העסקים הכי שבירים בישראל

אנחנו מתלוננים על המחירים, אבל ברגעים כאלה האמפתיה שלנו גוברת

סמי פרץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
סמי פרץ

קבוצת הווטסאפ המשפחתית שלי מתפקדת מאז פתיחתו של מבצע "צוק איתן" כמקור מידע מצוין להבנת ההשלכות הכלכליות, החברתיות והמשפחתיות של המבצע הזה. בקבוצה חברים בעיקר תושבי אזור אשדוד ודרומה - מה שמבטיח פעילות ערה סביב השעון עם הרבה עדכונים שוטפים על יירוטים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות. באחד מרגעי השבוע, באזעקה השביעית או השמינית באשדוד, כתבה אחת מחברות הקבוצה: "אני חנוקה. מתה לצאת אפילו לקפה בחוף הים. דרישה מוגזמת?" השבתי שהיא מוזמנת אלי לאזור המרכז להירגע קצת. אמנם גם כאן יש אזעקה אחת ביום, שתופסת את תושבי האזור עם מבט של "איך כל זה קשור אלינו? מה אנחנו, אשדוד?" אבל זה בוודאי יותר נסבל מאשר ריצה למקלטים כל שעה־שעתיים.

קשה להגיד דברים טובים על מלחמות, אבל מצבי קיצון הם לעתים דרך אפקטיבית ביותר לזהות בעיות ותופעות שלא ניתנת להם תשומת הלב הראויה בימים רגילים. מצבי משבר הם לפעמים גם ההזדמנות היחידה לקבל החלטות שבימי שגרה נדחקות ומגולגלות כאילו ייפתרו מעצמן.

הרחבת טווחי הרקטות של החמאס לאזור גוש דן, השרון, זכרון יעקב וירושלים עשתה שירות טוב לאזור הדרום, שמופגז ברקטות ובפגזי מרגמות בימי שגרה. כעת כמעט כל תושבי ישראל מבינים איך נראים החיים עם אזעקות והפגזות על בסיס יומי, וזה כבר לא נתפש כעניין אשקלוני פנימי. כמובן שהגדלת הטווח לא שיפרה את מצבו של הדרום, שספג את מרבית הרקטות בעשרת ימי הלחימה - נהפוך הוא, היא שיתקה את חיי המסחר והכלכלה שם - אבל היא הבהירה כיצד נראים החיים באזור. היא גם יצרה דחיפות לסייע לעסקים באזור, ואכן, משרד האוצר נערך מיידית ונקט שורה של צעדים כמו הקדמת תשלומי ממשלה לעסקים באזור כדי להתמודד עם בעיות תזרימיות.

מצב הקיצון שבו נמצאת ישראל מאז תחילת המבצע מאפשר זיהוי מהיר של התחומים השבריריים בכלכלה הישראלית. יש תחומים שמתרסקים מיידית במצבים כאלה, כמו התיירות והמסחר בדרום, ויש כאלה שכל העניין אינו נוגע אליהם. הדפוס הזה, של הצבת חבל ארץ ספציפי במוקד הלחימה ושיבוש החיים בו, מוכר לנו היטב. במשך שלושה עשורים לפחות זה היה גורלו של אזור הצפון. כעת זה זמן הדרום.

ראשונים להיפגע היו התיירות, המסחר והחקלאות בדרום. המלונות והצימרים התרוקנו מיידית ונשארו פתוחים רק כדי לארח כמה עיתונאים. גם אלה שמתפרנסים מתיירות (מורי דרך, חברות הסעות, ספקי מזון) ספגו מיד ירידה חדה בפעילות. הפגיעה בתחום אינה מוגבלת לימי המלחמה, אלא גולשת להזמנות לשבועות הקרובים. עונת הקיץ מספקת אוויר לעסקים האלה לחודשים ארוכים, ועושה רושם שהקיץ הזה כבר אבוד מבחינתם. המסחר ומוקדי הבילוי בדרום שותקו גם הם, אם כי שם ההתאוששות יכולה להיות מהירה יחסית כשהמבצע/הלחימה יסתיימו. החקלאות בדרום ספגה מכה קשה וייבולים נותרו ללא מי שיקטוף אותם. כאן האובדן הוא מוחלט. התעשייה בדרום מתפקדת בצורה סבירה, אם כי בתפוקה נמוכה יותר עקב השיבושים שגורמות האזעקות התכופות והיעדרויות רבות של עובדים.

יש מגזר נוסף שספג מכה קשה: פרילנסרים למיניהם שמספקים שירותים לענפי הבילוי, המסחר, האירועים והתיירות. קשה לקרוא לתאורן/צלמת אירועים/מעצב פרחים/שחקנים בצוות בידור בבית מלון סקטור. אבל להבדיל משכירים, שנהנים מביטחון תעסוקתי מסוים גם במצבי חירום, פרילנסרים חשופים לגמרי למצב וסופגים בכיסם את אובדן ההכנסות. בניגוד לסקטורים כמו המלונאים, שיש להם לובי, לפרילנסרים אין איגוד שמייצג אותם.

במעגל השני של הנפגעים נמצאים עסקים מקו ראשון לציון וצפונה בתחום מוקדי הבילוי, המסחר ושוק הפרסום. מדובר בענפים שבימים רגילים אנחנו מפנים אליהם לא מעט זעם. אנחנו מתלוננים על המחירים השערורייתיים בבתי המלון, בצימרים ובמסעדות, אנחנו מקטרים על מחירי הפירות והירקות, יש לנו מה להגיד על עסקים קטנים ועצמאיים והכסף השחור שחלק מהם עושים לכאורה. אבל ברגעים כאלה האמפתיה שלנו כלפי אותם עסקים גוברת בגלל העובדים הרבים שהם מעסיקים, וגם מפני שזה פשוט עצוב לראות מסעדה סגורה, שדה נטוש או קניון ריק.

כלכלת המסחר והתיירות בישראל היא מקור לא קטן לזעם ציבורי על יוקר המחיה, אבל היא גם כלכלה שברירית למדי שהתמחור שלה כולל את ימי השיתוק האלה. זהו לא ההסבר היחיד למחירים הגבוהים של תיירות ומזון בישראל: את שאר הסיבות אפשר למצוא בחלקים הפחות שבריריים של הכלכלה, אותם מקומות שהתיירות, המסחר והחקלאות קונים מהם שירותים שונים - כמו חשמל, פיננסים, מים, מסי ממשלה ורשויות מקומיות, שירותי כשרות ומנגנונים עסקניים כמו בחקלאות (מועצות הצמחים, הלול וכו').

הסיבוב הנוכחי יסתיים כנראה בסיוע ישיר של הממשלה לעסקים שנפגעו, וטוב שכך. ללא סיוע, עסקים רבים יקרסו ויותירו אחריהם מובטלים לא מעטים. הרי מתישהו זה גם יחלחל לחשבונאות הלאומית, שכרגע נראית עדיין תחת שליטה. אבל הדעת נותנת שדווקא כשנוצרת ההזדמנות לזהות את העסקים השבריריים, צריך לחשוב על האופן שבו הופכים אותם לעמידים יותר למשברים. מה יכול לסייע לעסקים קטנים בימי שגרה? טיפול בשורה של תחומים שמעיקים על ניהול עסק: החל בעלויות מימון כבדות שנובעות ממערכת פיננסית לא יעילה, דרך מונופולים של יבוא ותעשיות ייצור מקומיות, עלויות ביורוקרטיות ממשלתיות (רישוי ואגרות) וכלה בהסדרים קרטליים בחקלאות.

טיפול תשתיתי כזה יועיל לא רק לבתי העסק הקטנים, אלא גם לצרכנים שלהם, וישמש כרית לספיגה זעזועים מהסוג שכלכלת הדרום חווה כעת. הנחת העבודה צריכה להיות שמשברים בוא יבואו וזעזועים יקרו. צריך רק להאריך את משך הזמן שבו בית עסק יכול להתמודד בתנאי אי־ודאות, שהם אמנם קיצוניים, אך לא חריגים בתדירותם.

נ.ב

לממשלה קל יותר להוציא מתקציבה כמה מאות מיליוני שקלים לפיצוי העסקים שנפגעו בדרום ולכבות את השריפה הזו מאשר לבצע שינוי מבני משמעותי שיקל על כל העסקים והצרכנים בישראל. קחו לדוגמה את היוזמה של משרד האוצר לבטל את מועצת הצמחים ומועצת הלול, ולהפוך את החברות בהן לוולונטרית. מדובר בשתי מועצות שפועלות על פי חוק, והן מחייבות את החקלאים להשתייך אליהן ולשלם להן היטלים.

התקציב השנתי של שתי המועצות הללו הוא כ–200 מיליון שקל: המועצות גובות את ההיטלים מהחקלאים, ועלויות ההסדרים הקרטליים של המועצות הללו מגולגלת על הצרכנים. נזקן בא לידי ביטוי גם בתיאומי מחירים בין מגדלים, קביעת מכסות ושאר הסדרים שפוגעים בצרכן. משרד החקלאות מגן על המועצות האלה כי הן מספקות עבודה לעסקנים, והוא מסרב לראות את התמונה הכללית שפוגעת בצרכנים ובחקלאים בו־זמנית. אז מה תעשה הממשלה? האם היא תצליח לעקור מהשורש הסדרים קרטליסטיים היסטוריים, או שמא תאמץ איזו פשרה חלשה שלא מקדמת את פתרון הבעיה? מדיניות כיבוי השריפות מבטיחה שהדרך השנייה היא זו שתאומץ.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker