אילנה דיין: אנחנו יכולים לעשות תחקירי הון-שלטון, אבל ראיתי מה קרה לאחר תחקיר שלדון אדלסון - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אילנה דיין: אנחנו יכולים לעשות תחקירי הון-שלטון, אבל ראיתי מה קרה לאחר תחקיר שלדון אדלסון

גם אחרי 20 שנה בתקשורת, אילנה דיין מעדיפה לרדוף אחרי סיפורים טובים ■ "לא אכנס לפוליטיקה - קשה להישאר שם אדם הגון"

154תגובות

הן ישבו זו מול זו, שתי נשים נחושות עם אג'נדה ברורה. מצד אחד: אילנה דיין, מצוידת בתחמושת, יורה שאלות קשות בלי הפסקה ובלי לחכות לתשובה - יוקר המחיה, שכר הבכירים וההחלטה למחול לנוחי דנקנר על חוב של 150 מיליון שקל. מצד שני: רקפת רוסק עמינח, מנכ"לית בנק לאומי, שהגיעה כדי להעביר מסר אחר לגמרי ולא נתנה לשאלותיה של דיין להזיז אותה מדף המסרים - הבנק עובד לטובת הלקוחות, ההחלטה למחול על החוב היתה לטובת הבנק, ושאף אחד לא ייכנס לה לחשבון הפרטי.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

שטף תגובות ופרשנויות מילא את אתרי החדשות ואת הרשתות החברתיות. כל אחד הכתיר את המנצחת שלו והביע את דעתו על הראיון. אבל מעבר לעניין שהוא עורר, הראיון שערכה דיין עם רוסק עמינח לפני כחודש היה פריצת דרך חשובה ביחסו של גוף תקשורת מסחרי לסוגיות שעד אז נמנע מלהתייחס אליהן: שכר בכירים, טייקונים, ריכוזיות ומונחים נוספים השמורים למדורי הכלכלה. הכל עלה - ובפריים־טיים.

אייל טואג

"רקפת הזמינה אותי לפגישת היכרות, שבה עלתה האפשרות לערוך ראיון", מספרת דיין בראיון מיוחד לרגל סיום העונה ה–20 של "עובדה". ”לקח לזה הרבה זמן להתבשל. אני לא יודעת מה הניע אותה ואני לא רוצה להיכנס לשיקולים שלה. התפקיד שלי היה לוודא שמצד אחד אני מגיעה עם הארטילריה המתבקשת, ומצד שני התוצאה אינה משהו פופוליסטי וזול. הרי היה קל מאוד לנצל את הסנטימנט הציבורי ששונא כל מה שמריח מבנקים ומבעלי הון. זה נורא קל.

"מרגע שהתיישבתי מולה, היה לי ברור שהיא תדבר אחרת ממה שאנחנו מצפים ממנכ"לית בנק. היא באה עם האמת שלה. אנחנו יכולים לכעוס על זה, או לבקר את זה, אבל היא באה עם האמת שלה. רק בעניין השכר היא נצמדה לאיזה דף מסרים. היו אנשים שהתרשמו שהיא מנותקת. אני התרשמתי שהיא באה עם גיליון האקסל שלה. זו המהות המקצועית שלה. כמה פעמים היא אמרה: 'מה, אם יש 150 מיליון שקל על שולחן, אני לא אקח אותם?'. מה תגיד לה בתגובה? 'לא, אל תיקחי אותם'? חייבים לתת לה קרדיט על כך שהיא באה לראיון משוחררת, ללא תנאים וללא מגבלות. הבנתי שיש מסרים שהיא לא יכולה להעביר כי הציבור הודף אותם בחמת זעם כתוצאה מהאווירה הציבורית, שאת חלקה הרוויחו הבנקים בצדק".

מה את חושבת על הריכוזיות בתחום הבנקאות?

"אני חושבת שאני חייבת להיות צנועה. אני והצוות שלי מדלגים משבוע לשבוע בין נושאים כבדים וסבוכים, ואני לא יכולה להתיימר להיות המומחית מספר אחת בכל אחד מהם. יש כתבות ותחקירים שאנחנו עובדים עליהם שנה, למשל על לב לבייב או על שמואל דכנר. צריך להיזהר מאוד במה אנחנו אומרים".

מעטות הן תוכניות הטלוויזיה שרצות 20 שנה ברציפות וממשיכות להשפיע שבוע אחר שבוע על השיח הציבורי. מעטים הם העיתונאים שמבלים את כל חייהם הבוגרים במקצוע השוחק הזה, שכופה על העוסקים בו התמסרות לרייטינג והשטחה של נושאים מורכבים ועמוקים. מגיל 18 חיה דיין את העולם הזה, משלימה עם חסרונותיו ועושה זאת מתוך ראיית עולם מובנית לגבי תפקידה כעיתונאית חוקרת. אתמול השלימה דיין יחד עם צוות התוכנית עונה נוספת שבה ניסו להתעמת עם מוקדי הכוח, לחשוף מה שרבים וחזקים רוצים להסתיר, ועל הדרך גם לספק כמה רגעים של לחלוחית רגשנית השומרת על הצופים מרותקים.

דניאל בר און

בעונה החולפת עסקה מערכת "עובדה" בכמה תחקירים שעוררו תהודה רבה: ראיון ראשון עם פרקליט המדינה לשעבר משה לדור, שהוביל את הגשת כתבי האישום בפרשת הולילנד וספג על כך ביקורת רבה בחלק מכלי התקשורת; תחקיר על פרשיית הרצח בבר־נוער וראיון עם החשוד חגי פליסיאן; ראיון עם שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי בימיו האחרונים של המשא ומתן עם הפלסטינים; תחקיר על איכילוב, שחשף כיצד רופאים מרוויחים שלא כדין ממטופלים זרים; ראיון ראשון ונדיר עם מנכ"לית בנק לאומי; ולבסוף תחקיר על חצרו של הרב יאשיהו פינטו וראיון עם הדמות המרכזית בפרשה - ניצב בדימוס משה ארביב.

יש תחקיר שנגע בך במיוחד?

"יהיה טיפשי לסמן תחקירים מסוימים, מפני שהיו לנו כל כך הרבה סיפורים מכל כך הרבה סוגים: התחקיר העצום שעומרי אסנהיים עשה על אסון צאלים, שנהפך לספר פרי עטו, זה הישג מסוג אחד; הסרט שבן שני עשה על תיכון ההזדמנות הראשונה - זה הישג מסוג אחר; הראיון עם רוסק עמינח הוא הישג מסוג שלישי. ברור לגמרי שתחקירים שיש בהם מחץ עיתונאי, כמו התחקיר ששידרנו השנה על הרופאים באיכילוב שלוקחים כסף מתחת לשולחן ממטופלים זרים, או התחקיר בפרשת פריניאן שהביא להקמת ועדת חקירה ולהתפטרות מפכ"ל המשטרה, הם תחקירים שאני רואה בהם הישג.

"מאחר שהעשייה שלנו כל כך מגוונת, נשארים הרגעים שאותם אני זוכרת. אתן לכם דוגמה: הרגע שבו נחשפתי לראשונה לחומר התחקירי בפרשת הרפז. אני עוברת דף־דף וקוראת עדויות שבהן מצוטטים גבי אשכנזי, ארז וינר ובועז הרפז. אני נזכרת איך כל ההסתכלות שלי על הפרשה הזאת מתהפכת. מבחינה עיתונאית זה צילום רנטגן של העבודה שלנו. לגבי תחקירים שלא שידרנו, הרי היו כל כך הרבה תחקירים שנטשנו באמצע, כי זה לא מחזיק, כי זה לא תופס, כי אתה מבין שאין לך שורה תחתונה מוחצת. אני יכולה להגיד שאין תחקיר או כתבה ששידרנו שאני מתחרטת עליהם. בטוח שיש דברים שהייתי עושה היום אחרת".

מה המתכון לתחקיר מוצלח?

רויטרס

"אין כזה. יש סיפורים שברור לגמרי יהדהדו. למשל, תחקיר הלוביסטים, שבו חשפנו בהשקעה ניכרת את תוככי המערכת הפולטית, עשה רעש גדול, אבל מצד שני גם ראיון פשוט יוצר תהודה לא פחות גדולה. הראיון עם ג'ון קרי, למשל, במידה רבה בגלל העיתוי המתקפות עליו בארץ. האיש הצליח לרתק אותנו. וגם הראיון עם רוסק עמינח, שהעניין שייצר היה גם הוא במידה רבה עניין של עיתוי: האווירה הציבורית שנוצרה בשנים האחרונות, השקט הזה שמשתרר בחלונות הגבוהים בהנהלות הבנקים שלא ירדו עד עכשיו להתמודד בזירה התקשורתית. פתאום היא מתיישבת מול המצלמה ומתלקח דו־שיח אינטנסיבי וצפוף. גם זה עשה עניין. כתבה מהדהדת חייבת להיות סיפור חשוב, וזה חייב להדליק בצופה משהו: לעצבן אותו, לרגש אותו, לטלטל אותו".

"לא נסכים לקבל תנאים ממרואיינים"

דיין, ד"ר למשפטים, נחשבת לעיתונאית הגונה עם ידע רב במגוון תחומים. היא מעורבת בעריכת התוכנית ובבחירת הנושאים, ובחלקם היא גם המראיינת. "ברור לי שאני לא ממטרה ששואבת ידע ומשפריצה אותו החוצה באופן רנדומלי", היא אומרת. "הבנתי את זה בשלב מסוים בהתבגרות העיתונאית שלי. אנחנו חייבים להחליט מה באנו להגיד, אבל זה תמיד יהיה תלוי בסיפור ובחשיפה. הסיפור תמיד צריך לרכוב על מידע חדש שלא ידענו קודם, אבל החשיפה תמיד תגיע בשילוב השקפת עולם.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

"למשל, אם אנחנו מחליטים לעשות כתבה על החורים השחורים באימפריה של לבייב, ברור שננסה לשלב את זה בהקשר הרחב של מנין האיש הזה אגר את כוחו. כך גם עם סיפור פינטו: בא אלינו ניצב מנשה ארביב עם הצעה לראיון, אבל קודם אנחנו מבררים לעצמנו מה אנחנו רוצים להגיד. האם להתמקד בארביב שאולי טעה ואולי מעד, או שאנחנו רוצים להתמקד באימפריה הזאת שהרב פינטו בנה וממגנטת אליה באופן לא ברור טייקונים, פולטיקאים בכירים, קציני משטרה ועבריינים? קודם כל אנחנו צריכים את הסיפור, ואז להכניס אותו לתוך ההקשר הרחב של השקפת העולם ומה שבאנו להגיד".

האם אתם מקבלים מהמרואיינים הבכירים, כמו ארביב ורוסק עמינח, תנאים - מה מותר לשאול ובמה אסור לגעת?

"בשום אופן לא. לעולם לא נסכים לקבל תנאים מאנשים שנמצאים בלב לבו של הדיון הציבורי ויש לגביהם שאלות. ברור שזה גם היה המקרה של רוסק עמינח. יש מקרים שבהם אנחנו לא חושפים מידע כדי להגן על מקורות, אך בשום מקרה לא נסכים לתנאים מצד מרואיינים. מטבע הדברים מרואיינים כמו ארביב ינצלו את זמן המסך כדי להגיד 'לא מעדתי, לא פשעתי, שתו את דמי והרסו את משפחתי'. כאן אפשר לשאול בצדק כמה זמן מסך צריך להפקיר לטובת האג'נדה שלהם. היה לנו ברור שמן ההגינות לתת לאנשים להגיד את שעל לבם, ולהעביר את המסרים שלהם, אבל השאלות הקשות חייבות להישאל. אנחנו חייבים להציג מאמץ תחקירי לצד דבריהם".

עם כל הכוח והרייטינג, אתם ממעטים יחסית בפיצוח האקו־סיסטם של יחסי ההון־שלטון והתקשורת. לא ראינו יותר מדי תחקירים על טייקונים.

אילן אסייג

"אני מסכימה שבעניין הזה התרחש אצלנו שינוי בשנים האחרונות. הוא לא נבע מהחלטה בסגנון TheMarker להתמקד באקו־סיסטם מסוים ולטפל בו בכל הכוח, אלא מהבנה שלצד האפוסים הטלוויזיוניים שאנחנו יודעים להביא אנחנו חייבים לעשות מאמץ אדיר להביא סיפורים גדולים בהקשרים האלה - האימפריות של הטייקונים ונקודת ההשקה שלהן לשלטון.

"אך יש הבדל ביני לבין עיתון: אתם בעיתון יכולים לנהל קמפיינים ולבנות אמירות מסביב למידע קיים. זאת זכות הקיום (Raison d'être) של עיתון כמו TheMarker. כדי שאנחנו נעשה תחקיר על נוחי דנקנר אני צריכה שיהיה לי פרט מידע חדש, משהו חדש להגיד בעניין. תמיד טיפלנו בנושאים האלה. לפני ארבע שנים ערכנו תחקיר על לבייב, על ישראייר עשינו לפני עשר שנים, ועל חברת החשמל לפני 15 שנה. אנחנו עוסקים רבות במרכזי הכוח בישראל. התחקיר על התיירות הרפואית באיכילוב ווהתחקיר על הלוביסטים הם הוכחה נוספת לכך.

"המקום שבו יש בינינו נקודת השקה הוא בהבנה שאנחנו מגיעים למקצוע הזה עם תחושת שליחות ציבורית, סליחה על הביטוי. אנחנו מגיעים עם מערכת של ערכים שגורמת לנו להבין מה טעון חשיפה. אך יש הבדל בין עיתונות כתובה לטלוויזיה: אתם יכולים לטפל בנושאים גם ללא חשיפה מהדהדת, בעוד שאני לא אסקר ואתאר את המצב הקיים אלא רק במקרה שבו יש לי חשיפה.

"אני חייבת שהמהלך הטלוויזיוני ישא פרי, כמו לצלם במצלמה נסתרת כיצד נראה קורס לוביסטים ומה נאמר שם. גם במקרה של הרופאים, אם לא היינו מצליחים להראות לקהל איך זה פועל בדיוק, לא היינו יכולים לשדר. אם אנחנו לא מצליחים לעמוד טלוויזיונית מאחורי שני סיפורים כאלה, ספק אם הם היו נהפכים לסיפורים מהדהדים כפי שקרה".

אחד התחקירים הבולטים בעונה הנוכחית היה זה על חייו של עד המדינה שמואל דכנר והראיון עם בתו. התחקיר שודר במקביל לגיבוש פסקי הדין בפרשת הולילינד. "בתחקיר הזה השקענו מאמץ רב כדי לרכוש את אמונה של בתו. היה לנו ברור שיש כאן סיפור ענק, ולא משנה איך זה ייגמר. גם אם זה היה נגמר בשורת זיכויים מהדהדת יש סיפור ענק, אומלל ומטריד. הפרויקט הזה קם על בור עצום של שחיתות, אך הדבר לעולם לא היה מתגלה אם דכנר לא היה מתייצב יום אחד במשרדי יאח"ה ומספר את זה.

"מי כמונו יודע שקולגות סיפרו איזה נוכל היה דכנר. אכן, דכנר היה נוכל, אך השאלה היא מה העיקר מבחינה ציבורית ומה הטפל. האם צריך להזכיר גם את התקלות הערכיות החמורות שלו? ברור שצריך. אך העיקר הוא שללא דכנר לא היינו יודעים כיצד המדינה מתנהלת".

עופר וקנין

אחת הפעמים הבולטות שבהן נוצר משבר אמון קשה בין דיין וצוות "עובדה" למנהלי קשת ובעלי הבית של הזכיינית היה בפרשת ישראייר - תחקיר מ–2005 שחשף מקרה טיוח בחברת התעופה. בעל החברה, נוחי דנקנר, הפעיל לחצים משפטיים על דיין ועל קשת במטרה למנוע את הפרסום. מוזי ורטהיים, יו"ר קשת ובעל השליטה בה, פירסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר שבו גרס כי מקומה של "עובדה" אינו בטלוויזיה המסחרית. בסופו של דבר התחקיר פורסם בעיכוב של שבועיים.

איך אפשר לשמור על עצמאות עיתונאית נוכח השליטה בגוף התקשורת שבו את פועלת? לאור העובדה שמוזי ורטהיים מחזיק בחברה המרכזית למשקאות והוא הבעלים של קשת ושגם ליצחק תשובה יש נתח בקשת - האם תעשו תחקיר על ג'וקים בקוקה קולה, או על קרטל הגז?

"סליחה על כך שצר עולמי כעולם נמלה, אך בכל 20 שנות 'עובדה' איש לא אמר לי מה לשדר ומה לא. גם הפרשה ההיא סביב ישראייר הסתיימה כאשר שידרנו בדיוק את הכתבה שרצינו לשדר, כולל בהקשרים של דנקנר. ראו את חברת החדשות של ערוץ 2: בכפוף לבעיות הרגילות של הטלוויזיה המסחרית, היא נהנית מעצמאות עיתונאית ואדיטוריאלית. אלוהים יודע כמה בעיות יש בטלוויזיה המסחרית, אך זה לא קשור לבעלי הבית אלא לאילוצים המסחריים.

"לגבי התחקירים, על ג'וקים בקולה אני יכולה להגיד לכם שהתשובה היא חד־משמעית כן. יש לנו חופש לעשות תחקירים מסוג זה. עם זאת, אני לא עיוורת. ראיתי את מקרה ההתנצלות בערוץ 10 בעקבות התחקיר על שלדון אדלסון. אני חושבת שאם יש טביעת אצבע של בעלי הבית על התכנים ועל הסיקור החדשותי, זה בעיקר קורה בעיתונות הכתובה".

גם בראיון שערכתם עם לדור וגם בתחקיר על דכנר הוזכרה התקשורת כגורם שהתערב בהליך השיפוטי. מדוע לא הזכרתם את המעורבות הבולטת של "ידיעות אחרונות"?

"אנחנו לא 'תיק תקשורת', ובעינינו העיסוק בתקשורת אינו חזות הכל. אני חושבת שהיו תקלות והטיות באופן שבו סיפור הולילנד סוקר בתקשורת הכתובה. כשם שאני רואה את ההטיה של 'ידיעות אחרונות' לצד אחד, אני רואה את ההטיה של 'ישראל היום' לצד השני. אין אצלנו פחד משתק המונע מאתנו לטפל בזה. יש הבנה שזה לא העיקר מבחינתנו".

אמיל סלמן

האם את מרגישה שיש לך שליחות לשנות תודעה?

"כן. יש לי מחויבות להטמיע מסרים, אך היא שונה מזו שלכם. אני פחות חתומה על עיתונות של קמפיינים. אני נזכרת כיצד דן מרגלית ניהל בעבר קמפיין בעד גדר ההפרדה. הוא בעצם כתב את אותו מאמר בהרבה דרכים שונות. אני חושבת שעיתונאי בטלוויזיה צריך לבוא עם השקפת עולם, אבל להדגים אותה בדרכים שונות ובסיפורים שונים. אני לא אחזור פעם אחר פעם על אותה פרשה, גם אם יש לי חידוש קטן.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

"בעיניי, הכתבה עם דכנר היא המשך לראיון שעשינו עם דיוויד וינר, והראיון עם משה לדור הוא ההמשך הטבעי של שניהם. אם אני שמה את הראיון עם לדור בקונטקסט של איש אמיץ שניהל לבדו את המלחמה על שלטון החוק, באתי לומר משהו שמהדהד את מה שנאמר בכתבות על דכנר ובכתבות אחרות.

"עם זאת, אני חושבת שאני צריכה לוודא שאדם כמו אהוד אולמרט יידע שיש לו אפשרות להתראיין אצלי באופן שייתן לו במה הוגנת ואובייקטיבית. אני אשאל אותו את השאלות הקשות, שישקפו את השקפת העולם שלי, שבמובן מסוים היא ביקורתית כלפיו, אבל אתן לו במה הוגנת. זה מחזיר אותנו לראיון עם רוסק עמינח. לפני הראיון התייעצתי רבות עם העורך אייל גונן ועם הבמאי גלעד טוקטלי מה מטרתו: האם רק לשאול אותה שאלות קשות, או גם לתת לה אפשרות להציג את תפישת עולמה? מגיע לה לקבל זירה הוגנת להגיד את מה שיש לה להגיד.

"אני לא מאמינה בקמפיינים כי אני חושבת שאם יש לי השקפת עולם מסוימת היא צריכה לבוא לידי ביטוי בסיפורים שאני מספרת. יש לי חשש שעיתונות של קמפיינים תיהפך לעיתונות לא הוגנת ולא אובייקטיבית. אך גם בהיעדר תחושה כזה, זו דוקטרינה עיתונאית שמתאימה יותר לעיתונות כתובה מאשר לעיתונות חוקרת בטלוויזיה. חייבים להבין את המגפון שמוצמד לכל דבר שמשודר אצלנו. גם הניואנס הכי קטן, ברגע שהוא מקבל אצלנו זמן מסך ב–21:00, היכולת שלנו לשלוט אחר כך ברעש שהדבר יעשה היא מוגבלת".

האם זה לא מתכון להשארת המצב הנוכחי על כנו ולחיזוק החזקים?

אריק סולטן

"בבסיס אני תופשת את תפקידי כמי שמדליקה פנס בחושך במקום שבו יש לי כלים לעשות את זה - אם זה מידע חדש על מה שקורה בבית ראש הממשלה, אם יש מידע על האימפריה של דנקנר או על מה שקורה בקומה ה–15 בבנק לאומי. תפקידי העיקרי אינו תיקון עולם, אלא אוורר עולם. ברור שאני מגיעה לעבודה עם מערכת ערכית, ובוודאי שיש לי מושג כללי איך אני רוצה שהמקום שבו אנחנו חיים יראה. ואני עדיין חושבת שהתפקיד המרכזי שלנו כעיתנאים חוקרים בטלוויזיה הוא לאוורר".

ב-2012 שידרו בכלבוטק תחקיר על דכנר, והציגו אותו כלא אמין. באותה שעה העיד דכנר נגד אולמרט, חברו הטוב של העורך והמגיש רפי גינת. מה את חושבת על התחקיר הזה? האם לדעתך היה זה ראוי לנסות ולהתערב כך בהליך השיפוטי?

"אני לא בטוחה שאני רוצה לשבת על תקן מבקרת הטלוויזה של רפי גינת, אבל עצם קיומו של המשפט לא אומר שצריך להפסיק את העבודה העיתונאית. גם אנחנו שידרנו את תחקיר דכנר לקראת הכרעת הדין בתיק הולילנד. אני חושבת שאוי ואבוי אם נעשה תחקירים במטרה להשפיע על הליך שיפוטי. עם זאת, אומר באותה נשימה שאוי ואבוי אם נוריד את השאלטר ונפסיק את העבודה העיתונאית בזמן שבית המשפט עושה את עבודתו. אנחנו חייבים להמשיך לעבוד, לתת קונטקסט להליך השיפוטי ולעסוק בדברים שבית המשפט לא עוסק בהם. המבחן שלנו הוא המבחן הציבורי ולא המבחן משפטי. אנחנו עוסקים בממד אחר".

מהי לדעתך העוולה הגדולה ביותר בציבוריות הנוכחית?

"אני עדיין מקפידה על הדרישה הארכאית מהעיתונות להיות אובייקטיבית. לכן אני כמעט נמנעת מכתיבה פובליציסטית ומהבעת דעות פוליטיות. עם זאת, יש נושא אחד שהרשיתי לעצמי בנקודת משבר לצאת לגביו מהארון, וזה בנוגע למעמדו של בית המשפט העליון וסוגיות שלטון החוק. לדעתי, למוסד הזה יש מניית זהב בדמוקרטיה הליברלית שנבראה בישראל כמעט בנס.

"אני חוששת מאוד שבית המשפט העליון יוחלש, יפסיק לטפל בנושאים ערכיים ויידחק לעסוק בפורמליסטיקה בלבד. מטריד אותי שהמנגנונים האלה, שהם כל כך קריטיים לחיים הדמוקרטיים שלנו, נכנסו למגננה. גם פערי ההכנסות האיומים בין עשירים לעניים, אלימות במשפחה ופשע מאורגן מאוד מטרידים, אך אלה הם דברים גלויים לעין וברורים לכולם. החלשת בית המשפט היא דבר פחות גלוי, וזה מעניין אותי אישית כי זה התחום שבו התמחיתי".

דניאל בר און

"אף פעם לא אכנס לפוליטיקה"

האם התוכנית עברה אבולוציה במהלך שנותיה?

"בשנים האחרונות אנחנו מנסים לפתח סיפורים בעלי יריעה רחבה יותר. אפשר היה לראות זאת בסיפורים על פינטו, בתחקיר הלוביסטים, בתחקיר על האימפריה של לבייב, ביומני רון ארד שבן שני חשף, בסיפור על שבתאי קלמנוביץ' ובסיפורים רבים אחרים. שינוי נוסף הוא שהצלחנו להגיע לארגז כלים משוכלל יותר, שמאפשר לנו לטפל בנושאים שבעבר לא התאימו לטלוויזיה. המדיום שלנו מאוד מתסכל לפעמים, אך היכולת שלנו לרתום את המדיום למען עשייה עיתונאית הולך ומשפר. יש אצלנו במערכת משולש מעניין: העורך אייל גונן מגיע מעולם העיתונות, הבמאי גלעד טוקטלי מגיע מעולם הטלוויזיה, ואני מחברת בין כולם. יצרנו מנוע מעניין שפועל יחד".

במהלך הראיון ניגשת דיין ללוח השעם שעל קיר משרדה הצפוף, ומורידה ממנו פתק קטן. "תראו, זה מה–28 במארס 2006. ישבתי במסעדה ברמת החייל ולידינו ישבה חבורה של צעירים. אחד מהם קם, נתן לי את הפתק והלך. בפתק היה כתוב: 'כל הכבוד, תודה על הראיון עם רות דוד'. מי שנתן לי את הפתק היה אחד התלמידים של עו"ד דיוויד וינר בקורס אתיקה באוניברסיטה. וינר היה עורך הדין שמצא עצמו בחקירה לאחר שמסר מידע לפרקליטות לגבי לקוחו, שהורשע ברצח השופט עדי אזר. זה אותו עורך דין שהביא לזיכויו של עמוס ברנס, שישב בכלא על רצח החיילת רחל הלר. בעקבות חקירתו וינר שלח יד בנפשו.

"הכתבה שלנו, שבה ראיינו את פרקליטת המחוז רות דוד, הראתה שהפרקליטות התנהגה כלפי וינר במקרה הטוב באטימות ובמקרה הגרוע אני לא רוצה לדמיין. לפני כמה חודשים פגשתי את אחד הפרקליטים של שולה זקן, שהזכיר לי כיצד המערכת המשפטית מעכה את וינר. סיפרתי לו את הסיפור על המסעדה ברמת החייל. הוא אמר לי - 'אני הבחור שנתן לך את הפתק'".

הסיפור הזה אינו מקרי. השנים הרבות שבהן "עובדה" משודרת מאפשרות לדיין לעקוב אחר תהליכים ארוכים ולראות כיצד תחקירים היסטוריים שלה השפיעו על חייהם של אנשים. "לפני חודש קיבלתי מייל מבחורה שסבתה התראיינה לתוכנית לפני 18 שנה. אני זוכרת את זה כי הייתי אז בהריון עם הילד שלי שעוד מעט מתגייס. עשינו משדר מיוחד על חטיפת ילדי תימן. פתחתנו את התחקיר בראיון עם נעמי גברא, שמספרת כיצד תלשו לה את הילד מהידיים במחנה העולים. לא אשכח את התמונה הזו. היא אמרה שכל מה שביקשה היה לתת לילד נשיקה אחרונה ולהגיד לו 'אתה הילד שלי'.

תומר אפלבאום

"כעבור עשר שנים קיבלתי את תואר אביר איכות השלטון בקיסריה. כאשר ירדתי מהבמה תפסה אותי בחורה צעירה ואמרה לי שהיא הנכדה של נעמי גברא. היא אמרה: 'הגעתי לכאן כדי להגיד לך שמה שאת נתת לסבתא שלי 1,000 פסיכולוגים לא היו יכולים לתת לה'. היא הרגישה שאף שלא מצאה את הילד שלה, היא לפחות הצליחה לצעוק את הצעקה. לפני חודש הנכדה הזאת שלחה לי מייל כדי לספר לי שסבתא שלה נפטרה. היא שלחה לי את ההספד. היא אמרה שסבתא שלה אף פעם לא הפסיקה לחפש את הילד שלה, אבל לפחות ידעה ששמעו את הצעקה שלה. אני מקווה שבעוד חמש שנים אקבל מייל על משהו ששידרנו השנה. בסופו של דבר זה גם זה: הידיעה שנגעת באנשים, אבל לא במקום איזוטרי אלא במקום שנוגע לכולנו".

דיין לא נרתעת מהעיסוק בדיון האמציונלי. "כבר הפסקתי להתנצל על כך שאני עושה טלוויזיה שמפעילה לעתים את בלוטת הדמע. אני חושבת שזה בסדר. בעיקר כאשר המנועים העיקריים של השיח הציבורי נמצאים בטלוויזיה, אז אני חושבת שבדיונים חשובים, כמו הדיון בפרשת גלעד שליט, צריך שיהיה בהם גם דיון אמוציונלי. יש מקום גם לדיון האמוציונאלי, לצד הדיון הראציונלי, ובלבד שנהיה מודעים לכך שגם לבלוטות הרגש יש השפעה על השיח. אני כן חושבת שהתפקיד שלנו הוא לפעמים גם לרגש. זה בסדר".

אחרי 20 עונות לא נמאס? האם חשבת פעם לעבור לפוליטיקה?

"תמיד אומרים 'אף פעם אל תגיד אף פעם'. אז אני אומרת עכשיו - אף פעם לא אכנס לפוליטיקה. כבר בגיל 19 הייתי הכתבת הפרלמנטרית של גלי צה"ל. ראיתי את הפוליטיקאים לאורך השנים באופן שדי שיכנע אותי שיכולתו של אדם הגון לשנות את האקולוגיה של הפוליטיקה קטנה מיכולתו של הפוליטיקאי לשנות את חייו של אדם הגון. אני לא יודעת אם אנחנו בטלוויזיה באמת משפיעים על חייהם של אנשים, אבל אני מאמינה שבפוליטיקה קשה להישאר אדם הגון.

"גם לאחר כל השנים, אני עדיין מרגישה שאני עושה את הדבר שאני אוהבת לעשות. אתמול יצאתי מכאן ב–1:30 בלילה ושלשום ב–2:30. היינו צריכים לסגור את התוכנית האחרונה ונתקענו עם פסקת הסיום. נכון, יצאתי מאוחר כי היתה לנו הרבה עבודה, אבל בינינו, אני נורא נהנית מהעבודה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#