פחד וייאוש בעוטף עזה: שדה הקרב של חקלאים בדרום - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

פחד וייאוש בעוטף עזה: שדה הקרב של חקלאים בדרום

הילדים שלהם נלחמים ברצועה, יש להם לקוחות ומכרים בעזה וברפיח, והם עצמם חוטפים טילים יחד עם התאילנדים, הבדואים והפלסטינים מהגדה שעובדים אצלם ■ הסיפור המיוחד של החקלאים בחבל עוטף עזה

7תגובות

"הלו, ג'יהאד? מה נשמע? זה איתן".

"אהלן איתן".

"מה נשמע? איפה אתה?"

"אני בעיר".

"מה? הלכת לעיר? היה מסוכן ליד הבית?"

"כן".

"הכל בסדר? כולם בסדר? מה שלום פאיז ופוזי?"

"מה?"

"אתה נשמע לא טוב ג'יהאד".

"אין לי פה חשמל. אנחנו לא ישנים מהבומים".

"כן. גם אנחנו לא ישנים מהבומים. אתה יודע שתומר וירדן נמצאים אצלכם עכשיו?"

(אי אפשר לשמוע את התשובה)

"מה עם הסחורות? מגיעות אליכם סחורות?"

"היום פתחו את המעבר. הביאו ביצים".

"טוב, ג'יהאד, תחזיקו מעמד. תשמרו על עצמכם".

אף על פי שאנחנו יושבים בצמוד לאיתן גוטקין בזמן שהוא מנהל את שיחת הטלפון הזו, קשה להאמין שהיא מתקיימת. גוטקין, מנהל מפעל אריזת הגזר בקיבוץ אור הנר, משוחח בטלפון הסלולרי עם ג'יהאד, עזתי שהוא מכיר כבר שנים ארוכות. בין שני המשוחחים מפרידים ק"מ בודדים - המהווים שדה קרב. שניהם לא ישנים בלילות. כמה דקות לפני השיחה פרק בפנינו גוטקין את דאגתו לשני בניו, תומר וירדן, חיילי צה"ל הנמצאים במרחק של כמה ק"מ מאתנו. "זה קשה כשאתה שומע את הרעשים כל כך קרוב ויודע שהילדים שלך שם", הוא אומר.

AP

גם אדי פולונסקי, מנהל הרפת בקיבוץ, נותן לנו להאזין לשיחה שלו עם סלאח, סוחר בקר עזתי שעמו הוא עושה עסקים כבר שנים ארוכות.

"סלאח, מה העניינים? מה שלומך?", הוא קורא בקול.

"אנחנו בסדר. יש פה הרבה רעש".

"גם אצלנו יש הרבה רעש. איפה אתה נמצא?"

"בבית שלי, ברפיח".

"נכנסת אליכם סחורה בימים האלה?"

"נכנס קצת. מכניסים קצת פרות, מכניסים קצת אורז. דרך מעבר כרם שלום".

"ומה אתך?"

"ברוך השם, הכל טוב. תנו לחיות ביחד בשקט. למה התקשרת? יש לך משהו בשבילי?", מנסה סלאח לברר אם יש פוטנציאל לעסקים. "אם יש לך משהו בשבילי - תגיד לי".

"למה, אתה יכול לבוא אלינו לקחת?"

"מחר אני לא אבוא. עוד יומיים־שלושה אני אבוא. אם יש לך סחורה בשבילי תגיד לי. אני אבוא מרמאללה. אם יש סחורה, פרות, אני אבוא".

"תגיד, סלאח, מה עם הרפתות אצלכם? יש אצלכם רפתות שמייצרות חלב?"

"לא. יש בעיות גם שם. לא חלבו את הפרות. אתה חושב שרק אצלכם יש בעיות? יפחד הפרות, לא נותנת חלב. לא כל יום נותנת חלב".

"מה עם כבשים? נכנסות לרצועה עכשיו?"

"הכל נכנס. בעלי חיים. הכל".

"ומה, איפה אתה עכשיו?"

"אני לבד. המשפחה שלי לא אתי", מסיים סלאח.

עופר וקנין

הבסיס לקשרים שיש לחלק מהחקלאים ביישובי חבל עוטף עזה עם סוחרים מהרצועה הוא כלכלי. כמו כל חקלאי, גם הקיבוצניקים והמושבניקים באזור זקוקים לתושבי הערים שיקנו מהם את התוצרת שלהם, והמרכז העירוני הקרוב ביותר הוא זה שנמצא 10 ק"מ דרומה מהם. ועדיין, היכולת של החקלאים בחבל עוטף עזה להמשיך לדבר עם הסוחרים מהרצועה מפליאה לאור הנזקים הגדולים שהם סופגים בסיבוב הלחימה הנוכחי, וכמובן האיום על חייהם. בבוקר שבו הגענו לאזור חיסל צה"ל, במחיר כבד, חוליית אנשי חמאס שיצאה ממנהרה בניסיון לבצע פיגוע רצחני בישראל, ולאורך השהות שלנו במקום לא פסקו ירי התותחים ורעש קולות הנפץ.

"בשנות ה–80 היתה משפחה עזתית שעבדה אצלנו בפרדס והיתה מובילה עבורנו עגלות", מספר פולונסקי. "הם היו ישנים פה, בקיבוץ, עד האינתיפאדה הראשונה. כשהאינתיפאדה התחילה אסרו עלינו להחזיק אותם פה. ואני עוד זוכר איך ביום שבו הם חזרו לעזה עזרנו להם להתלבש עם המון שכבות של בגדים, כי ידענו שברגע שהם יגיעו לשם הם יחטפו מכות מהעזתים.

"בימים האלה אני חושב המון על הימים שהם שהו פה. אני חושב ששם נמצא הפתרון, בכיוון הכלכלי. אנחנו הרי מאוד צריכים את העבודה שלהם. אין אצלנו ישראלים שרוצים לעבוד בחקלאות. הפתרון של היום שאחרי הלחימה הוא לתת להם עבודה".

"העגלים שלנו 
פשוט הפסיקו לגדול"

אזור קיבוץ אור הנר שקט ביום שבו אנחנו נוסעים אליו. האזנה לרדיו ושיחות עם מי שנשאר במרכז מבהירות כי בגוש דן נשמעות היום יותר אזעקות מאשר כאן. כל זה נכון עד שמגיעים ליישובי עוטף עזה. בפנייה לקיבוץ אור הנר מכביש 232 ניצב עדיין שלט ישן המפרסם את ההרחבה של הקיבוץ - הרחבה שכבר מזמן אוכלסה במלואה על ידי 72 משפחות, ובה הביקוש לבתים גבר משמעותית על ההיצע.

בשער הקיבוץ עדיין תלויה המודעה המכריזה על הקרנה חגיגית של גמר המונדיאל - ארגנטינה־גרמניה - עם "קאווה ללא תחתית". אור הנר ידוע בזכות השיעור הגבוה של יהודים יוצאי ארגנטינה המאכלסים אותו, מה שהפך את הצפייה בגמר אליפות העולם לאטרקציה משמעותית. "האנשים פה עדיין בטראומה מזה", אומר לנו אחראי הבריאות ברפת, יניב פולונסקי - בנו של אדי - כשאנו פוגשים אותו.

מה מצב?

"לא, מההפסד במונדיאל".

המלחמה לא עושה טוב לפרות של פולונסקי. כשאנחנו שואלים על השפעות הלחימה על הרפת, הוא מספר כי התפוקה שלהן ירדה ב–3 ליטרים ליום. "לפני כן הממוצע של העדר היה 43 ליטר חלב ליום. אבל למרות הירידה מצבנו טוב יחסית לרפתות הסמוכות לנו. הפרות שלנו מתרגלות למצב לאט לאט, ואנחנו מצליחים לקיים את החליבות. הרפתות של ניר יצחק ושל נירים ירדו משלוש לשתי חליבות ביום. שם הם חיים בקרב, נשארים במקלט ולא חולבים. עושים רק את מה שהם יכולים".

אפשר לראות על הפרות אם הן מוטרדות?

"אתה רואה את הפרה הזו? האוזניים שלה למטה, וזה סימן שהיא רגועה. היא לועסת, מעלה גירה ומייצרת חלב. אם האוזניים שלה מתוחות למעלה והיא מזיזה אותן בעצבנות זה סימן שהיא לחוצה, ואז היא בעצירת חלב, ולהכניס אותה למכון החליבה זו מלחמת התשה. עד לאחרונה ראינו שבכל פעם שהיה בום של גדוד התותחנים שיושב לידינו, הפרות רצו מצד אחד של הסככות לצד השני ושברו את השערים. עכשיו הן מתחילות להתרגל".

כרבע ממשק החלב הישראלי מגיע מעוטף עזה. לפני כמה חודשים זכתה הרפת של קיבוץ ניר עוז הסמוך לביקור של משלחת מסין כנציגת משק החלב הישראלי, בעקבות מכירת תנובה לחברת ברייטפוד הסינית. מאז ספגה הרפת הזו שלוש פגיעות ישירות מרצועת עזה - כולן באזור פיטום העגלים.

"עד היום נהרגו 105 עגלים מפגיעת רסיסים. זה מספר העגלים שנשלחו לעין המפרץ, למשרפה. חוץ מהם נשארו כרגע 120 עגלים שפצועים קשה", אומר מנהל המפטמה של הקיבוץ, ששמו בתעודת הזהות הוא אמנם אלי מרגלית - אבל איש לא מכיר אותו בשם אחר מלבד כינויו, התואם במיוחד את הנעשה בימים טרופים אלה: צ'רצ'יל.

מה זה פצועים קשה?

"זה אומר שהם פצועים עם הרבה חורים ברגליים ובגוף מרסיסים".

איך מטפלים בהם? חובשים אותם?

"עגלים אי אפשר לחבוש. אלה לא בני אדם ששומרים על התחבושת, הם ישר מורידים אותה. נותנים להם כמויות אדירות של אנטיביוטיקה כדי שלא יפתחו זיהומים, עומדים פה שני חבר'ה ומזריקים אנטיביוטיקה כל היום. הדרישה של השירותים הווטרינריים היא להרדים אותם, אבל אני מונע את ההרדמה שלהם בשלב הזה, צער בעלי חיים. בכל מקרה אי אפשר יהיה לאכול את הבשר שלהם, הוא מלא ברסיסים. אולי עוד חודש־חודשיים, אם האזורים הפצועים יתכסו בשכבה של בשר, אבל אני לא מאמין שהם ישרדו - הם נגמרים לאט לאט. וזה לא נגמר. בכל סיבוב ברפת אני מגלה עוד פציעות. אם העגלים היו יכולים לומר לי 'אבא כואב לי פה, כואב לי שם' זה היה פשוט, אבל זה לא כך. אני לא יודע מי נפגע. אני מעריך שעד שאגלה מה הנזק המלא יעברו חודשיים לפחות.

עופר וקנין

"הבעיה החריפה עוד יותר שיש לנו היא אצל יתר 3,000 העגלים ברפת, חוץ מאלה שנפגעו: הם פשוט הפסיקו לגדול. משמאל ומימין יש לנו סוללות תותחים שיורות, והעגלים אוכלים כל כך מעט עד שהם אפילו יורדים במשקל. כך שבמקום להעלות משקל אני מאבד כל יום 2–3 טונות של בשר, וזה נזק עוד יותר גרוע מהתמותה של העגלים שהיתה פה.

"אני חושב שאם לא יעזרו לנו, הענף הזה יצטרך להתחסל אחרי הדבר הזה. נציגי מס רכוש באים, מחייכים, מצלמים את הכל. אבל כשייגמר הסיפור יגידו לנו 'שלום על ישראל' ו'מי אתם בכלל'. זה נזק של מיליונים ברפת. אני לא יודע אם קיבוץ יכול לשרוד אחרי דבר כזה".

מה אתכם, העובדים? אתם לא עוזבים אחרי הפגיעות האלה?

"אין כזה דבר לעזוב. צריך לתת לחיות אוכל, זריקות. יש גם עובדים שכירים שנשארו ולא עזבו, נשארנו מספיק אנשים בקיבוץ. מי שעזב זה רק הילדים, הנוער והאמהות. חלק גדול מהאבות נשארו".

יניב פולונסקי מודאג מהנזק לטווח הארוך יותר בהתפתחות הגנטית של העדר. "יש בעיה של עיכוב בהזרעות. מובילי החלב, המזריעים והווטרינרים התגייסו כולם למאמץ שלנו וממשיכים להגיע כל עוד הצבא מאפשר להם. ועדיין יש עיכוב, שמביא לזה שבעוד תשעה חודשים לא יהיו לפרות פה ולדות. המצב עוצר את תהליך ההתקדמות הגנטית. אנחנו הרי עובדים כל הזמן על שיפור שיעור השומן ורכיבי החלב".

ביישובים רבים, הרפתות והלולים הם העוגן שמשאיר את התושבים. "הרפת היא מה שמחזיק את האנשים פה. אתה יכול לפנות מכאן את הכל, אם זה חינוך ואם זה מטבח, אבל העבודה ברפת חייבת להימשך. וליד הרפתנים בדרך כלל נשארת המשפחה שלהם", אומר אדי פולונסקי. "הבת שלי השתחררה עכשיו מהצבא והיא בחמ"ל של הקיבוץ, והבן הקטן אמר לנו 'אם אתם פה אני לא עוזב'. אשתי היא בובנאית שמטפלת בפסיכותרפיה בילדים, והיא נוסעת כל יום ליישובי אשכול דרך פצמ"רים וחוטפת יותר ממני".

רות פולונסקי מצטרפת לשיחה ומסבירה: "בתקופה הזו אין גננות בגנים. רק הסייעות נשארו – שזה משהו שאני לא מבינה בפני עצמו. למה משרד החינוך לא חשב שלאור המצב צריך להשאיר את הגננות פה? בכל אופן, אני מסתובבת בין גני הילדים ברחבי המועצה האזורית אשכול ושער הנגב, מטעם מרכז משאבים בקריית שמונה, עם הבובות שלי - ומדברת עם הילדים על המצב".

הפעוטות האלה מבינים מה קורה?

"תתפלא. כל הילדים שלי רוני דניאל. כולם פרשנים צבאיים. אני מראה להם את בובת השבלול שלי ואומרת שהשבלול מתחבא כי הוא שמע משהו שהוא לא מבין. צבע אדום. ואני מבקשת מהם שיסבירו לבובה מה זה היה. והילדים מסבירים לבובה בכזה פירוט, מההתחלה ועד הסוף, מה קורה".

שגרירות תאילנד 
דאגה למיגוניות

עופר וקנין

הדילמה אם להישאר ולהחזיק את החקלאות תחת אש או להתפנות ליישובים מוגנים יותר קיימת אצל רבים מהעובדים השכירים. היא מושפעת מהמבנה המורכב של אוכלוסיית העובדים במקום: בני קיבוצים ומושבים, תושבים משדרות, אופקים ונתיבות, בדואים מהנגב, פלסטינים מהגדה המערבית, תאילנדים ואריתראים. אין הרבה מקומות עבודה עם מגוון כה רחב של עובדים כמו ביישובי עוטף עזה.

נו, אז מתוך המגוון הרב של העובדים אצלכם, מי נשאר ומי ברח?

אדי פולונסקי: "התאילנדים לא כל כך ברחו. דווקא הישראלים שעבדו אצלנו ברחו. אלו היו חבר'ה שבאו לעבוד אצלנו מתוך אינטרס של להשתלב בחקלאות ולהרוויח את העבודה המועדפת, אבל ברגע שהחלו הרעשים החזקים הם הצטערו מאוד, והיה להם מביך. אבל הם עזבו, אף שהם קיבלו אצלנו דיור עם ממ"ד. היו גם המון אנשים שיצרו קשר ורצו להתנדב, אבל ברגע שיצרנו אתם מגע בפועל - הם סירבו להגיע. היום לחבר'ה מהמרכז שמתקשרים אלי כדי להציע לי לבוא אני אומר 'אל תגיעו', כי אם הם יבואו אני אצטרך לארח אותם, להתעסק אתם ולהרגיע אותם כל הזמן. הם לא מועילים לי.

"יש כאן בחור מכסייפה, שעובד אצלנו כבר שמונה שנים. אנחנו מנסים לא לפתח אתו שיחות על פוליטיקה. יש פה שלושה יהודים, שני בני משק ואחד ממושב יכין. היום התחילו לעבוד פה שלושה אריתראים, חבר'ה שהגיעו לישראל לפני שלוש שנים. הם היו בפנימייה, למדו עברית ומחפשים בית. האמת היא שהדעות בקיבוץ חלוקות לגביהם. אלה אנשים שהמדינה השקיעה בהם, יש להם ויזות עבודה. הם מסודרים, נראים בסדר ועם המון רצון".

ההעסקה של עובדים מתאילנד השתלמה לעובדי הרפת באור הנר מבחינה נוספת. "עד לפני שנתיים לא היו כאן מיגוניות בכלל. מה שיש פה עכשיו זה רק בזכות שגרירות תאילנד, שדאגה שיבנו פה אחת בשביל העובדים", אומר לנו יניב פולונסקי. רק בישראל יכולים להסתתר קיבוצניקים מהנגב מירי מעזה במיגונית שנבנתה בעקבות לחץ של שגרירות תאילנד על משרד החקלאות הישראלי, שדואג לחייהם של הפועלים התאילנדים העובדים בחליבה במקום.

לרמת המורכבות האמיתית של ניהול כוח האדם בחקלאות בדרום אנחנו נחשפים כשאנו מדברים עם עידוא סתר, מנהל הפרדסים של הקיבוצים ארז, ברור חיל ואור הנר. סתר אחראי על מטעים בשטח של 1,400 דונם. אנחנו יושבים עמו כמה שעות אחרי שחולייה בת שישה מחבלים הגיחה החוצה ממנהרה סמוך לניר עם מתוך מטרה לבצע מסע רצח, והצליחה לפגוע בג'יפ עם קציני צה"ל.

"הייתי בשטח עם תשעה פועלים ערבים מדהרייה (עיר סמוכה לחברון בשטחי הגדה המערבית, ח"ע), כשאמרו לנו לפנות את השדות. פחדנו עליהם נורא", מספר סתר. "הרי אם כוחות צה"ל היו פוגשים בהם בטעות - הם היו יורים בהם מיד. היינו חייבים לחזור לקיבוץ. ריכזנו אותם באיזו סככה אצלנו. חששנו שהם ילכו לעשות פיפי או משהו, ותהיה סיטואציה שבה מישהו כזה עם חזות ערבית, שפם ומבטא ערבי קופץ מול אחד מהחיילים של הסיירת שהסתובבו אצלנו עם כדור בקנה, מוכנים לכל דבר".

מה הפועלים מהגדה חושבים על הלחימה עם עזה?

"אני יכול לומר שהקבלן שלהם יותר ימני מהם, זה בטוח. להערכתי רובם, בהשקפה שלהם, לא מכבדים את חמאס. בגדה, בסופו של דבר, כשלא מפריעים להם, הם חיים לא רע".

הם מגיעים בכל יום מחברון?

"כן. עוברים את המחסום שם ב–5:00 בבוקר, ותוך 45 דקות נסיעה הם אצלנו".

חלק מהמטעים שעליהם אחראי סתר שוכנים בצמוד לגדר המפרידה בין ישראל ועזה. ברובם מגדלים הדרים המיועדים ליצוא. "הקטיף מתחיל בספטמבר, ועכשיו זו העונה שבה אנחנו מטפלים, משקים ומרססים את המטעים. זה שלב הכנת השטח, ואנחנו מתמרנים בין האיסורים. הריסוסים, למשל, אמורים להתבצע בשעות הלילה, אבל לך תשלח עובד עם הטרקטור בלילה לעבוד לבד. בשטח אחד שלנו נפל קסאם, בשטח אחר נפל פגז מרגמה, ושטח גדול נדלק, כנראה כתוצאה מהרסיסים. ובכל זאת לא עצרנו לדקה".

מה עושים כשמזהים פגיעה כזו בשטח?

"מזמינים את מס רכוש. אין לנו תלונות, אבל כל כניסה של צה"ל לשטחים שלנו עושה יותר נזק. באזור אחד הם עברו עם הכלים שלהם על שורה של עצים כאילו זו דרך".

במדינות שאתם מייצאים אליהן יש קריאות לחרם?

"שמענו על קריאות לחרם בצרפת, אבל לא הרגשנו אותן. כן הרגשנו את המיתון באירופה. מבצע כזה יכול לגרום להתעוררות של קריאות כאלה".

מה עם מכירה של הדרים לעזה? אתם בדרך כלל מוכרים להם פירות?

"בעזה יש פרדסים, אבל את מה שחסר להם הם קונים אצלנו. בעונה האחרונה פתחו להם את המעבר לחודש לצורך הכנסת סחורה. הם מביאים לכאן משאיות עם מכלים, מורידים אותם ואנחנו ממלאים. הם קנו הרבה סחורה בפעם האחרונה שפתחו את המעבר, הצטיידו בהרבה פרי".

איזו סחורה מוכרים להם?

"את הסחורה שלא הולכת ליצוא גם כך".

הם משלמים יותר או פחות מהשוק המקומי?

סתר: "מאחר שאין להם אפשרות לקנות במקומות אחרים, אפשר לקחת מהם יותר כסף. הסחורה לעזה נמכרת ביותר ממה שהשוק המקומי יודע לשלם, אף שממש קשה להם, וחמאס עוד לוקח מהם מס אחרינו. אני איש עסקים. אני לא מוכר להם כי אני יפה נפש, אלא כי הם משלמים יותר".

ומה אם הם יציעו בדיוק את אותו המחיר כמו בשוק המקומי?

"אין 'אותו דבר' כשמדובר במכירה כזו. תמיד מישהו יציע יותר, ובדרך כלל העזתים היו אלה ששילמו יותר. הם יודעים שהפתיחה של המחסום היא זמנית, ואנחנו אומרים להם 'תקנו עכשיו הרבה סחורה כי אתם לא יודעים מתי יהיה אפשר בפעם הבאה. תכניסו למחסנים, כשייסגר המעבר ליבוא המחיר יעלה, ולאט לאט תוציאו את הסחורה'. בפעם האחרונה הם אגרו מלאי במקררים, מילאו כל מטר של שטח קירור שהיה להם. אגב, גם כשהסחורה לא מיועדת לעזה מסתובבים אצלנו סוחרים מעזה. הם באים לשתות אתנו קפה. כשהם לא יכולים לקנות לעזה הם עובדים על תיווך: קונים מאתנו סחורה ומוכרים לסוחרים בחברון".

למה שהסוחרים מחברון לא יקנו ישירות מכם?

"אני לא יודע למה. אולי הם מספרים לסוחר מחברון שהם מכירים אותנו. חלקם הרי עבדו אצלנו בפרדסים כילדים, אז הם מספרים שהם יודעים להשיג אצלנו מחיר טוב. הסוחר מחברון שולח אלינו משאית עם מכלים, אנחנו מעמיסים לו אותה, והוא מעביר למתווך כמה אחוזים. הם מרוויחים גרושים בתיווך הזה. אני מכיר את המחירים. כמה אגורות לק"ג. אבל זה מה שיש להם להתפרנס ממנו. אפילו עכשיו, גם בזמן המבצע הם התקשרו אלי ואמרו 'תעשה לי ככה, תכין לי לימון'".

ואיך הסוחרים האלה מתייחסים למלחמה נגד חמאס?

"מה שאנחנו שומעים זה שכולם רוצים שייתנו להם לחיות ולעבוד בשקט. כשאתה מדבר אתם אתה לא מזהה מאיפה מגיעה כל התמיכה הזו בחמאס. גם החבר'ה מהגדה אומרים לנו 'למה? מה ייצא להם מזה?'. התמיכה בעימות מגיעה מהקיצונים בשני הצדדים, אבל מאנשים שעבדו שם פעם או מפועלים מעזה שהיו פה לא שומעים את זה. היתה משפחה עזתית ענקית שחיה פה בעבר ופיתחה בזכות היחסים אתנו עסק ענקי של משאיות הובלה. הקיבוצניקים פה היו נוסעים אליהם לאירועים, לחגים ולחתונות. למעט אנשים בעזה יש אינטרס בעימות הזה. אבל אלה האנשים שקובעים".

"לא הורדנו את קצב 
העבודה. אין לנו ברירה"

הפרות אינן החיות היחידות שנפגעות במלחמה הזאת: בקיבוצים כיסופים ונירים נפגעו הלולים. "בנירים נהרגו 3,000 עופות והמבנים נפגעו. הלול בכיסופים הושמד כולו, על 17 אלף העופות שבו", מספר גדי ירקוני, מרכז המשק בנירים.

כל העופות נהרגו במקום?

"לא. אחרי פגיעה כזאת, כדי שהחיות לא יסבלו מהיעדר אוכל ומים, עושים המתת חסד בריסוס. אבל מעבר לפגיעות הישירות, הנזק הגדול ביותר הוא שבכל התקופה הזאת אנחנו לא מצליחים להחזיק את המשק במצב עבודה סטנדרטי. אנחנו רק שומרים על הקיים, עושים את המינימום ומאכילים את בעלי החיים. אנשים חולבים את הפרות ומטפלים בלולים בחירוף נפש. היינו אמורים לשווק את העופות שלנו אתמול וזה נדחה בגלל המצב".

מה עושים כשהשיווק נדחה?

"מחזיקים אותם אצלנו ומאכילים אותם. אבל אם לא נשווק בקרוב העופות יגדלו יותר מדי, וכשהם גדולים מדי המשחטות לא רוצות אותם, כי אז הם לא נכנסים למשחטה. מגודל מסוים של עוף הבשר מזדקן והטיפול בו בעייתי.

"באותה המידה, כשמדובר בגידולים שלנו, הנזק נמדד בהשקיות שלא מתבצעות ובריסוסים שלא נעשים. אנחנו מגדלים בטטות, צנוניות ובוטנים. כאן נמצא בית האריזה הגדול בארץ לבטטות, והוא לא עבד שישה ימים. הירק שוכב בקירור ואנחנו לא עומדים בהתחייבויות, לא לשוק מקומי ולא ליצוא, וכשמדובר ביצוא הלקוחות לא סבלניים. גם בגידולים שלא אמורים להימכר עכשיו יש פגיעה לטווח הרחוק. כשנבוא לאסוף את היבול נראה אותה. אי אפשר לדרוש מהגידולים את התמורה שאנו מצפים לה אם לא מטפלים בהם כיאות.

"הסוג השלישי של הפגיעות, ולא שאנו באים בטענות חלילה, הוא של כוחותינו שלא מצליחים לנסוע על הנתיבים המסומנים, והרבה שדות וברזי מים וציוד השקיה נרמסים ונפגעים. מדובר בברזים ראשיים שהמים מהם זורמים כל הלילה כי כוחותינו עולים עליהם ושוברים אותם. הפיצוי ממס רכוש בסוף האירוע הוא תמיד עם ויכוחים רבים ולא מכסה את הנזקים שנגרמים לנו".

לא רק רפתות ולולים מותירים את החקלאים ביישוביהם: גם בענפים אחרים, נטילת הפסקה מהעבודה לצורך הימלטות מהמרגמות, הרקטות והקסאמים לא באה בחשבון. לדברי אורי קפלון, אחד מהמנהלים במשתלת שורשים הממוקמת במושבים מבטחים ועין צור, "לא הורדנו את קצב העבודה כי אין לנו ברירה. זו העונה הכי קריטית בשבילנו - העונה שבה אנחנו משווקים עשרות אלפי שתילים ביום למגדלי הפלפלים בערבה. אנחנו לא יכולים לעכב את העבודה בעונה הזו".

מאיפה העובדים מגיעים?

"יש תאילנדים, יש אריתראים, יש בנות מרהט ועובדים מאופקים ומבאר שבע. הרוב הגדול מגיע כל יום. אבל יש היעדרויות ופחדים של עובדים שנלחצים מהפיצוצים ומהנפילות הקרובות. אין אפשרות לעצור את העבודה, או לדלג ולהגיד לאנשים 'תהיו מחר בבית'. גם ספקים מתעכבים או לא מגיעים, והנזק הכלכלי גדול".

עופר וקנין

גם עופר ליברמן, מנהל החקלאות בניר עם, מוטרד מהנזקים ארוכי הטווח. "חלק מהדברים יהיה אפשר להשלים אחר כך, וחלק לא. זו התקופה של סוף קציר החיטה, אחרי שסיימנו את איסוף תפוחי האדמה. תקופה שבה עושים עיבודי יסוד לקרקע. ככל שעובר הזמן ואנחנו לא יכולים להיכנס לשטחים, כך העבודה על האדמה תהיה קשה הרבה יותר בעתיד, משום שהקרקע מתייבשת. העשבים השוטים מייבשים את הקרקע מצד אחד וזורעים את זרעיהם לשנה הבאה מצד שני. אלה נזקים שאי אפשר לכמת בכסף.

"לא פינו לנו את הקש שמיועד למאכל לפרות מהשטח, כי קבלני הקש מפחדים לבוא, והיו לנו הרבה שריפות של קש בגלל פגיעות של קסאמים. יותר מ–1,000 דונם של שטחי מרעה נשרפו. המשמעות של כל זה היא שנצטרך להאכיל את עדרי הבקר לבשר שלנו באוכל קנוי, שזה גם בוכטות של כסף. אנחנו מניחים נראה הרבה יותר הפלות אצל פרות בגלל המצב".

"במקום בתי קירור 
הם קנו רקטות"

לא רק בתחום החלב נשען המשק הישראלי על האזור השרוי בלחימה בימים אלה: מחצית מהגזרים שהישראלים אוכלים מגיעים מיישובי עוטף עזה. בזמן שמפעלי אריזת הגזר בקיבוצים עלומים וסעד מתקשים להמשיך לפעול, במפעל האריזה של אור הנר קשה לשמוע את דבריו של המנהל גוטקין בגלל רעש המכונות. ליד פס הייצור יושבות בנות קיבוץ ועובדות שכירות משדרות, ובמיון מחוץ למפעל עובדים תאילנדים ובדואים.

"אלה הגזרים של סעד שמטופלים עכשיו", מסביר גוטקין ומצביע על פס הייצור. "לא נותנים למיין שם עכשיו, אז אנחנו עוזרים להם מפה במיון ובאריזה".

העובדים לא מפחדים להגיע?

"הפועלות שלנו משדרות לא ששות לבוא. אין להן פה מרחב מוגן. הנסיעה לפה לא נעימה. יכולה להיות אזעקה באמצע, והן חוששות להשאיר את הילדים לבד. כולם סובלים מהצטברות של חרדה לאורך הזמן. גם התאילנדים חוששים. לפני שבוע התאילנדים שעובדים בענף גידולי שדה עמדו ללכת, אז המנהלים יצאו אתם לשדה להראות להם שאפשר".

מה יהיה עם עובדים משדרות שלא באו בגלל המצב? הם יקבלו שכר?

"אני לא יודע. לעובדים שלי אני אשלם בכל מקרה. עכשיו יהיה משא ומתן בין הקיבוצים לממשלה. אנחנו לא יודעים מה יהיה הפיצוי עבורנו על עובד שחשש להגיע. יש פה בעיה: לא שומעים פה שום אזעקה בגלל רעש המכונות, מצד שני לא אומרים 'אסור לעבוד', אז נוצר מצב שבו אני לוקח את זה על אחריותי כשאני מביא לפה את הפועלים האלה. הדילמה היא אם לומר 'זהו, אני סוגר את המפעל' או להמשיך".

הצלחתם לאסוף את כל הגזר מהשדות?

"מהשטחים שליד קיבוץ ארז לא יכולנו לאסוף את הגזר. שני הקומבייניסטים, בדואים מרהט, לא רצו להיכנס. אז הגזר נשאר שם".

תאספו אותו אחרי הלחימה?

"כבר לא נוציא אותו מהאדמה. זה גזר של סוף העונה, שהיה מוכן לפני שבועיים".

אם לא די בנזקי העימות עם עזה, מתברר שלא רק המלחמות הישראליות הורסות למגדלי הגזר את התוכניות: גם סכסוכים בינלאומיים הרחוקים אלפי ק"מ מכאן משפיעים על הפרנסה שלהם. כשאנו שואלים את גוטקין אם הגזרים שהוא מגדל הם לצריכה מקומית או ליצוא, הוא משיב כי "מה שיוצא עכשיו זה למקומי. עד לפני חודש הכל היה ליצוא, וביצוא אכלנו אותה בגלל המשבר בשוק הרוסי. בגלל העימות בין רוסיה למערב בעקבות מה שקורה באוקראינה והחרם שמוטל על חברות רוסיות היה מרוץ של אנשי עסקים להוציא דולרים מרוסיה, ובתגובה השלטון הגביל את כמות הדולרים שאפשר להוציא משם. כך שהיצואנים מתקשים לשלם לנו".

"בעונה הזאת בדרך כלל לוקחים מכאן הרבה גזר לעזה", אומר גוטקין. "מאחר שיש להם אצלם את גידולי הגזר שלהם, חמאס נותן לנו להכניס גזר לעזה רק ממארס עד נובמבר, כדי לא לפגוע בייצור המקומי שלהם. עכשיו זו לא העונה של הגזר, ובחודשים האלה אנו מוציאים את הגזר שלנו מקירור. העזתים, לעומת זאת, לא שומרים את הגזר בקירור".

"במקום בתי קירור הם קנו רקטות", מוסיף פולונסקי, המצטרף אלינו.

באיזה מחיר מוכרים את הגזר לעזתים?

גוטקין: "במחיר השוק. הם כן לוקחים את האיכות הזולה יותר, כי הם לא יכולים לשלם על הגזר הטוב. הביקוש שם לסחורה הוא משהו שבהחלט עוזר לחקלאים בארץ. 1.5 מיליון עזתים מייצרים ביקוש שמשחרר את עודפי התוצרת שיש כאן, וברגע שהמעבר סגור נוצר פה פקק".

רגע לפני שאנו עוזבים את האזור בחזרה לכיוון המרכז, אנחנו מנסים לדלות כמה מלים מאותם עובדים באור הנר שמצאו עצמם נגררים לסכסוך שלא מרצונם. נונג אנוצ'ה, נהג הטרקטור התאילנדי שקלע למטחי האש בין שני עמים שהוא אינו מכיר את לשונו של איש מהם, מתקשה לענות לשאלותינו. הוא הגיע מהעיר פוקון, ולא מצליח לעשות יותר מאשר לחייך אלינו ארוכות ולומר "בלגן, מסוכן".

יוסוף אל קרינאווי, נהג הטרקטור הבדואי, שולט בשפה המקומית טוב יותר. "אני מגיע כל יום מרהט. מסוכן פה מאוד", הוא אומר. כשאנו שואלים מה הוא עושה אם מתרחש ירי כשהוא בשדה, הוא משיב "אני יושב בתא של הטרקטור, שם ברדיו רשת ב', ואם יש אזעקה אני שומע בחדשות - ויוצא מהטרקטור ומתחבא מתחתיו. אין מה לעשות. חייבים לעבוד עכשיו, לתחח ולהכין את השדה. זה הזמן".

יניב פולונסקי כבר לא רץ למרחב המוגן באזעקות. הוא מודה כי זה "משאננות מטומטמת. אני נשאר פה ויוצא לראות את הבום. בתקופה הזו אנחנו רגילים לשבת אחר הצהריים בבריכה, להוציא מנות מהקייטרינג ישר לשם. זאת התקופה הכי כיפית. אבל לפני שבוע וחצי ניתנה הוראה לסגור את הבריכה. במשך כמה ימים השארנו אותה פתוחה בכל זאת, אבל אז היתה כתבה עלינו בטלוויזיה, צילמו את הבריכה, ומפיקוד העורף באו והכריחו אותנו לסגור אותה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#