כך הפכתם להיות תוצר של מערכת שלא סופרת אתכם ומה צריך לעשות בכדי לשנות המצב - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כך הפכתם להיות תוצר של מערכת שלא סופרת אתכם ומה צריך לעשות בכדי לשנות המצב

30 שנה ניסה פרופ' רוברט רייך להזהיר מפני הסכנה שבאי-שוויון המתגבר - אבל איש לא הקשיב ■ כעת, לאחר שיוצר דוקומנטרי הפך אותו לאל גור של מעמד הביניים, רייך הוא כוכב כלכלי ■ ומה הוא עושה עם התהילה? בראיון לTheMarker הוא בעיקר ממליץ להתרחק מהמודל האמריקאי

153תגובות

בתחילת הסרט התיעודי בכיכובו, "ואי־שוויון לכל" (שישודר היום, ה–5.4, ב–21:30 בערוץ yes דוקו וב–yesVOD), משווה פרופ׳ רוברט רייך בינו לבין המכונית שבה הוא נוהג: מיני קופר קטנטנה, שגודלה המצחיק בולט במיוחד לעומת כלי הרכב הגדולים בהרבה שאהובים על רוב האמריקאים. כמו המיני קופר שבה הוא מנווט בכבישי ברקלי, גם רייך הוא אדם קטן (1.48 מטר גובהו) שמנווט כל חייו לצד אנשים גבוהים ממנו בהרבה. ״אני מזדהה אתה, אנחנו מתאימים מבחינה פרופורציונלית״, הוא אומר למצלמה, ״זה כאילו ואני והמכונית יחידה אחת - אנחנו מול שאר העולם״.

אבל במטאפורת המכונית, שפותחת את סרטו התיעודי של הבמאי ג׳ייקוב קורנבלות׳ (זוכה פרס חבר השופטים לסרט תיעודי בפסטיבל סאנדנס, 2013), יש יותר מסתם בדיחת גובה. היא מסכמת את תמצית האישיות של רייך, לשעבר שר העבודה של ארה״ב וכיום אחד הכלכלנים המובילים, הפופולריים והמדוברים בעולם, ואת היחסים בינו לבין רבים מעמיתיו. כמו המיני קופר שלו, גם רייך הוא אנדרדוג נצחי - כלכלן שתומך בקנאות באיגודים מקצועיים, במדיניות מיסוי פרוגרסיבית, בכלכלה שמבוססת על מעמד הביניים, בעולם שב–30 השנים האחרונות העדיף סופרסטארים פיננסיים וגורואי השקעות על פני כלכלנים שמזהירים שוב ושוב מפני הסכנה שבאי־שוויון.

גטי אימג`ס

בשלושת העשורים האחרונים היתה לרייך נקודת תצפית מצוינת על דעיכתו של מעמד הביניים האמריקאי, שלו הקדיש את חייו המקצועיים. הוא ראה את מה שאפשר לתאר רק כדעיכתה של ארה״ב. כאקטיביסט בשנות ה–60 הסוערות, הוא נלחם למען שוויון הזדמנויות לנשים ולאפרו־אמריקאים. כמי שעבד בתפקידים בכירים בשלושה ממשלים, הוא חזה מקרוב בשינוי בסדרי העדיפויות שהפך את ארה״ב מהמדינה עם כוח העבודה המשכיל בעולם ורמות האי־שוויון הקטנות במערב למדינה שבה הפערים החברתיים משתוללים.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

כבכיר בנציבות הסחר הפדרלית (FTC) הוא ראה בסוף שנות ה–70 כיצד הייצור האמריקאי מתחיל לנדוד לחו״ל, במקביל לשקיעת האיגודים והדה־רגולציה בשווקים הפיננסיים. כשר העבודה בממשל קלינטון הוא ראה כיצד מעמד הביניים האמריקאי, שכבר סבל משחיקה כואבת בשכרו, נדרש לעבוד יותר ויותר שעות כדי לשמר את רמת החיים שלו. כפרופסור למדיניות ציבורית בברקלי (התפקיד שבו הוא משמש כיום), הוא צפה כיצד אותו מעמד ביניים שוקע בחוב רק כדי שיוכל לדרוך במקום.

״אפשר לומר שהיה לי מושב בשורה הראשונה מול הדרמה המתפתחת הזאת״, אומר רייך בראיון בלעדי 
ל–Markerweek. ״ראיתי את זה קורה במו עיניי, ואפשר בהחלט לומר שאני מתוסכל שלא הצלחתי לעשות יותר כדי לבלום את המגמה הזאת. ארה״ב נהפכה מדמוקרטיה לפלוטוקרטיה, וכעת היא מאיימת ליהפך לאוליגרכיה. אנחנו עוד לא שם, אבל אנחנו מתקרבים לשם. השכר החציוני של משקי הבית כל הזמן נופל. הוא נמוך כיום ב–5% ממה שהיה ב–2009, בתחילת ההתאוששות מהמשבר. 95% - 95%! - מהעלייה בהכנסות מאז תחילת ההתאוששות הלכו למאיון העליון. העשירון העליון גרף יותר מ–50% מכלל ההכנסות בארה״ב. 400 האמריקאים העשירים ביותר מחזיקים ביותר הון מכל המחצית התחתית של האוכלוסיה האמריקאית - 150 מיליון איש - יחדיו. זאת ריכוזיות עצומה של עושר, שכמוה לא ראינו מאז שנות ה–20.

״למעשה, יש לנו שתי כלכלות בארה״ב: כלכלה אחת שאפשר לראות בעיתונים הכלכליים - הכלכלה של שוק המניות, האקזיטים בהיי־טק ומגזר הפיננסים, שמצליחה מאוד בימים אלה; והכלכלה השנייה, זו של האמריקאים הרגילים, שלא מצליחה להתרומם, שבה שיעור האבטלה מסתיר את המציאות של האבטלה, שבה רבים הפסיקו לחפש עבודה לחלוטין ויש לנו מספר שיא של מובטלים לטווח ארוך. במקביל, יש תופעות כמו האחים קוך (צ׳ארלס ודיוויד קוך, מהתעשיינים העשירים בארה״ב, א"ש), שיחד יש להם 50 מיליארד דולר, יותר ממה שיש ל–45% מהאמריקאים יחדיו, ומשתמשים בהון שלהם כדי להתערב בפוליטיקה האמריקאית ולהקים מנגנונים פוליטיים משלהם, מריצים מועמדים משלהם ומפיצים שקרים דרך התקשורת. זה מסוכן מאוד לדמוקרטיה״.

אף שהדברים שרייך אומר נשמעים אקטואליים, אין לו בעיה להזכיר שוב ושוב שהוא אומר את אותם דברים בדיוק כבר יותר משלושה עשורים. רייך, 67, הזהיר מפני השלכותיה ההרסניות של העלייה באי־שוויון הרבה לפני שהמושג חדר לשיח הציבורי, עוד כשהעיסוק באי־שוויון היה בפרינג׳ של העולם הכלכלי, ורק העלאה של הנושא היתה מזכה אותך ביחס של נודניק טרחן. ״התחלתי כנודניק, ובשנים האחרונות נהפכתי שוב לנודניק", הוא צוחק.

במשך השנים התקשה רייך למצוא אנשים שיקשיבו לו. גם כשהיה בתוך הממשל האמריקאי, גם כשימש כשר העבודה של נשיא שלפחות עד העשור האחרון היה אחד מחבריו הקרובים, בכל פעם שהעלה את נושא האי־שוויון היה נתקל בהרמות גבה. המצב השתנה בשנים האחרונות: המשבר, הוא מסביר, חיסל את מנגנוני ההדחקה האחרונים של מעמד הביניים האמריקאי, שכבר אינו יכול להעמיד פנים שמצבו טוב וישתפר אם יעבוד יותר שעות או ייקח עוד משכנתא.

בהדרגה חדר נושא האי־שוויון לשיח הציבורי, במיוחד לאחר הופעתה של תנועת Occupy Wall Street ב–2011. לפתע היה לרייך קהל חדש שהיה צמא לתשובה פשוטה: למה מצבו הכלכלי של כל מי שלא נמצא ב–1% העליון רע כל כך? הספרים שלו נהפכו לרבי מכר. לחשבון הטוויטר שלו יש כיום 187 אלף עוקבים. הסרטונים שהוא מעלה ליוטיוב, שבהם הוא מסביר לציבור סוגיות כלכליות מורכבות, זוכים למאות אלפי צפיות. מנודניק שאיש לא מקשיב לו הוא נהפך לגורו כלכלי, לבלוגר פופולרי ולאחד ממבשריה של התנועה המתהווה לשינוי חברתי. רייך לא שינה את המסר שלו כהוא זה ב–30 השנים האחרונות - אבל העולם סביבו השתנה מן הקצה אל הקצה.

אחת הסיבות לפופולריות העולה של רייך בעולם היא שאי־שוויון הוא כבר מזמן לא בעיה שולית - וכבר מזמן לא בעיה אמריקאית. חלק גדול מהדיונים בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס הוקדשו השנה לסוגיה. במקביל, בזמן שהעשירים מדברים על אי־שוויון בין כוס יין אחת לשנייה, חשף ארגון אוקספם כמה נתונים על עומק האי־שוויון הגלובלי: 85 האנשים העשירים בעולם, חשף הארגון, עשירים יותר מחצי מאוכלוסיית כדור הארץ יחד.

יחדיו, העושר של המאיון העליון העולמי שווה ל–110 טריליון דולר - פי 65 מהחצי העני יותר של אוכלוסיית כדור הארץ. חמש המשפחות העשירות ביותר בבריטניה שוות יותר מהחמישון התחתון באוכלוסיה. ובישראל, שבה רמת האי־שוויון היא מהגבוהות בעולם המפותח, ההכנסה הממוצעת של העשירון העליון היתה גבוהה ב–2011 פי 22.5 מההכנסה הממוצעת של העשירון התחתון.

״אי אפשר להפריד את הכלכלה מהפוליטיקה. אי אפשר להפריד הון ושלטון — הם הולכים יחד. אי אפשר שתהיה דמוקרטיה ובאותו זמן יהיה אי־שוויון עצום. דמוקרטיה ומצב שבו יש ריכוז עצום של העושר בידי מעטים לא הולכים ביחד. הם מנוגדים לחלוטין״, אומר רייך. ״הדמוקרטיה לא תלויה בשוויון הכנסות או בשוויון בעושר, אבל היא כן תלויה בכך שעושר והכנסות לא יהיו כל כך מרוכזים״.

בלומברג

״ואי־שוויון לכל״, שיצא בשנה שעברה, הוא שיאו של תהליך הפיכתו של רייך לאחד מדובריו הבולטים של המאבק העולמי באי־שוויון, אם לא הבולט שבהם. כעת הוא מבקש להעביר כמה מסרים עיקריים: האחד, אם אתם חברים במעמד הביניים ואתם מרגישים שאתם עובדים יותר ויותר קשה ובכל זאת לא מתקדמים לשום מקום - זאת לא אשמתכם, אלא תוצר של מערכת שלא מייחסת לכם חשיבות; השני, שאי־שוויון קיצוני הוא סכנה מהותית לכלכלה, לחברה ולדמוקרטיה; השלישי, שאם אתם פוליטיקאים במדינה מזרח־תיכונית מסוימת שעדיין מנסה לחקות את המודל הכלכלי האמריקאי - אל תעשו זאת; הרביעי, שגם אם נפלתם קורבן לפערים החברתיים המתרחבים, בארה״ב או מחוצה לה, גם אם אתם מיואשים, גם אם אתם מרגישים שהמשחק מכור, שהמערכת חסרת תקנה, שכל הפוליטיקאים מושחתים ושהכסף הגדול ניצח - אל תיכנעו לציניות. למרות הנתונים הקודרים שלו, רייך מגדיר את עצמו כאופטימי, והוא עושה זאת בעקשנות.

יש לו סיבה טובה להיות אופטימי: לאחר שנים בשולי החשיבה הכלכלית, אנשים מתחילים להקשיב למסר שהוא מבקש להעביר. הנשיא ברק אובמה (רייך ייעץ לו אחרי בחירתו לנשיא ב–2008) צפה בסרט והגדיר את האי־שוויון כ״אתגר המכונן של זמננו״; האפיפיור פרנציסקוס מבקר בחריפות את העלייה באי־שוויון בעולם ואת החשיבה הכלכלית שהובילה להיווצרותו; פרשנים ופוליטיקאים מימין ומשמאל מדברים על אי־שוויון ומשתמשים לעתים קרובות במושגים שטבע רייך.

אי־שוויון נמצא כיום היכן שההתחממות הגלובלית היתה לפני כמה שנים - נושא שפעם נחשב לשולי ופורץ במהירות למיינסטרים - ורייך מככב בסרט שמנסה לעשות לאי־שוויון את מה ש״אמת מטרידה״, הסרט זוכה האוסקר בכיכובו של אל גור, ניסה לעשות לשינוי האקלים. ״דיבורים זה נחמד. דיבורים זה צעד ראשון נהדר״, אומר רייך. ״אבל מה שיותר נחמד זה מעשים״.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

חלק גדול מהתהילה שלו בשנים האחרונות נובע מכך שבניגוד לכלכלנים אחרים, רייך לא פוחד לצחוק על עצמו - להפך. הוא נהנה לספר בדיחות על הגובה שלו (לפני שנים, במערכון בתוכנית הלייט־נייט של קונאן אובריאן הגבוה במיוחד, גילמו השניים צמד בלשים שלוחמים בפשע - רייך היה צריך לקפוץ כדי להצליח לירות מעל גג מכונית), ובדיחות בכלל. באחד מהסרטונים האחרונים שלו, למשל, הוא עשה ליפ־סינק ל״רפסודיה בוהמית״ של קווין, כבדיחה על חוסר האידיאולוגיה של חברי הקונגרס הרפובליקאים, וגם ״ואי־שוויון לכל״ שופע בהומור. ״הומור הוא המחטא האוניברסלי״, הוא מסביר. ״הוא הכלי שדרכו אפשר לפתוח ראשים שאחרת לא היו נפתחים לרעיונות חדשים״.

אמת מטרידה למעמד הביניים

הרעיון לעשות סרט תיעודי על אי־שוויון בכיכובו של רייך הגיע מקורנבלות׳, קולנוען עם רקע בקומדיה שמעולם לא ביים סרט תיעודי, ובכלל רצה ללהק את רייך לסרט שהתכוון לביים. ״רציתי ללהק אותו לדמות שהוא הכיר, מנהל רשות המסים (IRS) לשעבר, והוא שקל את זה״, מסביר קורנבלות׳ (שרואיין לכתבה הזו בנפרד). ״במקביל, הוא חיפש דרך להעביר את המסר שלו לאנשים צעירים - הוא התבדח שהספרים שלו הם ספרים שמהרגע שמניחים אותם אי אפשר להרים אותם שוב. נפגשנו והיתה לנו כימיה טובה, אז התחלנו לעשות סרטונים קצרים שבהם רייך מסביר סוגיות כלכליות. שיתוף הפעולה בינינו היה מוצלח, מאות אלפים ראו את הסרטונים, ומשם זה הוביל לסרט״.

״ג׳ייק קרא את אחד מהספרים שלי והגיע אלי עם רעיון לסרט. הייתי ספקן, כי אני לא יודע הרבה על סרטים, אבל הסכמתי כי חשבתי שזה לא יגזול הרבה מזמני — זאת היתה טעות, הסרט גזל המון מהזמן שלי״, אומר רייך. קורנבלות' מסכים עם הגרסה הזאת של הסיפור: ״המזל היה שלא היה לו מושג למה הוא נכנס. הוא חשב שזה יהיה דומה לראיון טלוויזיוני רגיל ולא ציפה שזה ייקח כל כך הרבה זמן ואנרגיה״.

בניגוד למה שאפשר לצפות מסרט עמוס טבלאות וגרפים בן שעה וחצי על אי־שוויון ופערי שכר, ״ואי־שוויון לכל״ הוא סרט מצחיק, מרתק ונוקב, שמפשט שורה ארוכה של נתונים מסובכים לנרטיב ברור ומדכא עד כאב. הוא מורכב מהרצאות שנשא רייך ומראיונות עם רייך ועם אמריקאים פשוטים, כאלה שהיו בצד הלא נכון של העלייה באי־שוויון בארה״ב: אם עובדת שאיבדה את ביתה במשבר וכעת שוקלת לוותר על המעון של בתה הקטנה, משום שבחשבון העו״ש שלה יש 35 דולר בלבד; עוזרת משפטית ובעלה עם 100 דולר בחשבון העו״ש שלהם; וגם משקיע ההון־סיכון המיליארדר, ניק האנאוור, שמשלם מס של 11% על הכנסה שנתית של שמונה ספרות, ומשוכנע שהיחס המועדף לו ולשכמותו לא מביא שום תועלת חברתית או כלכלית.

רייך מתגלה בסרט כמספר מחונן ובדרן מלידה: הוא מעמיק, הוא שנון, הוא מפזר בדיחות על גובהו ומצליח להפוך את מה שעל הנייר נראה כמו רצף של נתונים מעורפלים לדבר שכל אמריקאי וכל אדם שאינו אמריקאי, אבל חי במדינה שאימצה את המודל האמריקאי - כלומר, כמעט כל מדינה מערבית - יכול להבין ולהזדהות אתו.

״הקפיטליזם האמריקאי הוא זה שמתווה את הדרך לקפיטליזם הגלובלי״, מסביר רייך. ״דברים רעים שקורים פה נוטים להיות משוכפלים במקומות אחרים. קח למשל את ישראל וארה״ב: בשתי המדינות שלנו קבוצה קטנה יותר ויותר של אנשים נהפכים לעשירים להחריד. יש לזה השלכות מסוכנות לכלכלות שלנו - וגם לדמוקרטיות שלנו. ככל שמדינות מתקרבות יותר למודל האמריקאי, כך הן מרוויחות יותר חדשנות ויעילות, אבל הן גם סובלות יותר מעלייה באי־שוויון ומקיפאון בשכר, שני דברים שמערערים את הדמוקרטיה ולבסוף פוגעים בצמיחה״.

״הלקח״, הוא מוסיף, ״הוא לא להתפתות למודל האמריקאי, לחשוב שהוא נחוץ ובלתי נמנע, שזה המתכון היחיד להצלחה. כל מדינה צריכה להמציא את המודל שלה, וחשוב לדעת שיש אלטרנטיבות. לא רק האלטרנטיבות הישנות, כמו סוציאל־דמוקרטיה או שלטון תאגידים - העולם מתפתח, ואתו מתפתחים מודלים חדשים. המפתח הוא להבין שהצורה האמריקאית של קפיטליזם אינה הכרחית או בלתי נמנעת. ארה"ב משתנית וחייבת להשתנות, וזה אומר שכל מי שהלך בעקבותיה צריך להשתנות גם הוא״.

שלוש השאלות המרכזיות שבהן נפתח הסרט, מסביר רייך, הן ״מה קרה לחלוקת ההכנסות והעושר בארה״ב? למה זה קרה? והאם זאת בעיה?״. הנרטיב שהוא מציג - כרוניקת שקיעתו של מעמד הביניים האמריקאי ב–40 השנים האחרונות - מנסה לספק לשאלות האלה מענה.

התשובה לשלוש השאלות האלה נמצאת במתח בין שתי נקודות מאוד דומות בזמן: השנים שלפני הקריסה הגדולה בוול סטריט ב–1929, זו שהובילה לשפל הגדול של שנות ה–30, והשנים שלפני תחילתו של המשבר הפיננסי העולמי ב–2007. בשתי התקופות האלה הגיעה ריכוזיות העושר בארה״ב לשיא, והמאיון העליון היה אחראי ליותר מ–23% מכלל ההכנסות בארה״ב. בשתי התקופות פנו מספרים הולכים וגדלים בתוך האחוזון העליון לפיננסים והתחילו להשקיע בדיור, בזהב ובנכסים ספקולטיביים אחרים. מעמד הביניים סבל במקביל משחיקה בשכר ונכנס לחובות, מה שיצר בועת אשראי. בשני המקרים, התוצאה היתה טלטלה כלכלית.

הטלטלה שאחרי 1929, שהסתיימה בפועל רק אחרי מלחמת העולם השנייה, יצרה את רוב רשתות הביטחון הסוציאליות והרגולטוריות שקיימות בארה״ב עד היום, את הביטוח הלאומי ואת רשות ניירות ערך האמריקאית (SEC). היא גם הובילה לבסוף לתקופה שרייך מכנה ״השגשוג הגדול״: ב–30 השנים שאחרי מלחמת העולם השנייה כלכלת ארה״ב פרחה - שיעור האי־שוויון היה נמוך, החינוך היה בראש סדר העדיפויות הלאומי, כוח העבודה האמריקאי היה המשכיל בעולם הודות לפריחה חסרת תקדים בהשכלה הגבוהה, שליש מכוח העבודה היה שייך לאיגודים מקצועיים ומעמד הביניים האמריקאי, הגדול בהיסטוריה האנושית, היה בשיאו.

למה שקרה לכלכלה האמריקאית בשנים האלה קורא רייך ״המעגל המוסרי״ (Virtuous Cycle): הפריון עלה והוביל לעלייה בשכר, שהובילה לכך שהעובדים קנו יותר, מה שהוביל לכך שהחברות היו יכולות להעסיק יותר עובדים, מה שהוביל לכך שההכנסות ממסים עלו, מה שהוביל להשקעות ממשלתיות גדולות יותר בחינוך ותשתיות, מה שהוביל לכוח עבודה משכיל יותר, מה שהוביל לשגשוג משותף לכולם. שגשוג שכולם שותפים לו, מסביר רייך, הוא שגשוג גדול יותר. כשיותר מרוויחים, כולם מרוויחים יותר.

אי–פי

אולם בסוף שנות ה–70, אומר רייך, ״משהו קרה״. המשהו הזה הוא שינוי בסדר העדיפויות הלאומי, שהתבטא עם עלייתו של רונלד רייגן לשלטון. הדגש עבר לדה־רגולציה, מדיניות המיסוי השתנתה - משיעור מס מרבי של 91% בתקופת רוזוולט נפל שיעור המס המרבי בארה״ב ל–28% בתקופת רייגן, לפני שעלה שוב ל–35% - והאמונה שהשוק החופשי יפתור הכל נהפכה לאמונה השלטת. בחסות רייגן נמחצו האיגודים לחלוטין. במקביל האיצו תופעות בינלאומיות טכנולוגיות וגיאו־פוליטיות את התהליך שעירער את ההבטחה שהיתה טמונה עד אז בכלכלה האמריקאית: הגלובליזציה החלה להעביר יותר ויותר משרות למזרח, ומחשבים החלו להיכנס לשוק העבודה ולהפוך עובדים ללא רלוונטיים. כל זה לא הוביל לפגיעה במספר המשרות, דווקא, אלא בשכר.

לפתע, כל מה שגרם לכלכלה האמריקאית לצמוח נעלם, או צומצם משמעותית. ההשקעה הממשלתית בחינוך וברווחה נפלה, בחסות שנאת הממשלה הגדולה של רייגן ושות׳; שיעורי בוגרי הקולג׳ התחיל לדרוך במקום; השכר החציוני, שקודם לכן פירנס בכבוד את מעמד הביניים והניב פעילות כלכלית אדירה, קפא ואז נפל. העובד הממוצע בארה״ב ב–1978 השתכר כ–48 אלף דולר בשנה (בהתאמה לאינפלציה). ב–2010, לעומת זאת, אותו עובד השתכר 33 אלף דולר בלבד. במאיון העליון, לעומת זאת, השכר הממוצע ב–1978 היה קצת יותר מ–390 אלף דולר (שוב, בהתאמה לאינפלציה). 
וב–2010? אותו איש על פסגת העולם הרוויח פי שלושה: 1.1 מיליון דולר.

התוצאה היתה ההפך המוחלט של ״המעגל המוסרי" שעליו מדבר רייך, ותחילתו של מה שהוא מכנה ״המעגל האכזרי״: השכר דורך במקום, ולכן העובדים - שצריכים להתמודד עם יוקר מחיה גדל שנוגס בהכנסותיהם - צריכים לקנות פחות, מה שגורם לחברות לפטר עובדים, מה שמוריד את הכנסות הממשלה ממסים, דבר שגורם לממשל לקצץ, מה שהופך את כוח העבודה למשכיל פחות ומוכן פחות להתמודד עם אתגרי הגלובליזציה והעידן הדיגיטלי, מה שמוביל, בסופו של דבר, לעלייה באבטלה ובאי־שוויון. הקיצוץ בהשקעות הממשלתיות בהשכלה הגבוהה, למשל, היה הרסני במיוחד: התוצאה היתה עלייה בשכר הלימוד, שתורגמה לעלייה בנטל החוב של סטודנטים צעירים, שכיום נמצא בשיא וכובל דור שלם לחובות שאותם אין לו סיכוי לפרוע בעתיד הנראה לעין.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

במשך רוב השנים האלה בין 1978 ל–2008, מסביר רייך, היו למעמד הביניים כמה מנגנונים שאיפשרו לו להתמודד עם השכר הנשחק שלו מבלי לרדת ברמת החיים. המנגנון הראשון, בשנות ה–70 וה–80, היה הכניסה הגדולה של נשים - בעיקר אימהות - לכוח העבודה (״הן לא עשו את זה בגלל ההזדמנויות הנהדרות בשוק העבודה, הן עשו את זה כי ההכנסה של האבות ירדה״, הוא מסביר בסרט).

המנגנון השני, שאפיין את שנות ה–90, היה שעות עבודה ארוכות יותר (״בתקופתי כשר עבודה ראיתי אנשים עובדים יותר ויותר שעות, לוקחים משרות שניות ושלישיות״, הוא אומר). המנגנון השלישי, ההרסני מכולם, היה החוב: החל ב–2002, לאחר ששני מנגנוני ההדחקה האחרים לא הצליחו לבלום באמת את הפער בין ההכנסה המצטמצמת לעלייה בחשבונות הבריאות, החינוך והדיור, לקח מעמד הביניים הלוואות שאיפשרו לו לשמור על רמת החיים שלו. ובועת החוב הזאת היא שבסופו של דבר התפוצצה והובילה למשבר.

״רוב האנשים לא בדיוק מבינים מה קרה, למה מצבם גרוע יותר היום. במשך השנים היו להם מנגנונים שאיפשרו להימנע מהמציאות, אבל כיום הם כבר לא אפקטיביים״, אומר רייך. ״לכן עשינו את הסרט הזה. כי להאשים כולם יודעים, אבל משחק ההאשמות הוא משחק סכום אפס. אנשים מאשימים את הממשלה, את הבנקים, אבל משחק ההאשמות הפשטני הזה לא מוביל אותנו לשום מקום. הדבר היחיד שיעזור לנו הוא אם נראה את מה שקורה כמערכת של חוקים וכללים, שנהפכו למיושנים וזקוקים לרפורמה.

"אין כזה דבר שוק חופשי באמת: שוק חופשי הוא תוצר של חוקים וכללים שנקבעים על ידי הממשלה. וזה מחזיר אותנו לשאלת הדמוקרטיה: אם הציבור הישראלי, או האמריקאי, או האירופי, היה מבין מה מוטל על הכף ואת המנגנונים שצריך לשנות, זה היה הצעד הראשון בדרך לרפורמה. זה מה שאנחנו זקוקים לו, במקום להאשים את העשירים או העניים או העובדים הזרים או הממשלה או התאגידים או האיגודים או וול סטריט: תנועה ציבורית רחבה שתדרוש שינוי״.

משנתו הכלכלית של רייך חותרת במוצהר תחת כל מה שסיפרו לנו על כלכלה ב–30 השנים האחרונות. העושר, אומר רייך, לא מחלחל למטה; מסים גבוהים על עשירים לא פוגעים בכלכלה; מגזר ציבורי קטן יותר לא בהכרח מייצר משרות; השקעות ממשלתיות לא פוגעות בתחרותיות - למעשה, הוא טוען, המדינות התחרותיות ביותר בכלכלה הגלובלית הן אלה שביצעו השקעות גדולות בחינוך, כמו גרמניה והמדינות הנורדיות.

ואולי הכי חשוב: העשירים לא ״מייצרים משרות״ - מעמד הביניים מייצר משרות. הדבר שמניע את הכלכלה האמריקאית, וכמוה חלק גדול ממדינות המערב, הוא צריכה פרטית, והעשירים הם לא בדיוק בזבזנים גדולים - למעשה, הם מבזבזים מעט מדי. את הכסף שלהם הם חוסכים או משקיעים בשוק ההון הגלובלי, והתוצאה? מעט מדי פעילות כלכלית. צרכנים שיש להם כסף לקנות, לעומת זאת, מייצרים פעילות כלכלית שמיתרגמת למשרות, שמיתרגמות לעוד פעילות כלכלית: הם קונים חיתולים וטלוויזיות ואוכל ודברים אחרים שמזינים את מעמד הביניים ודרכו את הכלכלה.

לכן רייך הוא תומך נלהב בשני דברים: העלאת שכר המינימום (לדבריו, העלאת שכר המינימום לא בהכרח מייקרת עלויות, מכיוון שהיא הופכת עובדים לנאמנים ואמינים יותר וחוסכת כסף בטווח הארוך), ואיגודים מקצועיים. לדברי רייך, יש קשר ישיר בין השחיקה בכוח הקנייה של מעמד הביניים האמריקאי לבין השחיקה בכוחם של האיגודים. גם היום, הוא אומר, הוא מאמין שאיגודים הם האמצעי הטוב ביותר להבטיח שלעובדים יהיה חלק הוגן בעוגת ההכנסות. ״פתרונות אפשריים יש המון - להעלות את שכר המינימום, להשקיע בבתי ספר ובחינוך לילדים עניים וילדים במעמד הביניים התחתון, להגדיל את המיסוי על העשירים. זה לא מדע טילים״, אומר רייך. ״העניין הוא שגם היום יש המון אנשים שמכחישים שיש בעיה. אם כי המצב כיום כל כך גרוע, שהם יותר ויותר מתקשים להכחיש״.

נלחם בבריונים מאז ילדותו

רייך נולד בסקרנטון, פנסילווניה, להורים שהיו הבעלים של חנות לבגדי נשים. הוא סובל מתסמונת גנטית נדירה בשם ״תסמונת פיירבנקס״ שפגעה בהתפתחות העצמות שלו (גם השחקן דני דה ויטו סובל ממנה) והותירה אותו נמוך מאוד. כילד סבל מהצקות חוזרות ונשנות - חוויה ששינתה את חייו והחדירה בו רבות מהאמונות שמלוות אותו עד היום. "סבלתי כל הזמן מבריונים שאיימו להרביץ לי אם לא הייתי נותן להם את מה שהם רצו. אבל בכל פעם שנכנעתי לדרישותיהם, בפעם הבאה הם רק רצו יותר. בהתחלה הם רצו את הכסף שהיה בכיסי. אחר כך הם רצו את הקינוח שלי. ואז את הכובע החדש שלי. ואז את כדור הבייסבול ואת המחבט שקיבלתי ליום ההולדת״, הוא כתב בפוסט שפירסם בעמוד הפייסבוק שלו באוקטובר, בזמן שהממשל האמריקאי הושבת על ידי הרפובליקאים בקונגרס (אותם הוא השווה לבריונים של ילדותו).

המודעות הפוליטית שלו התעוררה במקרה: כילד שחטף מכות לעתים קרובות, הוא מצא נערים גדולים יותר שיגנו עליו. אחד מהנערים האלה היה מייקל שוורנר, שעונה ונרצח עם שני פעילים אחרים למען זכויות האזרח על ידי הקו קלוקס קלאן ב–1964 כשעזר לרשום בוחרים אפרו־אמריקאים. האירוע, אמר רייך בנאום שנשא ב–2011, לימד אותו ״כמה חשוב להילחם בבריונים, להגן על חסרי הכוח, להבטיח שקולם של חסרי הקול יישמע״.

בגיל 22, על אנייה בדרך לבריטניה לאחר שזכה במלגת רודס היוקרתית ללימודים באוקספורד, הכיר רייך את מי שלימים נהפך לאחד מחבריו הקרובים ביותר: ביל קלינטון. קלינטון ורייך למדו מאוחר יותר גם בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ייל, שם הכירו צעירה בשם הילרי רודהאם. רייך טען בעבר כי הוא זה ששידך בין ביל להילרי (לא לפני שהספיק לצאת אתה לדייט אחד בעצמו). שנים מאוחר יותר קרא קלינטון לחברו הטוב לשמש כשר העבודה שלו כשנכנס לבית הלבן — אבל עוד לפני כן, הוא כבר הספיק לצבור ניסיון בשני ממשלים אמריקאיים: בממשל פורד הרפובליקאי הוא שימש כעוזרו של רוברט בורק, אז היועץ המשפטי של הממשל; בממשל קרטר הדמוקרטי הוא שימש כבכיר בנציבות הסחר הפדרלית.

שנים לאחר מכן, אחרי שעזב את וושינגטון ועבר ללמד באוניברסיטת הרווארד, קרא לו קלינטון - אז נשיא טרי - לחזור למגזר הציבורי ולשמש כראש צוות המעבר הכלכלי שלו, ומאוחר יותר כשר העבודה. עד אז כבר הספיק רייך לפתח משנה כלכלית שדגלה בשימת דגש על הון אנושי, מתוך אמונה שהתחרותיות של אומות תלויה יותר מכל ברמת ההשכלה של כוח העבודה שלהן. קלינטון שילב חלק מהרעיונות של רייך בקמפיין הבחירות שלו, שנשא את הסלוגן ״אנשים קודם״ וזכור יותר בזכות הסלוגן ״זו הכלכלה, טמבל״.

רייך שימש כשר העבודה של קלינטון 
ב–1993–1997, וב–2008 הכתיר אותו המגזין ״טיים״ כאחד מעשרת השרים המוצלחים במאה ה–20. בתקופת כהונתו הוא הצליח להוביל כמה מהלכים משמעותיים כמו העלאת שכר המינימום, סייע בניסוח הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה (NAFTA), ועזר לקלינטון להוביל את ארה״ב לתקופה של פריחה כלכלית ועודף תקציבי, אבל לקראת סוף כהונתו הוא התחיל להרגיש קצת כמו מטרד. למרות הפריחה הכלכלית, המגמות שהחלו בשנות ה–70, של אי־שוויון מתגבר ושחיקה של מעמד הביניים, לא נבלמו. רייך הזהיר שוב ושוב מסכנות האי־שוויון, אבל נתקל, לדבריו, בעיקר בגלגולי עיניים. ״אני גאה בעבודה שעשינו בממשל קלינטון״, הוא אומר, ״התקדמנו קצת, אבל יש עוד הרבה לעשות״.

לאחר שעזב את ממשל קלינטון (באופן רשמי, כדי לבלות יותר זמן עם ילדיו), חזר רייך לקריירה האקדמית שלו, כתב ספרים והתמסר למה שהפך למסע הצלב האישי שלו: סוגיית האי־שוויון בארה״ב. לומר עליו שהוא ״בלתי נלאה״ יהיה אנדרסטייטמנט. ב–20 השנים האחרונות הוא חוזר שוב ושוב (ושוב) על אותו מסר: העלייה באי־שוויון מסכנת את הכלכלה האמריקאית, פוגעת בצמיחה ומאיימת על הדמוקרטיה.

״ארה״ב מעדיפה לראות את עצמה כאומה שמדגימה הכי טוב משהו שנקרא קפיטליזם דמוקרטי, עירוב של שווקים חופשיים ודמוקרטיה. זה מה שאנחנו אומרים לעצמנו, זה מה שאנחנו מנסים למכור לעולם. אבל הבעיה היא שככל שהדמוקרטיה שלנו נכנעת להון, כך אנחנו לא מסוגלים למלא את התפקיד הזה יותר. במקום להדגים קפיטליזם דמוקרטי, אנחנו מדגימים צורה של אוליגרכיה, כמובן שלא קיצונית כמו ברוסיה - עדיין יש לנו מוסדות דמוקרטיים ושלטון חוק - אבל אנחנו במסלול מסוכן״.

מצוד אחרי הדורס בברצלונה, היום
רויטרס

אף שהוא יודע טוב מכולם עד כמה הושחתה הפוליטיקה האמריקאית, רייך עדיין מאמין בדמוקרטיה. כיצד אפשר להאמין ביכולת התפקוד של דמוקרטיה משותקת, שבה בעל המאה הוא בדרך כלל האיש שמנצח במערכות בחירות? ״זה פרדוקס״, הוא אומר. ״זה פרדוקס שאני נאבק אתו כל חיי. חלק גדול מחיי הבוגרים הייתי בתוך הממשלה, ברמות גבוהות מאוד. עבדתי בגבעת הקפיטול, הייתי ראש צוות התכנון הכלכלי של ה–FTC, הייתי שר. בחצי השני של חיי הבוגרים הייתי אקטיביסט, וניסיתי לדחוף לשינוי מבחוץ. בשנים האחרונות נהפכתי שוב לנודניק, אבל זה בסדר״.

כחלק מהיותו נודניק, רייך לא פוחד לבעוט בכמה פרות קדושות של העת החדשה, בהן עמק הסיליקון ותפקידו כיוצר ערך. בפוסט פופולרי שפירסם בבלוג שלו בחודש שעבר, השתמש רייך בעסקת ווטסאפ־פייסבוק כדוגמה לכל מה שהשתבש בכלכלה האמריקאית. העסקה שבה רכשה פייסבוק את ווטסאפ תמורת 19 מיליארד דולר, כתב רייך, היא דוגמה לכלכלה שבה יש מעט מאוד מנצחים - אבל הניצחונות שלהם נהפכים ליותר ויותר מרשימים - והרבה מאוד מפסידים. ווטסאפ, הוא ציין, מעסיקה 55 עובדים: היא לא זקוקה למערך הפצה גדול כדי להפיץ את המוצר שלה, וקשה לדמיין שבעתיד היא תזדקק להרבה יותר עובדים מכפי שיש לה היום.

״זה לא שאני לא מעריץ את עמק הסיליקון, אני כן״, הוא מסביר. ״אבל העובדה היא שככל שהכלכלה מתפתחת, מה שקורה זה שנוצר ערך אדיר שממנו נהנים מעט מאוד אנשים. בווטסאפ יש 55 עובדים ו–450 מיליון לקוחות. אנחנו כצרכנים מרוויחים מהמוצר, אבל כעובדים, מה שקורה זה שככל שהטכנולוגיה מתפתחת הפירות הולכים לפחות ופחות אנשים. זה נפלא שיש לנו את עמק הסיליקון וחדשנות, אבל יש כאן שאלה כלכלית חשובה, שנהפכת גם לשאלה פוליטית: בעתיד, מי בכלל יוכל לקנות משהו? זאת לא האחריות של חברות כמו ווטסאפ או פייסבוק לטפל בשאלה הזאת, זאת האחריות של המערכת הפוליטית ליצור מנגנון שיחלק את העושר שנוצר כתוצאה מגל הפרודוקטיביות העצום הזה - וזה אתגר שצריך לטפל בו בארה״ב, בישראל, ביפן ואפילו בסין״.

"הציניות היא 
האויבת הגדולה ביותר״

קורנבלות׳ הוא אחד מקורבנותיה של התופעה שעליה מדבר רייך. הסרט, הוא אומר, היה הדרך שלו לברר את הסיפור האישי שלו: ״גדלתי עני. אמי, שהיתה מורה, גידלה משפחה של ארבע נפשות ממשכורת של 9–15 אלף דולר בשנה. אני יודע כמה היא הרוויחה, כי בבית הספר קיבלתי שלוש ארוחות ביום והייתי צריך להביא טופס כל שנה, כדי להוכיח שבאמת הרווחנו כל כך מעט. כשהתבגרתי כולם הכירו אותי כילד העני״, הוא אומר.

הסרט נולד כתוצאה מסקרנות אישית שלו. "יצרתי את הסרט הזה כי הרגשתי שזה סיפור חיי, והסיפור של הדור שלי: אנשים במעמד ביניים שנדחקים למטה, לעוני. לאורך כל חיי הסיפור הזה מתנגן מולי. גדלתי בבית משכיל - ההורים שלי היו שניהם מורים - אבל גם עני, וזה נתן לי הרגשה אמיתית של מה קורה כשאין לך הרבה בחברה האמריקאית. ועדיין, הרגשתי שאנחנו עוברים משהו היסטורי ושהאי־שוויון הוא הסיפור הגדול של זמננו, אבל גם שאנחנו לא מבינים את הסיפור המלא״.

יותר משהוא סתם סרט תיעודי, ״ואי־שוויון לכל״ הוא סרט אקטיביסטי מוצהר, מניפסט שנועד להניע את הציבור לפעולה. אם למישהו היה ספק בכך, בסיומו מופיעה הכתובת הבאה על המסך: ״הסרט נגמר - העבודה מתחילה. אתם מוכנים לעשות משהו?״. ״הכוונה היא לגרום לאנשים לפעול, לא לשבת בשקט ולקבל את המצב כפי שהוא״, אומר קורנבלות׳.

הסרט, שהעבודה עליו התחילה קצת לפני הופעתה של Occupy Wall Street, היה פרויקט שאפתני שסחף את קורנבלות׳, רייך ואנשי ההפקה שלהם להרפתקה שלה הם לא ציפו. בדרך הם נתקלו בבעיה שהסרט האקטיביסטי האחר שניסה לעורר מודעות לנושא שעל סדר היום - ״אמת מטרידה״ - לא נתקל בה: קשיי מימון. ״זה נושא אישי יותר. קשה יותר לדבר בפומבי על אי־שוויון מאשר על איכות הסביבה. ה–1% העליון שולט בתקשורת, ויוצרי 'אמת מטרידה' לא מתחו ביקורת על העשירים - אנחנו כן״, אומר קורנבלות׳.

בסוף 2012, בשלבי הסיום של הסרט, פתחו קורנבלות׳ ורייך במסע גיוס בקיקסטארטר בניסיון לגייס את הכסף הדרוש להשלים את הסרט. הם הצליחו לגייס 83 אלף דולר (מתוך יעד גיוס של 75 אלף דולר), גיוס שאמנם נשמע צנוע (במיוחד כשרואים את הגרפיקות המעוצבות לעילא שממלאות את הסרט), אבל לפי ה״הוליווד ריפורטר״ היווה חלק משמעותי מהתקציב. קורנבלות׳ מסרב לנקוב בתקציב המדויק של הסרט, אבל מודה שהשגת המימון הדרוש היתה משימה קשה.

״היה הרבה יותר קשה לממן את הסרט שלנו, בעוד שליוצרי 'אמת מטרידה' לא היתה בעיה לגייס את כל הכסף שהיה צריך. להם כמובן היה תקציב הרבה יותר גדול משלנו. אבל האנשים שהיו מעורבים עשו ומעל ומעבר - עבדנו לילות, עבדנו בסופי שבוע, במשך שנתיים לא לקחנו יום חופש כדי לעשות את הסרט הזה. רייך כמובן לא קיבל אפילו סנט. אבל השקענו את הנשמה שלנו, הרבה אנשים עבדו בחינם, ואנחנו גאים בתוצאה״. הנושא הרגיש של הסרט הביא גם לכך שהממסד חיבק אותו הרבה פחות מכפי ש"אמת מטרידה" חובק: בעוד שהסרט בכיכובו של אל גור זכה באוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, ״ואי־שוויון לכל״ לא היה בכלל מועמד.

התסכול הגדול, מסכימים רייך וקורנבלות׳, הוא שאנשים שופטים את הסרט עוד לפני שראו אותו. ״אני מאוד מרוצה מהתגובות, אבל התסכול הכי גדול הוא שאנשים חושבים שמדובר בסרט ליברלי ושמים עליו תווית מפלגתית״, אומר רייך. ״בעוד שמה שאני אומר הוא שהתוויות האלה לא משנות. יש מיליארדרים דמוקרטים, יש מיליארדרים רפובליקאים. אי־שוויון משפיע על ימנים ושמאלנים כאחד״.

חלק גדול מהאחריות לדיון הבעייתי בסוגיית האי־שוויון בארה״ב ובעולם, אומר רייך, נובע מהטיפול שלו זוכה הסוגיה בתקשורת. ״יש כל כך הרבה תעמולה, כל כך הרבה טעויות עובדתיות, כל כך הרבה טיפשות בתקשורת״, הוא אומר. ״בעלי המקצוע הכלכליים והעיתונאים הכלכליים מתמקדים לרוב כמעט לחלוטין במחזור העסקים: שוקי המניות ואינפלציה ותקופות מיתון. הם לא מסתכלים על השינויים המבניים, על המגמות המבניות שמשפיעות על הציבור.

"התוצאה היא שרק מעטים מבינים מה קורה, כי אין מי שיחשוף את זה לציבור. חלק מזה נובע גם מהשליטה של בעלי אינטרסים בתקשורת. זה מאוד עדין - אני לא חושב שרבים יגידו שהם לא מורשים לדבר על זה - אבל ללא ספק יש חרדה מסוימת בתקשורת מלהרחיק לכת. אני לא אנקוב בשמות, אבל היו לי דיונים עם אנשים חזקים בתקשורת האמריקאית שאמרו שהם מפחדים לדבר על אי־שוויון, כי הם מרגישים שכל דיבור על זה מצית מלחמת מעמדות״.

כשהוא שומע מונחים כמו ״מלחמת מעמדות״ או ״שנאת עשירים״ מופרחים לאוויר, או השוואות בין האווירה הציבורית כיום לבין גרמניה הנאצית, כפי שעשו כמה מיליארדרים בחודשים האחרונים, רייך נעשה ציני. ״אנשים לא שונאים עשירים, ולהשוות את אלה שמצביעים על בעיית האי־שוויון לנאצים זאת חרפה. זאת לא מלחמת מעמדות ואין שום טעם לעשות דמוניזציה לעשירים. הנושא האמיתי הוא החוקים שסביבם הכלכלה מאורגנת. הבעיה היא לא העשירים, אלא אנשים שמנצלים לרעה את העושר שלהם ומשתמשים בו כדי לשנות את החוקים באופן שמיטיב אתם ומקשה על כל השאר להתקדם״.

למרות המצב העגום במיוחד שהוא מתאר בכישרון, רייך עדיין מגדיר את עצמו אופטימי. לפעמים זה קשה לו יותר, הוא מודה, לאזן בין ההגדרה שלו את עצמו כאופטימיסט לבין התפקיד שלו כפסימיסט החברתי, האיש שמקלקל את המסיבה עוד מאז שנות קלינטון העליזות. בסרט הוא מודה שלפעמים הוא שואל את עצמו ״אם איני כישלון מוחלט״. ובכל זאת, יש לו סיבה פשוטה להיות אופטימי: ״אתה חייב להיות אופטימי״, הוא אומר. ״כי אם אתה פסימי, אתה מוותר. אתה נהיה ציני. ואם אתה ציני, אתה נותן את הדמוקרטיה במתנה לקבוצות האינטרסים ולבעלי ההון, ואם אתה מוותר על הדמוקרטיה אז זה הסוף. ציניות היא האויבת הגדולה ביותר של הרפורמה״.

כשהוא נשאל כיצד הוא מצליח להישאר אופטימי, לאחר 30 שנה שבהן הוא חוזר על אותו מסר, עונה רייך בפשטות: כי כבר עשינו את זה - יותר מפעם אחת. ״אני אופטימי כי ב–100 השנים האחרונות הצלחנו להילחם בריכוזיות העושר שלוש פעמים. שלוש פעמים הקפיטליזם יצא משליטה והתחיל ליצור בעיות חברתיות, כלכליות ופוליטיות אדירות, ובכל פעם ריסנו אותו. הפעם הראשונה היתה בתקופת הברונים השודדים והריכוז התעשייתי הגדול. הפעם השנייה היתה אחרי הקריסה הגדולה של 1929. והשלישית היתה בשנות ה–60, כשהכנסנו אפרו־אמריקאים ונשים לשוק העבודה ונתנו להם שוויון פוליטי וכלכלי - דבר שעוד לא השגנו לחלוטין.

״אני אופטימי״, אומר רייך, ״כי הדמוקרטיה היא מתנה אדירה ויש לנו מחויבות אדירה לתחזק אותה, לשנות אותה לטובה ולהעביר אותה הלאה לדורות הבאים. ציניות היא דבר מסוכן, ואסור לנו ליפול בה. יש לנו הרבה דברים שצריך לעשות. התנועה הזאת רק מתחילה״.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם