הפרטת נתניהו: 170 אלף שקל ליו"ר הוועד - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הפרטת נתניהו: 170 אלף שקל ליו"ר הוועד

עשור חלף מהפרטת דיסקונט - הזדמנות לחשוף את הבלופים של ההסתדרות ושל רה"מ

150תגובות

בנימין נתניהו כבר לא מדבר על הפרטה. זה לא בגלל המשבר הפיננסי, המחאה החברתית והשינוי בסנטימנט הציבורי בשנים האחרונות, אלא מסיבה פשוטה יותר: נתניהו יודע שחלק גדול מההפרטות שהובילו ממשלות ישראל נכשלו, וכל אזכור של המלה הזאת בהקשר של חברות גדולות או קידום הכלכלה יעורר גיחוך בקרב אנשים המאמינים בשוק חופשי ובכלכלה הוגנת.

בינואר ימלאו עשר שנים להפרטת בנק דיסקונט, שהוביל נתניהו כשר אוצר. כיום ראש הממשלה עסוק בעיקר ביחסים עם ארה"ב, באירן, ברטוריקה ובמשחקי תדמית מול הפלסטינים והקהילה הבינלאומית, אבל לו ולאנשי אגף התקציבים כדאי להתפנות לרגע ולבחון מה קרה בבנק מאז שהופרט - משום שזה מודל טוב לכשלים הבסיסיים במבנה המשק, המערכת הפיננסית ושוק העבודה הישראלי.

AP

לפני 30 שנה, לאחר קריסת המערכת הבנקאית, הלאימה המדינה את בנק הפועלים, את בנק לאומי, את בנק דיסקונט ואת בנק המזרחי. עשור לאחר ההלאמה היא הפריטה את בנק המזרחי, 13 שנה לאחר מכן את הפועלים, ורק 20 שנה לאחר מכן היא מכרה את גרעין השליטה בדיסקונט לקבוצת משקיעים אמריקאים בראשות מתיו ברונפמן, ששילמה כ–1.3 מיליארד שקל עבור 25% ממניות הבנק.

נתניהו שיווק את הפרטת דיסקונט כדרך להכניס תחרות למערכת הבנקאית, לייעל אותה ולייצר ערך למשקיעים וללקוחות. עשור לאחר מכן ברור שדבר מהמטרות האלה לא הושג: המערכת הבנקאית של 2014 היא ריכוזית, מנופחת, לא תחרותית ומושחתת בצורה חוקית ופלילית. את המחיר משלמים ישירות הלקוחות ובעקיפין המשק כולו.

קבוצת ברונפמן נכנסה לדיסקונט וגילתה את מה שהיה ידוע לכל מי שמצוי ושרוי במבנה שוק העבודה ובמערכת הבנקאית: עודף כוח אדם והוצאות של כחצי מיליארד עד מיליארד שקל בשנה, רווחיות אפסית ובעיקר יכולת מוגבלת להתמודד עם הדואופול של פועלומי, ששולט בענף ומכתיב את כללי המשחק.

לאחר תשע שנים של קרבות עם יו״ר ועד העובדים של הבנק, ריקי בכר, וכניעה חוזרת לקבוצה הקטנה של עובדים ששולטת בבנק, נכנעו הברונפמנים, החליטו לנטוש, ובסוף השנה שעברה החלו למכור את מניותיהם בבנק בבורסה במחירים נמוכים. בסיכום התקופה הם רשמו תשואה אפסית נומינלית של כ–4% בשנה - כחצי ממה שהיו מקבלים אם היו קונים תעודה שעוקבת אחר מדד ת״א 25.

איפה הכסף?

בחודש שעבר נפרד דיסקונט מהעובד היקר ביותר בתולדות המערכת הבנקאית הישראלית: בית הדין לעבודה בתל אביב אישר לבנק להיפרד סופית מבכר, לאחר 30 שנה שבהן מילא את התפקיד. כאשר הואיל בסופו של דבר לצאת לפנסיה בגיל 69, בעידודו הנמרץ של בית הדין, הוא לקח אתו את קופת הגמל שלו, שבה הצטבר סכום נאה של 12 מיליון שקל. הוא השאיר בבנק כ–20, אולי יותר, בני משפחה קרובים ורחוקים - תופעה מקובלת בבנק שבו מאות עובדים הם בני משפחה של חברי הוועד ועובדים מקורבים לכוח.

לבכר לא היה תפקיד בבנק. הוא שימש כיו"ר הוועד במשרה מלאה בעלות שכר של כ–170 אלף שקל בחודש. לשם השוואה, שכר הבסיס (ללא בונוסים) של יו"ר דירקטוריון הבנק יוסי בכר (אין קשר משפחתי) דומה לזה של יו״ר ועד העובדים היוצא. אם הם היו שני העובדים היחידים בבנק - אפשר היה לדבר על מערכת שוויונית וסוציאליסטית.

אבל שכרו של יו״ר הוועד הוא כסף קטן לעומת עלות התרבות הארגונית שהוא הנהיג בבנק ב–20 השנים האחרונות, שאתה התיישר יוסי בכר כמו כל המנהלים. מנהלים מוכשרים יותר ופחות באו והלכו מדיסקונט בתקופה הזאת, אבל האיש היחיד ששלט על ההוצאות בבנק ועל תרבותו הארגונית היה בכר. הוא השאיר מאחוריו בנק עם עודף הוצאות שכר הנאמד במינימום ב-700-500 מיליון שקל בשנה. בעשר השנים האחרונות שרף הבנק לבעלי המניות כ-15-10 מיליארד שקל.

התפלגות השכר בדיסקונט והתרבות הארגונית בו אופייניות לחלק גדול מהמונופולים הפרטיים והציבוריים בישראל: כ–4,500 עובדי דור א׳ עם קביעות ועוד כ–1,500 עובדים ללא קביעות.

כמו במרבית הוועדים החזקים שמהם שאב עופר עיני את כוחו, כך בוועד דיסקונט הכוח משרת בעיקר קבוצה קטנה של ותיקים ומקורבים. במקרה של דיסקונט מדובר ב–10% מעובדי הבנק, כ–450 איש, עם עלות שכר של 100–150 אלף שקל בחודש, שיחד נוגסים בכ–800 מיליון שקל בשנה - כ–28% מעלות השכר הכוללת בבנק. מתחתיו נמצאים העשירון התשיעי והשמיני בדיסקונט עם עלות שכר של 30–100 אלף שקל בחודש ועם קביעות לכל החיים - חלקם בתפקידים זוטרים. לא מדובר כמובן בחברי ההנהלה, שלהם יש חוזים אישיים ושאפשר לפטר בכל רגע, אלא בעובדים עם קביעות עד גיל פרישה.

אמיל סלמן

מול העשירון העליון בעולמם של ריקי בכר ויוסי בכר, עם עלות שכר ממוצעת של כ–130 אלף שקל בחודש, נמצאים שלושת העשירונים התחתונים של העובדים - 1,500 עובדים ללא קביעות, אלה שמקבלים את פניכם בסניפים בבוקר, בצהריים ובערב. עלות השכר הממוצעת שלהם היא כ–5,000 שקל בחודש.

כאשר אנחנו יוצאים לחפש את מקורות האי־שוויון במשק כדאי לעבור דרך החצר הקדמית והאחורית של הוועדים הגדולים, שמהם שואבת ההסתדרות את כוחה ואת דמי החבר שלה. היחס בין העשירון העליון לעשירון התחתון של העובדים בדיסקונט דומה מאוד ליחס בין העשירון העליון לעשירון התחתון במשק כולו.

דיסקונט קיצוני בעודפי כוח האדם שלו ובתרבותו הארגונית, שהפכה כ–500 עובדים לבעלי הבית דה־פקטו, אבל התמונה אינה שונה בפועלומי: לפי נתוני בנק ישראל, במערכת הבנקאית יש כ–7,000 עובדים נוספים עם עלויות שכר של 50–100 אלף שקל בחודש ועם קביעות לכל החיים. המנופאים בנמלים זוכים לביקורת ציבורית נוקבת בהרבה מ–20 אלף עובדי הבנקים הקבועים, אך לא בצדק.

הציבור טועה לחשוב שעבודה בבנק דורשת מיומנות ויכולות גבוהות בהרבה מאלה של העובדים בשאר ענפי המשק, כמו מפעילי עגורנים או עובדים סוציאלים. זאת טעות יסודית: רק 20%–25% מעובדי הבנקים הם בעלי כישורים מיוחדים, ורוב המקצועות הבנקאיים לא דורשים כישורים השונים מאלה שנדרשים מעובד מסור בביטוח לאומי או בכל משרד ממשלתי. השכר הגבוה של העובדים במערכת הבנקאית נובע אך ורק מכך שזהו קרטל שנחשב לפרטי, בעוד שבפועל הוא ציבורי לחלוטין.

הוועדים הגדולים של ההסתדרות, בסיוע האידיוטים השימושיים שהם מנצלים, יצדיקו את ה–5 או את 7 מיליארד השקלים של עודף כוח אדם ושכר במערכת הבנקאית בכך שזה עדיף, כי אלמלא הוועד הם היו "הולכים לטייקונים״. הטענה הזאת השתרשה בשיח הציבורי, אף שהיא מנותקת מהמציאות.

הציבור מממן את השוד הבנקאי שלוש פעמים: פעם ראשונה כשהמדינה מכרה את גרעיני השליטה ואת המניות של הבנק בבורסה וקיבלה מחיר נמוך, ששיקף את הרווחיות העלובה כתוצאה מחגיגת השכר הבנקאית; פעם שנייה כשהציבור, שמחזיק ביותר מ–80% ממניות הבנקים (דרך קופות הגמל וקרנות הפנסיה שלו), מממן את החגיגה במשך 20 שנה; ופעם שלישית כשהציבור מממן את קרטל העמלות והריביות הגבוהות הנשדדות מהעסקים הקטנים והבינוניים ומהלקוחות החלשים, שבלעדיהם הבנקים היו פושטים את הרגל.

דיסקונט ופועלומי הם שתי דוגמאות מצוינות למיליציות מיסוי עצמאיות ישראליות. קרטל מוחלט מאפשר להם לגבות עמלות וריביות של 40 מיליארד שקל בשנה מכלל הציבור ולשלם 17 מיליארד שקל שרובם הולכים לעובדים המקורבים והחזקים. רוב הציבור טועה לחשוב שמדובר בעסק פרטי, ולא מבין שכל שקל עודף שמגיע לבנקאים מגולגל על כל פינה במשק: עסקים קטנים, עסקים בינוניים, לקוחות פרטיים, מחזיקי כרטיסי אשראי, רשויות ציבוריות וכל לקוח ישיר ועקיף שלהם.

השילוב של ההפרטה והריכוזיות של פועלומי יצרו תופעה הרסנית נוספת; רוב עסקות ההפרטה מומנו על ידי הדואופול, מה שיצר מוקד כוח פוליטי אדיר שיש לו אינטרס במניעת תחרות במשק.

הפרטת דיסקונט היא כישלון כפול: הבנק מעולם לא ניסה להתחרות באמת בפועלומי, ששולט עד היום בכ–65% מהמערכת הבנקאית והמשיך להיות מנופח בכוח אדם. התיאוריות של ההסתדרות ושל נתניהו התגלו כריקות: ההסתדרות מכרה אגדה על דאגה לעובדים, בעוד שבפועל היא דאגה לקבוצות קטנות שממומנות על ידי הציבור הרחב, ונתניהו מכר תיאוריה על הפרטה כדרך לייעל ולקדם את המשק, בעוד שללא שינוי מבני ההפרטה מיותרת.

גם התיאוריה שלפיה מההפרטות נהנים בעלי ההון הופרכה בדיסקונט: הברונפמנים הפסידו מאות מיליוני שקלים ביחס להשקעה בתיק השוק. ההפרטה לא עשתה דבר, משום שמבנה המערכת הבנקאית נשאר ריכוזי וקרטליסטי ומבנה ההוצאות שלה נשאר מאובן, לא יעיל ומשרת קבוצה קטנה של עובדים הנהנים משכר הגבוה פי 10–20 מהשכר הממוצע במשק, קביעות לכל החיים והטבות נוספות, כמו סבסוד מוחלט של שכר הלימוד עבור הילדים והלוואות בריביות אפסיות.

תומר אפלבאום

מקרה דיסקונט, כמו גופים רבים אחרים, משקפים את הקואליציה הסמויה של נוחות בין נתניהו להסתדרות. ראש הממשלה גזר קופונים תדמיתיים על הפרטה, בעוד ההסתדרות המשיכה לרפד קבוצה קטנה של אנשים על חשבון משלמי המסים, הלקוחות ושאר העובדים. התוצאה הרסנית: מגזר ציבורי לא יעיל ולא מנוהל שמשרת קבוצות אינטרס ולא את הציבור, מערכת בנקאית ריכוזיות ומערכת ביטחון מפלצתית שמנותקת משאר חלקי המשק.

מיליציות מיסוי עצמאיות דומות הן חברות הביטוח הגדולות: מגדל, כלל ביטוח, הראל, מנורה והפניקס. בשבועיים האחרונים מתנהל מאבק ציבורי סביב שכרו של מנכ״ל הפניקס אייל לפידות, אולם רוב הציבור לא הבחין כי בעוד שעלות השכר המנופחת של מנהלי חברות הביטוח נגזלת מבעלי מניות המיעוט בחברות - אלה סכומים אפסיים ביחס לכסף הגדול הנגזל מבעלי פוליסות ביטוח המנהלים הוותיקות, המנהלות כ–200 מיליארד שקל, שם גובות החברות דמי ניהול כפולים ומשולשים מקופות הגמל ומקרנות הפנסיה בחסות המפקח על הביטוח באוצר.

הריכוזיות בחברות הביטוח אינה גדולה כמו בבנקים, שם פועולמי שולט בכ–750 מיליארד שקל מכספי ציבור. אבל המדינה מזריקה בפועל כסף לחברות הביטוח בקצב הולך וגדל, משום שהיא נותנת את הטבות המס לחוסכים רק דרך חברות הביטוח, ומאלצת את כל העובדים במשק לחסוך לפנסיה דרך קרנות פנסיה וביטוחי מנהלים המנוהלים על ידי חמש חברות הביטוח הגדולות.

בנק ישראל נכשל כישלון מוחלט בהובלת רפורמות במערכת הבנקאית והפיננסית בשנים האחרונות, ועד המחאה החברתית והקמת ועדת טרכטנברג היה אדיש לגמרי לשוד הפיננסי. המיקוד של ראשי בנק ישראל אך ורק ביציבות המערכת הבנקאית (ולא בתחרות ובהקטנת הריכוזיות), והעובדה שרובם ממילא נהנים מפנסיות תקציביות וקבועות לכל החיים, הפכה את הבנק לגורם לא רלוונטי בהגנה על החוסכים והלקוחות.

הגורם היחיד שידע בעבר להוביל רפורמות משמעותיות במשק - אגף התקציבים - התמקד אך ורק בפעילויות שקשורות ישירות לתקציב המדינה. התוצאה היא שהמערכת הפיננסית, עם הכנסות שנתיות שמתקרבות במהירות לכ–100 מיליארד שקל ושליטה בכ–3 טריליון שקל של נכסי ציבור, גובה סכומים גדלים והולכים מהפעילות הכלכלית ומהחיסכון במשק ומחלקת אותם לקבוצה קטנה.

דודו בכר

משרד האוצר - שהוביל לפני כעשור את ועדת בכר, שהחלה להקטין את הריכוזיות במערכת הפיננסית, יצרה שוק מימון חוץ־בנקאי, הקטינה את ניגודי העניינים ומנעה את פשיטת הרגל של המערכת הבנקאית במשבר של 2008 - צריך להמשיך את העבודה: לפרק את דואופול פועלומי ולכפות על חברות הביטוח להוריד את דמי הניהול.

ייתכן שהדרך הטובה ביותר של המדינה לטפל בשוד דמי הניהול והריכוזיות במערכת הפיננסית היא ליצור שכבה בסיסית של חיסכון ממלכתי לפנסיה עם דמי ניהול מינימליים, המושקעים בעיקר במדדים של מניות ואג"ח. לבעלי הכנסה גבוהה תהיה אפשרות להעביר את הכסף לניהול אקטיבי עם דמי ניהול גבוהים, אבל לרוב הציבור אין צורך בבזבוז נתח גדול מכספו על עמלות בניסיון - שכמעט תמיד נכשל - להכות את המדדים של השווקים הפיננסיים.

דורית סלינגר, המונה על הביטוח ושוק ההון במשרד האוצר, לא הצטיינה בתפקידה הקודם בחברת הדירוג מעלות, אולם באחרונה נראה שהיא נחושה להמציא את עצמה מחדש כרגולטורית של שוק ההון בכלל ושל חברות הביטוח בפרט. זה הזמן שלה לשלב ידיים עם אגף התקציבים בראשות אמיר לוי ועם ראש הממשלה, ולצאת למתקפה על המערכת הפיננסית.

אם לא ננצל את הרוח הגבית הציבורית לרפורמה דרמטית בשוק ההון, אנו עלולים למצוא עצמנו תוך שנים ספורות מול חמש מפלצות פיננסיות ענקיות שיחזרו לדרוס ולאנוס את הדמוקרטיה: יתנהגו כמו הטייקונים בימים שלפני מהפכת פירוק הריכוזיות, יקנו וימכרו את הרגולטורים, הח"כים והעיתונות, בעוד הציבור הכנוע, האדיש ולעתים גם הבור עסוק בהישרדות ולא מסוגל להתארגן וללחוץ על נבחריו לעבוד עבורו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#