"היהודים האמריקאים הצעירים 
כבר לא רוצים לתרום לישראל" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"היהודים האמריקאים הצעירים 
כבר לא רוצים לתרום לישראל"

חוק שוויון בנטל מיותר והדור השלישי של יהדות התפוצות כבר שואל למה לתרום למדינה כובשת ■ ארנון מנטבר, מנכ"ל ג'וינט ישראל בשני העשורים האחרונים, מאמין שעדיין יש חשיבות לארגונים מהסוג שהוא עמד בראשו - ומגלה למה החליט לפרוש

80תגובות

כשארנון מנטבר היה נער, אי שם בשנות ה–50, היו הוריו בעלי מפעל מיצים בפתח תקוה. הסטטוס זיכה אותו בלא מעט שמות גנאי. "העסקנו עשרה עובדים, ובקושי התקיימנו", מספר מנכ"ל הג'וינט ב–19 השנים האחרונות, "אבל בתנועת הנוער קראו לי קפיטליסט. יוזמה חופשית לא נחשבה לדבר הנכון באותן שנים".

"הקפיטליסט" הצעיר, שיעזוב ביוני את תפקידו, לא חי חיי זוהר. כשלא למד הצטרף לאביו לחלוקת מיץ ("עבדו אצלנו, לא דיברו"), וכשחבריו הלכו לראות זיקוקים ביום העצמאות, הוא שטף בקבוקים במפעל. הוריו היו בטוחים שהוא יהיה דור ההמשך. אלא שמנטבר מרד: דווקא חוויה משפחתית אחרת עיצבה את דרכו המקצועית. הוריו, שהיו באוקראינה בעלי מפעל גדול לייצור יין, הוסתרו מן הנאצים על ידי פועליהם הנאמנים: אביו חי עם משפחתו בבור באדמה במשך 22 חודש, אמו ומשפחתה הוסתרו במקום אחר. הם עלו לישראל עם בנם בן החמש, והילד ידע מגיל צעיר מאוד מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול - לעבוד בקליטת עלייה.

לצפייה בסמארטפונים ובטאבלטים

אחרי שירות צבאי כעתודאי וקצין חינוך השתלב במשרד הקליטה כמטפל במשפחות עולים, ומשם טיפס בסולם הדרגות ושימש בתפקידים בכירים שונים. הוא אכן קלט עלייה במשך שנים רבות, אך דבר לא הכין אותו למה שקרה בסוף 1989, רק חצי שנה לאחר שהתמנה למנהל מחלקת עלייה וקליטה של הסוכנות היהודית. "זו היתה השנה הכי קשה עד אז", הוא מספר. "מספרי העולים היו נמוכים, רק 10,000, כשהממוצע היה 40 אלף בשנה. שברתי את הראש - מה עושים? מי ידע שתוך כמה חודשים תחל העלייה הגדולה מרוסיה, במקביל לעלייה מאתיופיה, ויותר מחצי מיליון עולים ישטפו את ישראל".

את שש השנים שבהן מילא את התפקיד ("זה היה כמו 15 שנה בזמן אחר") הוא זוכר כתקופה אינטנסיבית, שחלקה נעשה כראוי, וחלקה הניח יסודות גרועים להמשך. "לקליטת העלייה הרוסית, ברובה, אני נותן ציון גבוה", הוא אומר. "לקליטת האתיופים - ציון בינוני־נמוך. אין הגירה קלה, אבל לעולים בעלי ההשכלה יש לתת תשתית טובה - בעיקר שפה ודיור. כשאמרו לי 'נשלח את המהנדסים הרוסים להיי־טק', אמרתי 'לא, צריך ללמד אותם עברית'. כשישראל השכילה להקים מהר דיור ציבורי, וגם הפינה הזו נסגרה, חלק גדול מהאוכלוסיה החזקה החל להשתלב. הכישלון החרוץ, עם זאת, קרה מול החוליות החלשות - הזקנים, הנכים, אלה שהם היום מעגל העוני הקשה ביותר. הלחץ נוכח הכמויות היה כל כך גדול, שקשה היה לחשוב חשיבה מורכבת שיש בה התייחסות לכולם".

מול העלייה האתיופית מנטבר מכה על חטא, אך מנגד מבין את התהליך, ובמובנים מסוימים לא בטוח שאפשר היה לעשות אחרת. "מחקרים שבדקו השתלבות של מהגרים מעולם שלישי במדינות מפותחות התקשו למצוא הצלחות", הוא אומר. "הודים, אמנם, מצליחים יותר, אבל בעיקר כשהם משכילים ויודעים את השפה המקומית. רוב הקהילות שמגיעות מהעולם השלישי נקלטות בקושי, כי בהגירה יש משהו טרגי, בעיקר כשנתוני הפתיחה קשים. הדור הראשון נשחק וסובל, הדור השני גם הוא לא תמיד נקלט היטב, וקל לו יותר להידרדר. רק הדור השלישי מתחיל תהליך השתלבות מלא. נדרש דור וחצי, 40 שנה, כדי להתחיל לקצור את הפירות".

השאלה היא מה ישראל יכולה היתה לעשות אחרת.

"לפעמים נעשה הטוב ביותר, מה שלא אומר שזה היה טוב. אני זוכר את ההחלטה לשכן עולי אתיופיה בקריית מלאכי. האלטרנטיבה היתה להשאיר אותם במרכזי קליטה. לטעמי, הדבר הראשון שצריך היה לעשות, ונעשה יותר היום, זה השקעה אינטנסיבית בגיל הרך. במקביל צריך היה להסתכל על הנשים: המהפכה האמיתית של המגזר האתיופי מתרחשת בקרב הנשים. כשהן הגיעו רק 20% מהן עבדו, בעיקר בעבודות דחק כמו ניקיון. כיום כמעט 60% עובדות לעומת כ–50% מהגברים. הבעיה המרכזית אז היתה שפה והבנת התרבות. אני זוכר את עצמי מסתובב במרכזי קליטה ורואה מורות שמדברות באוויר. אפשר היה לחשוב על אופן לימוד אחר של העברית, ומצד שני יש את הנותן ואת הלוקח, זה טנגו שרוקדים שניים. קשה ללמד אנשים שהדאגות שלהם בעולם אחר. את קליטת האתיופים עוד לא סיימנו, גם אחרי 30 שנה".

אמיל סלמן

דווקא בשנתיים האחרונות נראה שההשתלבות קרובה מאי פעם.

"יש איים של הצלחה, אבל הם עדיין קטנים מדי. ושוב יש להזכיר - אין הגירה שמחה".

היום, בג'וינט, אתה בעצם מטפל בכשלים של אותה קליטה.

"אנחנו מטפלים בכל בעיה חברתית שאנחנו חושבים שאפשר לתת לה פתרון. הפערים החברתיים מאוד מטרידים. מדובר בבעיה עולמית, אבל העולם מטריד אותי פחות מישראל. אם לא נטפל בזה באופן אגרסיבי, זה יטפל בנו".

איך סוגרים אותם?

"בטווח הקצר, על ידי הכשרה מקצועית הרבה יותר מעמיקה. בטווח הארוך - חינוך בגישה קהילתית, שמסתכל על מכלול הבעיות ברמת המדינה, הקהילה ומשפחה. אחד המודלים החדשים שלנו עוסק, למשל, בבעיית ההזדקנות. יש פה כיום 70 אלף פיליפינים. המודל החדש, אם יאומץ, יביא ליצירתם של מקומות עבודה חדשים במקביל לטיפול הוליסטי, והקשישים יטופלו בתוך הקהילה על ידי הקהילה. כך, למשל, במקום אחות סיעודית יקרה מאוד נפתח מקצוע חדש של מטפל בקשיש, שיכול לתת גם טיפול בסיסי, שהיום רק אחות או רופא מורשים לתת. זה ייצור תפקיד חדש ויכניס לשוק אלפי עובדים ישראלים, שיטפלו לא רק בתחום הבריאות אלא גם בתחומי הפנאי, התעסוקה והקשר עם הרשויות, והכל בתוך הקהילה. בנושא הזה, כמו גם בטיפול בבעלי מוגבלויות שיהיה, לדעתי, הדבר הבא בסדר העדיפויות של המדינה, וכל אוכלוסיה מודרת אחרת - חשוב לחשוב בצורה אחרת".

"ההשתלבות צריכה 
לבוא בהסכמה"

הג'וינט, שחוגג השנה 100 שנים לקיומו, הוקם ב–1914 כדי לעזור ליהודים בזמן מלחמת העולם הראשונה. נציגי הישוב היהודי בארץ ישראל פנו בבקשת עזרה לשגריר האמריקאי באימפריה העותמנית, הנרי מורגנטאו, ששלח מברק בהול לחברו, הבנקאי היהודי ניו־יורקי ג'ייקוב שיף, כדי שיגייס 50 אלף דולר למטרה זו - סכום אדיר באותם ימים. תוך חודש גויס הסכום, וכדי לוודא שהכסף ימונף ויחולק באופן אפקטיבי הוקמה ועדה בשם The Joint Distribution Committee, ועדת החלוקה המאוחדת. משם נותר השם המקוצר המוכר עד היום.

הארגון הבינלאומי המשיך לסייע לתושבי ארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי, וגם למדינה שבדרך. ב–1976 הוקם ג'וינט ישראל. אם בעבר עסק הג'וינט בהעברת מזון ומוצרים למחיה, כיום הוא עוסק בקידום איכות החיים, קידום שוויון הזדמנויות וצמצום פערים בחברה הישראלית. הארגון פועל בקרב אוכלוסיות ללא הבחנה דתית, לאומית או פוליטית: בין היתר עם זקנים, ילדים ונוער בסיכון, אנשים עם מוגבלות, בלתי מועסקים, צעירים ועולים. הוא מפעיל שמונה מרכזי מפת"ח לתעסוקת חרדים, שלושה מרכזי תעסוקה לעדה האתיופית, 106 קבוצות יזמות והכנה לתעסוקה לנוער בסיכון, 20 מרכזים לגיל הרך, 44 מרכזי צעירים, שישה מרכזים לחיים עצמאיים לאנשים עם מוגבלות, 250 שכונות תומכות לזקנים ועוד.

במגזר הערבי, למשל, פועל הג'וינט לשילוב נשים וגברים בשוק העבודה, בין היתר בעזרת 22 מרכזי הכוון תעסוקתי שעוקפים את שירות התעסוקה, שהג'וינט הקים מכספו יחד עם ממשלת ישראל. "הייתי לאחרונה בנצרת ופגשתי שם צעירים דומים לאלה שחיים בתל אביב", אומר מנטבר. "גם כאן שפה היא המפתח, וחיוני שצעירים ערבים שרוצים להשתלב בשוק העבודה יידעו עברית, גם אם למנהיגים שלהם נדמה שמדובר בפגיעה בתחושת הלאום. איך יהודים נקלטו בכל מקום? הם ידעו פולנית טוב יותר מהפולנים, וגם בארה"ב הם לא היו משתלבים לולא היו מסוגלים לדבר. שוב, מדובר בטנגו שיש בו שני צדדים".

לא מעט אנשים תוהים מדוע ישראל זקוקה עדיין לארגון כמו הג'וינט, שפעל בעבר במקום שבו לא היו כלל רשויות. מדוע, בעצם, שואלים המבקרים, לא עושה המדינה את מה שהארגון לוקח על עצמו היום — טיפול במגזר החרדי, הערבי והאתיופי, בנוער בסיכון, בקשישים, בבעלי מוגבלויות ועוד. "בכל מדינה יש חשיבות גדולה לחברה אזרחית חזקה שפועלת לפתרון בעיות חברתיות, מסיבה פשוטה: הממשלה לא יכולה לתת הכל", אומר מנטבר. "לנו הרבה יותר קל ליזום פרויקטים, לפתח מודלים חדשים, להוציא לפועל פרויקטים - מאשר לממשלה. חשוב לעבוד ביחד, וזה מה שקורה: אנחנו יוזמים ומגייסים תרומות, הממשלה משווה את הסכומים, אנחנו מקימים את הפרויקט ומעבירים אותו לידיה. בעבר היינו ארגון סיוע, והיום אנחנו מתווכים, פלטפורמה שמזהה בעיות חברתיות ויודעת לקדם פתרון עבור האזרחים ועבור הממשלה".

כך נוצר מצב שבו את הבעיות החברתיות של ישראל פותר כסף מיהודים בעלי מצפון לא נקי. מחצית מהתקציב שלך מגיעה מתרומות.

"בעולם גלובלי, שהגבולות בו מיטשטשים ואנשים נעים בו כל הזמן, תפוצות מתחילות לקחת חלק הרבה יותר מרכזי בפיתוח הכלכלי והחברתי של מדינת האם. אנחנו, היהודים, מהווים את המודל הקלאסי, אבל גם מקסיקאים שלא חיים במקסיקו תורמים למדינה שממנה הגיעו באופן מובנה, וגם תפוצות אחרות. לטעמי, חשיבות התפוצה בתמיכה בארץ עצומה, אלא שהיחסים צריכים להיות הדדיים - התפוצה תומכת במדינת האם, כמו שמדינת האם תומכת בתפוצה".

כלומר ישראל, מתקציבה המצומק, תתמוך ביהודים בחו"ל.

"אנחנו כבר עושים את זה עם תגלית ומסע. משקיעים עשרות מיליוני דולרים כדי לקרב לכאן צעירים יהודים, וזו השקעה לגמרי לא רעה. בניגוד לעבר, אז היה ברור שיש להעביר כסף לישראל כדי שתתקיים, היום מדובר במודל אחר - יחסים דו־צדדיים. זה לא תורם ונתרם, אלא שני צדדים שתומכים אחד בשני. זה המודל החדש, והנכון".

אחת התופעות שמדאיגות את מנטבר אינה העובדה שאופי התרומות השתנה ("בעבר ניתן כסף חופשי, והיום הרוב נתרם לפרויקטים ייעודיים. אנשים יודעים בדיוק למה הם רוצים לתרום"), אלא היחס של בני הדור השלישי למושא התרומה. גם אם כרגע רמת התרומות יציבה יחסית, העתיד עלול להיות בעייתי. "בחלקים גדולים בקרב בני הדור השלישי אנחנו נתפשים כעם כובש", אומר מנטבר. "בשנות ה–70 היינו קורבן. בשנות ה–2000 החלה לחלחל תפישה אחרת, והיא יוצרת ריחוק של קבוצות גדולות, ובעיקר צעירות. זה מדאיג אותי מאוד. אם לא יהיה פתרון לסכסוך, תהיה לנו בעיה. אנחנו פועלים בכל העולם, עוזרים לנפגעי צונאמי או רעידות אדמה. הבשורה של הג'וינט היא בשורה הומניטרית חזקה, וכשיש בעיה עם פלסטינים, הבשורה הזו עומדת למבחן".

האלטרנטיבה לבעיית התרומות מחו"ל עשויה להיות, באופן טבעי, תרומות מקומיות, אלא שלא כאלה הם פני הדברים. "כל המחקרים מוכיחים שישראלים תורמים פחות מדי יחסית לעולם", אומר מנטבר. "התרגלנו לחשוב על המדינה כפותרת בעיות, ובניגוד לאמריקאים, שמתביישים שלא לתרום לקהילה, פה יש הרבה פחות מודעות לנושא הזה. ישראלים צריכים לתרום הרבה יותר, בעיקר אלה שידם משגת. אחרים יכולים לתרום מעט - אבל לעשות את זה".

דן קינן

איסוף התרומות מעלה שוב ושוב את המחזה המביך של מנכ"ל שרץ פעמיים בשנה לאמריקה כדי להתחנן ליהודים העשירים.

"אני לא מציע לאף אחד להתחנן בשום מקום. בכלל, יש פה בלבול מושגים. חברה אזרחית צריכה להיות מובלת על ידי מתנדבים, ובראשם יושבי ראש שלא מקבלים שכר, והם אלה שמגייסים את התרומות. המנכ"ל צריך לקבל שכר, היו"ר צריך לפעול בהתנדבות. אנחנו צריכים לאמץ את המודל האמריקאי - אנשים נותנים זמן וכסף לעמותה, מה שלא קורה בישראל".

עסקתם הרבה, ועדיין עוסקים, בשילוב חרדים בשוק העבודה. חוק השוויון בנטל מסייע?

"לפני 15 שנה התחלנו לטפל בשילוב חרדים בשוק העבודה. זה קרה כשהרב שטיינזלץ אמר 'הזעקה עולה לשמים'. איזו זעקה? של העוני במגזר החרדי. התחלנו להציע, יחד עם משרד העבודה, קורסים לאנשים שרצו להשתלב - למשל כנהגי אגד, כמודדי קרקע. הם רצו ללמוד, ולא היתה מגבלה תקציבית. התחילה אבולוציה של יציאה לשוק העבודה. עם חוק השוויון בנטל הסתבכנו. התהליך שמתקיים כבר צריך היה לבוא בהסכמה. ייתכן שלחוק הזה יש מקום, אבל לא היום, כשאשת היי־טק נחשבת לשידוך טוב במיוחד. בגלל החוק הזה הרחקנו אותם, הצתנו את האש. בנושא הזה, כמו בכלל בפתרון בעיות חברתיות, לא צריך לחשוב כמו פוליטיקאי. חייבים לחשוב לטווח הארוך".

אחרי 19 שנה אתה עוזב.

"מספיק", הוא מחייך. "אני רוצה להתרכז בפעילות העמותה שהקמתי, CIMI - המרכז להגירה בינלאומית, שם אני משמש כיו"ר בהתנדבות. בשנים האחרונות סייענו, למשל, בעצירת התשלומים המופרכים של הפועלים התאילנדים שהגיעו לישראל, אבל הפועלים הסינים, וכמובן הפיליפיניות, משלמים סכומי עתק עבור הזכות לעבוד פה. צריך לעצור את זה. חשוב למנוע, בכל צורה, סחר בבני אדם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#