"המפיקים לא מיידעים את האמן שהם מרוויחים עשרות אלפי שקלים בלעדיו" - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"המפיקים לא מיידעים את האמן שהם מרוויחים עשרות אלפי שקלים בלעדיו"

אלפי יוצרים צעירים שמוכנים לעשות הכל כדי להתפרנס מאמנות נאלצים לחתום על חוזים דרקוניים, שמשפיעים על הקריירה שלהם לאורך עשרות שנים ■ הצעת חוק חדשה שיזמה איה כורם מנסה לשנות את המצב

67תגובות

אחד השירים הנוגים והיפים ביותר של איה כורם, "מלים", מדבר על מי שהבטיח הרים וגבעות והותיר את המלים ריקות מתוכן. השיר שכתב עבורה אריק ברמן, ונפתח במלים "את יושבת הלילה בחדר, מסדרת מדף של ספרים ישנים, לימים את תביני שאין זה מקרה שמצאת דווקא דף מקומט משנים", מספר אמנם על אכזבה מאהוב, אבל מתאים מאוד לתחושות של כורם בכל הקשור לקריירה שלה - למה שחוותה, לדבריה, מחברת התקליטים עננה והעומד בראשה, יניב דוידסון.

כורם עסוקה מאוד בימים אלה, אבל לא ביצירה. היא אמנם ממשיכה לכתוב שירים ואפילו מופיעה פה ושם, אבל את עיקר זמנה היא מבלה בדיונים משפטיים ובקידום הצעת חוק לטובת זמרים ויוצרים במוזיקה. הצעת החוק, שהיא יזמה ושנוסחה על ידי דב חנין וצוות משפטנים, זוכה לתומכים רבים - בהם הפוליטיקאים עמרם מצנע (ממקדמי החוק הראשיים לצד חנין), ציפי לבני ואחרים, ויוצרים מוכרים כמו קובי אושרת, אפרים שמיר, יהלי סובול ועמוס בן דוד. את היוזמה לחוק, שנועד לקצר את משך הזמן שבו אמן יכול להיות כבול בחוזה עם חברת תקליטים לשבע שנים, הגתה כורם בעקבות המקרה הפרטי שלה עם עננה. כורם פתחה במאבק משפטי עם חברת התקליטים, לאחר שזו דחתה את בקשתה לצאת מהחוזה שעליו חתמה איתה.

החוזה, שנחתם ב-2005 לתקופה של 18 שנה, מעניק לעננה מחצית מההכנסות של כורם - תמורת הפקת אלבומיה וקידום הקריירה שלה. כורם טענה שהחברה אינה ממלאת את חלקה בהסכם לשביעות רצונה, ולכן היא מבקשת לסיימו. החברה התנגדה, בטענה שהיא עמדה בהתחייבויות ושאין סיבה להפר חוזה. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת חברת התקליטים וקבע לפני כחצי שנה שהחוזה עדיין בתוקף. כורם עירערה, והדיון אמור להתקיים בפברואר. בינתיים שורר נתק מוחלט בין היוצרת לחברה, מה שמשפיע כמובן על הקריירה שלה.

המקרה של כורם, כמו הצעת החוק שמקדמים היא וחבריה, שופך אור על האופן שבו מתנהלת תעשיית המוזיקה בישראל. "בישראל התפתחה במהלך העשורים האחרונים פרקטיקה של התקשרויות עם אמנים, שבמסגרתה נכרתים חוזים בעלי כמה מאפיינים כובלים לתקופות ארוכות, המעוררים את הצורך בהסדרה חוקית ספציפית של תחום זה", נכתב בנייר העמדה של הצעת החוק, שניסחו עוה"ד מוטי קהירי ואלעד פלג. "מטעמים של פערי כוחות, ידע וניסיון בין אמנים לבין גורמים האמונים על הפן העסקי של פעילותם, עולה הכרח להציב בחוק תנאים בסיסיים שיבטיחו את נאותות ההתקשרות המסחרית בתחום".

אייל טואג

לדברי קהירי, "הבעיה העיקרית בחוזים האלה שנחתמים בין חברות התקליטים לבין האמנים היא שאין הבטחת הכנסה לאמן בתקופה הזאת. האמן מעביר למעשה באופן מלא ובלעדי את כל ההחלטות למפיק, שאין לו התחייבויות דומות. לא רק זה, אלא שההתחייבויות של חברות התקליטים או המפיקים הן כלליות, ואפשר לפרש אותן לכאן ולכאן".

האם חקיקה היא הדרך להתמודד עם זה? למה המדינה צריכה להתערב?

"זאת שאלה טובה. חוק בא בדרך כלל לתקן עיוות או כשל שוק, במיוחד כשמערכת הכוחות בין הצדדים אינה שוויונית ולא מתקיים פה שוק חופשי. הצעת החוק שגיבשנו מאוד מצומצמת, כי רצינו שיהיה בסיס עקרוני להתקשרויות האלה. במדינות מערביות יש הרבה חוקים שמגבילים חוזים, גם בשווקים יותר תחרותיים ופתוחים מאשר פה".

"ההחוזים הקיימים כובלים אמנים צעירים להרבה מאוד שנים, ובעצם יש כאן חוזה כובל", אומר ח"כ מצנע, שלדבריו בודק זה תקופה את ההיבטים המשפטיים של הצעת החוק. "החוק מספיק חשוב בשביל לתת הגנה ליוצרים. אני לא חושב שיש פתרון אחר, ולדעתי יש סיכוי טוב מאוד שההצעה תעבור בכנסת".

"החוק נועד לסייע ליוצרים חדשים שלא חתמו על הסכמים עדיין", אומרת כורם. "אלה שנמצאים בתוך חוזים קיימים, ובהם אני, כבר לא ניהנה ממנו. אבל אני מנסה להגן על אמנים אחרים מגורל דומה".

"לא יכולתי לוותר על ההזדמנות הזאת"

כורם מעולם לא תיכננה לעסוק בחקיקת חוקים, רק באמנות. היא הגיעה לתל אביב ב–2002 מנצרת עלית, כשהיא בת 21, עם אהבה גדולה ליצירת מוזיקה אבל בלי כוונה להיות זמרת. היא נרשמה לרימון וסיימה את הלימודים ב–2005, אז גם הכירה, דרך חבר, את דוידסון וחברת התקליטים עננה. "הוא ישב מולי עם עיניים טובות", היא אומרת, "סיפר לי שהתרשם מהשירים שלי ושהוא ישמח לנהל לי את הקריירה. המסר שעלה מהפגישה היה ברור: את תעשי את היצירה שלך ואנחנו נדאג לכל השאר".

אז זינקת על זה?

"כן. יש משהו מאוד מחמיא בכך שבעלים של חברת תקליטים מתרשם מהיצירה שלך. לא הייתי במצב שבו יכולתי לוותר על ההזדמנות".

קראת את ההסכם לפני שחתמת?

"כן. קראתי ולא הבנתי אף מלה. הייתי בת 24, בלי מושג במלים כמו עוסק מורשה, מאסטר, בוקינג, פאבלישינג".

כורם חתמה על הסכם עם החברה שמוגדר כ"הסכם 360", שמקיף את כל תחומי העשייה. על פי ההסכם כורם תיצור את המוזיקה שלה, והחברה תעניק טיפול כולל לצד העסקי של היצירה: תפיק עבורה את האלבומים, תשווק את מה שקשור לשירים ותנהל את יחסי הציבור. בתמורה היא תקבל 50% מכל מה שקשור ליצירה, כולל תמלוגים שניתנים על זכויות היוצרים. עוד לפני ההסכם עם עננה, כורם כבר כתבה שירים למבצעים אחרים ובהם מירי מסיקה, וההסכם מעניק לעננה זכויות יוצרים גם על היצירות האלה.

אוליבייה פיטוסי

"כשחותמים על הסכם 360 עם חברת תקליטים, חותמים למעשה על שלושה הסכמים נפרדים: חוזה הקלטות שלפיו החברה מפיקה את האלבום ונהנית מהמכירות; חוזה ניהול שלפיו חברת התקליטים מתחייבת לנהל את האמן ולהיות הסוכן שלו בתחומי המשחק, הקריינות, הפרסומות וכל שימוש בשמו של האמן, וגוזרת על זה קופון; וחוזה הוצאה לאור שמעניק לחברה הרבה מאוד כסף עבור ניהול זכויות היצירה. המו"ל אמור לנהל את הזכויות כך שיניבו יותר כסף, אבל בפועל הם לא עושים דבר".

התייעצת עם משהו לפני שחתמת? ניסית להתמקח על הזמן, על התנאים?

"התייעצתי. אבל צריך להבין את המצב שבו אני ואמנים אחרים נמצאים. אתה מבין שזאת הדרך היחידה לפרוץ. גם אם הייתי רוצה לשנות משהו, זה היה בלתי אפשרי. התחרות להתקבל לחברות התקליטים היא עצומה. זה לא שיש אינספור חברות תקליטים בארץ. אם תעשה בעיות הם יפנו למשהו אחר. צריך גם להבין שיושב מולי משהו מהתעשייה ומסביר לי שהוא מאמין בי ורוצה לעזור לי. זה מה שכל אמן צעיר רוצה. אז חתמתי על החוזה. האם הייתי חסרת אחריות? אולי, אבל לא מגיע לי על זה עונש של 18 שנה".

ההסכם יצא לדרך, וב-2006 כורם הוציאה בעננה את אלבומה הראשון כיוצרת וזמרת, "איה כורם", שזכה להצלחה גדולה, מכר יותר מ–20 אלף עותקים וקיבל אלבום זהב. שניים מהשירים בו, "שיר אהבה פשוט" ו"יונתן שפירא", הושמעו בלי סוף בתחנות הרדיו - לפי אקו"ם, "שיר אהבה פשוט" היה השיר המושמע ביותר בישראל ב-2006 - וכורם פרצה לתודעה וזכתה בתואר "זמרת השנה".

העבודה על האלבום הראשון היתה מוצלחת לשני הצדדים, כפי שמעידה כורם. "את הדיסק הראשון את כותבת למעשה כל חייך עד לאותה נקודה. אלה שירים שאספתי בדרך וחיכיתי להזדמנות להוציא אותם. עננה לא התערבו לי מקצועית, היה מנהל מוזיקלי, העבודה היתה טובה וההתלהבות של הקהל הפתיעה אותי". עם סיום העבודה שלחה כורם מכתב תודה לעננה על הטיפול המסור, נוהל מקובל במקרים כאלה. האלבום השני, שנקרא "שפה זרה" ויצא ב–2008, כבר היה פחות רווחי: "ידענו מראש שהוא פחות מסחרי ולקחנו את זה בחשבון", היא אומרת. "היה לי חשוב להראות עוד צדדים".

יחד עם הכיוונים החדשים ביצירה, כורם גם החלה לפקפק באופן שבו התנהלו יחסיה עם חברת התקליטים. "ככל שעבר הזמן למדתי איך העסק עובד, פגשתי קולגות ופתחתי את העיניים. לאט לאט נוצרה אצלי בעיה עם האופן שבו חברת התקליטים התנהלה מולי ברמה היום־יומית. עם הזמן הבנתי שיש כל כך הרבה דרכים לקדם את הקריירה שלי, והאיש שעומד מולי הוא לא פרטנר. לקחתי מנהלת אישית, עינב רביץ, ופתאום גיליתי שאפשר גם אחרת. ראיתי מישהי שעושה את העבודה שהם היו אמורים לעשות. קרו בקריירה שלי הרבה דברים יפים בזכותה".

העצמאות החלקית גרמה לכורם לשאול שאלות הקשורות להכנסות שלה מהמוזיקה. "לאורך התקופה קיבלתי מעננה דו"חות כספיים עם שורה אחת: הכנסות, הוצאות ורווח. הכל סתום. גם כשהיה פירוט הוא לא היה ברור. ואז התחלתי להיכנס לעניין הזה, מה זה עוסק מורשה, מה זה הפצה, הדפסה, הוצאות פרסום, שיווק מסעות הופעות וכדומה". כורם החלה ללמוד ולהבין כיצד בדיוק מתחלקות ההכנסות בתחום, ומה שהיא גילתה לא מצא חן בעיניה.

"אצל אמנים יוצרים כמוני, הכסף הגדול לא מגיע ממכירת דיסקים או מהופעות", היא אומרת, "אלא מתמלוגים על השירים. בכל פעם ששיר מושמע ברדיו או בטלוויזיה, זכייניות הטלוויזיה או מפעילות הרדיו משלמות עליו סכום שנע בין 5 ל–200 שקל לדקה, תלוי במידת הפופולריות של השיר ובזמן השידור. אקו"ם גובה תמלוגים על המלים והלחן, ומחלקת אותם באופן שווה בין חברת התקליטים והאמן. עמותת אשכולות גובה תמלוגים על הביצוע הקולי, ומחלקת אותם גם היא באופן שווה ביני לבין החברה. זה מה שידוע לכולם ומתחלק בין כולם.

"אבל עם הזמן גיליתי עוד גורם שגובה תמלוגים, והוא הפדרציה. זו עמותה שהקימו בשנות ה–80 חברות התקליטים הגדולות, ויושבים בה האנשים החזקים בתעשייה. הם גובים תמלוגים עבור השימוש בהקלטה (הזכות במאסטר), ומעבירים את כל הכסף לחברת התקליטים, בלי לתת כלום לאמן".

הפדרציה, כך על פי האתר שלה, היא ארגון לניהול משותף של זכויות יוצרים, המעניק רישיונות להשמעה פומבית ושידור המועברים על ידי בעלי הזכויות — לרוב מפיקי התקליטים. היא חלק מארגון בינלאומי הנקרא IFPI, ומייצגת בישראל 16 חברות תקליטים. לפי הגדרתה, הפדרציה דואגת לחברות התקליטים — ולכן אינה מחויבת לאמן. "כל החוזים בין האמן לחברות מתהדרים במלה 'שותפות'", אומרת כורם. "המפיקים אומרים לאמנים 'נתחלק חצי־חצי בכל, נהיה שותפים'. זאת התרמית הכי גדולה בכל העסק: הם לא מיידעים את האמן שהם מרוויחים עשרות אלפי שקלים בלעדיו".

חוזה ל–12 אלבומים או 18 שנה, הארוך מביניהם

אחרי שגילתה את הנתח הזה בתמלוגים על שיריה הגיעה כורם לטענתה לחברת התקליטים, וביקשה הבהרות לגבי התגמול שלה. "אמרתי להם שאני רוצה את חלקי בתמלוגים שגובה הפדרציה, והם סירבו. זה היה הקש ששבר אותי. עד אז אמנם היו לי טענות על הניהול, אבל היה בינינו אמון. באותו רגע הרגשתי שהם מרמים אותי". כורם החליטה לצאת לדרך עצמאית וביקשה לצאת מהחוזה שעליו חתמה חמש שנים קודם. "באתי בטוב. אמרתי להם 'תודה רבה על מה שעשיתם בשבילי, אבל אנחנו לא זיווג כל כך מוצלח, ואני רוצה לצאת לדרך עצמאית'".

והם סירבו?

"כשביקשתי להשתחרר הם אמרו לי 'אין בעיה, תשלמי לנו קנס של חצי מיליון שקל' - אף שהאלבומים שלי החזירו את ההשקעה בהם מיד, וחוזה המו"ל נשאר בתוקף. נעלבתי עד עמקי נשמתי והלכתי לעורך דין".

מיכל פתאל

אפשר להבין אותם: הם השקיעו הרבה כסף בקידום שלך, והפכו אותך מבחורה אלמונית לזמרת פופולרית.

"בשום שלב לא היו לי דרישות על מה שהיה שם קודם. אף שאני חושבת שהחלוקה לאורך הדרך לא היתה צודקת, לא ניסיתי לשנות אותה. הרווחנו יחד הרבה כסף, תודה ושלום".

באלבום הראשון של כורם השקיעה עננה 12 אלף דולר עבור הקלטות נגנים ואולפן. לדברי כורם, היא החלה לקבל תמלוגים רק לאחר שהשקעה זו הוחזרה לחברה. השוק בנוי כך שברוב המקרים חברת התקליטים מוציאה כסף על המאסטר, האלבום עצמו, ואז סוכני משנה נכנסים לתמונה וגובים כסף על חלקם או שכר קבוע או אחוזים מההכנסות. רוב החברות לא מסתכנות מדי: אם חברת בוקינג לא מקבלת הזמנות, היא לא תתאמץ יותר מדי לשווק את האמן. אם חברת ההפצה רואה שהאמן לא מוכר, היא תדפיס מספר קטן מאוד של דיסקים.

"את חותמת על חוזה שבו האדם מולך מחזיק בבלעדיות מוחלטת על הפרנסה שלך, אבל הוא מוציא את העבודה לסוכני משנה שגוזרים עוד קופונים - והיכולת שלך להבין את המנגנונים האלה היא אפסית", אומרת כורם. "לא רק זה, אלא שחברת התקליטים יכולה לשחרר אותך מהחוזה בכל שלב, אבל את לא יכולה להשתחרר ממנו במשך 18 שנה במקרה הטוב".

מה זאת אומרת?

"החוזה הזה אומר 18 שנה או 12 אלבומים, הארוך מביניהם. אם קורה לי משהו ואני לא יכולה לכתוב שירים, המשמעות היא שהחוזה אתי לא ייגמר לעולם".

בעקבות הסירוב של עננה פנתה כורם לבית המשפט. הוא דחה את תביעתה וחייב אותה בתשלום פיצויים בסך 25 אלף שקל. בהכרעת הדין שניתנה באוקטובר 2013 הצהיר בית המשפט שההסכמים בין הצדדים אכן בתוקף, וקבע כי הוכח בעדויות ובמסמכים כי עננה ביצעה פעולות בלתי מבוטלות לקידום הקריירה של כורם.

"הגעתי לבית המשפט המחוזי עם שלוש טענות עיקריות", היא אומרת. "שהחוזה לא בסדר, שהוא חוזה לשירות אישי - כלומר כזה שחייב להיות מבוסס על אמון ורצון הדדי שלא קיימים עוד, ושהם לא קיימו את הצד שלהם בחוזה".

השופט לא קיבל את זה.

"לא. הייתי בהלם. במשך חודש לא עניתי לטלפון. הרגשתי שהעולם הפנה לי גב. חשבתי שיש כללים בסיסיים של הגינות ויושר בעולם, והבנתי שאין. איך אפשר להשאיר למישהו את הבלעדיות על הקריירה שלי, על אף שאני לא מאמינה לו ובו יותר? אמנים יודעים ליצור, זה מה שהם עושים. קחי את זה מהם ולא יישאר דבר".

ובכל אותו זמן המשכת ליצור?

"כן. הוצאתי אלבומים על חשבוני. באלבום השלישי, שיצא ב–2011, השקעתי 200 אלף שקל שהרווחתי מתמלוגים ומהלוואה גדולה שלקחתי. הוא יצא תחת כל המגבלות, וביום שהופץ הוציאו עננה הודעה לכל בעלי הרדיו שאני לא הבעלים של האלבום. כתבתי גם אלבום רביעי ושיחררתי לרדיו סינגלים ממנו, אבל הוא עדיין לא יצא".

"האמנים נופלים 
טרף למפיקים"

כרגע כורם ממשיכה במאבק. היא הגישה ערעור לבית המשפט העליון, אבל החליטה להרחיב את המעגל לאמנים אחרים ולצרף אותם לניסיון לחוקק הצעת חוק שתמנע מאחרים להיקלע למצב כמו שלה. הצעת החוק שמקדמת כורם מגבילה את משך הזמן שבו אמן יכול להיות מחויב לחברת תקליטים לחמש שנים, במקרה של חוזה 360, או שבע שנים במקרה של חוזה חלקי.

לכורם חשוב להדגיש ששני המאבקים לא קשורים זה בזה ולא משפיעים זה על זה. "יש לא מעט אמנים ששילמו המון כסף כדי להשתחרר מהחוזים האלה. אחרים חוששים לעשות זאת מתוך פחד. זו מערכת יחסים לא רציונלית, ואנחנו עובדים לבד ולא מאוגדים. העובדים של HOT, לדוגמה, יכולים לשבות. אנחנו למעשה חסרי זכויות, כי אין פה יחסי עובד־מעביד. זה הרבה יותר גרוע".

כחלק מהקמפיין שמנהלים כורם ואמנים נוספים לקראת הדיונים בהצעה, הם הקימו אתר אינטרנט בשם קונטרה ובו הציגו את עיקר טענותיהם. באתר מופיעים קטעי וידאו של אמנים שונים, בהם יהלי סובול ועמוס בן חיים, שיוצאים נגד הניצול הקיים בתעשייה והחשיבות של הסדרת הנושא.

"אמנים עושים את המיטב בתחילת הדרך", מסביר סובול בעמוד הפייסבוק של קונטרה. "יש אמנים שלא ראו שקל מאלבומים שעשו מיליוני שקלים, ולמרות זאת החוק לא בא לשנות את זה, אלא קובע שאחרי שחברות התקליטים מרוויחות מההשקעה שלהן, שייתנו לאמן, אחרי שבע שנים, הזדמנות להחליט אם הוא רוצה לצאת או להישאר. כשיצאתי לדרך רציתי להוציא דיסק לעולם - הדבר האחרון שעניין אותי הוא להוציא מזה כסף".

"תקופת העבדות הסתיימה מזמן", אומר המוזיקאי עמוס בן דוד בסרטון שמופץ גם הוא בעמוד הפייסבוק של קונטרה. "בכל קשר ארוך טווח צריך שתהיה אפשרות יציאה. כשאתה חותם על החוזה, במיוחד כשאתה אמן צעיר, אתה רק רוצה לקבל הכרה, ולכן תעשה הרבה טעויות. זה לא שהם הרעים ואנחנו הטובים. מטרת החוק היא לעשות סדר, כדי שלא תהיה פריצות".

קובי אושרת, אחד היוצרים המנוסים בישראל, חושב שהבעיה אינה רק של האמנים הצעירים. "הבעיה בתחום הזה היא כפולה ומכופלת. מצב התעשייה קשה. אמנים צעירים שמשקיעים שנים בלימודי משחק ומוסיקה נפלטים לשוק, רוצים לעבוד במקצוע וזקוקים למשהו שיקדם אותם. למקום הזה נכנסים מפיקים למיניהם שמנצלים את המצב המאוד פגיע של אותם אמנים, שמוכנים לעשות כל דבר כדי להתפרנס ולהתפרסם. חלקם הגדול הולכים להיות מלצרים, ולעתים לא חוזרים לעולם לשוק".

למה?

מוטי קמחי

"אובייקטיבית, קשה מאוד בשוק - גם בשוק המוזיקה בכלל וגם בשוק ההופעות. ההיצע עצום ויש כמות כישרונות מטורפת, ברמה שכואב הלב שאין להם מוצא מקצועי. את המקום הזה מנצלים מפיקים ואמרגנים, שמחתימים את האמנים על הסכמים דרקוניים וכל ההתחייבויות מוטלות על האמן. האמן לא יכול לעשות כלום בלי לקבל את רשות המפיק, וגם אם הוא הצליח להשיג משהו לבד, המפיק מיד יתלבש על זה. המצב לא פחות קשה אצל אמנים ותיקים. לעתים מדובר באמנים בשיא כוחם, שהיו גדולים מאוד ורוצים לחזור למודעות של הציבור — וגם הם נופלים טרף למפיקים ואמרגנים שמחתימים אותם על חוזים דרקוניים".

הניצול הוא בשוליים, או שזו תופעה רחבה?

"אנחנו לא יודעים, כי אף אחד לא שמח לספר על זה. גם אני הייתי במצב כזה. על החוזים האלה אין שום פיקוח, הצד המכתיב הוא זה שקובע. החוק מבקש לשים פיקוח והגבלות ולאפשר לאמן להשתחרר מהמפיק".

כרגע כורם ממתינה להחלטת בית המשפט העליון בערעור שלה, שתאפשר לה, אולי, לצאת לדרך עצמאית.

את לא חוששת שייצא לך שם של טראבלמייקרית?

"כבר יצא. אני יודעת שיהיו לי עוד הרבה שותפים עסקיים בחיים, אבל אני צריכה שיהיה לי את החופש להתקשר אתם ממקום של כוח. זה לא פשוט לבד. אפשר לגייס בעצמך כסף לאלבום ראשון, אבל בשביל לבנות קריירה צריך 20 אלבומים. לאנשים נדמה שנורא קל היום להוציא מוזיקה לבד ובאינטרנט, אבל כמו שהחופש גדול, כך גם התחרות. אף אחד לא שם עליך אם אין לך יחסי ציבור, הפצה ושיווק ראויים. הדברים האלה עולים הרבה כסף. מעבר לכך, אמנים זקוקים לשותפים עסקיים. הקונספט ראוי ונכון, ורק בארץ אנשים מנצלים את זה לרעה".

"בית המשפט דחה את כל טענותיה של כורם"

מחברת עננה נמסר בתגובה: "לא התפלאנו לראות איך איה כורם משנה את טענותיה חדשות לבקרים בהתאם למה שנוח לה. כורם הגישה תביעה במטרה לקבל גושפנקא לניסיון שלה להתנער מההסכמים שבינה לבין עננה, ובית המשפט דחה את כל טענותיה וקבע שהעובדות שונות מהטענות שכורם ניסתה לטעון.

"להלן כמה ציטוטים מפסק הדין: 'אין ממש בטענות כורם כי עננה הפרה את ההסכם בכך שהתקשרה עם צדדים שלישיים'; 'משאין חולק כי עננה הפיקה את שני תקליטיה הראשונים של כורם ועוד מספר סינגלים, והשקיעה כספים בהפקה מוסיקלית, אולפן הקלטות וכיוצא באלה, ומשקובע חוק זכויות יוצרים כי הבעלות בהקלטות היא של המפיק, ומשקובע כך אף ההסכם, הרי בדין קיבלה עננה את תמלוגי הפדרציה'.

"ביוני 2008 שלחה כורם לעובדי עננה מכתב תודה נרגש על המאמצים שהם עושים לקידום הקריירה שלה. לכך התייחס בית המשפט כשקבע: 'מכתב זה, שנשלח על ידי כורם לצוות העובדים של עננה, לרבות יניב דוידסון, יש בו כדי להעיד כי בזמן אמת, כורם היתה שבעת רצון מהתנהלות עננה... על כך יש להוסיף כי כורם לא הניחה תשתית ראייתית מינימלית ממנה ניתן ללמוד כי בזמן אמת היא העלתה את טענותיה וטרוניותיה בפני עננה... בעניין זה נחקרה כורם והיא העידה כי לא פנתה לעננה, בזמן אמת, בטענה כלשהי דוגמת הטענות המועלות בכתב התביעה'.

"לאור קיומו של מכתב זה ניסתה כורם לצמצם את טענותיה נגד עננה לתקופה שמיולי 2008, אך גם כאן בית המשפט דחה את טענותיה וקבע, בין היתר, כי 'הוכח בעדויות ובמסמכים כי מיולי 2008 ביצעה עננה פעולות בלתי מבוטלות לקידום הקריירה של כורם'.

"בעדותה של כורם בבית המשפט אכן יצא המרצע מהשק, והתברר כי כורם ניסתה להתנער מההסכמים עם עננה לא על בסיס טענותיה המופרכות אלא מסיבה אחרת לגמרי. כך קבע בית המשפט על סמך עדותה של כורם: 'מן החומר שהונח בפני, ובעיקר מעדותה של כורם עצמה, התרשמתי כי כורם ביטלה את ההסכמים, לא בשל הטעיה בשלב המשא ומתן או בשל התנהלות עננה, אלא משום שסר חנו של ההסכם בעיניה, והיא ביקשה להיפטר מעונשו של זה, ולהשיא במידת האפשר את רווחיה מפעילותה האמנותית'.

"נראה שממצאים אלה שקבע בית המשפט על סמך ראיות, לרבות עדותה של כורם, מדברים בעד עצמם. עננה כמובן תמשיך להעמיד את כל מערך המשאבים שלה לרשות כורם לצורך המשך עבודה משותפת, בהתאם להסכמים שבית המשפט קבע כי הם תקפים לכל דבר ועניין".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם