למה סגרתי את חשבון הפייסבוק שלי - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

למה סגרתי את חשבון הפייסבוק שלי

בשבועות האחרונים נהפכה פייסבוק לזירת מלחמה. חברים וירטואליים ואמיתיים מקצינים עמדות, קוראים למוות ולנקמה ומביעים שמחה 
על גילויי אלימות. מי שלא מסכים עם זה שותק, מאנפרנד או עוזב את הרשת

60תגובות

"איני יכולה עוד, להתראות בשש אחרי המלחמה", כתבתי בפייסבוק לפני כמה ימים וניתקתי מגע. טוב, זה היה קצת פחות דרמטי, ואף אחד חוץ מכמה חברים לא הצטער על לכתי (איך אני יודעת? הצצתי, נו מה, דרך חשבון של חברה), אבל הגמילה כבר נותנת את אותותיה. אי אפשר לעבור את הימים האלה בלי להיות מודאגים מאוד ועצובים נורא, אבל בכל זאת, מאז שנסגר הפייסבוק, התחושה נקייה יותר.

בשבועות האחרונים נהפכה הגלישה בפייסבוק לבלתי נסבלת. חברים וירטואליים ואמיתיים מקצינים עמדות, קוראים למוות, לנקמה, מביעים שמחה על גילויי אלימות. הפעולה הרווחת ביותר ברשת בימים אלה היא "אינפרונד". מדי יום מצהירים עוד ועוד גולשים כי הם מסירים מרשימת חבריהם את מי שעמדותיהם הפוכות וצורמות. אבל זה כמו לטמון את הראש בחול, חשבתי, ולא אינפרנדתי איש, ונותרתי חשופה לכל הזוהמה.

הקש ששבר את גבי היה עמוד שנקרא "גזענים שמדכאים אותי". כבר לא זוכרת איך הגעתי אליו ולמה, אבל העמוד הזה באמת הצליח לדכא אותי נורא - הוא מרכז את תמצית הזבל הגזעני ומציג צילומי מסך של תגובות מסיתות, גזעניות וקיצוניות, והכל בגלוי, בלי בושה. א' למשל, אשה בגיל העמידה המצולמת על סיפון אנייה (אולי קרוז של מנו ספנות?), מאחלת ש"יהרגו את כל הערבים יחד עם השמאלנים". בפרופיל שלה צוין שהיא עובדת בעיריית בית שמש (מהעירייה, הידועה בעמדותיה הסובלניות, נמסר שלושה ימים לאחר הפרסום ברשת כי הנושא ייבדק). בתמונה אחרת מצולם א', המציג עצמו כשוטר, שמאחל "שימותו עוד מיליון ילדים אמן" (מהמשטרה נמסר שהוא פרש משירות לפני שנים).

תומר אפלבאום

וזה עוד כלום. העמוד מרכז שורות ארוכות של טוקבקים אלימים, מתלהמים, נמוכים וקשים שהתפרסמו בעמודי הפייסבוק של אתרי החדשות. למשל, בתגובה לידיעה על מותם של ארבעת הילדים בחוף הים בעזה כותבת ח': "אין תמונות יפות יותר מילדים ערבים מתים, לשרוף ילדים ערבים". גולשת אחרת, שתמונת הפרופיל שלה מראה אותה חבוקה עם נערות צעירות, אולי נכדותיה, כותבת: "למה רק ארבעה? פעם הבאה שיהיה לא פחות מ–400. יימח שמם וזכר זכרם אמן". קצת מתחת לשובל הטוקבקים המחריד הזה, בעמוד של וואלה!, פורסם פוסט הקורא לציבור לחדול מהאלימות המילולית בטוקבקים. "די לאלימות בתוכנו, יש לנו מספיק אויבים מבחוץ", נכתב בו, אלא שגם בתגובה לסטטוס הזה משתרך שובל של תגובות אלימות ש"ערבי טוב הוא ערבי מת" ו"מוות לשמאלנים" הן מהמנומסות שבהן.

במקביל מוצפת הרשת בפוסטים של ערבים המביעים שמחה על מותם של חיילי צה"ל. המפורסם שבהם הוא של פסיכולוגית עובדת עיריית לוד שייחלה למותם של חיילי צה"ל ופוטרה מעבודתה, אבל יש עוד רבים. ע', העובד בבנק הפועלים, כתב: "הלוואי ותהיה עוד שואה שתשמיד את שארית היהודים". מבנק הפועלים נמסר כי "הבנק הבהיר לעובדיו כי במיוחד בתקופה זו עליהם להימנע מהתבטאויות פוגעות. העובד פוטר לאלתר לאחר תהליך שימוע והבנק מגנה את התנהגותו המזעזעת והמבישה". גם ס', עובד ערבי של ישקר, ששמח על מותם של חיילים בעמוד הפייסבוק שלו, פוטר מעבודתו. מישקר נמסר: "בימים אלה לא ראוי להתעסק בפוליטיקה ובוודאי לא בגנות מדינת ישראל. אנו מחבקים את המשפחות השכולות ומאחלים לכל חיילי ישראל לחזור הביתה בשלום".

למרות שההתבטאויות משני הצדדים קשות ובלתי נסבלות, מי שאיבדו עד היום את פרנסתם בעקבות התלהמות בפייסבוק הם רק ערבים. כך, למשל, כשגולשת העובדת בדואר פירסמה את הסטטוס "שמאלנים לתאי הגזים", כתבה חברת הדואר בעמוד הרשמי שלה בפייסבוק כי "ישראל היא מדינה דמוקרטית שבה רשאי כל אזרח להביע את דעותיו... אין ביכולתנו למנוע התבטאויות כאלה ואחרות".

תומר אפלבאום

כמו התגובות הקשות מצד ימין, העמוד של וואלה! בפייסבוק מאכלס גם תגובות אלימות מצד גולשים ערבים. למשל, לצד ידיעה על מות חייל בעמוד של וואלה! כתב גולש: "תישארו סומכים על הצבא שלכם לעד שתבוא השעה שכל הלוחמים שלכם אסירים או הרוגים ביד גיבורתנו תנועת חמאס". "אין דרך להשתלט על הדבר הזה", טוען ינון מגל, עורך וואלה!, שעמוד הפייסבוק שלו מאכלס כמה מהתגובות הקשות ביותר. "זה בור בלי תחתית, כי גם אחרי שאנחנו מטפלים בכתבה ומוחקים טוקבקים כאלה - ייתכן שחמש דקות אחר כך ייכתב טוקבק חדש ואפילו לא נדע על זה. זה פרוץ לחלוטין". "זה טירוף ברמה שלא הכרנו, וממש קשה להאמין שאנשים מתבטאים ככה בפרופיל האישי שלהם שחשוף לכולם", אומר ירון זילברשטיין, עורך המדיות החברתיות בוואלה!.

ובאמת, כל הגולשים שהוזכרו כאן לא נראים כמו חברים בכנופיות. הם נראים כמו אנשים מן היישוב: נורמטיבים, עם עבודה, חברים, משפחה, ילדים. בטח לא אנשים שייצאו למסע אלימות ברחובות. אז למה הם כותבים דברים כל כך בוטים ברשת ואיך הם לא מתביישים?

"הרשת מעודדת ביטוי בלתי אמצעי של רגשות, ומצד שני היא לא מאפשרת חיבור רגשי לנמענים", אומר ד"ר ירדן לוינסקי, פסיכיאטר ראשי במחוז דן פתח תקווה בשירותי בריאות כללית. "האדם שכותב את הדברים האלה לא מחובר רגשית לאימפקט של הדברים שלו ולא חש אחריות למה שהוא אומר. שני הדברים האלה יחד גורמים לאנשים להתבטא בצורה הרבה יותר קיצונית ממה שאי פעם היו מעזים בחיים האמיתיים. הבעיה היא כמובן שזה בהכרח משפיע על המציאות והופך אותה לאלימה יותר, כי כשביטויי אלימות נוכחים כל הזמן, בסוף יבוא מישהו ויעשה דברים אלימים. הפתרון לא יהיה טכנולוגי. החברה צריכה להיות לא סובלנית לדפוסים כאלה. צריך להסכים על גבולות ולהחיל אותם על השיח, וראשונים צריכים להיות המנהיגים שלנו שיגנו את זה. הבעיה שחלקם בעצמם מתבטאים בצורה כזאת. אבל זה יושב גם על דברים שלא קשורים לאינטרנט - דעות קיצוניות הן ברורות ומושכות יותר. מי שיש לו דעה כזאת נשמע בקול רם יותר, והרוב נותר דומם מול מיעוט מתלהם".

סבסטיאן, ד"ר למדעי המחשב, שמפעיל את עמוד "גזענים שמדכאים אותי" כבר חצי שנה, חושב שלא מדובר בקומץ מתלהם. "אני עוקב אחרי התבטאויות גזעניות ברשת כבר שנתיים. פירסמתי אותן בעמוד האישי שלי עד שפתחתי את עמוד הגזענים. אני חושב שלאנשים נוח להגיד שזה קומץ, מיעוט מתלהם, ונוח לחשוב שזה בעיקר ילדים, אבל זה בכלל לא קומץ: אני מפרסם התבטאויות של אנשים בוגרים מתוך עמודי פייסבוק של אתרי חדשות מרכזיים. אני כמעט לא מפרסם סטטוסים מתוך פרופילים אישיים של אנשים, כי אני לא מחפש שיסגרו לאנשים את העמודים וגם לא שיפטרו אותם. אני שמח שהתגובות האלה בחוץ. שנדע עם מה אנחנו מתמודדים".

תומר אפלבאום

למה אתה עושה את זה?

"כדי להראות שזאת תופעה רחבה שקיימת כל הזמן, אף שאני רואה בשבועות האחרונים החמרה והקצנה. לא בכמות של התגובות הגזעניות, אלא בתוכן האלים שלהן - התיאורים והקריאות לאלימות נעשו הרבה יותר קשים ואכזריים ונוספו הרבה קריאות לאלימות כלפי שמאלנים, שהיו פחות רווחות קודם".

בעמוד שלך יש רק התבטאויות אלימות מהימין.

"אני מקבל 20–30 פניות ביום ששואלות למה אני לא מאזן ומפרסם תגובות אלימות של שמאלנים, אבל האמת היא שאין כאלה. אין 'מוות לימנים'. לפני כמה שנים כתבה גולשת ישראלית שחיה בקנדה 'קולולו' בעקבות התרסקות מסוק של חיל האוויר. היא נציגת השמאל היחידה שאני יודע עליה שכתבה תגובה כזאת אלימה ואיימו עליה במשך שבועות. אבל בימין יש אלפי תגובות כאלה ואף אחד בכלל לא מתייחס לזה. מה שכן יש זה תגובות של ערבים שמביעות שמחה במוות של חיילים, אבל זה פחות מעניין אותי לפרסם את זה, כי לדעתי הגזענות כלפי ערבים יותר מסוכנת, כי היא של הרוב נגד המיעוט".

אבל פרסומים כאלה לא מעודדים עוד אנשים להתבטא בצורה קיצונית? יכול להיות שהנזק רב מהתועלת?

"נכון שזה גדל אקספוננציאלית, כי אנשים מרגישים נוח אחרי שרואים אחרים מתבטאים ככה. אבל אני בסך הכל מביא את מה שקיים ממילא באתרים הכי גדולים. אני שופך מים חמים לחבית עם מים רותחים".

אתה יודע, העמוד הזה כל כך מדכא שהתנתקתי בגללו מפייסבוק.

"הרבה אנשים אומרים לי שהם מדוכאים מזה. אני מקבל כל הזמן הודעות כאלה. אבל ממה את מדוכאת? מהמציאות, לא מהעמוד שלי. ואני חושב שזאת מציאות שראוי להיות מדוכא ממנה. זה שלב טבעי נוכח מה שקורה. זה טוב יותר מהשלב הקודם - ההכחשה".

צילום מסך עמוד פי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#