ספרי האימה של הכלכלן סטיבן קינג: הממשלות הבטיחו, אבל הכל יתנפץ - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ספרי האימה של הכלכלן סטיבן קינג: הממשלות הבטיחו, אבל הכל יתנפץ

סטיבן קינג, הכלכלן הראשי של בנק HSBC העולמי, חולק את שמו עם סופר האימה המפורסם ■ אף שבין השניים אין שום קשר, התחזיות שמפרסם קינג הכלכלן לגבי עתיד הפנסיה, הבריאות והרווחה של כולנו מפחידות לא פחות

49תגובות

לסטיבן קינג יש שם בעייתי. כמעט בכל מקום שאליו הוא הולך (וכמעט בכל ראיון שנערך אתו) צריך הכלכלן הראשי של ענק הבנקאות HSBC להתמודד עם ההשוואה המתבקשת לסופר האימה המפורסם שאתו הוא חולק את שמו. אף שמדובר בשני אנשים שונים לחלוטין, ההשוואה אינה נטולת בסיס: קינג הוא אמנם לא המחבר המהולל של רבי מכר כגון ״קארי״ ו״הניצוץ״, אך הוא אחראי לשני ספרי אימה אחרים, שניהם בעלי כריכות עגמומיות שהיו משתלבות היטב בקטלוג של סטיבן קינג השני. עם זאת, הספרים שלו מציגים אימה מסוג אחר, כזו שאינה כוללת רציחות משונות ורוחות רפאים.

כשהוא מדבר על התחזיות שלו לעתידה של הכלכלה העולמית, קשה שלא לזהות דמיון מסוים בין קינג הבנקאי לקינג סופר האימה (הדמיון אינו פיסי: באופן אירוני קינג הסופר, הממושקף והעדין למראה, נראה הרבה יותר כמו בנקאי מאשר קינג הכלכלן הגבוה, הרחב ופרוע השיער). העולם שהוא מתאר בפרוטרוט הוא מקום עגמומי שמתאפיין בשורה ארוכה של אכזבות, מהפכים, חוסר יציבות פוליטית, אימפריה דועכת בשם ארה״ב, ציוויליזציה דועכת בשם המערב ובעיקר, המון המון הבטחות - חברתיות, כלכליות, תרבותיות, פוליטיות - שבלית ברירה יישברו באופן טראומטי בשנים הבאות משום שלממשלות לא יהיה מאיפה לממן את ההתחייבויות שלהן.

את הגרסה שלו לעתיד (ולהווה) שטח קינג בשני ספרים שפירסם בשנים האחרונות: Losing Control: The Emerging Threats to Western Prosperity (״מאבדים שליטה: ״האיומים המתעוררים על השגשוג המערבי״) מ–2010 ו–When the Money Runs Out: The End of Western Affluence (״כשהכסף יאזל: סוף השפע המערבי״), שפורסם בשנה שעברה. אם איתרע מזלכם ונולדתם באחת ממדינות המערב, לא תאהבו לשמוע את העתיד שקינג צופה לכם: לאחר עשרות שנים של צמיחה מהירה ושגשוג חסר תקדים, השפעתו הכלכלית של המערב דועכת, לעומת התעוררותן של סין ושאר הענקיות האסיאתיות. החלוקה מחדש הזו של עושר ועוצמה כלכלית בין המערב למזרח בשילוב הבעיות הפנימיות של המערב - חובות ממשלתיים גבוהים, אוכלוסיה מזדקנת, רגולציה בעייתית, קיפאון פוליטי ואי־שוויון - יאלצו כל אדם מערבי לתאם ציפיות ולהתרגל לחיים ברמה נמוכה יותר.

בקיצור, החגיגה נגמרה. הצמיחה המהירה, זו שעליה הסתמכנו בעשרות השנים האחרונות - או ליתר דיוק, שאליה התמכרנו - כדי לחיות מעבר לאמצעים שלנו, לקנות בתים ומכשירים חשמליים, לצבור חובות וליהנות ממערכות רווחה נדיבות, לא תשוב לדברי קינג, לא משנה כמה קובעי המדיניות ינסו לחדש אותה. הסיבה: היא התבססה על שורה של הצלחות חד־פעמיות, כמו כניסתן של נשים לשוק העבודה או הגידול העצום באשראי הצרכני במערב, שהונע במידה רבה על ידי בועות דיור מופרכות והרסניות. התוצאה, הוא מסביר, לא תהיה ״עשור אבוד״ כמו זה שעבר על הכלכלה היפנית בשנות ה-90, כפי שהזהירו כלכלנים כמו פול קרוגמן. העשור האבוד, לדבריו, כבר קרה. כעת הגיע הזמן לחשוב במונחים של מאה אבודה.

אייל טואג

״הבעיה היא שבמערב התרגלו לשיעורי הצמיחה של תור הזהב״, אומר קינג, שהגיע ארצה כדי להשתתף בכנס הלקוחות השנתי של HSBC ישראל, בראיון בלעדי ל–Markerweek. ״מאז שנות ה–50 ועד סוף שנות המאה ה–20 חווה המערב צמיחה מהירה מאוד, והיינו כל כך בטוחים שקצב צמיחה כזה הוא בר־קיימא ושאפשר לשמר אותו, שהבטחנו לעצמנו הבטחות שהתבססו על אקסטרפולציה של הצמיחה הזאת - פנסיות, בריאות, חינוך, תשואות לבעלי מניות, בונוסים בנקאיים, מסים נמוכים.

"ב–15 השנים האחרונות גילינו שההערכות האלה פשוט לא היו נכונות. הצמיחה הממשית של הכלכלה המערבית היתה באותן שנים, ותהיה בעתיד, הרבה הרבה יותר נמוכה מהערכות הצמיחה שעליהן ביססנו רבות מהעמדות שלנו. וזה יוצר בעיה פוליטית. ככל שהפער בין המציאות הכלכלית לבין מה שדרוש לנו כדי לעמוד בהבטחות האלה הולך וגדל, יש לך שתי אפשרויות: או שאתה מאמין שאפשר ליצור באורח קסם צמיחה כמו שהיתה לנו בעבר הלא רחוק, או שצריך לשבור את ההבטחות האלה. אבל לזה יש מחיר: אי־ודאות יוצרת התנהגות זהירה יותר מצד משקי בית וחברות, ומובילה לחוסר יציבות חברתית ופוליטית״.

במחצית השנייה של המאה ה–20, מסביר קינג, נהנה המערב מסדרה של תופעות חד־פעמיות שהובילו לשגשוג חסר תקדים: רמת החיים במערב זינקה - בארה״ב ובבריטניה, למשל, רמת החיים יותר משילשה את עצמה מאז שנות ה–30 - התפוקה נסקה, והתקווה שהצמיחה הזו תוכל להישמר לנצח הובילה ליצירתה של מערכת הרווחה המודרנית כפי שאנו מכירים אותה כיום.

״היו כמה גורמים לצמיחה המהירה הזו״, הוא מסביר. ״האחד היה פתיחה מהירה של הסחר העולמי אחרי מלחמת העולם השנייה. זה קרה בשני שלבים: סחר בין מדינות ה–OECD בשנות ה–50–60, ואז פתיחה של הסחר בין המזרח למערב בשנות ה–80–90. יש שלב שלישי, של פתיחת הסחר בין אסיה והשווקים המתעוררים - אפריקה, אמריקה הלטינית, המזרח התיכון - אבל זה לא יועיל למערב כל כך.

״המניע השני היה הכניסה של נשים לשוק העבודה. גל של חקיקה נגד אפליה מינית שיפר דרמטית את שיעור התעסוקה של נשים. בן לילה כמעט עברנו ממצב שבו פחות מ–40% מהנשים השתתפו בשוק העבודה למצב שבו יותר מ–70% מיוצגות בו. היתה לכך השפעה אדירה על הצמיחה, ומדינות שלא עשו זאת נשארו מאחור: ביפן, למשל, העשורים האבודים של 20 השנים האחרונות הם בין היתר התוצאה של הכישלון בצירוף נשים לכוח העבודה.

״הגורם השלישי היה חינוך. ב–1950 רק 15% מהגברים האמריקאים הצעירים ו–4% מהנשים הצעירות בארה״ב למדו באוניברסיטאות. אם הלכת לאוניברסיטה זה הבטיח לך הכנסה טובה, כי יכולת לאותת שאתה חכם יותר מאחרים, ולא היו הרבה כמוך. כיום חינוך אוניברסיטאי הוא רף שכולם צריכים לעבור. התוצאה היא שאיכות התארים ירדה בשוליים, והודות לגלובליזציה יש תחרות גדולה יותר על מספר המשרות המוגבל שקיים לבוגרי אוניברסיטאות.

״הגורם הרביעי הוא אשראי צרכני. הגידול באשראי הצרכני העניק לחברות מערביות את האפשרות ליהנות מיתרון הגודל (Economies of scale), והיה מניע גדול של צמיחה. הגורם החמישי והברור ביותר הוא הדמוגרפיה. הבייבי־בומרס ניפחו את כוח העבודה. עכשיו, כשהבייבי־בומרס פורשים, אנחנו חווים תהליך הפוך.

"כל הגורמים האלה הובילו במחצית השנייה של המאה ה–20 להאצה בקצב הצמיחה לעומת מה שהיה מקובל במאה ה–19 ובמחצית הראשונה של המאה ה–20. כעת אנחנו חוזרים לקצב צמיחה שמונע על ידי הגורם המוכח היחיד של צמיחה שמוכר לנו: טכנולוגיה. בניגוד לחלק מעמיתיי, אני חיובי יותר בנוגע להשפעת הטכנולוגיה על הצמיחה, כי אני חושב שאנחנו הכלכלנים לא היינו מוצלחים במיוחד באופן היסטורי בניסיון לחזות קדמה טכנולוגית. אבל בנוסף לטכנולוגיה היו עוד גורמים שהובילו לצמיחה המהירה של עשרות השנים האחרונות, ואלה אינם עוד״.

קובעי המדיניות 
מתפללים לצמיחה

קינג, יליד 1963, הוא אחד הכלכלנים המובילים בעולם. ב–2013 הוא נחשב לאנליסט המוביל בעולם בתחום הכלכלה העולמית, לפי סקר Extel היוקרתי של תומסון־רויטרס. בשנים האחרונות הוא נהפך לפרשן בולט במיוחד בעיתונות הכלכלית: עד 2012 הוא כתב טור שבועי ב״אינדיפנדנט״ הבריטי והוא חבר בנבחרת הפרשנים היוקרתית של ״פייננשל טיימס״, הA–List–. בין 2007 ל–2009 היה קינג חבר במועצת הצללים של הבנק המרכזי האירופי וכיום הוא מייעץ לממשלת בריטניה בנושאים הקשורים לאסיה.

קינג מצטרף לשורה ארוכה של כלכלנים שהזהירו בשנים האחרונות מפני קץ הצמיחה הכלכלית המערבית. המפורסמים שבהם הם טיילר קואן מאוניברסיטת ג'ורג' מייסון ורוברט גורדון מאוניברסיטת נורת׳ווסטרן, שב–2012 צפה שעד 2100 תסבול הכלכלה האמריקאית מצמיחה נמוכה של 0.2% בשנה ושהגידול בשכר ל–99% התחתונים בחברה האמריקאית יירד בהתאם ל–0.5%–0.2% בשנה. בניגוד אליהם, קינג לא צופה סוף מוחלט לצמיחה המערבית, רק דעיכה שלה, שתחייב התאמה כואבת מצד פוליטיקאים שהתרגלו לתקצב את המדיניות שלהם לפי ציפיות לצמיחה של 3% או יותר.

הבעיה, הוא אומר, היא שקובעי המדיניות במערב עדיין לא ערים לשינוי הגדול שכבר התחיל להתחולל בעולם. הם עדיין מקווים לצמיחה ובונים עליה, גם אם אין להם מושג מאיפה הצמיחה הזו תבוא. ״יש עדיין תקווה שהצמיחה תחזור. לזה אני קורא ׳האופציה התיאולוגית׳: קובעי המדיניות מתפללים להתאוששות חזקה. כל הפוליטיקאים עושים את זה. אבל היא לא תחזור״, הוא אומר.

״אי אפשר להסתמך על רק מדיניות מוניטרית ועל תמריצים כדי לעודד צמיחה מהירה. זה לא הצליח במיוחד עד עכשיו, ולמעשה דווקא הגדיל את הפילוג בין מנצחים למפסידים. אם אתה עשיר במיוחד ונגיד שהיה לך נדל״ן בלונדון ב–2008 או ב–2009, אז ההרחבה הכמותית (QE) בארה״ב, למשל, היתה הטבה ענקית מבחינתך, כי ערך הנכסים שלך עלה באופן דרמטי. אבל אם אתה עובד פשוט, ללא נכסים, ואתה רואה את מחירי הסחורות עולים הודות להרחבה הכמותית והשכר שלך לא עומד בקצב, אתה מפסיד. התמריצים המוניטריים שנועדו לתקן את הכלכלה יצרו במובן הזה סכנות פוליטיות גדולות יותר״.

במקביל לצמיחה המדשדשת, מזהיר קינג, יצרו קובעי המדיניות במערב בעיה אחרת, בגלל הציפיות האופטימיות מדי שלהם לחזרתה של הצמיחה המהירה: חובות ממשלתיים תופחים. בארה״ב החוב הממשלתי כבר גדול מ–73% מהתמ״ג, בבריטניה החוב הממשלתי הוא 90% מהתמ״ג. ״יחס החוב לתמ״ג עולה כיום מהר יותר מהצמיחה, ונהפך לעול גדול יותר ויותר. זה לא בר־קיימא״, אומר קינג. ״אפשר לחיות עם זה, אבל אז מסיימים עם מצב כמו יפן, שבה המערכת הפיננסית היא לא יותר מכלי שנועד להזרים כספים לממשלה, במקום לחברות או ליחידים. זה לא בדיוק תורם לצמיחה מהירה״.

החובות הגדולים של הממשלות, לצד הדרישה הגוברת שלהן לכספים שיממנו את החובות האלה, הובילו את קינג לתאר ב–2012 את המערכת הפיננסית העולמית כ״משחק מכור״. באורח פלא, הוא דווקא אינו מתכוון לאופן שבו מוטה המערכת הפיננסית העולמית לטובת העשירים, המוסדות הגדולים מכדי ליפול, אלה שהרווחים שלהם גדלים משנה לשנה בעוד שכל שאר השחקנים בשוק מדשדשים מאחור. הוא לא מתכוון לתעלולים פיננסיים כמו המניפולציה בריבית הבין בנקאית בלונדון (ליבור), פרשייה שבה נחקר גם HSBC ושבגינה נתבע (יחד עם בנקים אחרים) על ידי ה–FDIC האמריקאי. הוא גם לא מתכוון לפרשייה האחרונה בשורת הבעיות המשפטיות שרודפות את HSBC בשנתיים האחרונות (שכללו גם קנס בסך 1.9 מיליארד דולר בארה״ב במסגרת הסדר ליישוב אישומים על הלבנת הון והפרת סנקציות בינלאומיות על אירן, לוב, קובה, סודן ובורמה): בחודש שעבר האשימה רשות ההגבלים העסקיים של האיחוד האירופי את הבנק, יחד עם ג׳יי.פי מורגן וקרדיט אגריקול, בקשירת קשר לצורך הטיית הריבית הבין־בנקאית האירופית, היוריבור.

במקום זאת, מדבר קינג על ״משחק מכור״ אחר: האופן שבו לדבריו עיצבו הממשלות את המערכת הפיננסית כך שתועיל להן ולא לאף אחד אחר, ותאפשר להן לדחות את הקץ הבלתי נמנע של ההבטחות החברתיות שעליו הוא מדבר. קינג מכנה את המצב הזה ״דיכוי פיננסי״.

רויטרס

״במערב יש רמה גבוהה של חוב ממשלתי ביחס לתמ״ג, והיא צפויה לעלות בחדות בשנים הבאות. ב–100 השנים האחרונות, בכל פעם שהיו לנו שיאים כאלה בחובות ממשלתיים הם נטו ליפול מהר. הם יכולים ליפול בעקבות אינפלציה, כפי שקרה בשנות ה–20 ברפובליקת ויימאר, או מפני שממשלות מגיעות לחדלות פירעון, כפי שקרה בשנות ה–30, או באמצעות צמיחה מהירה כמו זו שמחקה את החובות הגבוהים של ארה״ב אחרי מלחמת העולם השנייה בשנות ה–50 וה–60. אלא שאף אחת משלוש האופציות האלה אינה אטרקטיבית מבחינה פוליטית: אינפלציה אינה פתרון אהוד במיוחד כרגע במערב; חדלות פירעון תערער את יציבותה של המערכת הפיננסית; וצמיחה מהירה היא לא אפשרות סבירה. היא אולי תקרה, אבל כרגע מדובר בלא יותר ממשאלת לב״, הוא מסביר.

״האופציה הרביעית״, הוא ממשיך, ״היא לחיות עם רמה גבוהה של חוב, מה שמיתרגם לדיכוי פיננסי. למה אני מתכוון? מה שקורה כרגע דומה לתופעת הדחיקה החוצה (Crowding Out) שראינו בשנות ה–70, כשחובות ממשלתיים מנעו השקעות בתחומים אחרים של הכלכלה. הממשלות לוו הרבה, הריביות הריאליות עלו ולחברות היה קשה לגייס כספים. מה שקורה כיום הוא שהמדיניות המרחיבה של הבנקים המרכזיים, שאיפשרה לממשלות למכור אג״ח לבנקים באופן עקיף, מצטרפת לכללי באזל 3, שמאלצים את הבנקים לשפר את רמות הלימות ההון שלהם ואת איכות ההלוואות.

ובמקרה, במסגרת כללי באזל 3, עדיף לך להלוות לממשלות אם אתה מעוניין לשפר את איכות תיק ההלוואות שלך. כך נוצר מצב שהבנקים המרכזיים מעודדים את הבנקים להלוות יותר, אבל בגלל באזל 3 המוסדות שהבנקים מלווים להם הם בעיקר ממשלות. קובעי המדיניות לא למדו במובן הזה את הלקח של יפן, שעשתה הרחבה כמותית משלה ב–2001–2007 ללא הצלחה, כי הכסף פשוט נשאר במערכת הפיננסית ולא יצא החוצה. הממשלות, שרוצות להימנע מהפרת הבטחות, רוצות לסדר את המערכת הפיננסית כך שיהיה לה תמריץ להלוות להן״.

אתה לא יכול להאשים רק את הממשלות. בוא לא נתעלם מהאחריות של הבנקים, כמו HSBC, למצב הנוכחי של הכלכלה העולמית בכלל והמערבית בפרט. הבנקים הם אלה שהפילו את המערכת הפיננסית העולמית, אילצו ממשלות לקחת חובות כדי לחלץ אותם, והקריבו את הריבונות הממשלתית של מדינות כמו יוון כדי להגן על עצמם מהפסדים.

״יש בכך אמת מסוימת. אין ספק שהבנקים מילאו תפקיד מכריע במשבר הפיננסי, וזה לא מתפקידי להגן עליהם. הם עשו הרבה דברים משוגעים. עם זאת, אני כן אומר שהבנקים לא היו אחראים למשבר לבדם. לרגולציה החלשה, שלא רק הבנקים קראו לה, היתה יד בדבר, וכך גם לפוליטיקאים שקידמו הלוואות לדיור. ג׳ורג׳ בוש האב וג׳ורג׳ בוש הבן, וגם ביל קלינטון, האמינו בהגדלת מספר בעלי הבתים, ואחת הדרכים לעשות זאת היתה לעודד מוסדות פיננסיים להקל בתנאי המשכנתאות. ההנחה לפני המשבר היתה שאנשים לא יעזבו הלוואות, שהם יפרעו את חובותיהם ולא ישקרו.

״עם זאת, בוא לא נשכח שהצמיחה האמריקאית האטה לפני המשבר הפיננסי. בין 2000 ל–2007 שיעור הצמיחה בארה״ב היה 2.5% בשנה, לעומת יותר מ–3% בשנות ה–90. הבעיות של המערב התחילו הרבה לפני המשבר״.

בניגוד לחלק גדול מבעלי הבתים שאתה מדבר עליהם, עבור מגזר הפיננסים החגיגה מעולם לא הפסיקה.

״רמות השכר במגזר הפיננסים הגיעו לשיא פעמיים ב–100 השנים האחרונות. הפעם הראשונה היתה ב–1929, והפעם השנייה ב–2007. ב–1929 זה קרה בעקבות חידושים טכנולוגיים יוצאי דופן. חדשנות כזאת מובילה לביקוש חזק במיוחד לאנשים שטוענים, בצדק או שלא, שיש להם מיומנויות פיננסיות. ב–20–30 השנים האחרונות עברנו תהליך דומה, גם בגלל התקדמות הטכנולוגיה וגם בגלל הליברליזציה של שוקי ההון ברחבי העולם, שהובילה לעלייה חדה בביקוש לאנשים בעלי מיומנויות פיננסיות, או לפחות כאלה שטענו שיש להם מיומנויות כאלה. אם הניסיון של 1929 מלמד אותנו משהו, זה שחלקו של מגזר הפיננסים בעוגת ההכנסות הכללית יירד בשנים הקרובות. סיפור הצמיחה האטית במערב הוא סיפור שבסופו של דבר מוביל לתשואות פיננסיות נמוכות יותר, ותשואות נמוכות יותר פירושן שמגזר הפיננסים יהיה תחת לחץ להצטמצם״.

אחד המאפיינים הבולטים של עשרות השנים האחרונות הוא עלייה חדה ברמות האי־שוויון. יכול להיות שהעלייה באי־שוויון היא אחד הגורמים להאטה בצמיחה המערבית?

״זו שאלה טריקית מאוד, כי יש ראיות לשני הכיוונים בכל מה שנוגע להשפעת האי־שוויון על הצמיחה. דבר אחד שאפשר לומר הוא שללא ספק האי־שוויון בהכנסות עלה בצורה דרמטית ב–20–30 השנים האחרונות. בארה״ב, למשל, יותר מ–50% מהצמיחה בתמ״ג מאז 1990 הלכו ל–1% העליון.

"אחת הבעיות היא שקשה להצביע על קשר סטטיסטי בין אי־שוויון לשגשוג. אם מסתכלים על המדינות האמריקאיות, למשל, רואים שכמה מהמדינות האמריקאיות הכי לא שוויוניות הן העשירות ביותר, וחלק מהמדינות הכי שוויוניות הן חלק מהעניות ביותר. מדינות מגיבות לאי־שוויון בדרכים שונות: הכלכלות הסקנדינוויות שוויוניות יחסית ורמת החיים שם גבוהה, אבל הצמיחה נמוכה והן פחות דינמיות, אז אולי בעתיד הן יישארו מאחור. סין והונג קונג, לעומת זאת, מתאפיינות ברמה גבוהה של אי־שוויון והן כלכלות דינמיות מאוד.

״חשוב יותר הוא לראות את האי־שוויון כסוגיה פוליטית. אם מתברר שהחוזה החברתי מתפרק כי יותר מדי אנשים באותה מדינה לא מצליחים להתקדם, אז אי־שוויון מתחיל להיות חשוב כי יש לו השפעה על מחלוקות פוליטיות. בתקופה של צמיחה גבוהה אי־שוויון לא כל כך חשוב, אבל בתקופה של צמיחה נמוכה הוא נהפך לחשוב יותר ויותר. ב׳עושר האומות׳ דיבר אדם סמית׳ על שלושה מצבים כלכליים: הראשון הוא צמיחה כלכלית ממושכת שאם היא מהירה מספיק הופכת את סוגיית האי־שוויון ללא רלוונטית, כי רמת החיים של כולם עולה, ואז גם אם הפערים גדלים זה לא משנה כי לכולם יהיה טוב יותר לעומת איפה שהיו לפני 15–20 שנה; השני הוא מצב של קיפאון כלכלי; והשלישי הוא מצב של נסיגה. הבעיה שלנו כיום היא שבתקופות של צמיחה מאוד נמוכה הרווח של אדם אחד נחשב, בצדק או שלא, כהפסד של אדם אחר״.

אם אני מבין אותך נכון, ההשפעה הגדולה של העלייה באי־שוויון תהיה אי־יציבות פוליטית.

״מספיק לראות את התוצאות בבחירות האירופיות שנערכו בשבוע שעבר, שבהן חל מעבר חד של המצביעים לטובת הימין והימין הקיצוני הפופוליסטי. אתה שואל את עצמך: ׳אלוהים, אנשים לא למדו את הלקח מהעבר?׳, אבל אחד מהלקחים הוא שאם אתה מפריח יותר מדי הבטחות ואז מפר אותן, אנשים מתחילים לחפש אשמים. זה ויכוח שהולך להימשך הרבה זמן, ואני טוען שהסיבה לוויכוח הזה והעיסוק הגובר באי־שוויון היא שתור הזהב של הצמיחה הגיע לסיומו ושהתחרות על משאבים, שלא היתה כל כך בולטת בעשורים הקודמים, מתעצמת״.

איפה ישראל משתלבת בעולם הזה?

״ישראל נמצאת בדיוק במקום הנכון להיות בו. יש לה יתרון טכנולוגי עצום. הרבה מהצמיחה שכן נקבל בשנים הבאות תתבסס על טכנולוגיה, וישראל היא שחקנית חשובה בתחום הזה. כלכלה דינמית, כוח עבודה משכיל וצעיר יחסית, סוג של אידיאלים דמוקרטיים, אלה דברים חשובים בעולם כיום - ולישראל יש את כל אלה. מה שכן, יש לכם את הגז עכשיו, וזה כן מוביל לחשש ממחלה הולנדית. הסכנה בגילוי משאבים היא שכל שקל הולך לגז הטבעי ותעשיות אחריות מתייבשות, ואז יש בעיה שאף אחד לא משקיע בשום מקום, כולם מזרימים כסף לפרויקטי גז ופתאום הכלכלה לא יציבה. גילוי משאבים יכול להיות מאוד מאוד הרסני לתעשיות אחרות״.

המהפכה הצרפתית של סין

במקביל לדעיכה הכלכלית והפוליטית של המערב, סין - ויחד אתה גם כלכלות אסיאתיות אחרות, כמו הודו - נהפכת ליותר ויותר דומיננטית. בזמן שהמערב מתמודד עם התאוששות מדשדשת, עם משברים פיננסיים קטסטרופליים ומשבר חובות קטסטרופלי לא פחות באירופה, עם שיתוק של המערכת הפוליטית ועם עלייה באי־שוויון שמובילה לקיטוב פוליטי קיצוני אפילו יותר, נהנית סין מצמיחה מהירה במיוחד, גם לאחר ההאטה של השנים האחרונות.

Ed Westcott / American Museum of Science and Energy

בניגוד לחלק מעמיתיו למקצוע, קינג לא מטיל ספק בסיכויי ההצלחה של סין, למרות הבעיות הפוליטיות והכלכליות שלה. ״המאה ה–21 תהיה לדעתי מוגדרת על ידי עלייתה של סין ופטירתה של ארה״ב״, הוא קובע.

"פטירתה" היא מלה חזקה מאוד. אתה בטוח שאתה לא מתכוון לדעיכה?

״אתה צודק. ׳דעיכה׳ כנראה יהיה מונח יותר מדויק. 'פטירתה' היא מלה חזקה מדי״.

בין אם האימפריה האמריקאית תמות או תדעך, לקינג אין ספק בדבר אחד: סין תהיה הכוח הכלכלי הדומיננטי של 100 השנים הקרובות. ״סין תהיה הכלכלה הכי גדולה בעולם כבר השנה, או בעוד 20 שנה, תלוי באיזה שער חליפין אתה משתמש. במובן מסוים, אנחנו חוזרים לאיך שהעולם נראה פעם. ב–1850 סין היתה הכלכלה הגדולה בעולם. לא הכי עשירה, כמובן, כי בתקופה ההיא המערב כבר היה בעיצומו של תהליך התיעוש, אבל היא היתה הכי גדולה בעולם. וכעת אנחנו חוזרים לפוזיציה הזאת, או שנחזור אליה בשנים הקרובות״.

לקינג יש מעט מאוד ספקות בכל מה שנוגע לפלא הכלכלי הסיני. ״אם נחזור לסין ב–1980, נראה שרמת החיים בה היתה שווה למה שראינו בארה״ב בסביבות 1770, כלומר בערך בתקופה של הכרזת העצמאות. עד 1990 היא הצליחה לעלות לרמת החיים שראינו בארה״ב ב–1860, בתקופה שסביב מלחמת האזרחים. עד 2010 הם עלו לרמת חיים שמקבילה למה שראינו בארה״ב ב–1930–1935. כלומר, בכל עשר שנים סין רשמה עלייה ברמת החיים שלארה״ב לקח 50 שנה להשיג. כמובן שלסין היה יתרון של טכנולוגיות שלא היו קיימות אז, אבל מדובר בתוצאה של שינוי אפי שסין עברה: תיקון ל–500–600 שנים שבהן היא היתה סגורה בפני העולם".

ועדיין, לסין יש לא מעט בעיות - פוליטיות, חברתיות, כלכליות - שהיא צריכה להתמודד אתן לפני שתוכל באמת להיות מעצמה כלכלית בת־קיימא.

"בטווח הקצר והבינוני יש לסין שורה של בעיות מבניות. ההכנסה לנפש היא עדיין 8,000–9,000 דולר בשנה, לעומת 48 אלף בארה״ב. יש גם מגבלות דמוגרפיות שכולנו יודעים עליהן, למשל שהאוכלוסיה שלה מזדקנת. יש לה גם בעיה ביצוא: היצוא שלה לא גדל בקצב שבו גדל פעם. מאז המשבר הפיננסי הצמיחה ביצוא הסיני מאכזבת: לפני המשבר היצוא הסיני היה גדל ב–20%–30% בשנה, וכעת הוא גדל ב–5%–10%. מאז המשבר סין גם נהפכה לתלויה מאוד בהשקעה בתשתיות ובאשראי זול, במערכת בנקאות הצללים שגדלה במהירות. ראיות לשחיתות תמיד היו בסין והן מציבות סיכון של אי־יציבות, במיוחד משום שהרבה מפרויקטי התשתיות של השנים האחרונות, בנוסף לחשש שהם בזבזניים, ממומנים על ידי הלוואות לטווח קצר שקצרות לרוב בהרבה ממשך הפרויקט.

״עם זאת, אם הדברים ישתבשו, אחד היתרונות הפוטנציאליים שיש לסין הוא שבמקרה של משבר פיננסי לא יהיה דיון פוליטי גדול לגבי מי ישלם. תחשוב על ארה״ב ב–2008, אחרי הקריסה של ליהמן ברדרס, על האנק פולסון יורד על ברכיו ומתחנן בפני יו״ר בית הנבחרים דאז ננסי פלוסי שהקונגרס ייתן כסף לתוכנית החילוץ של הבנקים (TARP). דבר כזה לא יקרה בסין. אם יהיה צורך בחילוץ המערכת הפיננסית בסין, לא תראה יותר מדי שאלות פומביות לגבי מי משלם. התוצאה היא שהאי־ודאות המטורפת שראינו במערב, שהיתה בחלקה הגדול אי־ודאות פוליטית, לא תקרה בסין. אם נגיע לנקודה הזאת, ואני חושב שהיא עדיין רחוקה יחסית, אבל אם נגיע, זה יתרון יחסי שיש לסין על מדינות מערביות״.

אתה אופטימי בנוגע לסיכויים שלה לעבור את התיקונים הדרושים?

״כן. יש בה אי־שוויון גבוה, אבל אי־שוויון הוא תכונה שכיחה של כלכלות מתפתחות. ככל שעובדי הכפרים העניים יעזבו את הכפרים לערים, כך השכר שלהם יגדל והאי־שוויון יירד. הנשק הסודי של סין הוא שהיא עדיין לא עברה עיור מוחלט. אורבניזציה היא היבט חיוני של סיפור ההצלחה הסיני, וסין עברה רק חצי מהתהליך: 40%–50% מהתושבים עדיין חיים בעוני בכפרים, ואלה האנשים שהחיים שלהם ישתנו בשנים הקרובות״.

אז למרות המחאות המתעוררות שראינו בסין בשנים האחרונות, אתה לא רואה סיכוי לחוסר יציבות פוליטית בסין? לנפילה של המשטר?

״בכל מה שנוגע לרפורמות פוליטיות, יש כמה תרחישים אפשריים עבור סין. חשוב קודם לציין שהיא עברה שורה של רפורמות: היא לא דמוקרטית, אבל המערכת הפוליטית שלה שונה לחלוטין כיום מכפי שהיתה לפני 30 שנה. בכל מקרה, אפשרות אחת היא לאמץ את המודל הדרום־קוריאני: לקוריאה הדרומית היתה שורה של ממשלות צבאיות עד שנות ה–80, ואז היא נהפכה לסוג של דמוקרטיה. אפשר לומר שהמעמד הבינוני העולה דרש את זה, והם קיבלו את שלהם. מודל אחר הוא בריטניה בתחילת המאה ה–19, כשרק למעט אנשים היתה זכות הצבעה. המודל השלישי הוא המהפכה הצרפתית. הסיבה שיש חשש לתרחיש כזה בסין היא שב–20–30 השנים שקדמו למהפכה הצרפתית חלה עלייה חדה ברמת החיים, שיצרה ציפיות שהיא תימשך. כשזה לא קרה, בגלל שנתיים של יבולים רעים, המערכת הפוליטית לא היתה מסוגלת להתמודד עם זה. כשאתה סובל, אבל אתה רואה שהאליטה לא סובלת, זה יכול לגרום לבעיות גדולות - וזה נכון לסין כמו שזה נכון למערב״.

להגן על הצעירים

אז מה יכול המערב לעשות כדי להציל את עצמו מהדעיכה הבלתי נמנעת? לדברי קינג, פתרונות לא חסרים, מה שחסר הוא הרצון הפוליטי לבצע אותם. אבל בכל זאת, למקרה שקובעי מדיניות כלשהם מקשיבים, יש לו שורה של הצעות. ״בתור התחלה, צריך להגן על הדור הצעיר״, הוא אומר. ״אחת הבעיות הגדולות היא שככל שהבייבי־בומרס מזדקנים הם חומסים יותר ויותר מהמשאבים הקיימים לטובתם האישית, ומשאירים את הצעירים בעמדה של מחסור פוטנציאלי, במיוחד הצעירים במערב. כתוצאה מכך, המערב עלול להיות אפילו פחות תחרותי בעתיד אם המגמה הזאת תימשך.

"בבריטניה, למשל, כדי לוודא שנוכל לעמוד בהוצאות כמו פנסיות וביטוח לאומי העלינו בחדות את שכר הלימוד, והטלנו בכך חוב עתידי אדיר על גבם של הסטודנטים — כדי להגן על האינטרסים של הדור הקודם. הסיבה לכך היא שיש הרבה אנשים מבוגרים שמצביעים והרבה מאוד צעירים שלא מצביעים, אז אתה רואה איך עובד המנגנון הפוליטי. המצב הזה מסכן את הכלכלה המערבית, כי הוא עלול להוביל לכלכלה פחות דינמית, לצעירים שחושבים מה הטעם לבנות קריירה, שעדיף לטייל בעולם במקום להתרכז בלהיות פרודוקטיביים״.

כדי להגן על הצעירים, אומר קינג, צריך קודם כל להעלות את גיל הפרישה באגרסיביות. ״אנחנו נעשים בריאים יותר, אנשים חיים יותר ובריאים יותר. הסיבה שגיל הפרישה נקבע במקור לגיל 65 היא שזו היתה תוחלת החיים. זה היה תהליך ברוטלי שבו אם איתרע מזלך וחיית עד גיל 65, קיבלת פנסיה. כעת, כשאנשים לא רק חיים מעבר לגיל 65 אלא גם בריאים עד לשנות ה-70 לחייהם, המציאות העגומה היא שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לתת לאנשים לצאת למה שהוא בפועל חופשה מוארכת בסוף חייהם. חייבים להעלות את גיל הפרישה. באיטליה, אגב, ניסו להצמיד את גיל הפרישה לתוחלת החיים כך שככל שתוחלת החיים עולה, כך גם אוטומטית גיל הפרישה עולה. כשמסתכלים על המצב התקציבי של איטליה ב–40–50 השנים הקרובות, היא נראית טוב יותר מגרמניה בדיוק מהסיבה הזאת״.

הדבר השני שאפשר לעשות, אומר קינג, הוא חינוך פיננסי. ״יותר מדי אנשים יוצאים מבתי ספר ומאוניברסיטאות כשהם תמימים ולא מבינים איך נראית בריאות פיננסית. הם לא מבינים הרבה בסיכונים, ולא חושבים שהם צריכים אחראים לסיכונים. התוצאה היא מה שקרה בבריטניה לפני המשבר, כשמוסדות, לא רק יחידים, הפקידו הרבה כסף בבנקים איסלנדיים כי הם הציעו תשואות גבוהות, מבלי להבין למה הם מציעים תשואות גבוהות מלכתחילה. אנשים חייבים לקבל אחריות להחלטותיהם, ואנחנו רחוקים מיליון מיילים מהיום שבו זה יקרה.

״עוד רפורמה שקרובה ללבי היא לימוד הכלכלה. לימודי הכלכלה באוניברסיטאות ממוקדים מדי במודלים מתמטיים יפהפיים, פיסות אלגברה אלגנטיות שלא תופסות את האי־ודאות של הקיום. כלכלנים צריכים לבלות הרבה יותר זמן בלמידת היסטוריה פיננסית וכלכלית, להיות צנועים יותר ולא לחפש את התוצאה המושלמת. במשך זמן רב מדי היינו ממוקדים מדי בלהביא לתוצאה המושלמת. אנחנו צריכים להתחיל לנסות למנוע את התוצאה הכי פחות מושלמת, לא לנסות להגיע להכי טובה. רק להימנע מהגרוע ביותר זה טוב מספיק״.

בלומברג

אבל הדבר הכי חשוב שמדינות המערב יכולות לעשות כיום, הוא אומר, הוא להכין את אזרחיהן לקראת העתיד לבוא, ולהסביר להם שרבות מהציפיות שהיו להם לגבי חייהם לא יתממשו. ״ממשלות צריכות להבין מבחינה פוליטית איך להפר את ההחלטות ולהסביר לאנשים טוב יותר איך ההבטחות יופרו״, הוא אומר.

העתיד שאתה מתאר נשמע עגום מאוד, לפחות עבור המערב.

״אני לא חושב שזה רע כמו שזה נשמע. אנחנו יכולים להיות מרוצים מעלייה צנועה ברמת החיים ומהחיים במסגרת האמצעים שלנו. במובן מסוים נהפכנו לחמדנים. לאנשים במערב יש המון הטבות: הם חיים בדמוקרטיות, נהנים מזכויות אדם, ממערכת בריאות טובה לרוב, מתוחלת חיים גבוהה. איכות החיים במערב כיום הרבה הרבה יותר טובה מכל שאר העולם. בוא לא נשכח את זה. גם אם השנים הבאות יהיו פסימיות, זה לא בהכרח דבר רע. פשוט הגזמנו בהבטחות שהבטחנו לעצמנו, ואת זה צריך לתקן עד שהציפיות שלנו יתאימו למציאות״.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#