דמוקרטיה, חוכמה ושינוי הסדר הישן: האינטרנט לא מקיים את מה שהבטיח - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

דמוקרטיה, חוכמה ושינוי הסדר הישן: האינטרנט לא מקיים את מה שהבטיח

האינטרנט היה אמור להפיץ את הדמוקרטיה, להעצים את הציבור ולעשות את כולנו חכמים, פעילים ועשירים יותר - בפועל הוא העצים את בעלי הכוח ויצר ברית בין ברוני הניו מדיה לברוני התקשורת הישנה ■ האם מאוחר מדי - או שניתן להפוך את הרשת ליותר מפלטפורמה שיווקית?

13תגובות

בחודש שעבר הצליח הקומיקאי הבריטי־אמריקאי ג’ון אוליבר לעשות את הבלתי אפשרי: במונולוג ארוך להפליא (ומצחיק במיוחד) בן 13 דקות, הוא הצליח לגרום למיליוני אנשים להתעניין בנייטרליות רשת - נושא כל כך משעמם, לדבריו, שכמעט בלתי אפשרי לדבר עליו בלי להירדם. סוגיית נייטרליות הרשת, העיקרון שלפיו ספקיות אינטרנט צריכות לספק לכל לקוחותיהן שירות זהה מבלי לנסות לחסום, להאט או לפגוע בהעברה של תכנים או יישומים מסוימים, נמצא בחדשות כבר שנים, אך מעולם לא הצליח לעורר התגייסות אמיתית של הציבור למאבק במה שעשוי לחסל את האינטרנט כפי שאנו מכירים אותו.

“אם אתה רוצה לעשות משהו רע, החבא אותו בתוך משהו משעמם”, אמר אוליבר למיליוני הצופים של תוכניתו Last Week Tonight, לאחר שהסביר להם בפרוטרוט כיצד הכללים החדשים שהציג רגולטור התקשורת בארה”ב (FCC) במאי ייצור אינטרנט של “שני מסלולים” - אחד מהיר ויקר, השני אטי - שיאפשר לחברות הגדולות להשתלט על הרשת, לחסום כל אפשרות לתחרות ולגבות משירותים אינטרנטיים כמו נטפליקס סכומי עתק אם ברצונם להישאר במשחק.

במקביל לתהליך האימוץ של התקנות החדשות, העניקה ה-FCC לציבור הזדמנות להגיש תגובות, תיקונים והערות על החוק החדש עד אמצע יולי - הזדמנות שאוליבר קפץ עליה כדי לקרוא לכל צופיו למחות נגד התקנות ולהפציץ את אתר ה-FCC בהודעות. המחאה של אוליבר עלתה על הציפיות והובילה לקריסת האתר, לאחר שיותר מ-780 אלף איש מיהרו להשאיר בו תגובות זועמות נגד מכירת הרשת לתאגידים הגדולים.

המחאה שאוליבר הצליח לעורר היתה כל מה שהאינטרנט הבטיח להיות: פלטפורמה ציבורית דמוקרטית, שמסוגלת לחזק מגמות של שקיפות ולקיחת אחריות, לחנך את הציבור בנוגע לסוגיות אקטואליות בוערות ולרתום את כוחו כדי ללחוץ על בעלי כוח שמנסים להרע לו, באמצעות הרשתות החברתיות. הבעיה היא שתצוגות כוח כאלה נדירות הרבה יותר משנדמה לנו, ושבסופו של דבר ההשפעה שלהן מוגבלת.

בשנה שעברה פירסם הסופר והחוקר הבלרוסי־אמריקאי יבגני מורוזוב את הספר פורץ הדרך To Save Everything, Click Here ("כדי להציל את הכל, לחצו כאן”), שבו קרע לגזרים את הטענות כי האינטרנט הופך את העולם למקום טוב יותר. למעשה, הוא קרע לגזרים את הטענות כי יש אינטרנט אחד, שלו ערכים אחידים ותכונות זהות, במקום שורה של טכנולוגיות מרושתות שלכל אחת מהן אופי משלה. בספרו תקף מורוזוב את חסידי דת האינטרנט, שאותם הוא זיהה כ”סייבר־אוטופיסטים” נאיבים שמאמינים ב”אוטופיה של הטכנולוגיה”, שטוענים ש”האינטרנט” יציל את העולם ושיש לארגן את החברה לפי “דרישותיו”. הרשת, טוען מורוזוב, הביאה לעולם יכולות מוגבלות של מעקב ממשלתי, ריכוזיות תאגידית ומניפולציות פרסומיות באותה מידה שהיא הביאה לו חופש, אם לא יותר. למרות ההתרגשות המוגזמת של פרשנים ועיתונאים מערביים מהדמוקרטיזציה שלה כביכול הוביל האינטרנט במהלך האביב הערבי, בפועל האינטרנט לא הפך את העולם לדמוקרטי יותר. אם כבר, הוא רק חיזק מגמות אנטי־דמוקרטיות ויצר כלי מושלם למעקב, דיכוי ושליטה.

קצת אחרי מורוזוב, היה זה תורו של היזם, חלוץ הרשת, הממציא והמלחין ג’רון לנייר, שהגה את המונח "מציאות מדומה" ומאבותיה של התרבות הדיגיטלית, לתקוע סיכה בבלון ששמו “האינטרנט”. האינטרנט, קבע לנייר, הרס את מעמד הביניים. הוא החריף את האי־שוויון, הפך את יזמי הטכנולוגיה לאליטות החדשות, איפשר לחברות כמו גוגל ופייסבוק לבצע מניפולציות במשתמשים שלהן ולהתעשר על חשבון התוכן שהם מייצרים מבלי להעניק להם דבר בתמורה, חיסל את האפשרות של “המעמד היצירתי” — אמנים, עיתונאים, מוסיקאים - להתפרנס ויצר כלכלה דיגיטלית ריכוזית להחריד שמזכירה את ההשתלטות של הברונים השודדים על תעשיית הרכבות בצפון אמריקה בסוף המאה ה-19.

באפריל היתה זו היוצרת הדוקומנטרית, האקטיביסטית והסופרת הקנדית־אמריקאית אסטרה טיילור, שבספרה The People’s Platform (“הפלטפורמה העממית”) יצאה נגד הקלישאות האופטימיות שבהן האכילו אותנו בעשור האחרון אנשים כמו החוקר והתיאורטיקן קליי שירקי, שלפיהן הרשת מובילה לדמוקרטיזציה, לשקיפות ולהסרת חסמים, ומאפשרת להמונים להתגבר על דיכוי ולשתף פעולה כדי ליצור פרויקטים משותפים שהופכים את העולם למקום יותר שוויוני, יותר מריטוקרטי - ולכן גם יותר טוב.

המציאות, טוענת טיילור, הפוכה: לא רק שהאינטרנט לא הפך את הסדר הישן, הוא נטמע בתוכו. במקום לקדם את הדמוקרטיה, “הפלטפורמה העממית” נשלטת בשנים האחרונות על ידי מספר מצומצם של ידיים - חלק גדול מהן הם תאגידי מדיה שהיו אמורים להיות שייכים ל”עולם הישן”. במקום להפוך את ההיררכיות, הרשת החריפה אותן. במקום להפוך את העולם לשוויוני יותר, היא יצרה אי־שוויון מסוג חדש. “הכלכלה הדיגיטלית”, היא כותבת בספרה, “מראה נטייה מפתיעה לכיוון של מונופוליזציה”.

AP

“מאז שהאינטרנט נולד, פרשנים רבים תלו בו כל מיני ציפיות. שהוא יוביל לדמוקרטיה, לשקיפות, למהפכה יצירתית. למה שנצפה מטכנולוגיה לעשות את זה בשבילנו? זה אבסורדי. יש לנו מסורת ארוכה של תליית ציפיות מוגזמות בטכנולוגיה, של לחשוב ‘וואו, יהיו לנו מכונות שיעבדו בשבילנו וזה ישחרר אותנו לנהל חיי פנאי ולכתוב שירה. אנחנו נוטים לקוות שטכנולוגיות חדשות ישנו את החברה באופן רדיקלי, ובמסגרת התהליך הזה התעלמנו מההיבט הכלכלי של העניין. השאלה היא לא מה עושה המכונה, אלא מי מחזיק אותה בבעלותו”, אומרת טיילור בראיון ל-Markerweek. “זאת שאלה שיכולה להיראות לא רלוונטית בעידן ה-Web 2.0 והמדיה החברתית, כי לכאורה אמצעי הייצור עברו לרשותנו, אבל לא כך: יש פרדוקס, והפרדוקס הוא שככל שהעולם הדיגיטלי נהפך ליותר אינדיבידואליסטי ומותאם אישית, כך הוא נהפך ליותר מרוכז ונשלט על ידי תאגידים. הבנת הסתירה הזאת היא המפתח להבנת הנוף התקשורתי הנוכחי”.

ב-2005 ביימה טיילור את הסרט התיעודי “ז’יז’ק!” אודות הפילוסוף הסלובני הידוע, וסרטה האחרון, Examined Life, היה אסופה של שיחות עם פילוסופים שהולכים ברחובות ערים גדולות ומדברים על דרכים ליישם את רעיונותיהם באופן מעשי. בזמנה החופשי היא מנגנת בלהקה של בעלה ג'ף מגנום, ניוטרל מילק הוטל. לכאורה, טיילור היא בדיוק הטיפוס היצירתי שהיה אמור להרוויח מהעידן הדיגיטלי. האפשרויות החדשות למימון, הפקה והפצה של מיזמים יצירתיים היו אמורות להעצים אותה ואפשר לה להביס, עם כל חבריה למעמד היצירתי, את היררכיות התקשורת הישנות.

ובכל זאת, טיילור אינה מתרשמת כל כך בקלות מהאפשרויות הטמונות במהפכה הדיגיטלית. למעשה, ייתכן שהמלה “מהפכה” חזקה מדי: הרשת, היא קובעת, לא רק שלא הפילה את ההיררכיות הישנות, היא חיזקה חלק מהמונופולים קיימים ויצרה מונופולים חדשים. היא גם יצרה ברית בין בעלי המדיה החדשה ותאגידי התקשורת המסורתיים, ובכך הפכה את הזירה התקשורתית לריכוזית לפחות באותה מידה שהיתה בעבר, אם לא יותר. “יוטיוב משתפת כיום פעולה עם שלוש חברות התקליטים הגדולות בעולם כדי ללחוץ על הלייבלים העצמאיים לקבל תמלוגים מופחתים”, היא אומרת. “ה–Bad Guys של העולם הישן והענקים של הניו מדיה שמחים לשתף פעולה - יש להם הרבה יותר במשותף זה עם זה מאשר עם כל היתר”.

אבל הסכסוך בין יוטיוב ללייבלים העצמאיים בנוגע לתמלוגים עבור הפרסום בסרטוני יוטיוב - יוטיוב, שבבעלות גוגל, מנסה להכריח את הלייבלים העצמאיים לקבל תמלוגים מופחתים בשירות הסטרימינג החדש שלה ואף איימה ביוני להסיר את הקליפים של אמנים כמו אדל וארקטיק מאנקיז אם הם יסרבו - הוא רק דוגמה אחת לדבר שמעסיק את טיילור יותר מכל בספרה, והוא האופן שבו הזירה התקשורתית לא השתנתה במיוחד מאז הגעתו של האינטרנט לעולם. דרך הזירה התקשורתית, היא מאבחנת את ההבטחה העיקרית שלא מימשה הרשת: במקום לאתגר את מבני הכוח הקיימים, היא ביצרה אותם וצירפה לשורותיהם גופים נוספים, גדולים וחונקים כמו הגופים הישנים.

“הרשת לא צימצמה את הפלוטוקרטיה, היא יצרה פלוטוקרטים חדשים. ההיררכיות הישנות עברו לרשת, ובמקרים רבים הועצמו. זה סותר את הרעיון ואת התדמית שיש לנו של האינטרנט כמרחב פתוח שכולם יכולים להשתתף בו. כן, אנחנו יכולים לכתוב פוסט על כל מה שנרצה, כל עוד זה נעשה משרת מרכזי עצום שבבעלות תאגיד רב־לאומי. מה שגילינו הוא שמרחב פתוח הוא לא בהכרח מרחב שוויוני. במשך שנים טיפחנו את האשליה שהאינטרנט הוא מריטוקרטיה שמנותקת מהמציאות הכלכלית וההיסטורית ומיחסי הכוח בחברה. הוא לא. הוא מוטה לטובת אלה שיכולים לקנות אותו, או שהיו עשירים קודם לכן”.

הדינוזארים הסתגלו

ספרה של טיילור - בחלקו ביקורת תרבות, בחלקו מניפסט למען אינטרנט אחר - מהווה לדבריה ביקורת שמאלית־פרוגרסיבית שחסרה בנוף התרבותי של היום. ספרה עוסק בתרבות, בתקשורת, באקולוגיה ובטכנולוגיה, ומדגים כיצד אינטרסים תאגידיים מעוותים את התרבות המערבית ומסכנים את הדמוקרטיה בעודם רודפים אחרי רווחים. הטענות האלה אינן חדשות: מקס הורקהיימר ותאודור אדורנו - ההוגים הבולטים של אסכולת פרנקפורט הניאו־מרקסיסטית - כבר השמיעו טענות דומות בשנות ה-40 של המאה ה-20, וזאת בדיוק הנקודה שטיילור מבקשת להעביר: למרות הקלישאות על העולם החדש, המקוון, שיביא לקריסתן של ההיררכיות המיושנות של העולם החדש, המגמות הקיימות כיום בעולם התקשורת דומות באופן מפליא לאלה שאפיינו אותו במשך רוב המאה ה-20.

לדבריה, אי אפשר לראות דוגמה בולטת יותר של התופעה מאשר בתחומי התקשורת והתרבות. “במקום לפתור את הסתירה בין אמנות למסחר”, היא כותבת בספרה, “טכנולוגיות הרשת רק הפכו את המסחריות לפחות שקופה ויותר פולשנית”. הרשת אולי חיזקה במידה מסוימת את הקטנים ואיפשרה להם לזכות בחשיפה, אך גם הפכה את החזקים לחזקים יותר מאי־פעם, ובמקביל מחקה את מעמד הביניים של היוצרים: אלה שלא רעבים ללחם אבל גם אינם ביונסה. “אנחנו בסכנת רעב בתוך עולם של שפע”, היא מגדירה את מצבם הנוכחי של היוצרים.

טלי מאייר

“בתעשיית התרבות יש קלישאה, שלפיה המוסדות הישנים ייכחדו כמו דינוזאורים הודות למה שאחדים כינו ‘הנאפסטריזציה של התרבות’”, היא אומרת. “אחר כך אותם פרשנים שהתלהבו מנאפסטר (תוכנת שיתוף הקבצים ששינתה את פניה של תעשיית המוסיקה בתחילת העשור הקודם - א.ש.) העתיקו את המונח ‘נאפסטריזציה’ והצמידו אותו לכל דבר: ’הנאפסטריזציה של התרבות’, ’הנאפסטריזציה של החינוך’. שזה בסדר, כל עוד אנחנו כנים עם עצמנו בנוגע למה שקרה לתרבות מאז נאפסטר: המצעד של בילבורד עדיין נשלט על ידי התאגידים הגדולים. הכוכבים הגדולים גדולים מאי־פעם. הבוס הישן עוד קיים, והבוס החדש נראה בדיוק כמוהו. הדינוזארים לא נכחדו, הם הסתגלו ממש טוב לרשת. היא אפילו היטיבה איתם, ודאי הרבה יותר משהיא היטיבה עם יוצרים עצמאיים”.

הכותרת של ספרה של טיילור, “הפלטפורמה העממית” היא חצי־אירונית: האינטרנט, גורסת הקלישאה, הוא “של כולם”. אבל הוא לא. הוא של אמזון ופייסבוק וגוגל ומונופולים דומים, שמשקיעות מיליוני דולרים בתרומות פוליטיות ולובינג ואוספות יותר ויותר מידע על משתמשיהן. הוא ממשיך להפלות עניים, מיעוטים ואוכלוסיות מוחלשות אחרות. הוא הבטיח אוטופיה, אבל בינתיים לא ממש קיים. האינטרנט היה אמור לשחרר את כולנו, במיוחד את היוצרים, הכותבים והעיתונאים שבנו, מעול התאגידים, להעלים את המתווך — המו”ל — יחד עם השיקולים המרכזיים שעשויים להנחות את החלטותיו, ולפתוח את עולם התקשורת לתחרות אמיתית, אבל גם זה לא קרה: התקשורת בעידן האינטרנט ריכוזית ומוגבלת על ידי אינטרסים מסחריים בדיוק כפי שהיתה לפניו, אם לא הרבה יותר.

“הכותרת הזאת מייצגת את כל מה שהאינטרנט לא, אבל גם את מה שהוא יכול להיות”, אומרת טיילור, “במובן אחד, האינטרנט הוא לא הפלטפורמה של הציבור כי נתנו את האינטרנט - מהתשתית ומעלה - לאינטרסים פרטיים. במובן השני, יש משהו מאוד קולע באופן שבו אנחנו משתמשים במטאפורות כמו ‘כיכר העיר’ ו’ספרייה ציבורית’ כשאנחנו מדברים על הרשת, האופן שבו אנחנו מתארים את האינטרנט במונחים אזרחיים. זה מה שהרשת יכולה להיות. אבל קודם כל אנחנו צריכים להבין שהפלטפורמות הקיימות שמנהלות את חיינו אינן נייטרליות: החיפוש של גוגל אינו נייטרלי, פייסבוק אינו נייטרלי. אפילו המונח פלטפורמה מטעה, כי הוא רומז שכולנו באותה רמה, כשבעצם השירותים האלה מבוססים על אלגוריתמים שאת ההיגיון שמאחוריהם אנחנו לא מורשים להבין ושנועדו להדגיש דברים מסוימים יותר מדברים אחרים”.

טיילור מדברת, אם כך, על הכלכלה הדיגיטלית, נושא שגם ג’רון לנייר התעמק בו בספרו האחרון. מעבר לקלישאות על דמוקרטיזציה ופתיחות ומימון המונים, היא טוענת, מסתתרת מציאות שבה גופים מונופוליסטיים, ריכוזיים ודורסניים כמו גוגל, פייסבוק ואמזון מרוויחים יותר ויותר על חשבון המשתמשים שלהם. “עריצות של חוסר מבנה”, היא משתמשת במונח שטבעה במקור ההוגה פמיניסטית ג’ו פרימן, כדי לתאר את מבנה הרשת: זה לא שאין היררכיות, אלא שהאליטות מעמידות פנים שהכל שוויוני ומכחישות את קיומן.

“לב העניין”, היא אומרת, “הוא שאלה פילוסופית: האם יכולה להיות תקשורת דמוקרטית בכלכלה שהיא כל כך לא מאוזנת? האם יכול להיות שוויון פוליטי, כשיש אי־שוויון כלכלי? התשובה היא לא, והאינטרנט כיום הוא שיקוף של זה. אנחנו יכולים לעדכן סטטוסים בזמן שהעושר נאגר על ידי בחורים לבנים בעמק הסיליקון”.

טיילור מקדישה חלק ניכר מספרה לעיסוק במה שהיא מגדירה כברית בין אינטרסים תאגידיים בתקשורת המסורתית לבין אינטרסים תאגידיים של ענקיות הניו מדיה. “הדבר האחד שהתקשורת בארה”ב לא מסקרת הוא התקשורת”, היא אומרת. “אתה יכול לראות כתבות על סטארט־אפים חדשותיים, או על למה אנשים לא כותבים יותר מיילים, אבל מעט מאוד סיקור של מגמת ההתמזגות בתעשייה, של האופן שבו סיפורים לא מסוקרים בגלל אינטרסים עסקיים, והדרכים שבהן הטלוויזיה והעיתונים נקנים על ידי אותם תאגידים. למעשה, אם מסתכלים בעולם המדיה של היום אפשר לראות דפוסים שלא שונים כל כך מההיגיון של תעשיית התקשורת לפני האינטרנט: מיזוגים - סטארט־אפים וחברות קטנות שנבלעים על ידי החברות הגדולות, פרסום כעורק החיים של כלכלת המדיה. בכל מקום, תוכן ממותג ותוכן שיווקי מהולל כדבר שאמור להציל אותנו, והרי זה בדיוק מה שקרה בטלוויזיה עם שערוריית השעשועונים של שנות ה–50, כשהתגלה שהמפרסמים בשעשועוני הטלוויזיה הפופולריים היטו את התוצאות, ואז הציבור האמריקאי החליט שזה לא מקובל עליו. אז זה קרש ההצלה של עולם המדיה? מדהים כמה ישן העולם החדש הזה”.

איך לוקחים בחזרה בעלות

הוגים שכותבים על האינטרנט, מסבירה טיילור, נחלקים לשני סוגים: הראשונים הם “מעודדי הקדמה”, אלה שיבגני מורוזוב מזהה כ”סייבר אוטופיסטים”, אנשים כמו קליי שירקי שבטוחים שהטכנולוגיה תשנה את העולם לטובה ותוביל לגן עדן ליברטריאני. הסוג השני הם נביאי הזעם, שמגנים את השינויים הטכנולוגיים ומציירים עתיד דיסטופי שנשלט על ידי המכונות ובעליהן. טיילו מעידה על עצמה שהיא אינה משתייכת לאף אחד מהמחנות האלה. שניהם, היא כותבת, פשטניים מדי בניסוחים שלהם, הן הטכנו־אופטימיסטים והן הטכנו־ספקנים. שניהם, לטענתה, מניחים שבכוחה של הטכנולוגיה בפני עצמה לגרום לטוב או לגרום לרע, ושניהם מזניחים את הגורם האנושי, זה שמעצב את תוצאותיה של קדמה טכנולוגית יותר מכל דבר אחר.

ועדיין, היא מודה, “מבין שני המחנות, אני כנראה נוטה יותר למחנה של נביאי הזעם. אבל אני לא רואה אף אחד מהתרחישים האלה כבלתי נמנע. הטכנולוגיה נהדרת. האינטרנט מדהים. כל הדברים שהם מסוגלים לעשות מדהימים. הרעיון הוא לא לחזור אחורה, לכבות את המכונות ולחיות בעבר, אלא להחזיר את הציבור למשוואה שממנה הוא נעדר כיום, ולהשתית סדר חברתי שמשרת אנשים ולא תאגידים”.

אז איך אפשר להציל את הרשת ולהפוך אותה למה שנועדה להיות: פלטפורמה מעצימת ציבור שתקדם את הדמוקרטיה ואת הידע הציבורי? טיילור, שהיתה פעילה במחאת Occupy Wall Street וגם ב-Rolling Jubilee, קמפיין שצמח בעקבות Occupy ושבו פעילים חברתיים רכשו חובות של לווים מהבנקים ומחקו את חובותיהם (בסך הכל הם מחקו חובות בסך של כ-20 מיליון דולר), כבר מנוסה בהבטחות השווא של שינוי פוליטי דרך הרשת. אם הוגים כמו שירקי מאמינים שהמדיה החברתית, מעצם מהותה, משחררת את ההמונים ומאתגרת את מבני הכוח הקיימים, טיילור מבקשת להפריך את האמונה השגויה הזאת. “יהיה קשה מאוד להראות כיצד המהפכה הדיגיטלית נתנה יותר כוח לציבור”, היא אומרת.

Deborah Degraffenried

מה עם האביב הערבי? Occupy Wall Street? המחאה החברתית בישראל? כולן תנועות מחאה גדולות, משפיעות וחשובות, שהתארגנו ברשת, במדיה החברתית, ואיתגרו את יחסי הכוח הנוכחיים בחברות שלהן. האם הן לא סותרות את הטענות שלך על כך שהאינטרנט בעצם לא מקדם את הדמוקרטיה?

“סיפורן של תנועות המחאה של 2011 עדיין לא נכתב, ושאלת המעורבות של הרשת בתוכן היא מורכבת. במקרה של Occupy, הרשתות החברתיות בהחלט עזרו לנו להפיץ את המסר, אבל לאתגר את מבני הכוח הקיימים? אפילו לא קרוב. הכלים הדיגיטליים לא היו רלוונטיים בכלל בזירה הזאת. במהלך ביקור בקוויבק נפגשתי עם מנהיגי מחאת הסטודנטים שהיתה שם ב–2012. הם ניצחו את הממשלה המקומית שביקשה להעלות את שכר הלימוד, אבל בנוסף למדיה חברתית הם חילקו 3 מיליון עלונים באופן אישי ופעלו על פי מודל שדומה יותר לזה של התנועה למען זכויות האזרח בארה”ב. דווקא במונחים של מחאה פוליטית, נסמכנו בשנים האחרונות יותר מדי על מיומנויות תקשורתיות ותרבות של הפצת ממים. ה-Rolling Jubilee, למשל, הוא קמפיין שנהפך לוויראלי. גייסנו כמעט מיליון דולר ומחקנו חובות בסך 20 מיליון. אבל לא בנינו את הבסיס הדרוש כדי לאתגר את בעלי הכוח שגרמו לחובות האלה מלכתחילה”.

טיילור אומרת כי חלק מהפתרון, לפחות בתעשיית התקשורת לפחות, הוא לחזור אחורה ולאמץ מחדש חלקים מהמודלים של התקשורת המסורתית, שבה מוסדות מספקים את ההון, ההגנה המשפטית וההמשכיות המאפשרים להעביר ידע מדור אחד לשני. מוסדות כאלה, היא טוענת, הכרחיים כדי לקיים עיתונות חוקרת אמיתית, שמתבססת על טווח ארוך ולא על רדיפה אחרי הדבר הוויראלי הבא. “המפתח הוא לקעקע את המיתוס שלפיו האינטרנט הוא מריטוקרטיה שבה אתה מצליח או נכשל אך ורק בכוחות עצמך. אני מהססת להשתמש במונח נאו־ליברליזם, אבל התפישה הבסיסית של הניאו־ליברליזם היא שאתה כאינדיבידואל אחראי להצלחתך או לכישלונותיך, והרעיון הזה היתרגם לאופן שבו אנחנו רואים את הכלכלה הדיגיטלית. הדרך היחידה שבה נוכל לפתור את העיוות בפלטפורמות האלה היא להבין כמה הן מעוותות, וכמה הדרך שלנו בתוכן מעוצבת על ידי אינטרסים עסקיים ואלגוריתמים שאת ההיגיון שלהם אנחנו לא מורשים להבין. במידה רבה זה מתחיל ונגמר בתקשורת, כי בלי עיתונות חוקרת, שאף אחד לא רוצה להשקיע בה, אתה תקבל סרטונים של חתולים ורכילות, וזה הכל. אנחנו צריכים לחדד מי אנחנו בדיוק, הציבור, וכיצד צריכה להיראות רשת דמוקרטית באמת”.

קל יותר לומר מאשר לעשות. איך עושים את זה?

“מעבירים את הדגש לחברות הגדולות. יש המון ביקורת והמון עיסוק ביכולות המעקב המשתכללות של הממשלות ובתרומה שלהן ליצירתה של מדינת המעקב, ואני תומכת לחלוטין בביקורות האלה, אבל הפתרון הוא פיקוח ציבורי. לא פיקוח על האינטרנט, כי פיקוח על האינטרנט הוא חסר משמעות, אלא פיקוח על הגישה לאינטרנט, בין אם מדובר בספקיות האינטרנט שמעוניינות לחסל את נייטרליות הרשת, או באיסוף המידע והשימוש שנעשה בו. אי אפשר לפקח על האינטרנט, אבל על היבטים מסוימים שלו צריך לפקח”.

אבל כשהממשלה מנסה לפקח על האינטרנט, האינטרנט מורד. ראינו את זה ב-2011 עם ההתקוממות נגד PIPA ו–SOPA, הצעות החוק האנטי־פיראטיות שנפלו בעקבות המחאות ברשת ומחוץ להן. ההדלפות של אדוארד סנודן חשפו את המאמצים יוצאי הדופן של סוכנויות ביון להתחקות אחרי כל צעד בחיים הדיגיטליים שלנו. אז איך פיקוח ממשלתי יכול להיות הפתרון?

"זה נכון. בגלל זה חשוב להכניס את החברה האזרחית לדיון, לשנות את הנרטיב כי המאבק הוא בין חברות הטכנולוגיה לבין העולם החדש, שמיוצג על ידי הממשלה, ולגרום לאנשים להבין מה מוטל פה על הכף: ככל שיותר ויותר היבטים של חיי היום־יום שלנו עוברים דיגיטציה - הודות לאינטרנט של הדברים, גם החפצים שלנו בבית ובמקום העבודה - הנושא הזה נהפך לחשוב יותר ויותר”.

אבל לציבור לא אכפת. יש לנו סרטונים על חתולים, פורנו, אפליקציות כמו סיקרט. לדבר על המבנה התאגידי של הרשת או על איסוף מידע ממשלתי זה משעמם. לפעמים נראה ששימוש באינטרנט לדברים רציניים הוא כמעט מנוגד למהות של האינטרנט.

“קשה להתחרות בסרטונים על חתולים, אבל אני אופטימית. אני חושבת שיותר ויותר אנשים מבינים כיום שפנינו לכיוון הלא נכון. אני לא חושבת שההבטחה של האינטרנט מתה לחלוטין. אני רואה יותר סימנים מעודדים יותר כיום מכפי שראיתי כשהתחלתי לכתוב את הספר. דברים כמו חוקת האינטרנט בברזיל, למשל, הם סימנים מעודדים. יש אווירה של פסימיזם אנטי־טכנולוגי, וצריך להכניס אותה להקשר הנכון. במקום לומר ‘הכל נורא, הכל אבוד’, להבין את המבנים הכלכליים ואת הכלכלה הפוליטית של האינטרנט, ולגרום לאנשים להבין שאפשר לתעל את הפסימיזם הזה למקום חיובי”.

האינטרנט הביא לנו ב–20 השנים האחרונות את ויקיפדיה, את סקייפ, את היכולת לאתר כל פריט מידע בשניות, לאתר ספרים כמו שלך ולצרוך אותם מבלי לחכות חודשים או שנים לפני שבכלל נגלה על קיומם, להתחבר לאנשים מכל העולם. האם בתלונות שלנו על האינטרנט, או על כלכלת האינטרנט, אנחנו לא מתעלמים מכך שהאינטרנט הניח את היסודות לחיינו כפי שאנחנו מכירים אותם כיום?

“כל זה נכון. אני לא לודיטית ולא נוסטלגית. אין לי אשליות שב-1950 הייתי מצליחה יותר. סביר להניח שהייתי מזכירה. אני לא מתרפקת על העבר, כי אין עבר שבו היה יכול להיות לי יותר טוב מהיום. אבל זה לא אומר שאי אפשר לשים לב למגמות המדאיגות ולהגן על הדברים שאנחנו אוהבים באינטרנט נגד הכוחות שמנסים להגביל להפוך אותו למכונת פרסום ותו לא. את כל הדברים שהאינטרנט נתן לנו בחינם, הוא לא חייב לתת לנו בחינם יותר. זה מה שעושה את הרגע הזמן בזמן לעניין: חברות האינטרנט שבהתחלה לא היו כל כך אובססיביות עם הכנסות, רק עם גיוס משתמשים, נמצאות כעת אחרי הנפקות ופועלות לפי היגיון אחר לגמרי כיום. זה מה שאנחנו רואים שקורה עם פייסבוק, למשל, ששינתה את האלגוריתמים שלה כדי להדגיש פוסטים ממומנים.

"במידה מסוימת, עד עכשיו היינו בשלב אוטופי שבו נהנינו מיתרונות הטכנולוגיה והמדיה החברתית, בלי שיפלוש אלינו יותר מדי פרסום, אבל כל זה ישתנה ככל שעל התאגידים האלה מופעל לחץ להפיק רווח מבסיס המשתמשים שלהם. השאלה היא לא איך מכבים את האינטרנט, השאלה היא איך מגינים על ההיבטים שאנחנו אוהבים אותו, ואיך מונעים מהם להיספג אל תוך המודלים העסקיים הישנים. אפשר להודות על כל הדברים שהאינטרנט נתן לנו, ועדיין להסתכל לעתיד, לזהות את המגמות ולנסות להבין איך אפשר להגן על הדברים שאנחנו אוהבים בו כדי שלא נסיים עם סימולציה תאגידית של רשת דמוקרטית שיכולה להתחסל בכל רגע אם לא תהיה רווחית”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם