דו קיום במשבר: איך מתמודדים עסקים במגזר הערבי עם המצב הביטחוני - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

דו קיום במשבר: איך מתמודדים עסקים במגזר הערבי עם המצב הביטחוני

המצב הביטחוני משאיר את הישראלים בבית, אלה שיוצאים נמנעים מלהגיע ליישובים מעורבים וערביים ■ התוצאה: אזורי המסחר באבו גוש, עכו, יפו ונצרת, כולם סמלים לדו־קיום שנהנו בשנים האחרונות מתנופות נדל"ניות, תיירותיות ומסחריות, שוממים

156תגובות

״אתם נוסעים לנצרת? השתגעתם?״. זאת, במלים אלה בדיוק, היתה התגובה השכיחה ביותר השבוע, כשסיפרנו שאנחנו יוצאים לסיבוב בערים ושכונות ערביות ברחבי ישראל. ״יעשו בכם לינץ׳״, הבטיחו אחדים. ״תשמרו על עצמכם״, הזהירו אחרים. באווירת הבהלה של השבועיים האחרונים, אפילו היישובים הבטוחים ביותר, הפופולריים בדרך כלל בקרב אזרחים יהודים, נדחקו למשבצת המאיימת ״ערבים״, אף שכל קשר בינה לבין המציאות מקרי לחלוטין.

השבוע הקשה, שבו התמודדו מיליוני ישראלים עם טווח הטילים המתרחב, נותן את אותותיו בבתי עסק רבים ברחבי ישראל. בעלי מסעדות באשקלון ובאשדוד כבר מורגלים בירידה בנפח הפעילות כשהמצב הביטחוני מסלים, אבל הפעם הצטרפו אליהם גם בעלי מסעדות בראשון לציון, בתל אביב ובירושלים (ראו מסגרת). ואולם, המצב הביטחוני קיבל ביטוי מיוחד באזורים שנחשבו עד עכשיו סמל לדו־קיום ושבהם בעלי עסקים, ברובם ערבים, נהנו עד עתה מהשקט.

כעת הם צריכים להתמודד עם מציאות אחרת: בעתות נפיצות, רוב הלקוחות היהודים שלהם מעדיפים להתרחק עד יעבור זעם. זה לא דבר חדש, אולם נראה שהפעם הנסיגה היהודית חריפה במיוחד.

לדברי בעלי עסקים ערביים באבו גוש, נצרת, יפו ועכו, העימות הנוכחי כבר הוביל לירידות של עד 70% במספר הלקוחות שלהם. המצב החמיר במיוחד, הם אומרים, מאז המהומות שפרצו ברחבי המגזר הערבי בשבוע שעבר בעקבות הרצח של הנער מוחמד אבו חדיר, שהפחידו הרבה מהמבקרים היהודים שהיו עוברים בהם עם משפחותיהם, או עם קבוצות תיירים, בסופי שבוע. אבל ההעדפה להתרחק משכונות ערביות תקפה גם לכאלה שבהן לא היו אפילו הפגנות, כמו אבו גוש, שמסעדותיה עומדות כמעט ריקות מאז חטיפת הנערים. למען הסר ספק: זה לא שלישראלים, באופן כללי, מתחשק יותר מדי לצאת מהבית בימים אלה. אבל נראה שעוד פחות מתחשק להם לצאת לשכונה או לעיר ערבית.

בדרך כלל זה קורה כשיש מתיחות ביטחונית, מסבירים בעלי העסקים - ישראלים מעדיפים לחכות כמה ימים, או שבוע, או שבועיים, עד שהמצב יתבהר לפני שילכו לאכול בשכונה או בעיר ערבית - אבל לא ככה. על רקע ניסיונות של קיצוניים לקרוא לחרמות של עסקים ערביים ברשתות חברתיות, רבים פשוט מסתפקים בלומר, בעצב מהול בחשש: ״הפעם התחושה אחרת. משהו השתנה״.

הירידה הזמנית בעסקים פוגעת במיוחד במקומות כמו אבו גוש, עכו, נצרת ויפו, כולם סמלים לדו־קיום שנהנו בשנים האחרונות מתנופות נדל״ניות, תיירותיות ומסחריות, משטף של יזמים שהפכו אותם למקומות בילוי או נופש אופנתיים ומזרם מוגבר של תיירים. כעת, גלידריות הגורמה ואכסניות הבוטיק עומדות ריקות, ובעלי העסקים צריכים לנסות לשכנע את המבקרים היהודים שפעם נהרו אליהן שהמצב בטוח ושאיש לא יחטוף אותם, כאילו חזרו בזמן ל–2000.

באחרונה שאל ראש הממשלה בנימין נתניהו מדוע הציבור הערבי לא טרח לגנות את חטיפת שלושת הנערים היהודים. בעלי העסקים במגזר דווקא מגנים ומגנים ומגנים: הם מגנים את חוטפי הנערים, ואת רוצחי הנער הערבי, ואת כל מי שלא רוצה לחיות בשלום, ומפצירים להכניס לעיתון כל גינוי. ״תכתבו שלא קורה פה כלום, תכתבו שבטוח״, מבקשים רבים.

אבו גוש: היהודים לא באים, העסקים ירדו ב-70%

אייל טואג

זו שעת צהריים מוקדמת, ורחובות אבו גוש שוממים כמעט לגמרי. איש אינו הולך ברחוב, תחת השמש הקופחת, אבל גם כלי רכב מעטים עוברים בכביש הראשי של הכפר, והמסעדות הרבות והמהוללות שלו - חומוסיות, מאפיות, גלידריות, בתי קפה, שווארמיות, אפילו מסעדת ״אבו גוש״ המפורסמת - ריקות מיושבים. כן, זה יום חול וכן, עוד מוקדם, ועדיין - ריק פה. ריק יותר משאמור להיות.

״לי יש עסק, לו יש עסק ולו יש עסק, ושלושתנו יושבים פה - מה אתה אומר, זה סימן שיש עבודה?״, אומר בלעג איברהים איברהים, הבעלים של הקיוסק בעל השם האירוני ״השלום״ באבו גוש. לצדו יושבים רושדי איברהים, הבעלים של מאפיית חובז ועסקים אחרים בכפר, ו־ואליד, בעל עסק לחומרי בניין. שלושתם יושבים לקפה, ולא ממהרים לחזור לעסקים שלהם. מה הטעם, אחרי הכל? איש לא יבוא.

המתיחות של השבועות האחרונים היתה קשה במיוחד עבור בעלי העסקים באבו גוש, שתלויים במידה רבה במבקרים היהודים ובתיירים שבאים אליהם כדי לאכול, לקנות ולטייל. העסקים, אומרים בכפר, חוו ירידה כבר בימים שלאחר חטיפת הנערים נפתלי פרנקל, גיל־עד שער ואייל יפרח. הם חוו ירידה נוספת לאחר הרצח של אבו חדיר, ומאז פרוץ המהומות בירושלים העסקים עצרו כמעט לחלוטין.

בעלי עסקים מדווחים על ירידה של 60%–70% בפעילות הכלכלית של הכפר, שנחשב לאחד הסמלים החזקים ביותר - והבודדים - של דו־קיום בין יהודים לערבים בישראל. המצב הביטחוני נפל בתזמון רע, הם מסבירים, בחודש הרמדאן שהוא גם כך חודש חלש. זה לא מגיע לנו, הם אומרים, אנחנו לא פוליטיים, לא מעניינים אותנו הדברים האלה, אנחנו מאמינים בדו־קיום, לנו מעולם לא היו בעיות עם יהודים - יש לנו ״כביש השלום״ וקיוסק ״השלום״ ושלט רחוב צבעוני עם המלה ״שלום״ עליו, אז למה לא באים יותר, למה אותנו מענישים?

במשך שנים רבות התרחקו תושבי אבו גוש מכל זיקה פוליטית. למרות תקריות מבודדות, למשל התקרית שהתרחשה לפני כשנה כשנערים יהודים ניקבו צמיגים וריססו סיסמאות ״תג מחיר״ בכפר, החיים בו התנהלו בשלווה וביציבות גם בתקופות של מתיחות קיצונית בין יהודים לערבים. אבל במזרח התיכון, גם אם אתה לא מעורב בפוליטיקה, לפוליטיקה יש נטייה לכפות את עצמה עליך. במיוחד אם מדובר ביישוב ערבי. במיוחד אם מדובר ביישוב ערבי שתלוי במבקרים יהודים. במיוחד אם מדובר ביישוב ערבי שתלוי במבקרים יהודים בתקופה של מתיחות ביטחונית. האחרונים, כשהם נוטים לשמוע על דברים כמו מהומות בירושלים, מדירים את רגליהם מכל דבר שנשמע ערבי.

אמיל סלמן

״אין שום סיבה מוצדקת שפה יהיה ריק״, אומר הישאם איברהים, הבעלים של ״קפה הישאם״. ״בשבת היה פה ריק לגמרי, ודווקא מזג האוויר היה טוב. היה אמור להיות מפוצץ. אבל אנשים חוששים. הם לא באים לעסקים של ערבים. פתאום נזכרים שאבו גוש היא כפר ערבי״. אחד מלקוחותיו המקומיים חולק עליו וקובע בנחרצות: ״זה לא פחד. הם לא פוחדים. הם פשוט לא רוצים לתת פרנסה לכפר ערבי״.

בשווארמה חמדי, בהמשך הכביש, עומדים חמדי איברהים ובנו, פאדי, כשהם לבדם, מוקפים בתמונות של נשיא צ׳צ׳ניה רמזאן קדירוב, שבנה את המסגד החדש והמפואר באבו גוש וגם, הם מספרים בגאווה, אכל אצלם במסעדה כשביקר בישראל. ״בשבת האחרונה היה ריק. היה ממש קשה״, אומר פאדי איברהים. ״שלחנו את העובדים שלנו הביתה, לא היה מה לעשות״. הכפר, הוא מסביר, עבר מלחמות ואינתיפאדות ואינספור תקריות ביטחוניות ותקופות מתוחות, וירידה חדה ופתאומית כל כך איש אינו זוכר. ״זה לא קורה. זה שונה. זה חריג״, הוא אומר. ״זה לא משהו שאנחנו רגילים אליו. גם כשהיו יידויי אבנים, או עימותים במזרח ירושלים, זה לא היה משפיע פה״.

״זה חריג, זאת הפעם הראשונה שמשהו כזה קורה. זה הכפר היחידי שיש בו דו־קיום חזק בין יהודים לערבים״, אומר רושדי איברהים, הבעלים של מאפיית ״חובז״. ״אנחנו מגדלים את הילדים שלנו לחיות עם היהודים ושאין הבדל בין יהודי לערבי. אז כן, זה כואב לנו. אנחנו הכפר היחידי שבו לא עשו בלגן. אין לנו ראש לזה. אבל פסיכולוגית, כשיש מצב מתוח אומרים 'ערבי זה ערבי', ואין הבדל בין נצרת לאבו גוש״.

בנוסף לאווירת הנכאים הכלכלית, יש כאן חששות נוספים. ״אשתי מפחדת ללכת לקניון בירושלים. תופסים שם ערבים ומרביצים להם. יש לה פגישה במכללת דוד ילין, היא פוחדת ללכת״, מספר רושדי איברהים. לדברי איברהים איברהים, ״הבת שלי הלכה שלשום להפקיד לי כסף בבנק בגבעת שאול. היא החנתה את האוטו, ושני דתיים ראו אותה וניסו לפתוח לה את הדלת. היא צעקה והם ברחו, אבל לך תדע מה הם רצו לעשות לה. אז היהודים פוחדים לבוא לפה ואנחנו מפחדים להגיע לירושלים, וכל אחד נשאר בשכונה שלו. זה מאוד עצוב״.

גם אם בעוד כמה ימים תדעך המתיחות, והמבקרים היהודים והתיירים יחזרו לאבו גוש בהמוניהם, מתקשים רושדי ואיברהים להשתחרר מהתחושה הרעה שמלווה אותם. בשנים האחרונות נהנה אבו גוש מהשקעות של יזמים ואנשי עסקים שהקימו בו מסעדות ועסקים אחרים, בתקווה לנצל את שטף המבקרים היציב כדי להפוך את הכפר לאתר בילוי אופנתי. כעת, הם מרגישים, הם חזרו לאחור. ״בונים, בונים, בונים משהו שלוש־ארבע שנים, ואז הורסים. נמחק. הכל נעלם. חבל״.

אייל טואג

ב״מסעדה הלבנונית״, הבעלים עזמי איברהים נראה קצת פחות מדוכא מחבריו לכפר, אבל גם לא שמח במיוחד. המסעדה שלו אמורה להיות מלאה במיוחד כרגע, בעיצומו של החופש הגדול, במשפחות ובקבוצות של תיירים. במקום זאת, היא עומדת ריקה. ״המצב, אני לא ממש יודע איך להסביר את זה, אבל הוא משפיע מאוד. זה ממש חמור. בעיות, חטיפות, אינתיפאדות, זה תמיד יש, אבל הפעם האזרחים לקחו חלק בעניינים, וזה הכי מסוכן. פעם זה היה הצבא, המשטרה, החוק מול המתפרעים. עכשיו אומרים לך בפייסבוק ׳אל תבוא למגזר הערבי׳. זה מפחיד. זאת עליית מדרגה״.

בשבועות האחרונים, אומר איברהים, העסקים במסעדה ירדו ב–70%. על אף התיאוריות של כמה מהמקומיים, שלפיהן גם הרמדאן קשור לעניין, הוא פוסל את הסברה הזאת לחלוטין. ״הרמדאן אף פעם לא השפיע עלינו. 90% מהלקוחות שלנו הם מהמגזר היהודי. החטיפות, הרצח, כל האווירה הזאת עוצרת את האנשים. אף פעם לא הרגשנו את זה. זה חריג. עברנו מלחמות, עברנו אינתיפאדות, וזה השפיע גם אז, אבל עכשיו זה משהו אחר. זה כאילו האזרחים פתאום שותפים במה שנעשה. פעם האזרחים לא לקחו חלק בשנאה הזאת. עכשיו אנשים לוקחים את החוק לידיים. כל זה גורם לאנשים מהצפון ומהמרכז לא לבוא. אדם מחיפה או מאשדוד שומע שיש מהומות בירושלים, ולא מגיע. עלינו, שנמצאים על הדרך, זה משפיע".

מצד שני, בניגוד לחלק מחבריו לכפר, הוא אופטימי יותר. השבת האחרונה היתה קשה, הוא מודה, אבל השבוע המצב עשוי להשתפר. ״אני חושב שזה מתחיל להירגע, ושהשבוע אנשים יתחילו לחזור. אני מקווה לפחות״. בזמן שהוא אומר את זה, קבוצה גדולה במיוחד של תיירים אירופאים נכנסת למסעדה ומתיישבת. לראשונה מאז תחילת השיחה, הוא מרשה לעצמו לחייך.

יפו: "ירידה של 30% בעסקים"

כשצועדים באזור שוק הפשפשים ביפו, בדיוק כמו בכל אזור אחר בתל אביב, קשה לנחש שישראל נמצאת במלחמה. התיירים ממשיכים להגיע לחנויות המעצבים, המסעדות והגלידריות האופנתיות שלה מלאות, במאפיית אבולעפיה יש תור. הכל כרגיל עד לרגע שבו אזעקה מחרידה את תל אביב ושני ״בומים״ נשמעים מעל העיר. זוהי יפו החדשה, יפו שאחרי הג׳נטריפיקציה, יפו של היאפים, הנדל״ניסטים והתיירים. אין שום סיבה שיהודים ידירו את רגליהם מפה: יפו הזאת היא כמו מתקן שעשועים שעוצב עבורם. ״הדבר היחיד שמטריד אותי בימים אלה הוא המונדיאל״, אומר בעל מסעדה באזור, אחד מהיחידים שלא התקינו מסכים גדולים כדי שהלקוחות יוכלו לראות את המשחקים.

אייל טואג

העסקים האופנתיים של שוק הפשפשים לא הושפעו יותר מדי מאירועי הימים האחרונים, אבל מעט עמוק יותר לתוך יפו - עדיין במרכז, אבל רחוק מספיק מהנמל - האווירה מתוחה מתמיד. בהתחלה מהססים בעלי העסקים המקומיים לומר את האמת, אבל לבסוף המספר יוצא: העסקים, הם אומרים, ירדו בכ–30% בשבוע האחרון. איש נדל״ן מקומי טוען שבשבוע האחרון עוכבו כמה עסקות שעבד עליהן משום שלקוחות יהודים מבקשים להמתין ולראות מה יקרה. ״כל הזמן אמרנו ׳לפה זה לא יגיע׳״, אומר איברהים קלבוני ממסעדת ״קלבוני״. ״אבל מאז השבוע שעבר אנחנו מרגישים ירידה חזקה מאוד. אני לא בטוח מה זה היה, אני לא עוקב אחרי החדשות יותר מדי, אבל המצב הנוכחי מורגש פה חזק מאוד״.

״יש ארבעה סוגי לקוחות״, אומר עובד בבית קפה יפואי. ״יש את הערבים המוסלמים, ששותים רק קפה עד צאת הרמדאן. יש את הערבים הפריפריאליים, שעדיין מגיעים לכאן. יש את היהודים שמגיעים מבחוץ, שאצלם אנחנו רואים ירידה גדולה. ויש את היהודים הקבועים, תושבי יפו, שבאים כרגיל, אבל מהם לא עושים כסף״.

בנימין אוחיון יושב בחנות הבגדים הקטנה שלו, ומציג בגאווה גזיר עיתון ישן, כתבה אודותיו שהתפרסמה אחרי המהומות של 1994. הוא מחזיק בחנות כ–40 שנה, ובנו, אבי, עובד בה כבר 20. ״אין עבודה, אבל זה לא חריג. זה טבעי שכשיש בלגן אז זה משפיע״, אומר אבי, שמעריך את הירידה בעסקים ב–50%, אבל פוסל לחלוטין את האפשרות שקיימת מתיחות בין יהודים לערבים בעיר. ״אני פה 20 שנה, אבא שלי 40, אנחנו חיים בשלום, בדו־קיום״, הוא אומר. בעלי העסקים הסמוכים מאשרים את דבריו, ומגדירים אותו בחום ״אחד משלנו".

למרות הדו־קיום המוצהר, יפו היא גם סיר לחץ אתני. לפני כמה ימים, מספרים חלק מהתושבים, הותקפה ילדה ערבייה על ידי יהודים, ומאז זורמים כוחות גדולים של משטרה ליפו מדי לילה, נחושים בדעתם לדכא כל סימן להפגנות. ״המשטרה היא המקור האמיתי ללחץ פה״, אומר אוחיון. ״כל הבלגן שיש פה בלילות עכשיו, אלה סתם ילדים. משעמם להם או משהו, לא יודע. אבל זה לא מלחיץ אותי, הדבר היחיד שמלחיץ אותי זה כל המשטרה הזאת. יש לי חברים שמתקשרים לשאול אותי ׳תגיד, המצב ביפו בסדר? אפשר לעבור ברחוב יפת?׳. הלו, זה יפו פה, מרכז הארץ, תל אביב, לא ג׳נין. אמרתי להם שהבא שמתקשר, אני כבר לא עונה״.

בממתקי מוטראן הסמוך, חטיב מוחמד מתקשה לא לקחת ללב את הלחץ של הימים האחרונים: הנוכחות המשטרתית המוגברת, התסיסה המסוימת בקרב צעירי יפו הערביים, הקריאות לחרם על עסקים ערביים. ״פה ביפו כולם חיים יחד. אין אוכלוסיה כזאת או כזאת״, אומר מוחמד. ״יהודים, ערבים, נוצרים, מוסלמים, פה כולם חיים יחד. אבל יש חיידקים, כאלה שחודרים לגוף והורסים אותו. חיידק אחד צועק ׳מוות לערבים׳ וחיידק שני צועק ׳מוות ליהודים׳. אתה עושה חרם? על מי אתה עושה חרם? אתה עושה חרם על עצמך, יא חמאר, אתה זה שלא אוכל. כולנו צריכים לעשות יד אחת נגד החיידקים, זה מרכז העולם פה. חייבים לטפל בחיידקים״.

אף שהוא מודה שהמשבר הנוכחי משפיע גם על יפו, מתעקש מוחמד שמהומות של ממש, כפי שהיו ב–2000, לא יפרצו שוב. ״אתמול היה מתוח, אבל המשטרה היא מקור הבלגן פה. כשבאות עשר מכוניות ככה, הן מתגרות בילדים. מותר לכולם לעשות הפגנה אבל לערבים אסור לעשות הפגנה?״, הוא אומר. זמן קצר לאחר מכן הניידות כבר מתאספות מול מוטראן, והמפכ״ל בעצמו מגיע לתדרוך. התקהלות של כמה עשרות מתושבי יפו, ערבים ויהודים כאחד, צופים בו מרחוק ומנסים לפענח מה הוא אומר.

נצרת ועכו: השווקים 
ריקים, באכסניות מבטלים

למרות קבוצות הצליינים שעוברות ברחובותיה מפעם לפעם, גם נצרת נראית שקטה במיוחד בימים אלה. שקט מתוח, כזה שבדרך כלל מגיע לאחר רעש גדול. בשבוע שעבר, בעקבות רצח הנער מוחמד אבו חדיר, פרצו מהומות בעיר הצפונית, ומאות מפגינים הציתו צמיגים, יידו אבנים והתעמתו עם כוחות המשטרה במרכז העיר. מאז, אומרים בעלי עסקים, הושבתה במידה רבה הפעילות. הלקוחות הקבועים, הם מציינים, עוד מגיעים כרגיל, וגם הצליינים - למרות גל ביטולים בימים האחרונים - עוד עוברים ברחובות העיר, בדרכם לאחת מהכנסיות והאתרים ההיסטוריים שלה. אבל המבקרים היהודים, שבהם תלויה הפרנסה של רבים מהעסקים, מעדיפים כרגע להתרחק. ״תכתבו, תכתבו שאין מה לפחד, שלא קורה פה כלום״, מפציר בנו השוער של חניון חצי ריק במרכז נצרת. ביום רגיל, הוא מודה בסוף, היו במגרש עוד לפחות עשר מכוניות. ״הבעיה היא שאתם העיתונאים מנפחים הכל״.

במסעדת ממתקי אל־מוכתאר, עאמר טאהא זוכר כל פרט במהומות שפרצו בעיר בשבוע שעבר. ״בשישי־שבת בדרך כלל מפוצץ אצלנו, אבל בשבוע שעבר נכנסו רק ילדים. רדפו אחריהם שוטרים והם ברחו לפה. ילדים קטנים, אפילו לא בני 17, שמכוונים אליהם נשק״, הוא אומר.

מאז המהומות, שבהן מאות מתושבי העיר הציתו צמיגים, יידו אבנים והתעמתו עם כוחות המשטרה, נפלו המכירות באל־מוכתאר, שנחשבת לאחת מהכנאפיות הטובות בישראל. ״חיים פה בלחץ. המצב הכלכלי היה קשה עוד לפני הסיפור הזה״, הוא אומר. ״עכשיו אנשים מעדיפים לשמור מרחק. הם שומעים שיש הפגנה בנצרת, והמלה ׳הפגנה׳ היא מלה גדולה, ואומרים לעצמם ׳עוד שבוע אני אסע, עוד שבועיים, לא עכשיו׳. בגלל זה ובגלל הרמדאן אנחנו עושים כיום 30%–40% ממה שעשינו בשנה שעברה״.

השבוע האחרון, אומר טאהא, הפחידו לא רק את היהודים, אלא גם את הערבים שמגיעים לנצרת מערי וכפרי הסביבה. "גם ערבים פוחדים להגיע לנצרת״, הוא אומר. ״ערבי שרוצה להגיע לפה דואג, לא לוקח את הסיכון. בעכו שומעים שיש תהלוכה בנצרת, לא יודעים מה מתרחש כאן, אז שומרים מרחק״.

היום היתה אמורה להתקיים ״הפגנת זעם״ נוספת בנצרת, אולם ראש העירייה עלי סלאם זעם על התוכניות, הביע התנגדות חריפה, וההפגנה עברה למיקום אחר. הזעם של סלאם, ושל בכירים אחרים בעירייה, מובן: בשנים האחרונות נהנתה נצרת מתנופה תיירותית אדירה, שהובילה לעלייה חדה בלינות של תיירים ישראלים בעיר, הובילה להקמתן של מסעדות חדשות ויוקרתיות, ברים ומלונות בוטיק מעוצבים, והעניקה לעיר הכנסות נוספות מתיירות פנים, מעבר להכנסות הצנועות יחסית שמספקים לה הצליינים. אירועי השבוע שעבר איימו לחסל את כל ההתקדמות הזאת. מהנזקים, אומר טהא, בעלי העסקים בעיר עדיין מתקשים להתאושש.

ביקור בשוק החדש והמשופץ של נצרת מאשש את דבריו. בשעות הצהריים, בעיצומה של עונת התיירות, ניצבים דוכני השוק כמעט שוממים. כסף רב הושקע בשיפוץ המקיף שעבר השוק לפני כמה שנים, אולם כיום הרוכלים הם היחידים שמטיילים בין הדוכנים: הרוכלים וקבוצות מזדמנות של צליינים נוצרים שעוברות מבלי לקנות. ״היום ואתמול היו קשים במיוחד״, אומר אחד הרוכלים, שיושב עם משפחתו בסמוך לחנות שלו. ״אנשים לא באים. בדרך כלל הרבה פחות ריק פה. בשבת האחרונה אף אחד לא בא״. במאפיית אל טאבון, הבעלים חביב אל־עבדו מעריך גם הוא שהעסקים שלו ירדו ב–70% בשבוע האחרון. ״הקבועים באים, אבל האחרים, אלה שנוסעים לפה מהצפון, מהמרכז, הם דואגים״, הוא אומר.

בבית ההארחה ויטראז', שנפתח רק לפני כשנה, הבעלים בשאר נסאר מספר שהוא קיבל ארבעה ביטולים רק הבוקר. ״איך ישראלי יכול לצאת לחופשה כשמדברים על גיוס שלו או של הבן שלו? ומי שמחוץ לארץ, למה לו לבוא לישראל? יש פה רקטות. אז המצב רע מכל הכיוונים״, הוא אומר, ופוסל את האפשרות שמדובר בתופעה של יהודים שמפחדים להגיע לעסקים שבבעלות ערבים.

אבל בבית הארחה מרכזי אחר בעיר, אחת העובדות מצביעה על סיבה אחרת, עמוקה יותר, לשקט שאופף את נצרת בימים האחרונים. משהו מהותי השתנה ביחסים בין ערביי נצרת לבין היהודים, היא אומרת, והיא חוששת מהעתיד. ״שלושה אנשים שהזמינו חדרים להיום לא הגיעו, לא התקשרו, כלום. שלושה אחרים שלחו מיילים שהם מבטלים. אנחנו לא פוחדים ממה שקרה, אלא ממה שיבוא. התחילה מלחמה, והפעם זה גרוע יותר מפעמים קודמות, כי קודם לא הרגשנו את השנאה של היהודים. עכשיו זה רציני, וזה לא קשור לשטחים. זה פה. בינינו פה״.

עם זאת, במסעדת אל שייך, הבעלים ירמוק זועבי טוען בתוקף שיולי הנוכחי אינו שונה מהותית מיולי אשתקד. ״יש רמדאן, וברמדאן אנחנו בחצי עבודה, אז קשה להעריך כמה המצב הביטחוני משפיע על העסקים, אבל לדעתי לא רואים את האפקט עדיין, אם יש אפקט בכלל״, הוא אומר. הלקוחות הקבועים שלו, הוא אומר, כולם יהודים, והם מגיעים כולם משום שהם יודעים שנצרת בטוחה ושאין סיבה לדאוג. ״נצרת בטוחה יותר מתל אביב, לפחות לפה לא מגיעות רקטות״, הוא צוחק.

בפתח השוק בעיר העתיקה של עכו יושב ואליד מול חנות הבגדים שלו ומחכה ללקוחות, שלא כל כך באים. גם בעכו נערכה ביום שישי שעבר הפגנת זעם קטנה יחסית, אך רוב תושבי העיר משתדלים להתרחק מהפוליטיקה ולהתמסר לעסקים. לא שזה עוזר. ״משפיע? בטח שהמצב משפיע. אתה רואה פה לקוחות? אין עבודה, אין כלום. בשבוע שעבר עוד היו אנשים, אבל בשבוע האחרון מת פה. אפילו 10% ממה שבדרך כלל יש לנו אין״.

במסעדת חומוס סעיד הוותיקה, סולטאן אבו בכר מחכה שעוד לקוחות יגיעו. המסעדה, החומוסייה המפורסמת בעכו שנחשבת לאחת מהטובות בישראל, רק חצי מלאה, תופעה שלדברי אבו בכר קשורה שווה בשווה לרמדאן ולמצב הביטחוני. ״עכשיו זאת שעת השיא״, הוא אומר. ״אנשים פוחדים, מחכים כמה ימים עד שיירגע. אנחנו בינתיים מחכים שהמצב ישתפר בימים הקרובים. אבל אף אחד לא יודע מה יקרה, הכל תלוי במצב״.

באחת הפינות העמוסות יותר של השוק יושב באדר מול דוכן התבלינים שלו וסורק את הסביבה. ״המצב אכן שקט באופן יוצא דופן, אפילו ביחס לרמדאן. אנשים פוחדים, אבל אני לא מבין למה. בתקשורת זה נשמע כאילו אי אפשר ללכת פה ברחוב, אבל אלה שטויות. תראה בעצמך: אנשים פה צמים, אנשים בבית, חם. עכו היא עיר של דו־קיום, לא של בעיות״. חבר שעומד לצדו, מדריך תיירים יהודי, מסכים אתו. ״יש לכולנו אינטרס משותף, שתיירים יבואו ויקנו״, הוא אומר. ״אבל משום מה אנשים מפחדים, כאילו חזרנו למלחמת לבנון השנייה. אולי הם גם מפחדים שחיזבאללה יתעורר שוב״.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#