האהבה העיוורת לעבודה המאורגנת - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האהבה העיוורת לעבודה המאורגנת

אידיאולוגיה, רומנזטיזציה ואידיאליזציה: הסיבות לעיוורון לכשלי העבודה המאורגנת

97תגובות

יש בקרבנו כמה אנשים טובים שמאוהבים ברעיון העבודה המאורגנת. אבל לא סתם בעבודה המאורגנת, אלא במודל הישראלי הרקוב והעקום של עבודה מאורגנת. כל כך מאוהבים שהם עיוורים לתחלואיה, מקבלים באהבה את כל חסרונותיה, ומוכנים לשלם את מחיריה הכבדים בכל מצב ובכל מזג אוויר. כמה מתומכי העבודה המאורגנת גרסת שוק העבודה הישראלי מפגינים סולידריות שראשי הוועדים הגדולים והכוחניים לא היו מפגינים כלפיהם בחזרה. מילא כלפיהם. גם לא כלפי העובדים שמועסקים יחד אתם, באותם מקומות, כתף אל כתף ועונים להגדרות: עובדי קבלן, עובדי דור ב' וג', וכו'.

מעריצי העבודה המאורגנת הישראלית אינם סובלים מעיוורון כללי. כשמתנהל מאבק על יוקר המחיה הם יודעים להצביע על המונופולים שגובים מחירים מופקעים. כששכר המנהלים השערורייתי עומד על המוקד - הם יצטרפו בשמחה לקרב ויתמכו בו. כשטייקונים חומדים הון ציבורי ומבצעים עסקות בעלי עניין או תספורות למשקיעים - הם תמיד אתך. כשיש מאבק איתנים על צדק חלוקתי כמו בגז הטבעי - הם שם. אבל כשמגיע הרגע לזהות ולגנות את כשלי העבודה המאורגנת שדה הראייה שלהם נחסם. פתאום תוקף אותם טשטוש ראייה שמונע מהם לראות את הכשלים האלה.

העיוורון הזה נובע מאידיאולוגיה מוצקה, אבל גם מרומנטיזציה ואידיאליזציה של התאגדות עובדים. הם מדמיינים שיש כאן באמת סולידריות ואחווה של מעמד הפועלים, בשעה שחלק מהוועדים פועלים בצורה שאין בה אחווה ואין בה סולידריות ואין בה שום דאגה לאחר, רק לעצמם. הם מפנטזים על התאגדות ההמונים מול המעסיקים או הממשלה, אבל לא מבינים שיש כאן קשר שתיקה משותף לכולם על חשבון הציבור. הם חושבים שהם דואגים לעובדים החלשים והלא מוגנים, אבל מעניקים כוח לאנשים הכי כוחניים.

גם אני תומך בהתאגדות עובדים. ההתאגדות היא דרך אפקטיבית לדאוג לזכויות של עובדים ולאיזון בין מעסיקים למועסקים, ובמקומות מסוימים היא הדרך היחידה. קל לשער שללא עבודה מאורגנת בכמה ממקומות העבודה בישראל, היינו מוצאים כאן עובדים בשכר רעב, שזכויותיהם נרמסות, שהתנאים הסוציאליים שלהם עלובים ושאפשר לבעוט בהם בקלות ולהעיף אותם לכל הרוחות. אבל לא צריך לשער זאת. אפשר פשוט להסתכל על משהו כמו מיליון עובדים שמסתובבים בשוק העבודה הישראלי עם חבילה מפנקת שכזו. חלק מאותם עובדים מועסקים דווקא במקומות המאוגדים.

אז היכן הבעיה? אם מסתכלים על המודל הישראלי של עבודה מאורגנת, קל למצוא בו כמה חוליים שנכתב עליהם בלי סוף. נפוטיזם, שחיתות, סחטנות, בזבוז וחוסר יעילות, אפליה פנים־ארגונית ומשקית וכמובן פגיעה בצמיחה. מדובר כמובן בעיקר בגופים הגדולים והחזקים המוכרים לכולנו, כמו חברת החשמל, נמלי הים והאוויר, רכבת ישראל, הבנקים וגם מערכת הביטחון, שבה יש סוג מעט שונה של עבודה מאורגנת.

מיכל פתאל

התופעות האלה התפתחו לצד הישגים מרשימים שהושגו עבור העובדים בדמות שכר גבוה, תנאים סוציאליים מעולים, יציבות תעסוקתית, וגם שליטה מהותית של ועדי עובדים בניהול. לא שליטה מתוקף ישיבה משותפת בדירקטוריון של עובדים ומנהלים, אלא שליטה מתוקף ההחזקה בשאלטר. כמובן שבמקרים רבים העוצמה הזו יצאה מכלל שליטה והפכה את הארגונים האלה לכאוטיים ולמושחתים (במקרה של נמל אשדוד שהושבת בגלל אירוע פרטי של יו"ר הוועד) או לפצצות זמן מתקתקות (חברת החשמל וקרן הנאמנות הסודית שלה).

זה יוצא עוד יותר משליטה כאשר המדינה מנסה לקדם מהלכים ורפורמות לשיפור הענפים האלה. בתחום החשמל מדובר בהוזלת ייצור החשמל על ידי הפעלת תחנות כוח פרטיות מתחרות ובהוצאת ניהול מערכת החשמל מידי המונופול. בנמלים מדובר בהקמת נמלים חדשים ומתחרים. ברכבת ישראל מדובר במיקור חוץ של התחזוקה המשתכללת ושל הסעת המטענים ובמינוף הפוטנציאל הנדל"ני. בשלושת המקרים מדובר בענפים שיושקעו בהם בשנים הקרובות עשרות מיליארדי שקלים כדי לפתח אותם. לא מדובר בענפים בהתכווצות, אלא להפך: ענפים שאמורים לצמוח ולייצר מקומות עבודה, לשפר את השירותים, לאפשר יותר נוסעים ברכבת, יותר תנועה של סחורות בנמלים, יותר אופציות חיבור לחשמל זול ונקי.

ועדי העובדים של הגופים האלה לא רואים את ההזדמנויות, אלא את ההזדמנויות לסחוט עוד ועוד. בגין כל מה שהם מזהים כאיום הם רוצים פיצוי, והרבה. והמדינה שרוצה או מנסה לקדם רפורמות נכנעת. כך בחברת החשמל, שבה מובטחת לעובדים תוספת של 2,500 שקל לפנסיה לחודש רק כדי שיסכימו לרפורמה. כך ברכבת ישראל שבה ניתנה לעובדים חבילת הטבות ב–1.5 מיליארד שקל, וכך גם בנמלים, שם שולמו לכל עובד עשרות אלפי שקלים עבור הפרטה שלא יצאה לפועל. איכשהו הסכומים האלה עוברים לגמרי בשקט ולא מטרידים איש. משום מה, אף אחד לא מקשר בין העלאות מסים, קיצוץ בשירותים החברתיים ומענקים שאינם אלא שוחד לעובדים כדי שיסכימו לרפורמות. יש קשר הדוק, גם אם לא נראה לעין, בין הכסף שהולך לקבוצות סחטניות כמו ועדי עובדים מסוימים ומערכת הביטחון, לבין היעדר המשאבים לטיפול בעוני, להגדלת מספר הכיתות או להגדלת סל התרופות, לבין העלאת המע"מ באחוז או שניים. יש קשר הדוק בין משאבי העתק שמופנים לחברת החשמל על החוב המפלצתי שלה, לבין היעדר משאבים לאוכלוסיות חלשות או לצרכים חברתיים.

בשלוש השנים האחרונות מתנהל כאן שיח כלכלי־חברתי מסוג חדש. מאז המחאה הציבורית עלתה רמת הידע, המעורבות והעניין של חלקים רבים מהציבור בנעשה כאן. לא רק ביוקר המחיה, אלא גם במבנים הכלכליים של המשק, בזיהוי מוקדי הזינוק באי־שוויון, בהענשת אנשי ציבור ועסקים שכשלו, בלחץ שמופעל לעתים על תאגידים, ארגונים וממשלה בשאלות של הוגנות וצדק חלוקתי. איכשהו, דווקא בהבנת כשלי שוק העבודה הישראלי אנחנו עדיין לא מתקדמים. יש אמנם התארגנויות עובדים פה ושם, אבל אין נכונות להבין את הנזק שגורמים חלק ממקומות העבודה המאורגנים למשק, לצמיחה, לפריון וגם להזדמנויות התעסוקתיות של אחרים. ברור גם שאין הבנה לצרכים אחרים של המשק. כל מי שמגן על מענקים מיותרים שניתנים לעובדי חברת החשמל, רכבת ישראל או נמל אשדוד מגלה בעצם עיוורון לצרכים של תחומים אחרים. מי שחי בשלום עם תביעות של קבוצות סחטניות שכאלה, תורם למעשה לדחיית הרפורמות החיוניות לצמיחת המשק. זה לא מקדם אותנו בטיפול בפערים ובאי־שוויון הקשים בשוק העבודה הישראלי.

אופנת ההתאגדות של השנים האחרונות מייצרת קצת כותרות, אבל היא לא מהפכנית בשום מובן. שיעורי ההתאגדות בישראל עדיין נמוכים מאוד ומרוכזים בכמה ארגונים שמספקים שירותים חיוניים ושיש בהם שאלטר. מי שסומך על השאלטריסטים שהם ידאגו להשגת זכויות לשאר המגזרים הבלתי מסודרים - הוא או תמים, או עיוור או רומנטיקן, או שלושתם יחדיו.

נ.ב

אתמול נחתם הסכם להצטרפות עובדי פרטנר להסתדרות. זאת חברת הסלולר השלישית שבה מוקם ועד עובדים שמצטרף להסתדרות. גם בענף הביטוח ראינו מהלכי התאגדות בחברות מגדל וכלל ביטוח. זה לא מקרי שיש התאגדות בענפים האלה דווקא עכשיו. זה לא קשור להסתדרות, אלא לרפורמות ולאיומים באותם ענפים. בשוק הסלולר היה עודף אדיר של עובדים בימים הטובים של הרווחים האדירים והתעריפים המופקעים. הרווחים האלה התכווצו וכך גם שכר המנהלים שם, הדיווידנדים לבעלי המניות ומספר העובדים. שוק הביטוח לא עבר כזו מהפכה, אבל העובדים מבינים שאם האוצר באמת יטפל בדמי הניהול שהם גובים בתחום הפנסיוני, הרווחיות תיפגע ותפיל שם חללים.

בשוק הסלולר איבדו כמה אלפי אנשים מקום עבודה כתוצאה מפתיחתו לתחרות. חלק מהעובדים, בעיקר אלה שבשכר נמוך, מצאו מקומות עבודה חלופיים. עובדים בדרגות בכירות יותר מתקשים יותר למצוא עבודה באותה רמת שכר ונאלצים להתפשר. זה מעציב ומטריד, אבל צריך לשאול: האם בגלל זה לא נקדם את המשק? או במלים אחרות: מי מבין אלה שתומכים בעבודה מאורגנת ובקביעות מוכן להחזיר את אותם 5,000 העובדים שפוטרו משוק הסלולר לעבודתם תמורת החזרת החשבון למצבו הקודם, כאשר שילמנו 500 או 700 שקל לחודש? בשירותי הרכבות, החשמל והנמלים אין צורך להיקרע בדילמה הזאת. שם הרפורמות רק יגדילו את כמות העובדים. כן, הם גם יחלישו מעט את ראשי הוועדים הקיימים שם. אז מה?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#