סיפור ההצלחה של ירוחם: מיליוני שקלים, אלפי תושבים חדשים ומערכת חינוך אטרקטיבית - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

סיפור ההצלחה של ירוחם: מיליוני שקלים, אלפי תושבים חדשים ומערכת חינוך אטרקטיבית

גם אחרי שהצליח לחתום על הסכם שיעשיר את קופת ירוחם ב-4 מיליון שקל בשנה, ראש המועצה מיכאל ביטון יודע שהדרך להפוך את היישוב למקום משגשג עוד ארוכה: "יעברו עוד 30-20 שנה עד שנוכל בכלל לחשוב על מנוחה"

80תגובות

מיכאל ביטון לא מתנהג כאילו רק לפני כמה ימים קיבל את הבשורות הטובות בקריירה שלו. שבוע לאחר ההסכם ההיסטורי בין ירוחם לבין המועצה האזורית רמת נגב, שלפיו כל ההכנסות מעיר הבה״דים הנבנית בימים אלה יועברו לירוחם, יו״ר המועצה המקומית עדיין נראה יותר מוטרד מאשר שמח. ״עוד לא הגענו אל העושר. יש עוד הרבה עבודה לפני שנייצב את ירוחם מבחינה כלכלית״, הוא אומר על ההסכם שיבטיח לירוחם הכנסות ארנונה של מיליוני שקלים בשנה, יאפשר לה להעניק שירותים טובים יותר לתושביה וימשוך אליה תושבים חדשים לאחר שנים ארוכות של קיפאון דמוגרפי.

ההסכם, שנחתם בשבוע שעבר, שם קץ לשנים של סכסוכים בין רמת נגב לירוחם בנוגע לחלוקת ההכנסות מעיר הבה״דים. על פי ההסכם, רמת נגב תוותר על ההכנסות מעיר הבה״דים, שצפויות לפי הערכות להסתכם ב–4 מיליון בשנה, ושטח העיר כולו יועבר לידי ירוחם. בתמורה לוויתור הסכימו הרשויות לפתח יחד את האזור שסביב עיר הבה״דים, להקים אזור תעשייה משותף שאת ההכנסות ממנו יחלקו שווה בשווה ולשתף פעולה בנושאים אחרים. ״ממשחק סכום אפס עברנו למצב שהוא win־win״, אומר ביטון על ההסכם יוצא הדופן.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

לאחר עשרות שנים שבהן נחשבה עיירת הפיתוח המדברית לסמל לכישלונה של הפריפריה, שבהן הסיקור היחיד שקיבלה הוא סיקור שלילי הקשור לגירעונות הכבדים שלה ולקיפוח של עיירות הפיתוח, וכשהיא עדיין נאבקת לצאת ממשבר תקציבי חריף שאילץ את משרד הפנים למנות לה ועדה קרואה ב–2005 - צפויה עיר הבה״דים להזרים לירוחם מיליוני שקלים, מקומות עבודה, תושבים חדשים ובעיקר נרטיב חדש: לא של מצוקה, לשם שינוי, אלא של התחדשות.

אלא שנרטיב ההתחדשות של ירוחם קודם במידה רבה לעיר הבה״דים. המועצה הדרומית, שבמשך שנים נאבקה במקביל בבעיות כלכליות ובדימוי השלילי שהן יצרו לה, היא כיום - בניגוד לכל הסיכויים - עיר אטרקטיבית שמתגאה במערכת החינוך שלה ושחושבת על תוכניות ארוכות טווח, על חזון, ולא רק על שריפות תקציביות מיידיות.

אייל טואג

ההסכם הוא רק האחרון בשרשרת של הישגים שהפכו את ירוחם מסיפור של כישלון לסיפור הצלחה בלתי צפוי, כזה שקורא תיגר על כל הסטריאוטיפים שנקשרו בשמה במשך השנים. אחרי קרוב ל–20 שנה שבהן כמעט לא נבנו בה בתים, שכונה חדשה בשם אופק, בצדה הדרומי של העיר, צפויה להתחיל להיבנות בחודשים הקרובים ולכלול יותר מ–1,000 יחידות דיור. החודש נרשמו תוך פחות משבוע 456 משפחות להגרלה של 176 מגרשים לבנייה עצמית בשכונה.

בקרוב ייפתח בירוחם בית המלון הראשון שלה: מלון ארבעה כוכבים שיכלול 48 סוויטות ונבנה בהשקעה של כ–20 מיליון שקל. קבוצת הרובוטיקה של העיר, המורכבת מתלמידים משלושת התיכונים בה, זכתה בפרס הראשון בתחרות הרובוטיקה העולמית של ארגון FIRST. אפילו האגם המלאכותי שלה, שבמשך שנים רבות סבל מהזנחה, שוקם, וביטון מקווה שייהפך למרכז עירוני ומוקד משיכה לתיירים. אחרי עשרות שנים שבהן נע מספר התושבים שלה סביב 9,000, תוכניות ההתרחבות של ירוחם עשויות להכפיל את מספר תושביה תוך עשר שנים.

לפני עשר שנים כל הדברים האלה היו נשמעים דמיוניים לחלוטין - אולי גם לביטון. אבל ביטון - שנבחר לראש המועצה ב–2010 אחרי שעמרם מצנע, אז יו״ר הוועדה הקרואה, פינה את מקומו - לא אוהב את הנרטיב הזה, שמציג את פריחתה המחודשת של ירוחם כמהפכה שקרתה בן לילה. ביטון הוא לא איש של מהפכות. הוא מדבר לאט ובזהירות, מקפיד לסייג כל תחזית ורודה, לחלום בגדול אבל לדבר במינימום האפשרי.

בשונה מפוליטיקאים אחרים, מקומיים כארציים, הוא מקפיד לא לקחת את הקרדיט לעצמו, נותן קרדיט לקודמיו בתפקיד על יוזמות שהוא רק המשיך, ודואג להזכיר בכל שלב את אנשי צוותו, בהם סגניתו טל אוחנה ושותפו לדרך פיני נבון שהלך לעולמו (״לצערי, איבדתי את השותף שלי, מזכיר המועצה ששימש גם כמנכ״ל, אז עכשיו הנטל עלי להיות גם ראש המועצה וגם המנכ״ל. אבל זה בסדר, כל אחד מאתנו עושה כמה תפקידים״). בניגוד לפוליטיקאים אחרים שמחפשים מהפכות מהירות, הוא מאמין בהתקדמות אטית והדרגתית, בזריעת זרעים שלוקח להם שנים רבות לנבוט. אולי בגלל ההיסטוריה ההפכפכה של ירוחם והעליות והמורדות שידעה מאז ימיה הראשונים, הוא מעדיף לעשות דברים לאט, לבסס אותם קודם, שלא ייעלמו.

״פתאום קורה משהו וכולם סביב ירוחם, אבל גם לפני שנה ושנתיים ולפני עשור עשו פה דברים יפים. חשוב לא להסתחרר. מה שרואים עכשיו, שבוע טוב של מיצוב תקשורתי וחדשותי על ירוחם, זה לא נפל פתאום מהשמים - זאת תוצאה של עמל רב, שמבשיל עכשיו. היו לנו עליות ומורדות בירוחם - שיקום שכונות ומשברים, וטיפול נקודתי של אהוד ברק כראש ממשלה ומצנע כראש הוועדה הקרואה - ובכל שלב היו דברים טובים ופחות טובים. אני לא אוהב מהפכות ואנחנו לא חושבים מהפכות. אנחנו רוצים יציבות, צמיחה יסודית שיושבת על קהילה חזקה. החלום שלנו הוא שנהיה מאופיינים ביציבות של עשרות שנים וצמיחה של 15%, גם דמוגרפית וגם כלכלית. המשימה קשה, ויש ימים קשים. זה לא פיקניק ולא ברור שאנחנו במגמה חיובית״.

כמה שנים יעברו לדעתך עד שירוחם תשתקם לחלוטין? מה התסריט האידיאלי?

״תוך עשור בערך״.

עשור?

״כן, בפרמטרים הנוכחיים. אלא אם כן המדינה תהיה אמיצה ותעשה תקצוב דיפרנציאלי ברווחה ובחינוך ותשפר את מענקי האיזון, כך שתתקן את הפגיעה ביישובים הקטנים. אם הדברים האלה יקרו, אפשר גם תוך חמש. אבל להערכתי זה ייקח עשור״.

עשור זה המון זמן.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

״צריך לזכור שירוחם עברה משבר חריף מאוד ב–2003–2005, עד רמה של חוסר תפקוד קשה, סגירת מתנ״סים, מערכות חינוך מפורקות. מצנע עשה פה עבודה יסודית של שיקום ויצירת מהלך חיובי, והמשימה שלי היתה לשמור על הצמיחה, לממש דברים שהתחילו אז ולהציג יוזמות משלנו. אבל אנחנו עדיין מגלגלים בכל שנה כ–7–8 מיליון שקל גירעון שוטף, שאותו אנחנו מכסים במענקים מיוחדים, בהתייעלות ובהלוואה. הגירעון הזה מובנה, בהסכמה עם משרד הפנים״.

איך אתם מתכוונים לצמצם את הגירעון הזה?

״עיר הבה״דים והבסיסים הנוספים יניבו לירוחם 4.5 מיליון שקל בשנה. כבר ב–2014 זה יקבל ביטוי. בנינו תוכנית הבראה רב־שנתית שהחלה ב–2011 ונמשכת עד 2015, ואם נצטרך עוד אחת אז נעשה עוד אחת לחמש שנים קדימה. פעם היו משיקים כאן תוכניות שלאחר סיומן עדיין היה נשאר גירעון: בתקופת הוועדה הקרואה החזירו את ירוחם בפשיטת רגל, כי זה לא עבד. אחד הפתרונות הוא הרחבת הגבולות של היישוב, אבל זה לא מספיק. יש עוד הרבה עבודה כדי לייצב את ירוחם כלכלית. נצטרך לבנות תוכנית משותפת עם משרד הפנים, כי אחת התופעות העצובות של עליית ההכנסות מארנונה היא שההכנסה הנוספת נגרעת ממענקי האיזון, אז אתה מסיים כמעט באותו מקום״.

עיר קטנה, צרות גדולות

סיבה אפשרית לאופטימיות הזהירה ביותר של ביטון היא ההיסטוריה ההפכפכה של ירוחם. היא נוסדה ב–1951, בתחילה כמעברה לעולים מרומניה ולאחר מכן כיישוב קבע שאיכלס גם עולים ממרוקו, מאירן ומאוחר יותר מבריה"מ. כבר מימיה הראשונים היא סבלה מקשיים והיה חשש שתקרוס כלכלית, בין היתר עקב הריחוק הרב שלה מהמרכז וההגירה השלילית שליוותה אותה עשרות שנים. הוועדה הקרואה הראשונה שלה מונתה כבר ב–1979, אבל לא שיפרה בהרבה את מצבה של המועצה.

מאז עברה ירוחם שורה ארוכה של בעיות. בכהונתו הראשונה של ראש המועצה ברוך אלמקייס בשנות ה–80 היא סבלה מאבטלה חריפה ומגירעונות חמורים, עד שב–1992 המועצה פוזרה שוב, הפעם בהוראת שר הפנים דאז אריה דרעי; לאחר מכן הגיעו 12 שנה של שיקום תחת ראש המועצה מוטי אביסרור, אבל הוא הודח ב–2003 לטובת אלמקייס, ומצבה הכלכלי של העיר הידרדר שוב עד ששר הפנים דאז, אופיר פינס, נאלץ להדיח את אלמקייס ולמנות לירוחם ועדה קרואה. כשמצנע נכנס לתפקיד ב–2005 היתה המועצה בקריסה מוחלטת: גירעון של 35 מיליון שקל, מערכת חינוך לא מתפקדת ומערכת רווחה שקרסה.

אייל טואג

ביטון, 44, חווה את ההיסטוריה הסוערת הזאת על בשרו: בן להורים שעלו ממרוקו לירוחם, נשר מהתיכון בכיתה י״א, התגייס לגולני, התנדב בקבוצות הכנה לצה״ל, השלים בגרויות וסיים תואר ראשון במדעי ההתנהגות ובספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון ותואר שני בניהול מלכ״רים באוניברסיטה העברית, ניהל את המתנ״ס המקומי ועבד בסוכנות היהודית לפני שנבחר לראש המועצה ב–2010. אבל כשהגיע למשרד, הוא גילה שלהיבחר היה החלק הקל.

״מצנע עשה עבודה טובה מאוד, אבל שלא בטובתו הוא נאלץ לאשר תקציב ל–2011 ובתקציב הזה היה גירעון שוטף של 14 מיליון שקל, בתוספת הלוואות של כ–30 מיליון שקל שהוא נאלץ לקחת. נכנסתי לתפקיד בדצמבר 2010. אני רואה את הנתונים הכספיים, רואה שיש לי גירעון שוטף של רבע מהתקציב וגיבנת של קרוב ל–30 מיליון שקל. מנהל המחוז, השרים, התביישו ממני. איך הם יסתכלו בעיניים לעיר שהם ניהלו חמש שנים ולא הצליחו להחזיר במצב תקין?״

הגילוי הזה, הוא אומר, היה פתח לשנה וחצי קשה במיוחד, שבה ניסו הוא ואנשי הצוות שלו לתקן את המצוקה התקציבית של ירוחם. החשש הגדול היה שהעירייה לא תצליח לשלם משכורות לעובדיה. ״לא ישנתי בלילות״, הוא מספר. ״כי מה, אני בא לנהל ארגון שילין את שכר העובדים? ברגע הזה נגמר החזון״. בעיצומו של המשבר, ב–2011, פרצה המחאה החברתית: ביטון, שמחשיב בגאווה את דפני ליף וסתיו שפיר לחברותיו, ניצל את תשומת הלב התקשורתית לסוגיות חברתיות ויצא לצעדת מחאה (כשמצנע לצדו) לבית ראש הממשלה.

״היתה שנה וחצי קשה מאוד, אבל בסוף הצלחנו לצמצם את הגירעון. קיצצנו מימין ומשמאל. בהתחלה רצו שניקח רק עוד הלוואות, אבל לא הייתי מוכן. בסוף חתמנו על תוכנית הבראה ש–20%–30% ממנה הם הלוואות. ברוך השם העסק יציב. סוחבים גיבנת ויש אתגרים, אבל יש יציבות פיננסית ותפקודית״.

זה לא אומר שהכל בסדר. ״גם עכשיו המצב קשה״, אומר ביטון. ״זה לא קשור רק לצרכים שלך כראש המועצה ולמה שאתה רוצה לעשות. עדיין יש כאן 1,000 משקי בית מתוך 3,000 שמטופלים ברווחה, ללא משאבים ראויים. להרבה מהאנשים פה קשה, והקושי הזה בא לשולחני. אנשים חושבים שעיר קטנה — צרות קטנות, אבל זה לא נכון. לכל תושב יש את מספר הטלפון הסלולרי שלי. מי שאין לו עבודה מחייג אלי, מי שאין לו בית ועמידר לא דואגים לו פונה אלי. עבור חלקם אני נאבק ומצליח, אבל לא תמיד אני מצליח.

"כל אחד רואה בי כתובת לפתרון הצרכים הבסיסיים שלו: חינוך, דיור, בית, בריאות. קח לדוגמה את נושא הבריאות: זה בכלל לא תפקידה של העירייה לטפל בתחום הזה, אבל כשנכנסתי לתפקיד היה פה רופא רק עד 19:00. אז גייסנו תרומה ופתחנו משרד רופא עד 23:00. בינתיים הממשלה דיברה על מוקדי חירום לרפואה דחופה, ושיכנענו ונאבקנו עד שהקימו פה מוקד. אבל גם זה לא היה מספיק, כי היה פה רק אמבולנס עם חובש. אם מישהו חוטף התקף לב יש 4 דקות להציל אותו, אבל הוא היה צריך להמתין רבע שעה לניידת שתגיע מדימונה. לבסוף הצלחנו להביא ניידת טיפול נמרץ של 24 שעות עם שלושה פרמדיקים שעברו לגור פה, זמינה לכל בית תוך שתי דקות. וזה חשוב יותר מכל דבר״.

סיפור הרופא הוא דוגמה טובה לאחת האסטרטגיות הבולטות של ביטון ואחד הדברים העיקריים שהביא לתפקיד: יכולת לגייס תרומות פרטיות. ״מרבית היזמות והצמיחה הפיזית והכלכלית שלנו מבוססות על תקציבים ייעודיים של הממשלה, לא על תקציבים שוטפים, ומינוף של קרנות ופילנתרופיה. תקציב המועצה השוטף הוא 70 מיליון שקל, ויש עוד כ–50–30 מיליון שאנחנו מגייסים כתב״רים (תקציבים בלתי רגילים). מתורמים אנחנו מגייסים כ–1–2 מיליון דולר לפעילות חינוכית ופעולות שוטפות ועוד כ–1–2 מיליון לתשתיות, שיפוץ וכדומה. אבל ה–3–4 מיליון דולר האלה הם אוויר לנשימה. הם היכולת ליזום, להשלים, לחשוב, להיות יצירתי. כי דרגות החופש בכספי החינוך של המועצה הן אפסיות״.

חלק גדול מהיוזמות שבהן מתגאה ביטון הגיעו מתרומות פרטיות של קרנות וגופים שהוא הצליח לגייס למען ירוחם: השיפוץ שעבר האגם, הקרקע שעליה נבנה המלון החדש, תוכנית הרובוטיקה שהתאפשרה הודות לתרומות של 800 אלף שקל, פרויקט ״עיר מנגנת״ לחינוך מוסיקלי. ״לפעמים הממשלה היא היזמת ואתה משלים את המימון בעזרת פילנתרופיה, ולפעמים אתה זורע עם פילנתרופיה והממשלה נרתמת לאחר מכן. כך היה למשל עם האגם. יש אתי תורמים שמשקיעים בין מיליון ל–2 מיליון דולר בשנה על יזמות חינוכית, שנותנים בנו אמון, אבל יום אחד נצטרך לקחת על עצמנו את האחריות הזאת, אנחנו והמדינה. אי אפשר לצפות שתורם ימשיך לתרום 20 שנה".

אייל טואג

לא תמיד היה קל לשכנע אנשים להשקיע בירוחם. ״הכל פה תהליכי. זרעים שנזרעו בעבר וצומחים לאט. ב–2011 הגיע קבלן בשם יוסי איטח ואמר שיבנה כאן בתים - ולעגו לו. הוא בנה 20 בתים, לא קיבל אשראי מהבנק, עשה הכל לבד ומכר הכל. קבלנים אחרים ראו שזה קורה, שהוא מצליח, ועכשיו יש חמישה־שישה קבלנים שקנו שטח ובונים פה דירות על בסיס עסקי. גם כשדיברתי על גבולות היישוב אמרו לי שזה ייקח עשר שנים. ככה זה: אתה בוחר נושא לטפל בו, אתה פוגש קירות ואתה עדיין לא מנצח. בסוגיה של סלילת כביש 224, הכביש המחבר בין ירוחם לעיר הבה״דים, עדיין לא ניצחתי: משרד הביטחון רוצים את זה, צה״ל רוצה את זה, אבל במשרד התחבורה עוד לא קידמו את העניין. אומרים שזה לא כלכלי״.

במקביל לקשרים עם תורמים הצליח ביטון לעשות דבר שקודמיו בתפקיד, אפילו מצנע, לא הצליחו לעשות: להוביל להתייחסות ממשלתית רצינית לירוחם. כשהוא מטפח קשרים עם פוליטיקאים כמו שר האוצר יאיר לפיד, שר החינוך שי פירון, שר הכלכלה נפתלי בנט, שר הרווחה מאיר כהן ושר השיכון אורי אריאל (״הוא היה פה חמש־שש פעמים, הוא חבר אמיתי״), לביטון יש כיום הרבה יותר חברים בממשלה מכפי שהיו לכל אחד מקודמיו לתפקיד.

״תתפלא, אבל שר מחפש פרטנר. פשוט פרטנר. פרטנר שכאשר הוא משקיע בו יהיה טוב, רשויות שטוב לעבוד אתן. גם הפקידים מחפשים את זה. כשפקיד רוצה ליזום פרויקט או יש לו פיילוט, הוא מחפש את האדם שהוא יודע לעבוד אתו, שיגיב במהירות. כל תשומת הלב לירוחם, זה לא קורה מעצמו. זאת דרישה יום־יומית של ירוחם לתשומת לב. לא צריך לדפוק על השולחנות, רק לטפח שותפות, לתכנן נכון, לבוא עם תוכניות, להתמיד ולטוות את הקשרים.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

"החלטת הממשלה הראשונה שהיתה קשורה אלינו התקבלה בממשלה השנייה של התניהו: ב–2011 נקראנו לצפת לדיון על פיילוט של משרד האוצר לחיזוק חצור, קצרין וירוחם. הכרנו שר וחצי, היינו די אנונימיים וכך גם ראו אותנו. בממשלה הנוכחית, לעומת זאת, כשנכנסנו לחדר, בנט ולפיד ופירון וכהן וסילבן ואחרים קמו לכבודנו וחיבקו אותנו. עם חלקם - בנט, פירון, לפיד וכהן - טווינו קשרים עוד לפני שהיו שרים. כהן בעצמו גדל בירוחם. ואז אתה ממצב את ירוחם נכון״.

אבל יש סיבה נוספת לכך שייישוב קטן של 9,800 איש מצליח לזכות בכל כך הרבה תשומת לב. ״ירוחם היא סיפור. היא סיפור עצום. אבל היא גם מודל. כשאני שולח חבר׳ה לתחרות רובוטיקה בחו״ל, ומתוך 2,500 נבחרות הם זוכים במקום הראשון, אז צריך לשאול איך זה קרה. ירוחם נמצאת בחוד החנית של כל אתגר חברתי, ציוני וישראלי בעת הזאת: היא סמל של פערים, אבל אנחנו רוצים להיות סמל של מצוינות. סמל שמהשקעה יוצא טוב״.

ביטון מצטרף לשורה של ראשי מועצות ועיריות צעירים שהחלו בשנים האחרונות להתבלט בנגב, ובראשם ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ׳. ביטון ועמיתיו בדרום, בהם ראש מועצת חורה מוחמד אלנבארי וראש המועצה האזורית בני שמעון סיגל מורן, מקימים בימים אלה מועצה משותפת, שבה יישבו ראשי המועצות והעיריות יחד עם העמותות והארגונים הגדולים בנגב, שלדברי ביטון תנסה למנף את כוחן של כל הרשויות בנגב ולהשתמש בו כדי להילחם על נושאים שמוסכמים על כולם. ״בנגב מתים מוקדם מדי. על זה אין מלחמה בינינו. אז בואו ניאבק על בריאות. רוצים שדה תעופה בנגב? בואו ניאבק עליו יחד. יש דברים שעליהם רבים אצלנו? בואו נהיה זרוע מקשרת. הרעיון הוא למנף את העוצמות של הנגב כנקודת התייחסות גיאוגרפית ודמוגרפית, מעבר לרמת היישוב הבודד״.

לביטון, איש מפלגת העבודה המזוהה עם שלי יחימוביץ׳, כמעט אין מלים רעות לומר על הממשלה הנוכחית. ״אני, לפיד, כהן, פירון ובנט מסכימים על 95% ממה שנכון לעשות בירוחם. אני אסיר תודה לשרים בממשלה הנוכחית והקודמת, ששמו בצד את הבדלי ההשקפה והשייכות הפוליטית ועשו פה מעשה דרמטי. לירוחם יש מקום מיוחד בלב של הרבה שרים, שמבינים שאם משהו טוב יקרה פה אפשר להעתיק אותו למקומות אחרים.

״עם זאת, הממשלה גם טועה. היא טועה למשל בכל מה שנוגע לחינוך דיפרנציאלי ולרווחה דיפרנציאלית. היא טועה בדיבור יתר על מעמד הביניים, ולא על החלשים ביותר. מעמד הביניים חשוב ונושא את כל הכלכלה על גבו, וצריך לשפר את מצבו, אבל הכאב הכי גדול במדינה הוא הכאב של זוג עובדים שנמצאים מתחת לקו העוני. בירוחם יש לא מעט כאלה. זה חורג מהשפה של מעמד הביניים, אבל אם אותם עניים עובדים יתקרבו יותר למעמד הביניים ומדד ג׳יני יצטמצם, זה ישפיע לטובה גם על מעמד הביניים. זה המבחן של החברה: העניים. ואני אומר לך בפירוש שכל עוד לא נצמצם פערים, עד שנגיע למצב שבו לאיש עובד או אפילו מובטל יהיו בית וחינוך ובריאות וסביבה אסתטית, אם כל אדם בישראל לא יזכה לארבעה האלה, אז גם העשיר יסבול וגם מעמד הביניים יסבול. בסוף זה יתפוצץ״.

בשנים הקרובות תכפיל ירוחם את אוכלוסייתה. לדברי ביטון, בשנתיים האחרונות היא נהנית מהגירה חיובית (ב–2011, לפי נתוני הלמ״ס, עוד סבלה ירוחם מהגירה שלילית), ותוכנית המתאר שלה מדברת על יעד של 20 אלף תושבים תוך עשור, לאחר סיום הבנייה הנוכחית. המשמעות של גידול כזה עבור ירוחם היא עצומה: בשנים הקרובות היא עשויה לגדול הרבה יותר מכפי שגדלה ב–30 השנים האחרונות גם יחד. אבל מהלך כזה, שיגדיל את הכנסותיה של המועצה מארנונה, הוא גם אתגר לא פשוט, ודאי עבור רשות מקומית שנמצאת בתהליך הבראה.

״היעד שלנו הוא להגיע ל–15–20 אלף תושבים, אבל צריך לעשות את זה בהדרגה״, אומר ביטון. ״אנחנו חייבים לבנות בתי ספר, גנים, מעונות, מרכזים קהילתיים, לפתח, למצוא מקורות תעסוקה. יש אתגרים גדולים ועצומים לפנינו, לכן אף שמתבקש להרשות לעצמנו רגע של נחת, אסור לשכוח את תוכנית העבודה ומה מונח לפנינו בהמשך״.

"לא רק שהחינוך פה יהיה בחינם, הוא יהיה מצוין"

לפני כשנתיים ביקר ביטון בפינלנד. הוא הוקסם ממערכת החינוך המקומית, שנחשבת לטובה בעולם, מעניקה אוטונומיה מלאה לבתי הספר, לא גובה שכר לימוד ומאפשרת לתלמידים להצליח על פי כישרונם. בעקבות הביקור, הוא אומר, החליט ליישם כמה מהלקחים של פינלנד בירוחם.

אייל טואג

״יש לי חלום שאני מתכוון להגשים. אני קורא לו 'ירוחם עיר החינוך'״, הוא אומר. ״בפינלנד ראיתי שאין עמותות בבתי הספר, ויש איסור על גבייה של כסף מההורים. אני רוצה להכריז על ירוחם כעיר הראשונה בישראל שבה אסור לגבות כסף בחינוך. מאיפה יבוא הכסף? אני מחפש משקיע ותורם שיילך אתי עשר שנים. לאחר עשור הוא יצמצם את ההשקעה שלו ב–10% כל שנה, ואני כמועצה אחליף אותו ואז הממשלה תצטרף אלי. אבל ההורים לא יהיו סתם פטורים מתשלום שכר לימוד: במקום שכר לימוד הם יחויבו ב–50–100 שעות התנדבות בקהילה, כל הורה לפי יכולותיו. זה יהפוך אותנו לעיר הכי אטרקטיבית במדינה: לא רק שהחינוך פה יהיה בחינם, הוא גם יהיה מצוין״.

זאת תוכנית שאפתנית.

״אני אומר לך שזה יקרה בחמש־עשר השנים הקרובות. אני רוצה שזה יקרה לפחות בגנים ובבתי הספר היסודיים״.

אפשר ליישם את מודל החינוך הפיני במציאות של ירוחם?

״אפשר ליישם את מודל החינוך הישראלי, לפי הערכים היהודיים ולפי חוק המדינה שקבע חינוך חינם, אבל עם פזילה למדינה שידעה לא רק להגיד את זה - אלא גם לעשות את זה״.

עוד לפני שיישם את המודל הפיני בירוחם, פעל ביטון לשקם את מערכת החינוך בעיר, שבה ״לא נבנו מעונות כבר 40 שנה״, כפי שהוא מציין. בבית ספר יסודי חרדי לבנות הוא הצליח להכניס לימודי מדעים ומתמטיקה - בלי כפייה, הוא אומר, בתמורה למעבר למבנה חדש. ״לנו יש משאב, וכל מה שאנחנו מבקשים זה שתעבדו אתנו בכנות ובצמידות. מוכנים ללמד חשבון רק ביסודי? בואו נעשה את זה. בואו נעשה את לימודי החשבון ביסודי הכי טובים שאפשר. איפה שיש פתח לשותפות, עושים״.

תוכנית החינוך של ביטון היא חלק מרכזי בתוכניות שלו לעתידה של ירוחם, תוכניות שלהן הוא מקדיש חלק ניכר מזמנו, החלק שאינו כולל טיפול בבעיות התקציביות הבוערות של העיר. ״כשנכנסתי לתפקיד שאלתי - מי עוסק בצרות של מחר? כל הצוות היה עסוק בצרות של היום. כיום, שלוש שנים לאחר מכן, יש לנו מנהל חברה כלכלית שמובילה כספי פיתוח של 200 מיליון שקל, כשלפני כן היה ממלא מקום עם 200 אלף שקל. זה כך מפני שנהפכנו למרכזים ולמובילים של תהליך הדיור: מתלות בממשלה הלכנו לתכנון, ביצוע, פיתוח ושיווק עצמי. בצוות יושבים מנהל לטיפוח יזמות, הסגנית שלי שאמונה על אסטרטגיה ושותפויות. וככה השולחן מתמלא באנשים שעוסקים לא רק בצרות של היום, אלא גם בצרות של מחר״.

כשהוא מתבקש להסביר את הסיבה להצלחה של ירוחם בשנים האחרונות, לעומת רבות מהרשויות הסמוכות אליה בנגב שעדיין מדשדשות, או את הפער בין ההצלחה שלו בתפקיד לבין זו של קודמיו, זו הסיבה שהוא מוצא: תכנון לטווח ארוך אמנם קשה כשהספינה בוערת, אבל הוא הכרחי. ״אני לא יכול לבוא בטענות לעיר שמוצאת את עצמה בכל יום סותמת חורים. זה המצב הטבעי, כי המצב האמיתי קשה. אבל החובה שלנו כהנהגה היא לעסוק בזה 50%-60% מהזמן ולפנות את העובדים שלנו למחשבות ארוכות טווח, אחרת נישאר באותו מעגל. אתה חייב לחשוב קדימה: אם נעשה פה רק חינוך טוב, למשל, אז רק נוציא את הילדים החוצה, אז צריך לדאוג לבינוי לצעירים וכפר סטודנטים ולאתר מקומות עבודה, שיישארו ביישוב. אם אתה רוצה לצמוח, אתה והאנשים שלך חייבים לחשוב גם על מחר״.

ההצלחה שלו בירוחם כבר הפכה את ביטון לפופולרי גם מחוץ לגבולות המועצה, והולידה אינספור ספקולציות שיום אחד הוא יעבור לזירה הארצית (ביטון כבר נכלל פעמיים ברשימות לכנסת, פעמיים במקומות לא ריאליים: פעם אחת ברשימת העבודה־מימד ב–2006, וב-2012 בעבודה בראשות שלי יחימוביץ׳). אבל הוא חושב בינתיים רק על ירוחם ופוסל כל ניסיון לדבר על היום שאחרי. ״כרגע ירוחם היא כל עולמי. זאת המשמרת שלי, זה התפקיד שלי. בנובמבר יתקיימו פה בחירות, ונקווה שנזכה באמון התושבים לעוד קדנציה. זרעתי פה זרעים ואני רוצה לראות שיחים ועצים לפני שנדבר על דברים אחרים״.

ועדיין, הוא מציין שוב, האתגרים עצומים, ושום דבר לא מבטיח שמחר יהיה באמת טוב יותר. ״אין לי עובדים בכירים, כי אין לי כסף, כי אני בתהליך הבראה, אז אני מגייס את המשאבים. אנחנו עובדים עד השעות המאוחרות, כל אחד בשלושה־ארבעה תפקידים. מה שיקרה בעתיד תלוי בירוחם, בהנהגה שלה, בהתמדה שלה, באחריות שלנו לשמור על יציבות, באחריות של כל אדם פה לחלקת עולמו. אנחנו פועלים ברוח של גאווה ולוקחים את גורלנו בידינו, אבל אני לא שוכח לרגע שלא מזמן היינו בנקודות שפל קשות מאוד, והשבריריות הזאת כל הזמן מרחפת מעלינו. יש לנו עוד 20–30 שנה לפני שבכלל נדבר פה בשפה של הירגעות או מנוחה״.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#