמריקאית. זאת דוגמה טובה לאופן שבו המדיניות מנציחה את הפערים בין עשירים לעניים”.

כשהוא נשאל כיצד השתנה מצבם הכלכלי של השחורים בארה”ב מאז שהחל לחקור את הפערים בין שחורים ללבנים, שפירו מגחך קלות ועונה ללא היסוס: “פערי העושר גדלו פי שלושה”. שפירו מתייחס למחקר שפירסם בתחילת 2013 עם טטיאנה משדה וסם אוסורו, שבו עקב אחרי משקי בית בארה”ב במשך 25 שנה (חלקם באזור פרגוסון). לפי המחקר, בין 1984 ל–2009 פערי העושר בין לבנים לשחורים בארה”ב גדלו פי שלושה: מפער של 85 אלף דולר ב–1984 לפער ממוצע של 263.5 אלף ב–2009.

“אם נבחן את הנרטיב המקובל לגבי השחורים בארה”ב, זה שלפיו הפערים בין שחורים ללבנים בארה"ב הצטמצמו משמעותית ב–50 השנים האחרונות, נראה שהמידע שבידינו מספר סיפור אחר לגמרי, או סיפור שהוא לכל הפחות הרבה יותר מורכב”, הוא אומר. “כשמדברים על דברים שמבוססים על הישגים, כמו תארים אקדמיים, או עבודות, בהיבטים אלה רואים התקדמות. בתחומים האלה יש ראיות שתומכות בנרטיב ההתקדמות. אבל כשמסתכלים על העושר, על נכסים נזילים ונכסים שאפשר להוריש - בתים, למשל, או פנסיה - אנחנו מגלים ששם הפער בין שחורים ללבנים רק גדל”.

יש סיבות רבות לגידול בפערי העושר בין שחורים ללבנים בארה”ב, מסביר שפירו. אחת מהן היא שיעור הבעלות על בתים. באופן מסורתי, שיעור הבעלות על בתים בקרב שחורים בארה”ב נמוך מאוד, והגידול המשמעותי שלו נעשה בשנים שקדמו למשבר - חלק גדול ממנו באמצעות משכנתאות טורפניות שמכרו בנקים וחברות משכנתאות ללקוחות שחורים, או הושקע בבתים באזורים חדשים, שבהם ערך הבתים נפל בחדות בעקבות המשבר. “רוב המגזרים בארה”ב סבלו מהפסדים בעקבות המשבר”, הוא מסביר, “אבל היה הבדל עצום בין הקבוצות השונות. משקי הבית האפרו־אמריקאיים הפסידו 54% מההון שלהם בין 2006 ל–2011. ההיספנים הפסידו 67%. הלבנים הפסידו בערך 17%–20%. הסיבה לכך היא שקוני הבתים החדשים ביותר נפגעו הכי הרבה, ואלה נטו להיות צעירים ומשפחות של בני מיעוטים”.

סיבה אחרת לפערי העושר בין שחורים ללבנים בארה”ב היא ההבדל בשכר ובהטבות, אפילו בין שחור ללבן שמועסקים באותו מקצוע. “אפרו־אמריקאים נוטים להיות מועסקים במגזרים של הכלכלה שבהם הם פחות מקבלים הטבות כמו ביטוח בריאות, ימי חופש וחופשות מחלה בתשלום. אפילו כשהם מועסקים באותו מקצוע כמו לבנים, קשה להם יותר לקבל הטבות. זאת אחת הסיבות שלשחורים קשה יותר לתרגם את ההכנסות שלהם לעושר”.

אחת הסיבות העיקריות, הוא מסביר, היא ירושה. זהו גם אחד מהגורמים הרגישים ביותר, זה שקושר את פגעי ההווה לחטאי העבר, שקשור להיסטוריה הכאובה של השחורים בארה”ב ולרקע הקשה שממנו צמחו, לעומת ההטבות שלהם זכו לבנים לאורך ההיסטוריה. “לזוג צעיר בישראל מאוד קשה לקנות בית ללא עזרה מההורים, נכון? אז זה אותו דבר בארה”ב. עכשיו כדאי לשאול: לאילו קבוצות בעבר היו את ההזדמנויות לצבור עושר שאפשר להעביר לילדים המבוגרים?”.

קונלי מסכים שהון שמועבר בירושה הוא אחד הגורמים המרכזיים שהפכו את פערי העושר בין שחורים ללבנים לכל כך גדולים. “שכר זה משהו שצריך להמציא כל דור מחדש. כשמדובר בעושר, יש גם את רכיב הירושה: אנשים שסיימו קולג’ ללא חובות כי ההורים שלהם שילמו את שכר הלימוד, למשל, לעומת אדם שסיים תואר עם הלוואות סטודנטים של 100 אלף דולר וצריך להחזיר את הכסף לפני שהוא יכול לצבור הון”.

בדומה לשפירו ולהמילטון, גם קונלי מסביר כיצד המדיניות הפדרלית בשנות ה–40 וה–50 תרמה רבות ליצירתו של מעמד הביניים האמריקאי כפי שאנו מכירים אותו כיום, וכיצד השחורים בארה”ב לא נכללו באותן תוכניות. “שחורים לא היו זכאים להלוואות הפדרליות בריבית נמוכה שהובילו לפריחה של הפרברים בארה"ב. בשנות ה–70 היה מחסור באשראי בקהילות אפרו־אמריקאיות, משום שהבנקים לא הלוו לאזורי גטו, מה שהקשה על אפרו־אמריקאים לצבור הון או לפתוח עסקים. ומה שקרה זה שהלוואות טורפניות כמו משכנתאות סאבפריים מילאו את הוואקום הזה, אז כיום יש לנו בעיה הפוכה: יש יותר מדי אשראי”.

בעשורים האחרונים, הוא אומר, המדיניות הפדרלית כלפי מיעוטים התמקדה בתוכניות של אפליה מתקנת, אבל לא בתוכניות שמטרתן לעודד את הגדלת העושר. המילטון מוסיף: “במשך השנים נקטה ארה”ב מדיניות מכוונת שאיפשרה את היווצרותו של מעמד בינוני לבן שיש לו נכסים פיננסיים - חסכונות לפנסיה, גישה למניות, בתים - בין אם מדובר בהחלטות מדיניות שקידמו בעלות על בתים או חוקים שהקלו על חלקים מסוימים באוכלוסיה לרכוש השכלה גבוהה. השחורים לא נכללו בצעדים האלה, ולאחר שקיבלו שוויון זכויות, התוכניות האלה כבר לא היו קיימות. מה שהיה קיים, במקום זאת, זאת תעשיית הלוואות טורפנית שסימנה שחורים והונאה שיטתית, הן מצד המדינה והן מצד המגזר הפרטי, שמנעה משחורים לצבור נכסים שיוכלו להעביר בירושה לילדיהם”.

“זאת לא צריכה להיות טענה שנויה במחלוקת”, אומר שפירו, “אם נטען שהמעמד הבינוני הלבן זכה להטבות שהשחורים לא זכו לו. אם מסתכלים על שיעור הבעלות על בתים, ועל האופן שבו בתים כיום ממומנים על ידי הון משפחתי, הדברים האלה קושרים את האפליה של העבר לפערי ההזדמנויות בהווה”.

הלוויתו של מייקל בראוןצילום: רויטרס

לדעיכתה הדרמטית של המוביליות החברתית בארה”ב ולעלייה החדה באי־שוויון, אומר שפירו, היה קשר ישיר לקיפאון שנרשם בשיפור רמת החיים של השחורים בארה”ב. “אם מוביליות פירושה לטפס שלב או שניים בסולם החברתי, האי־שוויון הפך את המרחב בין השלבים לגדול מאי פעם. לרוע מזלם של השחורים, רבים מהם היו בתחתית הסולם כשרמות האי־שוויון התחילו לזנק. אני אהיה פרובוקטיבי ואגיד שאף שהשחורים בארה”ב לא עניים כמו שהיו לפני 50 או 70 שנה, מבחינה דמוקרטית מצבם גרוע יותר, כי יש להם הרבה פחות אפשרויות כיום לקחת חלק בחברה. יש רמה מסוימת של אי־שוויון שהיא רעילה בצורה שמאיימת על המערכת הפוליטית, ואני חושב שאנחנו על הקצה, אם לא חצינו אותו כבר”.

הנשיא שחור, 
השחורים סובלים

בחירתו של נשיא שחור ראשון ב-2008 היתה אמורה לסמן את תחילתו של שינוי עמוק ביחס לשחורים בארה”ב, ואתו גם שינוי נרחב בהזדמנויות הכלכליות שמוצעות להם, אולם שש השנים של ברק אובמה כנשיא היו מאכזבות בלשון המעטה. מצבם של השחורים בארה”ב הורע משמעותית תחת אובמה. ובעוד ששיעור האבטלה הלאומי ירד מ–10% בשיאו של המשבר ל–7% כיום, שיעור האבטלה בקרב שחורים בקושי ירד מאז שאובמה נכנס לתפקיד, מ–12.7% ב-2009 לכ–12% בתחילת השנה. שיעור העוני בקרב שחורים זינק באותה תקופה בחדות מ–12% ל–16%.

לדברי אורפילד, זה קצת לא הוגן לבקר את אובמה. “זה לא שהמדיניות שלו היתה כזאת טובה, אבל הרבה מהביקורת שמופנית כלפיו היא לא הוגנת. בתחילתו של ממשל אובמה נעשו השקעות בחינוך בהשכלה גבוהה, והרפורמה בביטוח הבריאות היא מאוד חשובה עבור בני מיעוטים, שרבים מהם עובדים במשרות שלא מציעות ביטוח בריאות. אבל לאובמה אין עם מי לעבוד: הוא קיבל את הקונגרס הגרוע ביותר שראיתי בימי חיי, הכי שלילי והכי מפולג. רבים מאתנו מאמינים שזה נובע מסיבות גזעניות, שיש התמרמרות מסוימת שאובמה נבחר”.

לדברי המילטון, “יש לנו הרגל להאשים את הקורבן. בתחילת משבר הסאבפריים, למשל, השחורים העניים שהבנקים דחפו להם משכנתאות טורפניות הואשמו באחריות למשבר. גם התוכניות של אובמה מאשימות את הקורבן - התוכנית Brother’s Keeper (השומר אחי) למשל, נועדה למנוע את מה שנקרא ‘פשיעה של שחורים כלפי שחורים’ - אבל לא פותרות את הבעיות היסודיות של האי־שוויון הגזעי בחברה”.

המילטון מציע פתרון שאמור לתקן מעט את האי־שוויון שנוצר כתוצאה מהפערים ההיסטוריים בין שחורים ללבנים. Baby Bonds, הוא קורא לו, או אג”ח לתינוקות: הרעיון הוא לפתוח תוכניות חיסכון לילדים קטנים, ולהעניק סכומים גדולים יותר לילדים למשפחות עניות. כשיגיעו לגיל בגרות, יוכלו הילדים לפתוח את תוכניות החיסכון כדי ללכת לאוניברסיטה, או לפתוח עסק. “זאת הדרך הכי טובה לפתור את בעיית האי־שוויון שמונצח מדור לדור”, הוא אומר.

מצבם של השחורים בארה”ב הורע משמעותית תחת אובמהצילום: רויטרס

לשפירו אין ספק שהפתרון כבר נמצא בידי קובעי המדיניות. “זה לא מדע טילים”, הוא אומר. “יש ארגונים וקבוצות רציניים שמציעים שורה של צעדים, מרפורמות במסים ועד להקלות בהלוואות. זה קל, ואפשר לשנות את זה בן לילה, זה רק תלוי ברצון הפוליטי”.

במובן הזה, אומר אורפילד, צריכים הפרוגרסיבים בארה”ב להתמודד עם בעיה אחרת: התפישה הרווחת גורסת שהשחורים כבר מקבלים את כל ההטבות. “אלה מאתנו שפועלים למען זכויות האזרח בארה”ב קיבלו את הגרוע משני העולמות: גם פערים עצומים וגם אלה שחווים כישלון בחייהם מאמינים שיש העדפה שניתנת למיעוטים”, הוא אומר. “והם נוטרים טינה על כך שאנחנו מוציאים דו”חות שמדברים על אי־שוויון שקיים בחברה. בכל פעם שאנחנו מוציאים דו”ח על אי־שוויון גזעי, אנחנו מקבלים מיילים רבים, מתוסכלים ומרירים, מצד אנשים שמאמינים שמיעוטים מקבלים את כל ההזדמנויות. אפילו שזה לא נכון, הם מאמינים בזה”.

ובכל זאת - הן המילטון, הן שפירו והן אורפילד אופטימים. “אני לא מנסה לטעון שלא היתה התקדמות בכלל”, אומר המילטון. “ההתקדמות הזאת איפשרה לאנשים כמוני וכמו אובמה להגיע לתפקידים בכירים. השאלה היא איך נפתור את האפליה הגזעית ואת האי־שוויון שעדיין קיימים בחברה שלנו".

"אני חושב שעבדול־ג’באר צדק לחלוטין", אומר שפירו. "בארה”ב, כשמוסיפים גזע לתערובת הנפיצה גם כך של אי־שוויון כלכלי הרבה יותר סביר שחבית אבק השריפה הזאת תתפוצץ. אבל אני לא חושב שזה בהכרח העתיד. המפתח פה הוא התגובה: אם התגובה תהיה יותר אחריות, יותר עיסוק בסיבות שהובילו למצב, יהיה טוב יותר. אם התגובה תהיה כלום, אם השוטר שירה בבראון לא יעמוד למשפט, או ייראה כאילו שהרשויות יכולות לירות באדם לא חמוש ללא תוצאות, אז התגובה תהיה כל כך קיצונית שהיא תגרום לתחזיות הקודרות ביותר להיראות חיוביות”. 

“פרגוסון היתה רק חלק קטן מתוך סיפור גדול בהרבהצילום: רויטרס
קארים עבדול ג'בארצילום: AP

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker