אשראי מנופח ומינויים מפוקפקים - מה קרה בבנק הפועלים בעשור האחרון? - Markerweek - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אשראי מנופח ומינויים מפוקפקים - מה קרה בבנק הפועלים בעשור האחרון?

בנק הפועלים עומד לפני שלב דרמטי: חשיפת פרוטוקולים שיסבירו איך חולק אשראי במאות מיליוני שקלים לנוחי דנקנר ללא ביטחונות ■ הבנק נאבק בחשיפה ■ האדמה החרוכה שהותירו היו"ר הקודם דני דנקנר ובן דודו נוחי עשויה להרעיד את הבנק ואת המנכ"ל ציון קינן

132תגובות

מי שנסע בימים האחרונים בכבישים הראשיים בישראל התקשה בוודאי לפספס את השלטים הגדולים של בנק הפועלים, הקורא לכולנו לחזק את תושבי הדרום. האירוניה לא יכולה לחמוק ממי שעקב בשנים האחרונות אחר שלל הפרשות בבנק הפועלים. למעשה, במשך שנים היה בנק הפועלים הבנק שהקצה את החלק הגדול ביותר של תיק האשראי שלו לטייקונים - כמחצית ממנו. תושבי הדרום ועסקיהם, כמו יתר מיליון לקוחות הבנק "הרגילים" ועשרות אלפי העסקים הקטנים והבינוניים, היו צריכים להסתפק בכל השאר.

החיבוק לעסקים הקטנים ולתושבי הדרום הוא חלק מתופעה שהרבה תאגידים שותפים לה כדי לבנות תדמית חיובית. במקרה של הפועלים לא בטוח שזה יעזור לגיהוץ התדמית שלו לאחר שבעשור האחרון שערורייה רדפה שערורייה: בונוסים מופרכים, הדחות גחמתיות, מינויים חפוזים, פרשות פליליות, הלוואות לא תקינות למקורבים ותרומות לגופים הקשורים למקורבים.

אל מול כל השערוריות האלה בלטה במשך השנים רפיסותם של הרגולטורים ובראשם בנק ישראל והפיקוח על הבנקים שבתוכו, האחראי לבנק הפועלים ול–276 מיליארד השקלים שלו - הר פיקדונות הציבור המנוהל בו. אמנם בנק ישראל היה זה שהדיח בזמנו את יו"ר הדירקטוריון דני דנקנר מתפקידו, אך הוא לא שם סוף לשרשרת השערוריות בבנק שיתוארו בהמשך.

הפרשות בפועלים משתנות בחומרתן אבל במרביתן מככבים אותם שחקנים ראשיים: בעלת השליטה שרי אריסון, מנכ"ל הבנק ציון קינן, ויו"ר הבנק לשעבר, העבריין המורשע דני דנקנר. שחקן ראשי נוסף במשך השנים היה נוחי דנקנר, אחד הלווים הגדולים ביותר של הבנק עד השנה האחרונה. כיום דנקנר הוא פושט רגל, אבל עומק מעורבותו בבנק בעשור האחרון הוא עניין שאמור להדיר שינה מעיניו של כל מפקח על הבנקים, ונראה שפרשת נוחי דנקנר עוד תרדוף את הבנק זמן רב. לצד אלה אפשר להזכיר את היו"ר יאיר סרוסי ואת חבריו לדירקטוריון הבנק, שאמורים לפקח על המתרחש.

איור: ליאו אטלמן

גם בצד הרגולציה מככבים שחקנים ראשיים, אם כי אלה התחלפו במשך השנים: נגיד בנק ישראל לשעבר סטנלי פישר (כיהן ב–2006–2013), מחליפתו ד"ר קרנית פלוג, המפקח על הבנקים לשעבר רוני חזקיהו (כיום יו"ר הבנק הבינלאומי, עליו פיקח בעבר), והמפקח על הבנקים הנוכחי דוד (דודו) זקן. פישר, חזקיהו וזקן אמנם טיפלו בעבר באופן נקודתי בבנק, אבל לא הם וגם לא פלוג שהצטרפה לרשימה הזאת לפני כשנה, הצליחו לעקור מהשורש את החוליים הניהוליים בבנק הפועלים. במשך שנים פועל בנק ישראל בעיקר למען יציבות הבנקים. זו התפישה הרגולטורית הרווחת בעולם כולו. לפיכך, השיטה שבה מטפל בנק ישראל בבעיות המתגלות בבנקים, ובפרט בפועלים, היא לרוב דו"חות ביקורת שהוא עורך או שהוא מבקש מהבנקים לערוך ולהגיש לו.

ממצאי הדו"חות האלה אינם מתפרסמים לעולם, וגם אם משהו מהם דולף לתקשורת ומעורר סערה - ממהר הבנק הנחקר להרגיע: זו טיוטה, הדו"ח הסופי עדין בהרבה. ובנק ישראל שותק. בנק ישראל אינו נוהג לפרסם את דו"חות הביקורת שלו גם כשיש בהם עניין ציבורי רב. לשיטתו, מידע שלילי על בנקים, ודאי דו"חות ביקורת פנימיים, מוטב שיישארו בדיאלוג בינו ובין הבנק ולא יפורסמו ברבים ויפגעו חלילה באמון הציבורי במערכת הבנקאות. ההתנהלות הזאת יוצרת את הרושם שבנק ישראל אינו פועל בצורה נחושה מספיק או מנסה לעקור מהשורש את הממשל התאגידי הרעוע שהתגלה בשנים האחרונות בבנק הפועלים.

את מה שלא עושים הרגולטורים, ייתכן שתעשה בקרוב מערכת המשפט. את האות לכך שייתכן שמישהו נרדם בשמירה וראוי לבדוק מחדש את יחסי הבנק עם לוויו נתן שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, איתן אורנשטיין, שדן בהסדר החוב של אי.די.בי, שבמסגרתו מכר דנקנר את הקבוצה על חובותיה לאיש העסקים מוטי בן משה - אך לא הוסדרו חובותיו הפרטיים לבנקים. אורנשטיין כתב בהחלטתו דברים חמורים על מערכת הבנקאות: "בית משפט זה, הדן בהליכי חדלות פירעון, לא נתקל במקרה כה קיצוני, שבו ניתנו אשראים על ידי מוסדות פיננסיים, קל וחומר בסכומים כה ניכרים, ללא כל ביטחונות ומבלי שניתן הסבר לכך, ולא הוצגו החלטות של ועדות האשראי של אותם גורמים שבהם הוחלט להעמיד את האשראי ללא ביטחונות, ורב הסתום על הנגלה. אין ספק כי התנהלות זו מחייבת בדיקה ובחינה של הרשויות המוסמכות". אורנשטיין אמנם כיוון את דבריו החריפים לכל הבנקים, אבל בנק הפועלים היה המלווה הגדול ביותר של דנקנר בחברות האישיות והציבוריות. מתוך אשראי של כ–5 מיליארד שקל שקיבל נוחי (בחברות הפרטיות ובחברות האחזרה הציבוריות בלבד) מהבנקים, יותר ממחצית ניתנו מבנק הפועלים.

מוטי קמחי

מי שהיה קשוב דיו להערה החריפה של אורנשטיין על הרגולציה, למרבה הצער, לא היו הרגולטורים, אלא בעלי מניות בבנק הפועלים והתנועה למען איכות השלטון. התנועה פנתה למפקח על הבנקים, ומשלא נענתה הגישה לבית המשפט העליון עתירה בה היא מאשימה את הפיקוח על הבנקים: "הציבור כולו כבר נכווה בפרשת ויסות המניות, שעה שהפיקוח על הבנקים עצם עיניו במשך שנים והביא למחדל פיננסי מהגדולים בישראל. לא ייתכן שמוסד המפקח על הבנקים יעמוד מהצד פעם נוספת בעניינים כה מהותיים ויתבונן בנעשה כאילו היה הצגה. הרי הוא השחקן הראשי ועליו מוטלת החובה החוקית והמוסרית לנווט את תוכן העלילה כדי שיהיה לה סוף טוב. לא ייתכן כי יסתפק בשב ואל תעשה ויגלה שניתנו 2 מיליארד שקל ללא ערבויות וביטחונות". בעתירה שהוגשה נגד פלוג, זקן, החברות הפרטיות של נוחי דנקנר והבנקים כולם, ובראשם בנק הפועלים, ביקשה התנועה להורות לזקן לנמק מדוע לא יבצע חקירה מקיפה בעניין מתן אשראי לקבוצת אי.די.בי: מתן הבטוחות, הערבויות, מיחזור ההלוואות, החלטות ועדות האשראי והסדרי החוב של המערכת הבנקאית עם הקבוצה. התנועה דרשה להסיק מסקנות מערכתיות ואישיות, לפרסמן לציבור ולפעול לתיקון הליקויים. התנועה אף ביקשה מביהמ"ש להורות לפלוג לנמק מדוע לא תנחה את זקן לפעול כמבוקש.

לעתירה של התנועה הצטרפו מאז תחילת השנה שני הליכים משפטיים. בשניהם פנו בעלי מניות בבנק הפועלים לשופטי המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב וביקשו כי יורו לבנק הפועלים לחשוף מסמכים הנוגעים להלוואות שהעמיד הבנק לקבוצת אי.די.בי ולנוחי דנקנר. בשניהם נענו השופטים דניה קרת־מאיר וחאלד כבוב לבקשות. עבור הפועלים, שמאז הדחת דנקנר עושה מאמצים גדולים לשדר שהרע מכל מאחוריו, חשיפת הפרוטוקולים היא אירוע מטלטל שעלול לפתוח תיבת פנדורה. בפברואר הורתה קרת־מאיר לפועלים להעביר לידיו של בעל מניות בארי לנואל, שיוצג על ידי עורכי הדין עמית מנור ויוקי שמש, פרוטוקולים של ועדות האשראי מיוני 2009, שבהן אושרה הלוואה של 750 מיליון שקל מהבנק לאי.די.בי פיתוח, וכן פרוטוקולים של דיוני הדירקטוריון מאוקטובר 2010, שבהם אושרה דחיית פירעון ההלוואה. "התשתית הראייתית הראשונית מתקיימת במקרה שלפני מעצם מתן אשראי חריג ביותר בסך של כ–750 מיליון שקל ללא בטוחות, ודחיית פירעון הלוואה בשלוש שנים. העובדה כי ההלוואה נרשמה בספרי הבנק כחובות מסופקים אינה מעידה אמנם כשלעצמה על רשלנות כלשהי... עם זאת, עובדה זו, המצביעה לכאורה על קיומו של נזק, יחד עם מתן הלוואה חריגה בסכומה ודחיית מועד פירעונה תוך הותרת הבנק כנושה רגיל של אי.די.בי פיתוח, מעלים סימני שאלה כה גדולים באשר לשיקול הדעת שהופעל על ידי ועדת האשראי והדירקטוריון בשני מועדים, עד שקיימת תשתית ראייתית הנדרשת בשלב זה של בקשה לגילוי מסמכים".

בשבוע שעבר היה זה השופט כבוב שנענה לבקשה של המפיק שי נשר, בעל מניות בבנק, שהוגשה באמצעות עורכי הדין רנן גרשט ואופיר נאור והורה לבנק להעביר להם מסמכים הנוגעים להלוואה שהעמיד בנק הפועלים בסך 150 מיליון שקל לטומהוק, החברה הפרטית של נוחי דנקנר. כבוב כתב בהחלטתו: "בחנתי בעיון רב את החומר שהעביר הבנק לעיוני. מבלי להרחיב מעבר לנדרש בשלב זה... מצאתי כי אכן מתקיימת בו תשתית ראייתית ראשונית לצורך קבלת הבקשה... חלקן של העסקות שבוצעו בין הבנק ובין טומהוק אכן עשויות לעורר סימני שאלה למצער על פניהם של הדברים". בשני ההליכים המשפטיים לגילוי מסמכים השופטים הטילו חיסיון על המסמכים שיעברו לתובעים בשלב זה - ככל הנראה עד ההחלטה אם להגיש תביעות ייצוגיות בעניינם. בקשה נוספת לגילוי מסמכים נידונה בביהמ"ש המחוזי בימים אלה, נוגעת להתנהלות לאומי מול נוחי. אברהם ברק, בעל מניות בבנק, ביקש מבית המשפט לגלות מסמכים על ההלוואה לדנקנר. גם הפועלים וגם לאומי טוענים כי הליכי מתן האשראי היו תקינים ולא נפל בהם כל פגם.

להליכים הנוכחיים מצטרפים הליכים משפטיים ישנים יותר, ששופכים אור על העסקות שנסגרות בחדרי חדרים במערכת הבנקאות. זה התחיל כבר בכתב האישום נגד דני דנקנר בפרשת הבנק הטורקי שבה הורשע (ראו בהמשך), ובמצעד בכירי הבנק שנחקרו במשטרה. לאחר מכן הגיעו תביעות ייצוגיות על רכישת "מעריב" וישראייר בידי אי.די.בי. התביעות הייצוגיות הוגשו נגד חברי דירקטוריון ב־אי.די.בי ולא נגד הפועלים, אך הן חשפו קשרים בעייתיים לכאורה בין הבנק לנוחי. השורה התחתונה של כל אלה היא שהשופטים שדנו בעתירות עד כה, ובעיקר שופטי המחלקה הכלכלית, לא קונים באופן אוטומטי את הטיעונים עתיקי היומין של הבנקים והמפקח על הבנקים המגן עליהם, בדבר חיסיון בנקאי לקוח כתירוץ להסתיר מהציבור החלטות מהותיות עבור הבנק.

הרומן עם נוחי

לא סתם מרבית ההליכים המשפטיים נוגעים לנוחי ולקשריו עם הפועלים. במשך שנים היה דנקנר, הלווה הגדול במשק, קשור בעבותות לבנק: דני דנקנר, שהיה יו"ר הבנק, הוא בן דודו ואיש סודו. מנכ"ל הבנק ציון קינן מקורב אליו. גם עם בעלת השליטה בבנק שרי אריסון יש לנוחי היסטוריה ארוכה - הוא הוביל עם דני את מהלך ההשתלטות של משפחת דנקנר על הפועלים עם תד אריסון, אביה של שרי. נוחי אף כיהן בבנק כיו"ר ועדת האשראי עד 2002, עת עזב כדי לרכוש את השליטה באי.די.בי. כמו כן, במשך השנים כיהנו לא מעט דירקטורים, לעתים במקביל, בבנק ובאי.די.בי, שהיתה בשליטת דנקנר עד 2014 - בהם אירית איזקסון, פנינה דבורין, עידו דיסנצ'יק ואמרי טוב. בנוסף חלקו אי.די.בי והפועלים יחצן (רני רהב), עורכי דין (צבי אגמון, פיני רובין ורם כספי), רואה חשבון (גד סומך) ואפילו מנהל שדילג מכאן לכאן (שי טלמון).

אי.די.בי נהפכה לתמנון רב־זרועות השולט בכל ענף כלכלי חשוב באמצעות הון עצמי נמוך ומיליארדים שלווה מהציבור ומהבנקים. הפועלים האריך לנוחי את האשראי גם כשהיה ברור כי מצבו עגום וכי לא יוכל לפרוע חובות. הפועלים היה מעורב בשתי העסקות הכי מפוקפקות של נוחי: עסקת ישראייר ועסקת מעריב. בעסקת ישראייר העביר דנקנר חובות פרטיים לתוך חברה ציבורית ולמעשה גילגל את החוב אל הציבור ומחק ערבויות אישיות שהיו לו לפועלים. המשקיעים המוסדיים הצביעו בעד העסקה בין היתר בגלל תמיכתה של החברה הבת של הבנק, פועלים סהר, בכלכליות העסקה. כשנוחי רכש את השליטה ב"מעריב" הסכים הבנק למחוק 60% מהחוב של העיתון (כ–64 מיליון שקל).

תחת אותה מטרייה התאפשרה גם הנפקת החברים המפוקפקת שביצע ב–2012, בה השקיעו חברים רבים של נוחי כספים אישיים וכספי ציבור במניות אי.די.בי, אף שידעו שיש אפשרות שיאבדו אותם. בין המשקיעים היתה חברת החיתום פועלים אי.בי.אי — חברה בת של פועלים שוקי הון, זרוע ההשקעות של בנק הפועלים.

תומר אפלבאום

אנקדוטה מעניינת שקשורה לנוחי והפועלים נוגעת לבעלה של בתו רונה דנקנר - טלור ארדן. ארדן עובד כסמנכ"ל בנקאות השקעות בפועלים שוקי הון. לפי אתר הבנק, ניסיונו המקצועי של ארדן, בן דודו של שר התקשורת גלעד ארדן, לפני שהגיע לאחת המשרות הנחשקות עבור צעירים בשוק ההון, היה שירות כקצין קבע בחיל האוויר במשך תשע שנים, לימודים במרכז הבינתחומי הרצליה ועבודה בחברת הנדסה ושמאות משפחתית. ארדן מקורב לחמיו, ואף ליווה אותו לדיונים בבית המשפט על הסדר החוב של אי.די.בי. הוא הגיע לחברה כשדני דנקנר שימש היו"ר שלה. "הבנק רואה ברכה בהעסקת טלור ארדן ללא קשר לאילן היוחסין שלו, בהיותו מוכשר בעל השכלה מתאימה וכישורים הולמים" נמסר מפועלים בתגובה.

קשריו של דנקנר עם הפועלים מעולם לא היו סוד. הם סוקרו ונחשפו בהרחבה. הרגולטורים מצדם שמרו על שתיקה - ובראשם בנק ישראל. הוא ממשיך לשתוק גם כיום, כשכל הבנקים ובראשם הפועלים הגיעו להסדר חוב מקל עם דנקנר. מתוך החובות האישיים שנותרו לו (כ–550 מיליון שקל) הוא יחזיר בתוך שנה כ–10% בלבד (כ–60 מיליון), בין היתר על ידי מכירת ביתו, ואת היתר יחזיר בהמשך כתלות בהכנסותיו. אגב, חלק גדול מחובותיו האישיים נוצרו כשמצבה של אי.די.בי כבר היה ידוע - כלומר הבנק הגדיל את הסיכון שלו ביודעין. כבר כשנתיים דנקנר מפר את תנאי ההלוואות שלו לבנקים הפועלים ולאומי, אך הם לא עשו דבר, ולמעשה מתייחסים אליו בכפפות של משי. בינתיים מיהר דנקנר להעביר מחצית מזכויות ביתו בהרצליה פיתוח, ששוויו מוערך ב–40 מיליון שקל, על שם אשתו אורלי. שניים משלושת ילדיו של דנקנר, רונה ועומר, היו דירקטורים בחברות הציבוריות שלו ומתגוררים בדירות יוקרה במגדל בארי נהרדע, ששווי כל אחת מהן כמה מיליוני שקלים. לעומת זאת, הפועלים וציון קינן בראשו, ניהלו מלחמת חורמה במוטי זיסר, שלא עמד בהחזר חובותיו ודרשו שיפנה את הבית.

מערכת היחסים של דנקנר עם הבנק, שגם נידונה בימים אלה בבית משפט, היא רק אחת בשרשרת שערוריות וכשלים בעשור האחרון.

מחטפי הדחות ומינויים

לא רבים זוכרים כי נוחי, שהיה שותף עד 2002 לשליטה בבנק הפועלים, ניסה לחזור לשליטה בבנק ב–2006. הניסיון הזה, שבו חבר לבן דודו דני, חולל סערה גדולה בבנק. הוא ייצר סכסוך קשה בין אריסון לדנקנרים, כמעט הגיע לבית משפט - אך הסתיים בבוררות שבה אריסון טירפדה את כל המהלך. הסוף כבר ידוע: נוחי נסוג, משפחת דנקנר יצאה מגרעין השליטה, הצדדים התפייסו, ודני, שכיהן באותה עת כסגן יו"ר הבנק, שוב התקרב לאריסון. אבל השקט לא פקד את הבנק: כמה חודשים אחרי שהבנק הודיע כי כהונת היו"ר שלמה נחמה תימשך עד 2011, אילצה אותו אריסון להתפטר מיידית. היא הודיעה על כך לדירקטורים, שהיו אמורים להיות שומרי הסף אך לא שאלו דבר ועשו כרצונה - למעט אחד, פרופ' אמיר ברנע, שהביע התנגדות למהלך בטענה שהדירקטוריון לא קיבל סיבות מנומקות. הדירקטוריון שתק גם כשאריסון החליטה לבדה על זהות מחליפו של נחמה: דני דנקנר שהפך לאיש החזק בבנק הפועלים. אותו דנקנר שעתיד לסבך את הבנק בפרשה פלילית אחת ובאינספור בעיות עם המפקחים עליו (ראו בהמשך), הצהיר עם כניסתו לתפקיד: מיעדיי - ליישר את ההדורים עם הרגולטורים.

עופר וקנין

כחצי שנה לאחר פרשת ההדחה של נחמה, נאלץ גם ברנע להתפטר לאחר שנציגיה של אריסון רמזו לו כי אינו רצוי עוד בבנק. זהו מהלך חריג וכמעט חסר תקדים של פיטורי דירקטור חיצוני באמצע קדנציה. כעבור כמעט שלוש שנים מתח ברנע על כך ביקורת בנאום שנשא בכנס: "אם חבר דירקטוריון שאל מדוע ממנים את דני דנקנר ומה הכישורים שלו - הוא הושתק. זה לא מקובל... לדירקטוריון לא היה כל משקל, לא בהחלטה של הפיטורים של נחמה ולא במינוי של דני. הם נעשו באופן מלא בידי בעלת השליטה".

עוד לפני שמונה ליו"ר, דני דנקנר כבר החל במסורת מינויי המקורבים בבנק: הוא מינה את תת־ניצב בדימוס, יצחק (איקי) צור, מכרו מעתלית, לחבר הנהלה וראש אגף לוגיסטיקה. צור פרש ב–2007 מהבנק אחרי שדו"ח ביקורת פנימי שהועבר לבנק ישראל מצא כי אישר חריגות בהיקפים של עשרות אחוזים מתקציבים של פרויקט בנייה עבור הבנק. קיים דו"ח ובו ממצאים נוספים על התנהלות צור - אך זה לא פורסם מעולם. בנק ישראל מסרב למסור אותו.

לאחר שמונה דנקנר ליו"ר הוא רמז לשי טלמון, מנהל החטיבה העסקית, כי הוא מעדיף את קינן כמנכ"ל. טלמון, שניהל את האשראי לאי.די.בי, עזב והלך לעבוד אצל נוחי כמנכ"ל כלל ביטוח.

אבל שערוריית המינוי הגדולה ביותר בבנק היתה זו שבמסגרתה החליט דני להדיח את המנכ"ל צבי זיו יום לפני פרסום הדו"חות השנתיים, ולמנות במקומו את קינן. זאת אף שהפיקוח על הבנקים התריע בפני דנקנר כי לא יקבל את המינוי ללא הקמת ועדת איתור. דנקנר לא שעה לאזהרה. חזקיהו, המפקח על הבנקים, דרש מהדירקטוריון לבטל את ההחלטה ולהכריז על ועדת איתור לתפקיד.

דו"ח ביקורת של בנק ישראל, שבאופן חריג פורסם, קבע כי הדירקטורים בבנק שימשו חותמת גומי להחלטות היו"ר. הפעם לא היה להם את ברנע שישאל שאלות. אחד הדירקטורים היה עודד שריג, לימים הממונה על שוק ההון והביטוח, וכיום מועמד לתפקיד בכיר בחברת הביטוח מגדל. בעקבות דרישת הפיקוח הקים הבנק ועדת איתור, אלא שרק מועמד אחד הגיע לשלב הסופי. היה זה קינן, וועדת האיתור בחרה בו.

בונוסים שערורייתיים

עוד לפני שמונה דני דנקנר ליו"ר, הוא הספיק לככב בשערורייה אחרת של הבנק. היה זה ב–2006, שנים ספורות אחרי פיטוריהם של 800 עובדים. בנק הפועלים העניק חבילות שכר שערורייתיות למנהליו עבור 2005: 33 מיליון שקל היתה עלות השכר של מנכ"ל הבנק צבי זיו (שיא באותה עת לשכר במערכת הבנקאות); 23 מיליון שקל ליו"ר הבנק שלמה נחמה; ו–15 מיליון שקל לסגן יו"ר הבנק דני דנקנר. הביקורת הציבורית גאתה בעיקר מפני שהבונוסים לא ניתנו על פעילות שוטפת, אלא על מכירת נכסים חד־פעמית. בעקבות הסערה הציבורית פתחה רשות ניירות ערך בבדיקה והוגשה בקשה לתביעה ייצוגית. לאחר כמה חודשים הודיעו נחמה וזיו כי יחזירו לבנק 13 מיליון שקל כל אחד. דנקנר התעקש לא להחזיר דבר. באיחור אופנתי של שנה, וזמן קצר לפני שמונה ליו"ר, ניאות להחזיר את הבונוס.

דנקנר לא רק קיבל בונוסים בעייתיים, אלא גם אישר. כך, ב–2009 קיבל ניר ברונשטיין, יו"ר פועלים שוקי הון, בונוס שנתי של 9.5 מיליון שקל באישור הדירקטוריון והיו"ר. רשות ניירות ערך סברה כי נפלו פגמים באישור השכר שלו ובעקבות דרישתה החזיר ברונשטיין 1.6 מיליון שקל. כמו בפרשת הבונוסים של 2005, מהבנק נמסר כי "תהליך קבלת ההחלטות היה תקין ונאות". אגב, ברונשטיין עצמו עמד במרכזה של פרשה אחרת באותה שנה. רשות ניירות ערך עצרה אותו בחשד לשימוש במידע פנים. הרשות חשדה כי ברונשטיין קיבל מידע על ההפסדים בתיק ההשקעות המסוכנות של הבנק מדנקנר דקות ספורות לאחר סיום ישיבת דירקטוריון, והעביר את המידע לפעיל שוק הון שמכר את מניות הבנק ברווח. דנקנר לא נחשד וגם לא הואשם בדבר בפרשה זו. ברונשטיין עזב לאחר כמה חודשים את הבנק, וב–2012 הודיעה הפרקליטות על סגירת התיק נגדו מחוסר ראיות.

סכנה ליציבות הבנק

בבנק ישראל מסבירים כי שיטת הפיקוח שלהם נועדה לשמר את יציבות הבנק ותו לא. גם אם מקבלים את העמדה השמרנית הזאת ולא מתייחסים לרגולטור כמי שצריך לשמור גם על ממשל תאגידי תקין, הרי שנחמה, זיו ודנקנר העמידו בסכנה את יציבות הבנק, והרגולטור התערב בנושא רק אחרי שנחשף בתקשורת ורק ברגע האחרון, והשלושה לא נתנו על כך את הדין: עם תחילת המשבר בארה"ב ב–2007 פורסם ב–TheMarker כי הבנק חשוף במיליארדי שקלים רבים להשקעות מסוכנות באג"ח מתוחכמות. אלא שזיו ודנקנר הצהירו בראיון כי אין לבנק חשיפה למשבר הסאבפריים. במקביל הם חתמו על רכישות של בנקים באוקראינה וברוסיה, מדינות שההשקעות במערכת הבנקאות שלהן נחשבו מסוכנות.

שבועות ספורים לאחר מכן, הודיעו דנקנר וזיו על מחיקות של מאות מיליוני דולרים. למרות הסכנה סירב דנקנר למכור את התיק והתעקש לחכות. במקרה זה, הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל התערב באופן חריג, ודנקנר נאלץ למכור את התיק. בנק ישראל התערב וסיכל גם את רכישת הבנקים ברוסיה ובאוקראינה. בעקבות מכירת התיק הפסיד הבנק 1.3 מיליארד דולר - ההפסד הגדול ביותר בתולדות הבנקאות בישראל. גם בפרשה זו, מככב מקורב לבני הדודים דנקנר: בנקאי ההשקעות איתי שטרום קיבל עמלה של כמה מיליוני דולרים בעבור מכירת תיק ההשקעות המסוכנות. אותו שטרום מואשם כיום עם נוחי בפרשת הרצת מניות אי.די.בי. לאור ההפסד העצום באותה עת והחשש ליציבותו, חלה צניחה חדה בשווי הבנק. הוא ספג פגיעה קשה נוספת כשלראשונה בתולדותיו איבד את הבכורה לטובת לאומי, וזה הפך לבנק הגדול בישראל. למרות המחדל הגדול, נותר דני בכיסאו, וכהונת זיו הוארכה בשלוש שנים. אם כי הוא לא יסיים את הקדנציה בעקבות הדחתו.

לראשונה: יו"ר בנק עבריין

ב–2009 חשף כתב TheMarker יורם גביזון, פרשת שחיתות שבה היה מעורב יו"ר בנק הפועלים, דני דנקנר (שבאותה עת כבר שימש מנכ"ל אריסון השקעות): הבנק, בהובלת דנקנר, שילם 25 מיליון דולר לקרן RP תמורת ויתור על זכויותיה בעסקת רכישת השליטה של הבנק הטורקי פוזיטיף. דנקנר לא דיווח כי ל–RP היו עסקים משותפים עם אלרן, שבשליטת דנקנר וקרובי משפחתו. החשיפה הובילה ב-2012 להגשת כתב אישום נגד דני, ובו הואשם לראשונה יו"ר בנק בישראל בפלילים במסגרת תפקידו. ב–2013, בעקבות הסכם טיעון, הורשע דנקנר בבית המשפט במרמה והפרת אמונים ובפגיעה בניהול תקין של תאגיד בנקאי, ונגזרו עליו שמונה חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס של מיליון שקל. בהסכם הטיעון ויתרה הפרקליטות על אישום בשוחד, ובתמורה הוא הודה בחלקו בפרשת RP וכי הוביל את הפועלים לרכישת מניות של הבנק הטורקי מאיש עסקים בשם הליט צ’ינגלולו, בלי שגילה כי צ’ינגלולו סידר לו במקביל הלוואה אישית של 5 מיליון יורו ללא כל בטוחה. חלק מהלוואה זו הועבר לחשבון של נוחי ואורלי דנקנר בבנק הפועלים במסגרת פירעון הלוואה שדנקנר נתן לו בעבר (נוחי לא נחשד בדבר בפרשה זו).

זו היתה ההרשעה הראשונה של דני. השנייה הגיעה כעבור שנה והיתה חמורה יותר: הוא הורשע במתן שוחד ונידון לשלוש שנות מאסר בפועל בפרשת החברה המשפחתית תעשיות מלח - הסתעפות של פרשת הולילנד. הפרשה החלה שנים לפני שמונה לתפקיד יו"ר בבנק, אך בזמן שהיה עדיין בעל השליטה בו. דנקנר ניסה לשחד את ראש מינהל מקרקעי ישראל יעקב אפרתי (שלא הורשע בקבלת שוחד) באמצעות גיסו המאכער מאיר רבין, שהורשע בפרשת השוחד. דנקנר רצה שאפרתי יאשר את השלמת השינוי של ייעוד הקרקעות של תעשיות המלח מקרקע חקלאית לקרקע למגורים. השינוי היה אמור להניב למשפחת דנקנר ערך של מאות מיליוני דולרים. למעשה, שינוי הייעוד, שהחל בשנות ה–90 אך עדיין לא מומש, עמד בבסיס ההשתלטות של משפחת דנקנר ואריסון על הבנק. לפני שנה הורה בג"ץ על הביטול של שינוי הייעוד.

כיום ברור לכל כי אדם כמו דני דנקנר אינו ראוי להיות יו"ר בנק. אבל ב–2009, עת דרש נגיד בנק ישראל פישר להדיחו, היתה זו דרישה חסרת תקדים שהתקבלה במערכת הבנקאות בתדהמה. פישר לא סיפק הסבר לציבור, אבל מקורבים רמזו כי הבנק חושש מהתנהלותו הבעייתית של דני כיו"ר וממעורבותו של נוחי בהתנהלות הבנק. בנוסף, לבנק ישראל היה מידע על חשדות חמורים נגד דני דנקנר, אך הם מעולם לא הודו בכך. בעלת השליטה לא הסכימה לדרישת פישר. היא נעמדה על רגליה האחוריות וסירבה להדיח את דנקנר. היתה זו מלחמה חסרת תקדים בין בעלת שליטה לנגיד.

אחרי חודשים נכנעה אריסון, ודנקנר אולץ להתפטר. לאחר הדחתו מינתה אותו למנכ"ל אריסון השקעות, אך פיטרה אותו זמן לא רב לאחר מכן. קינן נשאר לכהן כמנכ"ל הפועלים באישור בנק ישראל והמפקח על הבנקים, למרות ההתנגדות המקורית של חזקיהו. על אף ההצלחה במהלך ההדחה, בנק ישראל לא ניטרל לחלוטין את ההשפעה של דני ונוחי בבנק.

אשראי זול למקורבים

בפתיח כבר צוין שלא כדאי להתרשם מהחיבוק הפילנתרופי של בנק הפועלים את אנשי הדרום. בזמן אמת את רוב האשראי שלו מחלק הבנק לטייקונים ולא לאנשים מן היישוב. בשנים האחרונות התברר כי לא רק טייקונים זוכים לאשראי בבנק, אלא גם מקרובים להנהלה. ב–2013 חשפו גידי וייץ ויורם גביזון במוסף "הארץ" טיוטת דו"ח של המפקח על הבנקים, שלפיה בזמן שדני היה יו"ר הבנק וקינן היה מנהל החטיבה העסקית, חילק הבנק אשראי בתנאים מיטיבים למקורבים של השניים ושל בעלת השליטה. בין המקורבים שקיבלו אשראי במיליונים כל אחד: עופר גלזר, בעלה לשעבר של אריסון; עופר נמרודי וחברותיו מעריב והכשרת הישוב; ואיריס דרור ואיזקסון, חברותיה של אריסון ובעלות תפקידים בכירים בפועלים במשך השנים. בנק ישראל, אז עדיין בראשות פישר, והמפקח על הבנקים זקן סירבו לחשוף את דו"ח הביקורת הסופי.

אגב, פרשת תעשיות מלח חשפה כיצד ניצל דנקנר שוב ושוב את מעמדו כיו"ר לחלוקת כספים למקורביו או כאלה שהיה חפץ ביקרם: הוא סייע לאחיו של אורי שטרית, מהנדס העיר ירושלים וממורשעי פרשת הולילנד, להפחית חוב לבנק בכמה מיליוני שקלים. הבנק העניק לחברת נידר, שהחזיקה בקרקעות הולילנד, אשראי של 30 מיליון שקל - אך היא לא עמדה בהחזר לבנק לאחר שנקלעה לקשיים. עד המדינה בפרשת הולילנד, שמואל דכנר, אמר בתצהיר שהגיש לבית המשפט בתביעה שניהל נגדו בנק הפועלים ב–2011, כי ב–2007 פעלו דנקנר וקינן כדי להקל עליו בהחזר חוב לבנק לאחר שנקלע לקשיים ודחו לו את הפירעון המיידי של ההלוואה. קינן ודנקנר הכחישו את טענות דכנר, שנפטר מאז.

דנקנר לא רק חילק אשראי, אלא גם קיבל. מי שנתן אותו היה מקורבו והמנכ"ל שמינה בעצמו - ציון קינן. בתחילת 2011 עוכב קינן ונחקר באזהרה (ושוחרר בתנאים מגבילים למעצר בית) בחשד שב–2008 פעל לאישור הלוואה של כ–14 מיליון שקל לדני, אז יו"ר הבנק, באופן שנגד את הנהלים והסתמך על הצהרת הון שקרית, בשעה שמצבו הרעוע של דני היה ידוע, בין היתר בשל הסתבכותה של אלרן הציבורית. לאחר מכן פורסם בתקשורת כי נגיד בנק ישראל היה מודע לכך שקינן פעל לאישור ההלוואה לדנקנר בניגוד לנהלים, כשאושר מינויו למנכ"ל. למרות המלצת המשטרה החליטה הפרקליטות לסגור את התיק מחוסר ראיות. עם זאת, היא קבעה כי עלה חשד ממשי לביצוע פעילות לא תקינה והוחלט להעביר את ממצאי החקירה לעיונו של בנק ישראל. בנק ישראל לא פירסם את תוצאות הבדיקה - או אם בכלל התקיימה.

וכל זה עדיין מבלי לומר דבר על האשראי הענק שנתן הפועלים לנוחי בתקופת דני דנקנר, ציון קינן ושמעון גל, עד לפני כחודש מספר שתיים בבנק ומנהל החטיבה העסקית. גל, חבר קרוב של קינן שנוהג לרוץ איתו בבקרים בחוף הים, אולץ לאחרונה להתפטר לאחר שניהל מערכת יחסים עם עובדת בבנק, שנסיבותיה מתבררות כיום בידי השופטת בדימוס דינה אפרתי, שהבנק מינה לשם כך.

קינן והמפקח על הבנקים היו מודעים לשמועות שנפוצו על מערכת יחסים בין השניים, שכן שנה לפני כן התפטר במפתיע אילן אמיר, סגנו של גל בבנק ומי שסומן כמחליפו. מקורבים סיפרו אז כי הסיבה להתפטרותו של אמיר היא מערכת היחסים הזו שבדיעבד פירקה את הנהלת החטיבה החשובה בבנק.

רגע לפני סיום נחזור שוב לשלטי התמיכה בתושבי הדרום: בנק הפועלים באמת תורם בשנים האחרונות עשרות מיליונים מדי שנה (כספי התרומות, אגב, שייכים ברובם לציבור, שכן יותר מ–70% ממניות הבנק מוחזקות בידיו), אך בבנק גם הפילנתרופיה לא חפה מנפוטיזם ואינטרסים: ב–2012 חשפה כתבת "הארץ" רויטל חובל דו"ח שהכינו שנה קודם לכן רואי חשבון עבור רשם העמותות, שלפיו פועלים בקהילה תורמת כספים לגופים שבהם מכהנים קרובי משפחה של חברי הוועד של פועלים בקהילה, כך שעולה חשש לניגוד עניינים. כך, הבנק תרם כספים לעמותות שבהן מילאה תפקיד ז'נט דנקנר, אמו של דני; לעמותה שדני עצמו עמד בראשה; ולעמותות שבהן ישב זיו כראש חבר הנאמנים. גם לאחר עזיבתם לא שינה הבנק את מנהגו ותרם כספים לעמותה שסרוסי נמנה עם ראשיה. ברשם העמותות שקלו לשלול מפועלים בקהילה אישור לניהול תקין, אבל לטענת הרשם, "אחרי שהעמותה התחייבה למלא את המלצות דו"ח הביקורת, התייתרה העילה".

אם הממשל התאגידי בבנק כה רעוע, כיצד הוא חזר להרוויח כ–2.5 מיליארד שקל בשנה ורק אתמול דיווח על רווח של כ–800 מיליון שקל ברבעון? ואיך זה שהחזיר לעצמו את תואר הבנק הגדול במדינה (במונחי שווי שוק)? בבנק ישמחו להסביר זאת בניהול המוצלח של קינן. אך לא בטוח שזו תשובה נכונה או מלאה. רווחי העתק של הבנק מפנים זרקור דווקא למבנה המעוות של מערכת הבנקאות הישראלית, זה שבו הפועלים ולאומי מהווים למעשה דואופול השולט ביותר מ–60% מהשוק. בסביבה מונופוליסטית כזאת, כל שנותר למנכ"ל בנק זה לא לעשות טעויות הרות גורל.

בנק הפועלים: "אין בדעתנו להיגרר לדיון בנושאים שכבר נטחנו עד דק"

בנק הפועלים מסר בתגובה: "אין בדעתנו להיגרר לדיון בנושאים שכבר נטחנו עד דק בתקשורת. טיוטת דו"ח הביקורת של בנק ישראל השתנתה באופן ממשי בדו"ח הביקורת הסופי, שגם הוא חסוי. אשר להחלטתו של השופט כבוב וערעורנו - הבנק מחויב לעמוד על המשמרת ולהקפיד בסודיות הבנקאית של לקוחותיו, קטנה כגדולה. בנק הפועלים מקפיד על עיקרון זה ומנסה למנוע את כרסומו, גם אם הדבר מחייב את התערבותו של בית המשפט העליון".

בנק ישראל מסר בתגובה: "הפיקוח על הבנקים פועל להגן על כספי החוסכים והמפקידים ועל טובת הציבור, באמצעות שמירה על יציבות מערכת הבנקאות, הגינות היחסים בין הבנקים ללקוחותיהם, וביסוס אמונו של הציבור במערכת הבנקאות. בכל מקום שבו הפיקוח רואה כי התערבותו נדרשת לצורך שמירה על האינטרס הציבורי, הוא פועל בהתאם לסמכויותיו. לפי החוק, מידע שמתקבל מהליכי פיקוח פרטני, לרבות דו"חות ביקורת, כפוף לסודיות, והפרתה היא עבירה על החוק. השמירה על הסודיות ביחסים שבין מפקח למפוקח היא אבן יסוד בעבודתם של רשויות פיקוח, ונועדה לאפשר ביצועם של הליכי פיקוח מקצועיים ואפקטיביים, לטובת ציבור הלקוחות והמפקידים. סודיות זו אינה מונעת הפקת לקחים ונקיטת פעולות. הפיקוח על הבנקים מוודא שכל בנק יגלה לציבור מידע על פעילותו העסקית והסיכונים המובנים בה, במסגרת הדו"חות הכספיים של הבנקים. באשר לעתירה לבג"ץ שהגישה התנועה לאיכות השלטון, זו תתברר בבית המשפט".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#