ההצעה המפתיעה של הטייס ניר פדן

פדן מוכן להודות בדבר שרבים חושבים, אבל מעטים מוכנים להצהיר עליו בקול רם: יכול להיות שפוליטיקאים, אנשי ציבור, אנשי צבא וגנרלים, יחשבו באופן מעט שונה כאשר ישקלו לצאת למלחמה אם המשכורות שלהם ייחתכו באופן אוטומטי

איתן אבריאל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

הפעם אני רוצה להצדיע לאזרח ולקורא. זהו ניר פדן, טייס בגמלאות של חיל האוויר וכיום טייס באל על. אני לא מכיר אותו, מעולם לא דיברתי עמו, וההצדעה היא על מכתב קצר שהוא שלח לי במייל, על נכונותו לפרסם את המכתב בשמו, על היושרה שהוא מגלה בו - ועל הרעיון המקורי שהוא מעוניין להעלות לשיח הציבור.

פדן, ואת זה גם הוא יודע, הוא אחד "המחוברים" של המשק הישראלי. הוא אחד מאותם מאות אלפים בודדים שהחיבור למנגנון הממשלתי והצבאי, לחברות ממשלתיות או למונופולים, סידר אותם כלכלית - וממשיך לסדר אותם מדי חודש.

כמו רבים אחרים, כטייס לשעבר בחיל האוויר, לפדן יש ודאי פנסיה צבאית, אולי מלאה ואולי חלקית. אולי הוא קיבל חלקים כמקדמה, שנים לפני מועד הפרישה, כפי שאיפשרו לאנשי קבע לעשות. כטייס באל על, חברה שהטייסים שולטים בה שנים רבות, הוא מרוויח עשרות אלפי שקלים נוספים מדי חודש. יחד, הוא ללא ספק מקבל עשרות רבות של שקלים בחודש, והם מובטחים לחלוטין ללא קשר למצב הכלכלי. הפנסיה הצבאית היא הרי מתוך תקציב המדינה, ובאל על הוא נהנה מהסכם קיבוצי חזק כמו בטון. פדן נמצא עמוק מאוד במאיון עליון, אולי אפילו למעלה מזה.

טייס בחיל האוויר. ארכיון. צילום: אילן אסייג

מצב מלחמה? רבים במגזר הציבורי והביטחוני מקבלים דווקא בימים כאלה עוד יותר כסף עבור משמרות, תורנויות ושעות נוספות. אבל אף שהוא חבר במועדוני הקביעות והמאיון העליון, המלחמה בעזה עשתה משהו לפדן, ודווקא ברמה הכלכלית: הוא מרגיש שקורה משהו מאוד לא טוב בחלוקת הנטל הכלכלי במדינה בין עובדי המגזר הציבורי לאנשי המגזר הפרטי. הנה מכתבו, כלשונו:

"היי איתן. אני טייס, גמלאי חיל האוויר, והיום טייס באל על. אני קורא את מאמריך ומאמין בקו שאתה מציג, ועל כן מציע לך נושא חדש להעלות על סדר היום הציבורי: שותפות נשיאה בעול הכלכלי של המגזר הציבורי אל מול הפרטי בעת לחימה ועתות חירום.

הנה הרקע: המגזר הפרטי סופג קשה. העצמאיים מפסידים בזמן אמיתי, ואחר כך כתוצאה מהפסד הזמנות, תלוי באיזה עסק מדובר. המגזר הציבורי ודאי שאינו נפגע כלל, ואם הוא עובד יותר, אז הוא גם מרוויח יותר (תוספת שעות/ חגים/סופ"ש).

ברור שהמצב אינו תקין. ראוי לתת כתף משותפת בעתות שכאלה. ברור גם שקשה יהיה ליישם פתרון: צריך יהיה להגדיר מצבי לחימה שונים, סוגי אוכלוסיות שונות משני הצדדים (לוחמים ושאינם כאלה, תושבי אזורי לחימה, סוגי עסקים שנפגעים יותר ופחות וכו'), ווידוי אופן העברת הכסף והגעתו ליעדיו המוגדרים. אני מאמין שהנושא ראוי להיות מועלה לדיון ציבורי, ואין מתאים ממך למשימה. לשיקולך. בשמחות, ניר פדן.

מה בעצם אומר פדן? במובלע, הטייס מאל על מודה שיש שני מעמדות בישראל. הראשון הוא אלה שמחוברים, רבים במגזר הציבורי, בחברות ציבוריות ובמונופולים, שהפרנסה והפנסיה שלהם מובטחות. הוא שייך לקבוצה הזאת. הקבוצה השנייה שייכת למגזר הפרטי: שכירים, עצמאיים קטנים, פרילנסים. את המספרים הוא אינו מפרט, אז אנחנו יכולים לעזור לו: במגזר הציבורי המחובר, שכולל גם גופים עסקיים שמתאפיינים בוועדים חזקים ומתנהלים כמו מגזר ציבורי - למשל מערכת הבנקאות והפיננסים - מועסקים כחצי מיליון איש. במגזר הפרטי עובדים כ–2.5 מיליון איש. לראשונים יש חיים קלים וביטחון תעסוקתי מלא, לאחרים בכלל לא.

בואינג 737 של חברת אל עלצילום: אל על

מה שהקפיץ את פדן הוא מה שקורה לעובדים בכל אחד מהמעמדות האלה בזמן מלחמה. הוא מסביר: המגזר הציבורי אינו נפגע והוא אולי אפילו נהנה מתשלומים על שעות נוספות - בעוד עובדים במגזר הפרטי ובחברות הקטנות מפסידים פעמיים: פעם אחת באופן מיידי בגלל הצניחה בפעילות העסקית, ופעם שנייה לאחר תום המבצע בגלל הירידה בהזמנות העתידיות. עקב כך, פדן מעוניין להעלות לדיון הציבור הצעה מקורית, אפילו מהפכנית: בתקופות של מלחמה, כמו זו הנוכחית, יופעל מנגנון שדרכו העובדים המסודרים של המגזר הציבורי יסייעו כלכלית לעובדים הנפגעים במגזר הפרטי.

למה? כי יש לכך הצדקה מוסרית: "ראוי לתת כתף בעתות שכאלה". זו קריאה לסולידריות תעסוקתית שאין רואים הרבה במקומותינו. עשרות אלפי ישראלים אמנם ממהרים להתנדב, לבקר פצועים, להשתתף בהלוויות ולשלוח אוכל לחיילים, כולן פעולות ראויות וחשובות - אבל זו הפעם הראשונה שאנחנו שומעים על רעיון לקחת כסף מאלה שמרוויחים תמיד, ולהעביר אותו לאלה שנפגעים מהירידה בפעילות העסקית.

איך זה יעבוד? פדן מודה שקביעת המנגנון תהיה קשה, אבל יש לו הצעות. יהיה צורך להתחיל, למשל, בהגדרה מדויקת של עוצמת מצב החירום שאליו נקלעה המדינה. יהיה צורך להגדיר סוגי נפגעים שונים, כמו עצמאי רגיל, עצמאי שנקרא למילואים, שכיר שנפגע כי הוצא לחופשה כפויה. יהיה צורך להגדיר את היקף הפגיעה בעסקים הפרטיים. והכל יצטרך להיעשות במסגרת מנגנון פרוגרסיבי - שבו אלה שנפגעו קשה יקבלו פיצוי גבוה יותר.

אם כל זה נשמע למישהו מוכר, אולי מהדיונים הנוכחיים שמנהל משרד האוצר על הסיוע לעסקי הדרום, צריך להבהיר: החידוש של פדן אינו בעצם המנגנון לפיצוי כלכלי לנפגעי ההאטה הכלכלית, אלא בדרך למימונו. לא כסף ממשלתי שישלמו באופן אחיד כל תושבי המדינה - ולכן ייפול על כתפי החלשים יותר מאשר על אלה של החזקים - אלא כסף שיילקח מהשכר הגבוה של עובדי המגזר הציבורי. לשיטתו של פדן, כל אלה יוותרו על חלק מפרנסתם, לרבות גמלאים של השירות הציבורי והצבאי. וכן, גם הוא עצמו ישלם.

לאיש חיל האוויר ואל על יש הסברים מוסריים לדרישה זו, שאינה לתפישתו תרומה, אלא חובה לאומית. הוא טוען, למשל, שהסולידריות הכלכלית הזאת נדרשת כדי שהחברה הישראלית תיהנה מלכידות בזמן לחימה לאורך זמן. בלעדיה, הוא חושש, יפרצו בתוכנו בקיעים בגין האי־שוויון שיחריף, שאמנם קיימים כבר כיום, אך הם עלולים להתרחב מאוד בימי חירום.

הוא טוען שישראל כבר יודעת, מניסיון, שהיא נאלצת לנהל מלחמה מדי כמה שנים, ולכן צריך לקבוע את מנגנוני הקיזוז והפיצוי המתאימים שהוא מציע - כי הרי נצטרך אותם. והוא אפילו מוכן להודות בדבר שרבים חושבים, אבל מעטים מוכנים להצהיר עליו בקול רם: יכול להיות שפוליטיקאים, אנשי ציבור, אנשי צבא וגנרלים, שהמשכורות שלהם ייחתכו באופן אוטומטי כתוצאה מיציאה למלחמה, יחשבו באופן מעט שונה כאשר ישקלו לצאת אליה.

עסקים שוממים באשדוד, השבוע. האם פקידים בשירות הציבורי ועובדי חברת החשמל יוותרו בעת מלחמה על שכרם - ושהכסף הזה ילך לבעלי בתי קפה, במאי טלוויזיה, אדריכלים ומדריכי טיולים?צילום: עופר וקנין

האם הרעיונות האלה ריאליים? פדן ודאי מבין בטיס ובתרבות העבודה בחברות ממשלתיות, אבל על פוליטיקה, קבוצות אינטרס, ואיך נקבעת המציאות בישראל עדיין יש לו כנראה מה ללמוד. פדן חושב שהמגזר הציבורי, החברות הממשלתיות ו"המסודרים" צריכים להוריד בשכרם בעת מלחמה ולהעביר את הכספים לעצמאיים במגזר הפרטי? שיקרא עיתונים. הוא יגלה שבחברת החשמל מתכננים לשבות עכשיו, מלחמה או לא מלחמה. הוא יגלה שבדצמבר יפוגו רבים מהסכמי השכר במגזר הציבורי, וצפויה להתפתח מלחמה על תוספות שכר - בעיקר בארגונים ציבוריים שבהם כבר מרוויחים היטב.

ובעיקר, הוא יגלה שלקבוצות עובדים קטנות אך כוחניות, המאוחדות סביב מטרה צרה אחת - בדרך כלל תוספות כסף ותנאים עבור עצמם - יש יותר כוח מאשר לציבור גדול שאינו מאוחד תחת אינטרס צר אחד. בתעשייה האווירית, למשל, נוהג יו"ר הוועד, ח"כ חיים כץ, להוציא את העובדים כדי להתפקד ולהצביע בפריימריס של המפלגות, וכך הוא מבטיח שפוליטיקאי לא יעז לפגוע בתנאי העובדים.

אותו דבר יודעים לעשות בחברות ממשלתיות, בגופים ציבוריים וברשויות מקומיות. ויתור על כסף? לטובת עצמאים? הצחקת את הוועדים הגדולים. ראשית, המלה "ויתור" אינה קיימת במילון שלהם. הם לעולם ידרשו עוד כסף, עבור כל דבר וכל שינוי, השאלה היא רק כמה. שנית, אם איש במגזר הציבורי לא חשב לוותר לטובת סיוע לעניים - הרי ועדת אללוף דורשת 6 מיליארד שקל לטיפול בעוני ואיש לא מעוניין לקיים דיון על כך - האם יש סיכוי לדיון על ויתור כלכלי כדי לעזור לעצמאים?

ישאל הקורא את עצמו: האם קצינים שאינם לוחמים, פקידים בשירות הציבורי ועובדים בחברת החשמל יהיו מוכנים לוותר בעת מלחמה על שכרם - ושהכסף הזה ילך לבמאי טלוויזיה, אדריכלים, בעלי בתי קפה, פרסומאים ומדריכי טיולים?

ואולי בכל זאת אנחנו אלה שפיתחנו עור גס וציניות מוגזמת. לפעמים לא צריך יותר מקומץ אנשים, כאלה שיש להם מה להפסיד ושמוכנים לתת דוגמה אישית, כדי לשנות את המציאות - או לכל הפחות להעלות נושא לשיח הציבורי. ניר פדן, גמלאי חיל האוויר וטייס באל על, מוכן לוותר על כסף ולתת אותו לעצמאים ולנפגעי המגזר הפרטי בגין המלחמה. הוא חושב שכך צריכים לעשות כל מסודרי המגזר הציבורי, שיש לקבוע מנגנון מחייב שיופעל בכל מלחמה - והוא קורא לאחרים כמותו להצטרף אליו.

כמה יבואו?

בית משפחת סויסה. אשקלון צילום: אייל טואג

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker