המשבר האירופי מת, יחי המשבר האירופי

זוכרים את משבר החובות באירופה? שנתיים אחרי שגוש היורו הוספד, הגוש עוד כאן ■ אבל שלושה מהכלכלנים הבכירים באירופה מסבירים שעל אף שלא שומעים יותר על משבר היורו, הוא לא הסתיים אלא רק נעשה מסוכן יותר - ושהכל היה נראה אחרת אם אירלנד היתה נופלת לפני יוון

אשר שכטר
אשר שכטר

בשבוע שעבר יצאו כמה אלפי בני אדם במדריד, בברלין ובהמבורג להפגנות נגד מדיניות הצנע של האיחוד האירופי. המפגינים היו מעטים - כ–1,000 איש במדריד, קצת פחות בברלין - והיו חמושים בפריטים שנהפכו בשנים האחרונות לסימני ההיכר של הפגנות באירופה: שלטים שעליהם דיוקנה של קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל וסיסמאות נגד הצנע, נגד הבנקאים ונגד האיחוד האירופי. אבל מספרם של המפגינים השבוע היה קטן בהרבה לעומת ההפגנות שסחפו את אירופה לפני כשנתיים, כשמשבר החובות בגוש היורו היה בשיאו ונראה היה שהאיחוד המוניטרי האירופי לא יאריך ימים. המפגינים השבוע נלחמו, במידה רבה, במלחמה שכבר מזמן הסתיימה - ושבה הצנע ניצח.

ההפגנות השבוע לא הצליחו לזכות בתשומת לב תקשורתית, והמספרים הקטנים שהן משכו מעידים על התחושה הרווחת שהמשבר בגוש היורו, זה שלפני זמן לא רב איים למשוך מטה את הכלכלה האירופית ואת הכלכלה העולמית כולה, הסתיים; שההבטחה בת השנתיים של נשיא הבנק המרכזי האירופי (ECB), מריו דראגי, ״לעשות כל מה שיידרש״ כדי להציל את היורו - עבדה.

כרזת בחירות לפרלמנט האירופי ובה דמותה של אנגלה מרקלצילום: רויטרס

מצבן הכלכלי של מדינות דרום אירופה הבעייתיות, כמו ספרד, עדיין אינו מזהיר, אבל נמצא במגמה ברורה של שיפור. ההערכות שדראגי יכריז בקרוב על תוכנית הרחבה כמותית, כמו זו של הבנק הפדרלי בארה״ב, תורמות גם הן לאופטימיות סביב היורו. התשואה על האג״ח הממשלתיות של ספרד ירדה בשבוע שעבר לראשונה מתחת לרמה של 3% אחרי שנים שבהן נסחרו ברמה הגבוהה מ–5%, מה שמעיד על חזרת האמון מצד המשקיעים שהממשלה אכן תחזיר להם את הכסף שהיא מבקשת. גם התשואות על האג"ח האיטלקיות ירדו מתחת ל–3%.

דירוג האשראי של אירלנד הועלה בשתי דרגות בשבוע שעבר על ידי מודי׳ס - העלאת דירוג שנייה תוך חצי שנה - והפעילות העסקית בגוש היורו עלתה באפריל בקצב המהיר ביותר מזה קרוב לשלוש שנים. אפילו יוון, שהוספדה, והוספדה, והוספדה בשנים האחרונות, הצליחה לגייס 3 מיליארד יורו בהנפקת האג״ח הראשונה שלה מזה ארבע שנים בחודש שעבר, ונתקלה בביקוש גדול בהרבה מהצפוי: כה גדול, שהיא היתה יכולה לגייס גם 20 מיליארד יורו לו היתה רוצה. נרטיב ההתאוששות של גוש היורו כל כך חזק, שה״אקונומיסט״ הזהיר החודש מפני ״יורופוריה״ - אמונה שגויה שהבעיות של גוש היורו הסתיימו.

במקביל לסימנים החיוביים היו גם סימנים חיוביים פחות החודש: כאלה שהעידו שהכלכלה האירופית אולי לא נמצאת במצב של משבר, אך בהחלט שוקעת אל תוך ״נורמלי חדש״ שמשלב צמיחה נמוכה, אבטלה גבוהה וחדשנות מזערית. כלכלת גוש היורו צמחה ב–0.8% ברבעון הראשון של 2014, הרבה מתחת לתחזיות האנליסטים. אם נקזז מהמשוואה את משקלו של הקטר הגרמני - גרמניה צמחה ב–3.3% ברבעון הראשון - נראה שכלכלתן של 17 המדינות הנותרות בגוש לא צמחה, ואולי אפילו נסוגה. המסר שעולה מהנתון הזה ברור: קרוב לחמש שנים אחרי תחילתו של משבר החובות האירופי, אחרי מאות מיליארדי יורו שהושקעו בהלוואות ליוון, לספרד, לפורטוגל, לאירלנד ולאיטליה ובהזרמת נזילות לשווקים, אחרי מדיניות צנע כואבת שהותירה מיליונים ללא עבודה, פגעה ברמת החיים ובאיכות החיים של רוב האירופאים והובילה לרוחות של קיצוניות בכל היבשת, גרמניה היא עדיין הקטר המניע את הכלכלה האירופית, והיא עושה זאת באופן כמעט בלעדי.

למרות האופטימיות, שבמידה רבה מטופחת על ידי קובעי המדיניות של האיחוד האירופי, שמקווים להדביק את העולם בגל היורופוריה שרקחו, המציאות קצת פחות ורודה מכפי שנראה לעין מההתנהגות בשווקים. למרות ההתאוששות החלקית של כלכלותיה, לאירופה כנראה נכונו עוד שנים רבות של סבל, שיתבטא בצמיחה נמוכה, דפלציה פוטנציאלית, אבטלה גבוהה - 26 מיליון איש ברחבי היבשת מובטלים כיום - והמשך של מדיניות הצנע.

הפגנה בספרד נגד מדיניות ההגירה של האיחוד האירופיצילום: אי–פי

חלק גדול מהסימנים מצביע על האפשרות הסבירה בהחלט שאירופה נכנסת לעשור אבוד, בדומה לזה שעברה יפן בשנות ה–90. לטענת כלכלנים, הבעיות המבניות של גוש היורו, הגורמים האמיתיים שהובילו למשבר, עדיין לא נפתרו - למעשה, ייתכן שהן החמירו. כל מה שהן זקוקות לו הוא ניצוץ, והניצוץ הזה עשוי להגיע כבר השבוע, בבחירות לפרלמנט האירופי שהתחילו אתמול ויימשכו עד יום ראשון.

לרוב, הבחירות לפרלמנט האירופי הן אירוע מנומנם, לאור סמכויותיו המוגבלות של הפרלמנט האירופי. בפעם האחרונה שנערכו בחירות, ב–2009, רק 43% מבעלי זכות ההצבעה מימשו את זכותם הדמוקרטית. אך השנה הבחירות יהיו השניות בהיקפן בהיסטוריה, אחרי הבחירות האחרונות בהודו, ובהתאם ייתכן שהן יהיו חשובות מאי פעם. השאלה הגדולה שעומדת על הפרק: האם אירופה תישאר מאוחדת, כפי שחלמו מנהיגיה במשך אלפי שנים לפני שהמטרה הוגשמה סוף סוף עם הקמתו של האיחוד האירופי ומאוחר יותר היורו, או תשים קץ לניסוי האחדות ותיפרד?

הסקרים המקדימים מעידים על כך שאירופה נהפכת ליותר ויותר יורו־סקפטית. סקר שנערך במארס על ידי Ipsos העלה ש–52% מהעובדים הצרפתים מעוניינים בנסיגה של צרפת מגוש היורו, ושרק 34% מאמינים שהיורו היה רעיון טוב. 70% מהנסקרים השיבו שהם מעוניינים בחיזוק הריבונות באירופה, על חשבון האיחוד האירופי. סקר שנערך השבוע בצרפת על ידי העיתון ״לה מונד״ הראה שרק 39% מהצרפתים תומכים באיחוד.

התוצאה הישירה של הגל האנטי־אירופי שתוקף את היבשת צפויה להיות עלייה חדה, אולי הרסנית, בכוחן של מפלגות ימין קיצוני שמתנגדות לאיחוד האירופי: מפלגת העצמאות הבריטית (UKIP) של נייג׳ל פראג׳, ״החזית הלאומית״ הצרפתית של מרין לה פן, מפלגת החירות ההולנדית - כולן מפלגות קיצוניות, שונאות זרים, שמתנגדות לאיחוד ולגוש היורו. שלושתן צפויות לזכות במספר רב של קולות, ו–UKIP גם צפויה, לפי סקרים אחדים, לזכות במספר הרב ביותר של קולות בבריטניה. אחרי הבחירות, ייתכן ששליש מהמושבים בפרלמנט האירופי יהיו תפוסים על ידי אנשים שמתנגדים לקיומו.

הרוחות הלאומניות האלה, אם אכן יתבטאו בקלפיות כפי שהתבטאו בסקרים, עשויות להיות הרסניות במיוחד לחלום הגדול על אירופה המאוחדת, זה שכבש את דמיונם של גדולי המצביאים, המלכים, ההוגים, המשוררים והמדינאים באירופה - מנפוליאון, עבור בוויקטור הוגו וכלה בצ׳רצ׳יל - קם לתחייה מחורבותיה של אירופה ההרוסה אחרי מלחמת העולם השנייה וכעת עשוי להתרסק על חומות האיבה הנצחית של האירופים לשכניהם. נכון, סמכויותיו של הפרלמנט האירופי מוגבלות, אבל האיום שהעוינות כלפי האיחוד תתפשט גם אל הבחירות הלאומיות הוא ממשי, ועשוי להוביל לתחייתו מחדש של המשבר, במקרה הלא לגמרי בלתי סביר שממשלה חדשה ועוינת ליורו תחליט לפרוש מהגוש.

"השווקים טעו גם ב–2007"

ז'אן פיזאני פריצילום: Department for Business, Innovat

תחושת האופטימיות המוגזמת לגבי המצב בגוש היורו, יחד עם ההרגשה שהמשבר באירופה - המשבר האמיתי, לא המיתון - לא הסתיים, הוביל שלושה כלכלנים אירופיים בכירים לפרסם לאחרונה שלושה ספרים שמנתחים את הסיבות להיווצרותו של המשבר בגוש היורו, את ההשלכות הפוליטיות הפוטנציאליות שלו ואת הפתרונות האפשריים. השלושה - ז׳אן פיזאני־פרי, פיליפ לגריין ורוג׳ר בוטל - אמנם לא מסכימים ביניהם על הגורמים למשבר או על הפתרונות לו, אבל על שני דברים כולם מסכימים, ללא עוררין: 1. הנרטיב שלפיו נוהל המשבר עד כה היה שגוי לחלוטין; 2. הסיפור עוד רחוק מלהיגמר. ספריהם של השלושה מצטרפים לספרו האחרון של המשקיע המיליארדר ג׳ורג׳ סורוס, ״הטרגדיה של האיחוד האירופי״ (The Tragedy of the European Union), שסוקר גם הוא את הנסיבות שהובילו לטרגדיה של ניסיון האיחוד האירופי ולכישלונות, המיסקונספציות והטעויות הכלכליות והפוליטיות שהובילו למצבו הנוכחי.

״השוק קבע שהמשבר נגמר, אז במובן הזה המשבר נגמר״, אומר ל–Markerweek פיזאני־פרי, פרופסור בבית הספר לממשל על שם הרטי בברלין וכיום אחד מיועציה הכלכליים הבכירים של ממשלת צרפת ומנהל המשרד הצרפתי לתכנון כלכלי. ״אבל אם אתה שואל אותי אם הבעיות המקרו־כלכליות שמאחורי המשבר הסתיימו, אז התשובה היא לא. התקדמנו, במידה מסוימת, אבל הן לא הסתיימו״. פיזאני־פרי, לשעבר מנהלו של מכון המחקר האירופי המוערך ברויגל, הוציא לאחרונה את הספר The Euro Crisis and its Aftermath (״משבר היורו והשלכותיו״), שמסביר כיצד הנרטיב שהולבש על המשבר, זה שלפיו הוא נוצר בגלל התנהלות תקציבית חסרת אחריות של מדינות כמו יוון וספרד, היה שגוי והרסני.

״השווקים טועים לעתים קרובות. השווקים, אחרי הכל, הם אלה שהלוו למדינות דרום אירופה בריביות נמוכות להחריד ב–2007. לפני שנתיים הם היו בפאניקה, והיום הם עיוורים לסיכון״, אומר לגריין, מחבר הספר European Spring: Why Our Economies and Politics are in a Mess - and How to Put Them Right (״אביב אירופי: מדוע הכלכלות והפוליטיקה שלנו הרוסות - ואיך לתקן אותן״), עד לאחרונה יועצו הכלכלי של נשיא הנציבות האירופית, ז’וזה מנואל בארוסו. ״אם מגדירים את משבר היורו באופן צר מאוד, במונחים של התשואות על האג״ח הממשלתיות בדרום אירופה, אז ההתערבות של ה–ECB סיימה את הפאניקה. לעת עתה״, הוא אומר. ״אבל אם מגדירים את המשבר לפי המצב של מערכת הבנקאות, לפי רמות החובות הציבוריים והפרטיים, אז לא, המשבר לא הסתיים. למעשה, המצב גרוע כיום מכפי שהיה לפני שנתיים״.

לגריין מייעץ לא להתלהב יותר מדי מהשקט היחסי שמגיע מאירופה בימים אלה, או מההערכות כי הבנק המרכזי האירופי יכריז בקרוב על תוכנית הרחבה כמותית משלו, שלדבריו לא תתממש ובכל מקרה לא תצליח. ״בפעם האחרונה שמרקל ביקרה באתונה התפוצצה פצצה. זה לא עשה כותרות, כי אנשים כבר התרגלו לזה, אבל זה נראה לי דרמטי למדי. האם התגובה הפוליטית למשבר אלימה כמו בשנות ה–30 של המאה ה–20? לא. לאירופאים יש כיום מדינות רווחה שתומכות בהם במידה זו או אחרת ויותר חופש תנועה, כך שצעירים יכולים לעבור לבריטניה או לגרמניה ובכך לברוח מאבטלה. אבל התמיכה באיחוד האירופי עדיין בשפל, והבחירות לפרלמנט האירופי עשויות להביא לעלייה של הימין הקיצוני. אל תזלזלו בכעס ובפוטנציאל להשלכות רציניות יותר. לעתים קרובות התגובה הפוליטית מתעכבת כשאנשים בפאניקה, כי כשאנשים מבוהלים הם רק מקווים לשרוד את היום. ברגע שהמצב מתייצב, הפוליטיקה נהפכת לקשה יותר״.

בוטל, מצדו, נשמע עליז במיוחד בימים אלה, ולא משום שהוא חושב שהיורו ישרוד - להפך. בניגוד ללגריין ולפיזאני־פרי, בוטל, מחבר הספר ״הצרה עם אירופה״ (The Trouble with Europe) וכותב קבוע ב״דיילי טלגרף״, מגדיר את עצמו כיורוסקפטי ולא מאמין באירופה. כמו לגריין, הוא בריטי, אבל בניגוד ללגריין אין לו אבא צרפתי - ולכן אין לו שום בעיה לחגוג את מה שנראה בעיניו כסופו הבטוח של היורו. ״לא צריך להתחשב יותר מדי בדעתם של השווקים״, הוא אומר. ״השווקים הרי לא חשבו שיהיה משבר לפני שהמשבר פרץ. ככה משברים נוצרים: אנשים צריכים להיות שאננים קודם לכן״.

עטיפת הספר אביב אירופאי

"האיחוד עובד רק בשביל הבנקים 
ובשביל גרמניה"

כדי להבין מדוע המשבר באירופה לא הסתיים, מסבירים לגריין, פיזאני־פרי ובוטל, ראוי לחזור אחורה בזמן למיסקונספציות שנולדו עם תחילתו של המשבר — או (במקרה של בוטל) מאות שנים לפניו. פיזאני־פרי בוחן בספרו תרחיש אלטרנטיבי: מה היה קורה אם המדינה האירופית הראשונה שביקשה סיוע בעקבות המשבר היתה אירלנד, ולא יוון? בקשת הסיוע של יוון ב-2010 נתנה למדינות הצפון־אירופיות, בראשות גרמניה, את הנרטיב המושלם ואת הנבל האולטימטיבי. יוון היתה גם כך החברה השנואה בגוש היורו, זאת שלא היתה צריכה להתקבל למועדון, זאת שלא עמדה ביעדי הגירעון, זאת שסבלה מחוב של 129% מהתמ״ג (מאז, אגב, הודות לחבילות הסיוע שבמידה רבה נכפו עליה, החוב שלה גדל בהרבה). יוון, עם המגזר הציבורי המנופח שלה, הפנסיות המנופחות שלה והכלכלה המקרטעת שלה, היתה שנואה גם כך על הגרמנים החסכנים, שתיעבו באופן כללי את מדינות דרום אירופה. ויוון, אחרי הכל, כבר הפילה איחוד מוניטרי אירופי אחד בעבר, כשהועפה ב–1908 מהניסיון הראשון לאיחוד מוניטרי אירופי, ה–LMU, לאחר ששיקרה לחברותיה לאיחוד.

העובדה שיוון היתה זו שקרסה ראשונה, מסביר פיזאני־פרי, הלבישה נרטיב מסוים מאוד על המשבר, כזה שהיה נוח מאוד לגרמניה, לפיו הגורם למשבר היה התנהגות תקציבית חסרת אחריות של מדינות דרום אירופה והפתרון שלו פשוט: מדיניות צנע כואבת במיוחד, שתהפוך את היוונים, הספרדים, האיטלקים וכל היתר לגרמנים. אבל מה היה קורה לו היתה זו אירלנד, שהיתה מקדימה בכמה חודשים את בקשת החילוץ שלה?

״בצפון אירופה״, מסביר פיזאני־פרי, ״התפישה הפופולרית היא שהמשבר הוא משבר פיסקלי, שנגרם מחוסר אכיפה של משמעת תקציבית. העובדה שזאת האמונה הרווחת בצפון אירופה נובעת מכך שהאירוע המגדיר של המשבר הזה היה יוון, והמשבר ביוון היה משבר תקציבי. המשבר ביוון, במובן הזה, קיבע את דעת הקהל. אבל כמה חודשים לאחר מכן אירלנד ביקשה סיוע: מדינה עם אפס גירעונות, נתונים מושלמים ויחס חוב־תמ״ג של 25% בלבד, מדינה מצטיינת במדיניות הפיסקלית שלה, שהמשבר שלה נבע לחלוטין מהלוואות בנקאיות וממגזר פיננסי לא מפוקח. מה היה קורה אם אירלנד היתה הראשונה לבקש סיוע, ואחר כך היינו לומדים על יוון? הנרטיב של משבר פיסקלי לא היה תואם לעובדות. היה לנו נרטיב אחר של המשבר, כזה שאולי היה מוביל לטיפול בבעיה הגדולה שהיא המערכת הבנקאית״.

לגריין מסכים עם האבחנה הזאת: הנרטיב השגוי, הוא מסכים, מנע טיפול בבעיה הבנקאית - אולי לתמיד - ויצר החרפה של המשבר. ״הטרגדיה של המשבר היא אבחון שגוי, שלפיו הבעיה היתה חובות ממשלתיים ולא הלוואות בנקאיות. מהרגע שצץ המשבר ביוון, כל העניין נוסח מחדש כבעיה של בזבוזים וחוסר אחריות של יוון במקום אחריות קולקטיבית. ברגע שזה נהפך ל׳אנחנו הטובים ואתם הרעים׳ זה מיד הוביל לתגובה שלילית בדרום אירופה, והתוצאה היא שבמקום לטפל בבעיות האמיתיות, הבנקאיות, הלכנו לצנע קולקטיבי שהוביל לפי הנציבות האירופית לאובדן של קרוב ל–10% מהתמ״ג ויצר פאניקה שכמעט קברה את גוש היורו.

״השורש האמיתי של המשבר נמצא במגזר הבנקאי: הלוואות רעות שהעניקו בנקים גרמניים וצרפתיים ונהפכו, עם פרוץ המשבר, מחובות פרטיים להתחייבויות ממשלתיות. המשבר הבנקאי באירופה הוא בן שבע שנים - הבנק האירופי הראשון שקרס, ב–2007, היה בנק אזורי גרמני שחולץ על ידי ממשלת גרמניה - ועד כה נעשה מעט מאוד כדי לטפל בו. אפילו עכשיו הבנקים האירופיים יושבים על הפסדים, על הלוואות רעות שהוענקו לא רק בשנים שלפני המשבר אלא גם אחרי שפרץ. רבים מהם סובלים מקשיי מימון. הנרטיב השגוי שלפיו הגורם למשבר הוא חוסר אחריות תקציבית שירת את גרמניה, כי זה פטר אותה מאחריות להלוואות הגרועות שנתנו הבנקים שלה״.

הפרלמנט האירופיצילום: אי-אף-פי

כיועצו של בארוסו, ראה לגריין מקרוב כיצד הנרטיב השגוי הזה הוביל ל״טעויות עצומות, נוראיות״ כדבריו, שהשפיעו על ניהול המשבר. ״ב–2010 בארוסו לא היה מרוצה מהעצות שנתנו לו הבכירים האירופאים, שלא הצליחו למנוע את המשבר, וכעת לא הצליחו לפתור אותו. הוא רצה פרספקטיבה חיצונית, אז פנו אלי, ואני אמרתי שהעדיפות העליונה צריכה להיות מחיקה של החובות, טיפול במערכת הבנקאית וחידוש הפרודוקטיביות. במקום זאת לא פתרנו את הבעיות האמיתיות וגם יצרנו בעיות חדשות. הפוקוס הבלעדי של המשבר כשאני הייתי שם היה הצנע, שהתבסס על האבחנה הגרמנית שכל אירופה היא כמו יוון ושהפתרון הוא שכולם יהיו כמו גרמניה״.

מה שקרה כתוצאה מכך, הוא מסביר, היא שהגרמנים והצרפתים התחילו להשתמש במוסדות האירופיים ככלי נשק, כדי לגרום לממשלות לשלם את חובותיהן לבנקים. ״התשוקה של היוונים, האירים והפורטוגלים להיות אירופאים, והפחד שלהם שיוציאו אותם מהיורו, נהפכו לכלי ששימשו כדי לכפות עליהם תנאים לא הוגנים - ההפך מהסולידריות שעליה הפרויקט האירופי התיימר להתבסס. במאה ה–19 היית שולח ספינות מלחמה כדי לגרום למדינה ריבונית לשלם את חובותיה, וכעת אתה משתמש במוסדות של האיחוד האירופי״.

ללגריין אין ספק בנוגע לפתרון הרצוי. ״חייבים לטפל במערכת הבנקאית, מה שהיה צריך להיעשות כבר ב–2009. ב–2010 ייעצה קרן המטבע העולמית באופן פרטי למחוק את החוב היווני. כדי למנוע הפסדים בבנקים גרמניים וצרפתיים, העמידו פנים שיוון רק סובלת מקשיי מימון זמניים והולווה ליוונים יותר כסף כדי שיוכלו לשלם לבנקים, מה שהגדיל את היקף החובות שלהם. המרת החובות הבנקאיים בחובות ממשלתיים הרעילה את הפוליטיקה של אירופה. הרי מה יקרה כשהיוונים סוף־סוף לא יוכלו לעמוד בהחזרים? הגרמנים יגידו ׳תראו, הלווינו ליוונים והם לא החזירו לנו׳. אבל הכעס שלהם לא צריך להיות מופנה ליוונים, אלא למרקל, שלקחה את הכסף שלהם והשתמשה בו כדי לחלץ את הבנקים - ולדויטשה בנק והבנקים בלונדון ששיכנעו את מרקל לספק להם חילוץ חשאי״.

״הבעיה היתה, במידה מסוימת, תקשורתית", אומר פיזאני־פרי. "רבות מהבעיות שלנו היו חוקתיות - לשנות חוקים? מה מותר? מה לא מותר? לאזן מחדש את החוזה באמצע סופה זה קשה בכל מקרה, ובמקרה הזה התקשורת היתה מסובכת. היה ניסיון לומר לשווקים שאנחנו מסכימים כשהממשלות בפועל לא הסכימו. היו ניסיונות לומר לשווקים שמצאנו פתרון, כשלמעשה לא היה פתרון. קח לדוגמה את מה שנעשה עם יוון: אחד הפתרונות שהועלו היה להלוות ליוון באפס ריבית לנצח ולהעמיד פנים שהיא יכולה לפרוע את חובותיה. פתרון אחר היה לתת ליוון להכריז על חדלות פירעון ולארגן אותה מחדש. הפתרון שנבחר היה לומר שיוון היא בת פירעון אבל נלווה לה בריבית מאוד גבוהה, שזאת, אגב, התבררה כדרך מושלמת להפוך אותה לאפילו יותר חדלת פירעון״.

מה שקרה בעקבות הנרטיב השגוי, אומרים השניים, הוא שקובעי המדיניות באירופה טיפלו במשבר הלא נכון, הזניחו את הבעיות האמיתיות, לרבות המערכת הבנקאית האירופית החולה, והכאיבו למדינות הדרום שלא לצורך, באופן שהפך את הפוליטיקה האירופית לשדה מוקשים או לחבית אבק שריפה שרק מחכה להתפוצץ. ״התיקון הכלכלי היה חשוב, אבל כעת אנחנו רואים את ההשלכות הפוליטיות שלו", אומר פיזאני־פרי. "בלי תיקון חברתי לתיקון הכלכלי לא תהיה יציבות באירופה. במדינה שלי, בצרפת, סקר שנערך לאחרונה העלה ש–70% מהתושבים חושבים שהיורו היה טעות, אבל אותו מספר של אנשים רוצים להישאר ביורו. מין מצב משונה שכזה, שבו כולם מסכימים שזה היה רעיון רע, אבל שלעזוב אותו יהיה רעיון גרוע יותר. זה לא מצב יציב או בר קיימא״.

עטיפת ספר המשבר האירופי

מחכים לאביב אירופי חדש

לגריין תומך בספרו במה שהוא מכנה ״אביב אירופי״. להבדיל מהאביב הערבי, מדובר בשילוב של רפורמות רדיקליות במבנה ובניהול של האיחוד האירופי, במקביל לתנועה עממית שתדרוש את אותו שינוי. ״הסטטיסטיקה הכי מדכאת על אירופה כרגע היא שרוב האירופאים חושבים שהצעירים יחיו יותר גרוע מהם. זאת הטרגדיה של המשבר הזה. אביב אירופי פירושו תיקון רדיקלי והוגן של הבעיות, בראש ובראשונה המערכת הבנקאית, כדי שיהיה לצעירים צ׳אנס לעתיד טוב יותר״, הוא מסביר.

המהפכה שלגריין מציע כוללת שורה של רפורמות רדיקליות במערכת החינוך, המסים והבנקאות האירופית, כזו שתקטין את כוחם של הבנקים, תתקן את חוסר האיזון שהעניק לגרמנים ולצרפתים כוח עצום על שאר המדינות באיחוד ותחזק את הדמוקרטיה הבעייתית.

״אני מקווה שה–ECB יטפל בבעיה הבנקאית השנה, אבל אני ספקן״, הוא אומר. ״אני חושב שברור שההחלטה שהתקבלה היא לחזק את המערכת הקיימת במקום לעשות לה ארגון מחדש. וברגע שהמערכת מתפקדת שוב, המומנטום הפוליטי לקרוא תגר על הבנקים דועך והיכולת של הבנקים להתנגד מתחזקת, בדיוק כפי שקרה בארה״ב״.

המחיר אינו רק בטווח הקצר, אלא גם הארוך: רמת החדשנות בחלקים גדולים מאירופה היא אפסית. במקום לחזק את הסביבה העסקית, התמקדו קובעי המדיניות בעיקר בצנע. ״אם בוחנים את 100 החברות האמריקאיות בעלות שווי השוק הגדול ביותר, רואים ש–20 מתוכן נוסדו ב–40 השנים האחרונות. באירופה, לעומת זאת, אפילו לא אחת מ–100 החברות הגדולות היא בת פחות מ–40. אין אצלנו תחרות. כל החברות שלנו זקנות ומבוססות. האירופאים מעדיפים לעבוד בחברות או במשרדים ממשלתיים ולא לפתוח עסק״.

ואולי הצנע היה נכון מהבחינה הזאת כשניסה להחריב את התרבות האירופית של עבודה במשרדים ממשלתיים? לגריין פורץ בצחוק קולני במיוחד למשמע השאלה הזאת. ״כדי לשפר את החדשנות באירופה צריך לשנות את מערכת החינוך, את התרבות, את הרגולציות והמסים ואת מערכת המימון. מישראל, למשל, אנחנו יכולים ללמוד כיצד אפשר להשתמש בכספי ציבור בהון־סיכון. אחד מהיתרונות של אבטלת הצעירים, אני מודה, הוא שאין להם מה להפסיד אם יפתחו עסק משלהם. אז אולי אם נספק להם את המיומנויות ואת המימון, עם קצת מזל המצב ישתפר, וכל המשבר הזה יוביל למשהו חיובי״.

רוג'ר בוטלצילום: בלומברג

הן לגריין והן פיזאני־פרי רואים את הבחירות הקרובות לפרלמנט האירופי כקריאת השכמה, אירוע שצריך להעיר את תשומת לבם של מנהיגי אירופה לסכנות הפוליטיות שהמצב הנוכחי מספק. ״הטרגדיה של כל העניין היא שנאת המהגרים. המהגרים לא היו הגורם, אבל הם משלמים את המחיר ונהפכים לשעיר לעזאזל של כל המפלגות שמתנגדות לאיחוד האירופי ומפנות את השנאה שלהן לא רק כלפי בריסל, אלא גם כלפי המהגרים״, אומר לגריין. ״הבעיה היא שמאחר שאנשים מביעים את הכעס שלהם על מה שקרה באמצעות הצבעה למפלגות קיצוניות, קל לפטור את זה במלים ׳הם קיצונים, הם גזענים׳. נכון, חלק מהמצביעים של המפלגות האלה מצביעים להן כי הם גזענים, אבל רבים מצביעים להן כי הם מפוכחים וכועסים ונטולי תקווה, וככה הם מביעים את זה״.

למרות הביקורת, הן לגריין והן פיזאני־פרי מגדירים את עצמם כמאמינים ביורו ובחלום של אירופה המאוחדת. בין שתי הגישות המתחרות בימים אלה על הבכורה באירופה — חיזוק הקשר בין מדינות אירופה, או חיזוק ההפרדה ביניהן - הם תומכים בגישה הראשונה בלי היסוס. ״אנחנו זקוקים להעמקה של שיתוף הפעולה. לאיחוד בנקאי", אומר פיזאני־פרי. "לשר אוצר חלקי - לא אבסולוטי - אבל שר אוצר חלקי שיהיה משותף לאיחוד ויהיה אחראי על רגולציה פיננסית, על שיקום, על התקשורת בין השרים השונים. ישנה גם האפשרות של אג״ח אירופיות (יורובונדס), אבל זה בכלל לא על סדר היום הפוליטי. אני חושב שראוי להסתכל על הרעיון הזה שוב. מבחינה מסוימת, מדובר ברעיון קל יותר לביצוע מאשר תקציב משותף״.

״האם מצבו של האיחוד היה טוב יותר לו היה כמו ארה״ב? ברור, אבל זה לא ריאליסטי״, אומר לגריין. ״יש התנגדות פוליטית עצומה למערכת פדרלית כרגע, אבל זה לא אומר שלא צריך לערוך שינויים רדיקליים כדי שהיורו יעבוד בשביל כל תושביו ולא רק בשביל הבנקים וגרמניה. אני מאמין באירופה, אני מעורב בפוליטיקה האירופית הרבה שנים, ואני לא יורו־סקפטי. מה שקרה הוא התוצאה של נרטיב כוזב שניסח את המשבר האירופי כסיפור של טובים מול רעים והתחמק מאחריות קולקטיבית. אם במקום להיות מועברת לאיחוד האירופי יוון היתה מועברת לקרן המטבע, החובות שלה היו נמחקים כי הם לא היו בני קיימא, הקרן הייתה מלווה לה כסף בתנאים מחמירים עד שתוכל ללוות מהשווקים שוב, וכל זה לא היה קורה. זאת הטרגדיה של אירופה. זאת הטרגדיה של כל זה״.

"זייפו מטבע וחשבו שהכל יהיה בסדר"

בוטל, לעומת זאת, מאוד מרוצה, ולא מפני שהוא חושב שהיורו ישרוד את הצרות הנוכחיות שלו. ״יש התאוששות מסוימת״, הוא אומר, ״דראגי עשה צעד משמעותי כשאמר שיעשה הכל כדי להציל את היורו, אבל שאננות היא בדרך כלל מה שקורה לפני משבר״.

בניגוד לשני עמיתיו, בוטל לא מהסס להגדיר את עצמו כיורו־סקפטי. ״אני לא יורו־סקפטי קיצוני״, הוא אומר, אבל מתקשה להסוות את שביעות הרצון שלו מהבעיות הפוליטיות של המטבע האירופי. בדומה לבריטים רבים, גם בוטל חושב שלבריטניה אין מה לחפש באיחוד האירופי בצורתו הנוכחית. הפתרון, לדעתו, אינו שילוב מוגבר יותר של אירופה, אלא להפך — ״הלאמה מחדש״ שתחזיר למדינות את ריבונותן הלאומית ותפחית במידה רבה את סמכויותיהם של המוסדות האירופיים.

״האיחוד האירופי במסלול הלא נכון. הוא זקוק לרפורמות רדיקליות, בראש ובראשונה לשים קץ לניסיונות לאחד את אירופה. אם הוא לא יעשה אותן, ואם מדינות אירופיות אחרות ירצו להמשיך במסלול הזה לקראת איחוד כולל של אירופה, אז אני חושב שבריטניה צריכה לעזוב״, הוא אומר. ״אנחנו לא רוצים להיות חלק מתהליך האיחוד הזה, שהיעד שלו אינו ברור. אני חושב שצריך לחדש את ריבונות הפרלמנט על פני החלטות של האיחוד האירופי, ולתת לבתי המשפט הלאומיים סמכות לעקוף את החלטות הנציבות ובתי הדין האירופיים״.

במידה רבה, אף שהוא מטיף נגד היורו ונגד הרעיון של אירופה המאוחדת מזה שנים רבות, משקף בוטל את הרוחות הנושבות כיום באירופה. ״להרבה אנשים היה חלום על אירופה מאוחדת, והרבה ניסו לעשות את זה. גם היטלר היה אחד מהם. אני לא חושב שזה רעיון טוב. אני לא חושב שהדוגמאות ההיסטוריות מוכיחות שזה יעזור לנו. חלומות האיחוד האלה הביאו עלינו בעיות פוליטיות כמו ניכור, ומבחינה כלכלית התבררו כאסון. הן הביאו לנו את היורו, שהתברר כאסון כלכלי״.

מבחינת בוטל, פירוק כולל של גוש היורו הוא לא תרחיש פסימי או אסוני - להפך. פנטזיות האיחוד של מנהיגי האירופה, הוא אומר, הן שהביאו לאסון: כלכלי, פוליטי ותרבותי. פירוק היורו, בטווח הקצר, יפגע בגרמניה, ובטווח הארוך יועיל לכולם. ״אני ואחרים צפינו שתחת השפעת גרמניה ה–ECB לא יהיה רדיקלי מספיק בתגובה למשברים כלכליים, וזה בדיוק מה שקרה״, הוא אומר. ״הבעיות המבניות בגוש היורו, הפערים בין מדינות הצפון למדינות הפריפריה, כל אלה הם תוצאה של החלטות שהתקבלו על ידי אליטות שהיו בורות וטועות. זייפו מטבע וחשבו שהכל יהיה בסדר באופן מיידי. אבל הם לא ידעו דבר, ולא היה להם אכפת. הם חשבו שהעניין הוא איחוד גרמניה, שזאת ראייה מאוד קצרת טווח, שהאיחוד הפוליטי הוא העיקר. כלכלה היא לא הכל, אבל היא בהחלט הרבה, במיוחד אם אתה יוצר שפל כלכלי ברוב היבשת״.

בניגוד לאחרים באירופה, בוטל לא פוחד ממה שעשוי לקרות אם גוש היורו יתפרק, ולא חושב שהוא יוביל לקטסטרופה - לא פוליטית ולא כלכלית. היורו עצמו, הוא אומר, הביא לקטסטרופה כלכלית ופוליטית. ״בהחלט יהיה קשה אחרי שנעזוב את היורו, אבל אנשים לא מבינים את הצרות שיהיו להם אם היורו לא יתפרק. קשה לי לראות איך איטליה, למשל, תצא מבעיית החובות שלה. העניין הוא שאנשים די שמרנים. זה כמו תסמונת שטוקהולם, כששבויים מפתחים מערכת יחסים עם הכולאים שלהם. תושבי אירופה לכודים על ידי היורו, אבל רגילים לו ופוחדים מהלא נודע, ממה שיקרה כשסורגי הכלוב ייפתחו.

"זה אידיוטי: יש ניתוחים ברורים לגבי מה יקרה אם היורו יתפרק. לכמה מדינות יהיו בעיות, בעיקר גרמניה. בעיניי זה חלק מהפתרון, לא מהבעיה. הגרמנים סוף סוף יצטרכו לאזן את הכלכלה שלהם, ולהפחית את התלות שלהם ביצוא. אבל הצרכן הגרמני, שהיורו לא הועיל לו בכלל, ירוויח. המחירים בחנויות יירדו, יהיה יותר כסף לבזבז. הכלכלה הגרמנית תצטרך לעבור מיצוא לצריכה. זה לא דבר רע, גם אם הגרמנים רואים את זה כבעיה״.

בסך הכל, הוא אומר, הוא אופטימי, רק שהגדרת האופטימיות שלו שונה מזו של קובעי המדיניות באירופה. ״אני אופטימיסט: היורו עלול להתפרק. אין יותר אופטימי מזה. אירופה לא חייבת להיות כישלון כלכלי. ברגע שגוש היורו יתפרק, אני אפתח בקבוק שמפניה״.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ