הכירו את ה"גיבור" של פרשת הולילנד: מאיר רבין, מאכער - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מגיפת הקרציות

הכירו את ה"גיבור" של פרשת הולילנד: מאיר רבין, מאכער

"אני קורא לזה לובי, תקראו לזה מאכערים. זו הפרנסה שלנו. אמרתי לשמואל, 'אני אהיה 'הקרצייה', אני כל יום אהיה שם'" ■ כך עובדים המאכערים - אלו שלוחצים איפה שצריך, בשביל מי שמוכן לשלם

52תגובות

בצדי אולם בית המשפט, לא רחוק מאהוד אולמרט ושולה זקן, ישב נאשם מספר 5 והמתין בסבלנות. המצלמות כמעט התעלמו ממנו, אבל הנאשמים האחרים הגניבו מבט. הם ידעו את מה שהתקשורת עדיין לא - הוא צלע מרכזית בפרשת הולילנד.

מאיר רבין, המאכער שחיבר בין ההון לשלטון, הוא דוגמה מובהקת לבעיה נפוצה ומושרשת בפוליטיקה הישראלית. בפסק הדין הארוך בפרשת הולילנד מוזכרים שמות של לא מעט מאכערים, אך רבין, שהיה עוזרו של עד המדינה המנוח שמואל דכנר, התעלה על כולם. מפסק הדין ומשיחות עם אנשים המכירים אותו עולה שרבין הוא אדם שידו בכל ויד כל בו, שמתרוצץ במסדרונות הממשלה ומכיר את מי שצריך איפה שצריך - החוט המקשר בין ההון לשלטון. "ניתן היה להתרשם מאישיותו החברותית, היותו נוח לבריות ואוהב אדם", כתב השופט דוד רוזן על רבין, שאותו הכיר משעות רבות של עדות על דוכן העדים.

אלא שהאיש החביב הזה, לפי פסק הדין, עבר את הגבול בכל מה שנוגע לפעילות לגיטימית של מאכערים, שהיא כשלעצמה שנויה במחלוקת ומדיפה ריח רע גם כשאינה מגיעה לפלילים. רבין הורשע במתן שוחד של 95 אלף שקל לסגן ראש עיריית ירושלים, אליעזר שמחיוף, כדי שיפעל לטובת קידום פרויקט הולילנד, בין היתר בכל הנוגע להיטלי ההשבחה בפרויקט. בנוסף הוא הואשם בקבלת שוחד מדני דנקנר, יו"ר חברת תעשיות מלח בתקופה ההיא שמונה בהמשך ליו"ר בנק הפועלים, כדי לקדם עסקה לבנייה על קרקעות המלח של החברה בעתלית. ספק אם רבין יוכל להתנחם בזיכוי שלו משתי עבירות שוחד - אחד לשמחיוף (בסך 150 אלף שקל), ואחד לראש עיריית ירושלים לשעבר אורי לופוליאנסקי.

ניר קידר

רבין (שסירב להתראיין לכתבה זו) נטול השכלה או הכשרה מיוחדת. מעלתו העיקרית היא הקשרים, שהם כלי העבודה המרכזי של כל מאכער. כך הוא תיאר את פועלו בעדות שנתן בבית המשפט בהקשר לקידום עסקת המלח: "אני קורא לזה לובי, תקראו לזה מאכערים, איך שאתם רוצים, אני קורא לזה פרנסה. זו הפרנסה שלנו, אני ושמואל (דכנר, ש"ש). מה ששמואל מבקש אני עושה. וגם מה שהוא לא מבקש אני משתדל עוד יותר לעשות. זה סוג העבודה. אנחנו רואים מי חברי מועצת המינהל, מתחילים לבדוק מי תומך בתוכנית, מי התנגד".

וכך העיד בנוגע לפעילותו הנמרצת בעיריית ירושלים אצל סגן ראש העירייה אליעזר שמחיוף, שבעדותו כינה את רבין "חבר קרוב ואח": "הייתי עובד המון עם עיריית ירושלים. אמרתי לשמואל, 'אני אתחיל להיות 'הקרצייה', אני כל יום שם'. כך היה באמת, כל יום, כל יום, אני כל יום עולה לירושלים, ומדבר אתם עד שיוצא להם מהאוזן".

שרון פוחס, שהכירה את רבין מעבודתה במשרדו של דכנר, תיארה בעדותה במשטרה: "לקח לי הרבה זמן להבין מה בדיוק תפקידו של רבין במשרד. הבנתי שהתפקיד שלו הוא לשחד אנשים בעיריית ירושלים כדי לקבל אישורים לפרויקט של הולילנד... אני הייתי שומעת את רבין אומר לדכנר, זה היה בסביבות 2006–2007, שהוא נוסע להחתים אנשים בעירייה כדי לקבל אישורים על כל מיני דברים שקשורים לפרויקט הולילנד... למאיר יש קשרים עם אנשים בכל המקומות. הוא הכיר בעירייה, הוא הכיר גם במינהל".

האהבה הגדולה 
בין רבין לדכנר

אריק סולטן

רבין, 45, נולד בירושלים למשפחה חרדית, השלישי מבין 12 ילדים. אביו, פנחס הכהן רבין, היה אב בית הדין הרבני הגדול בתל אביב והרב הראשי של קהילת יהודי בוכרה. אמו רוחמה היתה עקרת בית. עד שהיה בן עשר המשפחה התגוררה בשכונת פלורנטין בתל אביב, ואז עברה לבני ברק.

עד גיל 26 למד רבין בישיבת חברון, אחד ממוסדות הלימוד הנחשבים בציבור החרדי, ונראה היה כי פניו ללימודי תורה, אבל באמצע שנות ה–90 הוא החליט לפנות לתחום אחר. היו לו נתוני פתיחה טובים: הוא הכיר מילדות את רפאל פנחסי, השר מטעם ש"ס שהורשע בפלילים בסוף שנות ה–90, משום שהמשפחות היו שכנות בבני ברק. פנחסי לקח את רבין תחת חסותו והיה עבורו סוג של מנטור במשך השנים. דודו של רבין, יעקב אפרתי (הנשוי לדודתו של רבין), שזוכה השבוע מאישום של קבלת שוחד, היה במשך שנים בכיר בשירות הציבורי: מנכ"ל עיריית ירושלים, מנכ"ל משרד התשתיות, מנכ"ל משרד הפנים ומנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל.

קשר נוסף של רבין היה למתי חותה, יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במחוז ירושלים ולאחר מכן מנכ"ל עיריית בית שמש (חותה היה חשוד בפרשת הולילנד, אך לא הוגש נגדו כתב אישום). רבין הוא נכדו של רב היישוב יד רמב"ם, שבו חותה מתגורר, ומשפחותיהם היו קרובות במשך שנים.

אדם נוסף שרבין הכיר היטב הוא עו"ד משה שמעוני, לשעבר מנכ"ל משרד הדתות, הנשוי לנכדתו של הרב עובדיה יוסף. לפי עדותו של דכנר בבית המשפט, רבין הכיר את שמעוני מכיוון ששמעוני עבד תחת דודו במשרד הפנים. דכנר העיד כי רבין היה זה שהכיר לו את שמעוני, והוא שכר אותו כעורך דין בפרויקט כדי להשפיע על יהושע פולק, סגן אחר בעירייית ירושלים, שאליו היה מקורב (פולק היה חשוד בפרשת הולילנד, אך לא הוגש נגדו כתב אישום). לפי עדותו של דכנר, רבין היה גם זה שעשה את ההיכרות בינו לבין שמחיוף. לדברי שמעוני, הוא לא עבד על פרויקט הולילנד, אלא על פרויקטים אחרים שהיו לדכנר.

רבין היה מקושר גם בזירה הפוליטית. דודו, רו"ח שלמה בן עמרה, שגם שמו עלה בפסק הדין כפי שיתואר בהמשך, נחשב מקורב לליכוד. עמרם בניזרי, לשעבר יועץ פוליטי של צחי הנגבי, הוא קרוב משפחה רחוק של רבין (בניזרי היה חשוד בפרשת הולילנד, אך לא הוגש נגדו כתב אישום). בחוגי הליכוד נחשב רבין מקורב לקבוצה הירושלמית, חבורת פעילים בראשותם של קבלי הקולות איציק קויפמן ודוד אמסלם, שהיה במשך שנים מנהל מחלקה בעיריית ירושלים.

במקביל לקשרים הירושלמיים עבד רבין צמוד לדכנר, במשרד ברחוב החשמונאים בתל אביב. דכנר, שאותו הכיר באמצע שנות ה–90, היה זה שפתח בפני רבין דלתות בחוגי ההון. את חיבורי ההון־שלטון שיצר אפשר היה לראות בחתונתו, שנערכה בגני התערוכה בשנות ה–90. לצד פוליטיקאים כאהוד אולמרט וצחי הנגבי, נכח שם גם איש העסקים לב לבייב.

דכנר, בעל קילומטראז' רב בעולם הנדל"ן, היה זה שלימד את רבין את רזי מקצוע הנדל"ן בכלל והפעילות המאכערית בו בפרט. שררה ביניהם אהבה גדולה - כמו אב ובן, כפי שמתואר בפירוט בפסק הדין. רבין אף קרא לבנו הבכור שמואל, על שם הבוס שכה אהב. בשיחה שניהל עם אמנון יצחקניא, עורך דינו של דכנר, רבין אמר שהיה "מוכן להקיז את דמו עבור דכנר", והסביר שהוא אוהב אותו אהבת נפש. "רבין היה יד ימינו של דכנר", אומר יצחקניא. "עם השנים היחסים התהדקו, והם נהפכו לשותפי סוד של ממש". מבין כל נאשמי פרשת הולילנד, שהכירו היטב את דכנר, רבין היה היחיד שהגיע להלווייתו.

"הם נפגשו כל יום, עבדו ביחד שעות על גבי שעות במשרד בתל אביב", אומר אדם שהכיר את השניים. "שמואל היה זה שהעלה את רבין לגדולה. הוא לקח נער בור, הכיר לו את תחום הנדל"ן ונתן לו את הכלים שבזכותם רבין יכול היה להתחיל בקריירה עצמאית. הוא רק לא תיאר לעצמו שדווקא בגלל הבוס שלו, הקריירה הזו תיקטע כל כך מהר".

עופר וקנין

לרבין היתה ההזדמנות לחלץ את עצמו מהתסבוכת שבה הוא נמצא כעת. בדצמבר 2008 הוא נפגש עם יצחקניא, וזה הציע לו להצטרף לדכנר כעד מדינה, אבל הוא סירב. דכנר פנה למשטרה לאחר שהסתכסך עם הלל צ'רני, יזם הפרויקט. הפגישה בין יצחקניא לרבין התקיימה כשכבר היה ידוע על הסכסוך בין דכנר לצ'רני, וברקע היה ברור שדכנר עומד לפנות לרשויות. השיחה הוקלטה, וכך רבין הפליל את עצמו. "אתה לא תצליח להוכיח שום דבר כי את כל הכספים אני העברתי ואני לא אגיד כלום", אמר רבין ליצחקניא.

הוא הוסיף בשיחה שהוא עצמו היה זה שפרט את הכסף בסוכנויות צ'יינג', ומסר את הכספים ואת הצ'קים למי שהיה צריך. הוא הסביר ליצחקניא שלא ילך למשטרה, מכיוון ש"אני לא יורק לבאר שממנה אני שותה... זה מנוגד לכל העקרונות שלי, זה כמו שתגיד לי עכשיו 'בוא תאכל חזיר'... אני חבר באש ובמים".

בחקירת המשטרה שנפתחה כעבור שנה וחצי רבין אכן שתק, אבל בעדותו בבית המשפט הוא החליט לדבר ולהסביר מדוע שתק במשטרה - מפאת חוסר אמון בחוקרים. השופט רוזן דחה את ההסברים האלה על הסף וקבע שהגרסה שהציג רבין בבית המשפט בנוגע לאישומים נגדו היא "קש וגבבה".

לדברי יצחקניא, ב–2008, במקביל להסתבכות הכלכלית של דכנר ולחובותיו לשוק האפור, עזב רבין את משרדו של דכנר ופנה לעבודה בשוק הפרטי. עם זאת, הוא המשיך לגלות אכפתיות ודאגה למעסיקו לשעבר, גם כשידע שהוא עלול לדבר נגדו במשטרה. "הוא ניסה לעזור לשמואל. לדוגמה, הוא נתן לו 140 אלף שקל כדי לעזור לו בחובות לשוק האפור. נכון, אפשר היה להגיד שזה גם כדי למנוע מדכנר ללכת למשטרה, אבל היתה לו אכפתיות אמיתית כלפיו. זה לא מקרי שהוא היחיד שהגיע להלוויה של דכנר, שנפטר שעות ספורות בלבד אחרי חקירה נגדית קשה של עורך דינו של אולמרט. זה היה מחזה סוריאליסטי: הוא עמד שם בשער, מרוחק, מול קבוצה לא גדולה של אנשים, בהם גם פרקליטים מהתביעה. הוא לא אמר שלום למשפחתו של דכנר, שעד לפני כמה שנים היה אצלם בן בית. למרות אי הנעימות, הוא אזר אומץ והגיע להלוויה. משפת הגוף שלו ראו כמה המעמד קשה לו: גם בגלל מותו של שמואל וגם בגלל הנסיבות הקשורות למשפט".

תומר אפלבאום

"אף אחד לא מתחיל
 משוחד של מיליונים"

בפסק הדין הקדיש רוזן מקום לדיון בסוגיית המאכער, שלדבריו היא תופעה נפוצה בשירות הציבורי. "המאכער משתמש בקשריו האישיים עם גורמים במערכת הציבורית", כתב רוזן. "הנעזרים בשירותי המאכערים הם אזרחים המבקשים לקדם את ענייניהם הפרטיים, כמו גם גופים עסקיים ופוליטיים המבקשים לקדם אינטרסים כלכליים". עם זאת, רוזן עשה אבחנה בין פעילות לגיטימית לבין פעילות שעולה לכדי עבירת שוחד, דבר שנחשב תקדימי בפסיקה. רוזן קבע שתשלום למאכער כדי להשיג מידע פנים מרשויות שלטון או להפעיל עובד ציבור באופן פסול הוא שוחד.

פסיקה זו ניתנה בהרשעתו של רבין במקרה של קידום עסקת המלח בעתלית: הפרשה המפורסמת שבה משפחת דנקנר, בראשותו של דני דנקנר, ניסתה במשך שנים להפשיר את קרקעות המלח באילת ובעתלית לטובת בנייה. באוקטובר 2003 אישרה מועצת מינהל מקרקעי ישראל את התוכנית, אך לאחר שנים של מאבקים ציבוריים ומשפטיים המדינה נסוגה מהתוכנית. דנקנר, שהיה אז יו"ר תעשיות מלח והאיש הדומיננטי בקידום התוכנית, סיפר בעדותו כי השתמש ברבין כדי "לקבל מידע פנים ממה שקורה שאני אדע איפה אני עומד", ובמקום אחר: "אני רוצה לקבל מידע ולראות אם יש דברים תקועים שאפשר לשחרר אותם". השופט רוזן שאל את דנקנר: "אתם בעצם רוצה מידע־מידע, אינפורמציה, מידע פנים, inside information?" דנקנר: "גם במינהל. התשובה היא כן". רבין, שקיבל מדנקנר 1.3 מיליון שקל כדי לקדם הליכים במינהל, הורשע בעבירת שוחד אף שדודו יעקב אפרתי, שהואשם בקבלת שוחד של 45 אלף שקל מדנקנר, באמצעות רבין, זוכה מעבירה זו. דנקנר הורשע במתן שוחד.

"מה זה מאכער?", אומר עורך דין בכיר בתחום הנדל"ן, שהכיר היטב את רבין. "זה אדם שעומד איפה שבעלי מקצוע לא יכולים לעמוד. זה אדם שידו בכל ויד כל בו. רבין בהחלט היה כזה, אבל זה לא אומר שכל מאכער נותן שוחד. זה יכול להיות גם אדם כריזמטי, שמכיר הרבה אנשים ויודע לחבר בין קצוות, אחד שיבוא לחדר, יביא קפה, ילטף ויחייך. סוג של טיפוס".

מוטי מילרוד

לא כולם סלחניים כל כך כלפי פעילות המאכערים. לדברי ניצב משנה בדימוס מאיר גלבוע, שניהל את חקירת דרעי והיה יועץ לענייני שחיתות למבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, פעילות מאכערית בתחום האפור עלולה להוביל למעשים חמורים. "במקום שיש מאכערים - שם אפשר למצוא שחיתות", הוא אומר. "לטעמי, המאכעריות עצמה היא שחיתות. גם אם זאת לא עבירה פלילית, יש כאן שחיתות ציבורית. אני מסתכל על זה כסוג של התפתחות בקריירה של עבריין. אף אחד לא מתחיל מלקיחת שוחד של מיליונים, בהתחלה עושים עיגולי פינה קטנים. עיגולי הפינות האלה מאוד מסוכנים, ולכן טוב אם יחוקקו חוק בעניין".

מנגד, פרופ' ירון זליכה, לשעבר החשב הכללי שמאמר שלו בסוגיית המאכערים אף מוזכר בפסק הדין, סבור שחקיקה אינה בהכרח הפתרון. "זו סוגיה מורכבת. לא רק שהעגל רוצה לינוק, גם הפרה רוצה להניק", הוא אומר. "הגורמים המושחתים בתוך המערכת יוצרים לעתים ביורוקרטיה כדי שהחלטות יהיו יותר סובייקטיביות, וכך הם מזמינים מצבים של קבלת טובת הנאה.

"ההרשעה של אולמרט, למרות חומרתה, שולית לעומת תופעת השחיתות הכללית, שרובה נעשית על ידי פקידים: לאו דווקא בשוחד כספי, אלא בקח ותן — אני אפעל לטובתך ובעתיד תחזיר לי טובה, למשל בג'וב עם שכר גבוה במגזר הפרטי, או טובה אחרת בשביל חבר או קרוב משפחה. כדי לעקור את הבעיה מהשורש צריך להגביר את השקיפות בהחלטות הפקידות ולנטרל ככל האפשר את ממד הסובייקטיביות בהחלטה. לדוגמה, כשהייתי החשב הכללי, קבעתי שכל בקשות התמיכה שמגישות עמותות למשרדי ממשלה ייעשו באמצעות הגשת טופס במחשב וכל התהליך יהיה ממוחשב ומתועד. זה הוציא את המאכערים מהתמונה".

עו"ד אבי דרכסלר, לשעבר מנהל מינהל מקרקעי ישראל ובעצמו שם שעלה בפרשת הולילנד (כפי שיפורט בהמשך), רואה את הדברים אחרת. "גם היום, אם תלך למינהל מקרקעי ישראל תמצא שם מאכערים, רבים מהם עובדי מינהל לשעבר. בכל מקום שבו הביורוקרטיה חוגגת יש מאכערים. מי שרוצה להפסיק את זה, שיפסיק את הביורוקרטיה. הבעיה היא שבפרשת הולילנד המאכעריות עברה את הקו אדום, וזה בעצם מה שהשופט רוזן אמר. אם אתה לוקח אדם שמבין את המטריה - עורך דין, עובד לשעבר, אדם שיודע מה הוא עושה - יש בזה היגיון. אבל רבין, לדוגמה, אפילו הדוד שלו יעקב אפרתי אמר בעדותו שהוא לא מבין כלום".

נמרוד סונדרס

בעדותו לא הצליח דנקנר להסביר לשופט רוזן מדוע שילם לרבין כל כך הרבה כסף, ואיזו עזרה העניק לו רבין, איש חסר כישורים מקצועיים. דנקנר ניסה להסביר שרבין סייע בתיאום פגישות עם גורמים פוליטיים, אך השופט לא קנה את ההסבר. רוזן ציטט את דבריו של דנקנר בעדותו: "במשרד שלי, לדוגמה, היו ביבי נתניהו (אז שר האוצר, ש"ש), סגני שרים, שרים, ח"כים. זה בכל אופן משרד של בנק הפועלים, אנחנו בכל אופן בעלים של בנק הפועלים... הדבר השני, אני חושב שכמעט כל מנהלי המינהל, עד מר אפרתי, היו אצלי במשרד". דנקנר בעדותו, כך קבע רוזן, "צייר את כלל השפעתו על מקבלי ההחלטות ובעלי תפקידים רבים בציבוריות הישראלית", ומכאן שהוכח שהוא לא צריך את רבין כדי לסדר פגישות.

בהמשך הביע רוזן תמיהה במה בדיוק רבין יכול היה לתרום לתעשיות מלח לעומת משרדי עורכי דין גדולים שעבדו לצדו של דנקנר בניסיון להפשיר את קרקעות המלח, ובהם משרד ראב"ד, מגריזו, בנקל (שייצג את דנקנר גם במשפט) ועו"ד רם כספי. עורך דין אחר שמוזכר בהקשר הזה הוא דרכסלר, שייצג את משפחת דנקנר בהפשרת קרקעות המלח מאמצע שנות ה–90, וב–1998 מונה למנהל מינהל מקרקעי ישראל. לאחר שעזב את התפקיד, ב–2000, המשיך לייעץ לדנקנר בנושא, אולם לדבריו לא עמד בשום קשר עם המינהל.

מנגד, בעדותו צייר דנקנר את דרכסלר כאחד המאכערים שאותם הוא העסיק, ופרקליטו עו"ד נבות תל־צור אף כינה אותו בדיון "מגה־מאכער". לטענת דנקנר בעדותו, לדרכסלר היו שני כובעים: אחד של עורך דין שמבין בנדל"ן, והאחר של מעין מאכער או לוביסט, בשל היכרותו עם המינהל. ב–1996 קיבל דרכסלר ממשפחת דנקנר 250 אלף דולר עבור שירותיו, והיה אמור לקבל הרבה יותר - אחוזים ממכירת הדירות - אם הפרויקט היה יוצא לדרך. סכום זה דומה מאוד לסכום שרבין קיבל ב–2003 מדנקנר, 1.3 מיליון שקל.

אלא שבפסק הדין קיעקע השופט את ניסיונו של דנקנר לשים את דרכסלר ואת רבין בסירה אחת, הן בשל המעמד המקצועי השונה של השניים וגם מפני שהשניים כלל לא עבדו יחד - דרכסלר העיד שבחקירתו במשטרה שמע את השם רבין לראשונה. "דרכסלר הוא פרקליט מיומן הבקי מאין כמותו בנושאי פיתוח מקרקעין ושינוי ייעוד... היה ראש המינהל ומכיר את מסדרונות המינהל מלפני ומלפנים", פסק השופט. "משעו"ד דרכסלר עמד לרשות תעשיות מלח והיה נכון לעשות בשירותו של נאשם 12 (דנקנר, ש"ש), מדוע היה על זה לשלם סכום עתק של כסף לנאשם 5 (רבין, ש"ש)? התשובה בגוף השאלה".

מוטי קמחי

השקעה של חצי 
מיליון דולר במתווכים

מפסק הדין עולה שתעשיות מלח, חברה בורסאית, שילמה כחצי מיליון דולר למאכערים וללוביסטים שונים כדי לקדם את עסקת קרקעות המלח. את המגעים עם הלוביסטים והמאכערים ניהל דנקנר בעצמו. כך לדוגמה, דנקנר שילם לא פחות מ–50 אלף דולר למיכה גולדמן, לשעבר סגן שר ממפלגת העבודה. תמורת מה? לפי עדותו של דנקנר היה זה בסך הכל כדי לסדר פגישה עם יחיאל לקט, אז יו"ר קק"ל, בספטמבר 2003, כמה שבועות לפני שמועצת מינהל מקרקעי ישראל היתה אמורה להתכנס כדי לאשר את העסקה. הפגישה נועדה לשכנע את לקט, שהתנגד לפרויקט, לתמוך בו.

לגרסת דנקנר, התערבותו של גולדמן היתה נחוצה כדי להשיג פגישה עם לקט במהירות. רוזן, לעומת זאת, כינה את העסקתו של גולדמן "תמוהה", גם משום שלקט העיד שלא היתה לו שום בעיה להיפגש עם דנקנר. "הדעת אינה נותנת כי מיכה גולדמן זכה לשכר של 50 אלף דולר עבור הסדרת פגישה עם מר לקט... התמונה שנצטיירה לפניי מצביעה כי מיכה גולדמן זכה בתמורה נאה זו נוכח המטרה שהוטלה עליו על ידי נאשם 12 (דנקנר, ש"ש), מטלה שאינה דווקא קביעת פגישה עם לקט. ובכך זיל גמור...". בהמשך מוסיף רוזן: "דברים אלה יפים, מן הסתם, גם בעניינם של אברהם נתן ואריה דרעי".

דרכסלר, שייצג אז את דנקנר ומעיד כי היה חברו, מתנדב להסביר: "להערכתי, בשביל דני 50 אלף דולר נראו זניחים לעומת הרווחים העצומים של הפרויקט. אם גולדמן עזר לו להקדים פגישה בחודש, אז זו עלות זניחה מבחינתו לעומת הרווחים העצומים שיהיו לו בעתיד. דנקנר השקיע חצי מיליון דולר במתווכים למיניהם? כמה הבנקים משקיעים בלוביסטים בכנסת, כמה חברות ביטוח משלמות לאנשים כאלה, כמה החברות הבורסאיות משלמות?"

אריה דרעי, שעל העסקתו מתח השופט רוזן ביקורת מרומזת, הוא כיום מנהיג ש"ס. כשהועסק על ידי דנקנר היה שר לשעבר, שלא מזמן השתחרר מהכלא בגין קבלת שוחד. לפי עדות דנקנר, דרעי קיבל מאות אלפי שקלים מתעשיות מלח ומשתי חברות נוספות של משפחת דנקנר כדי לקדם את העסקה. אברהם נתן, השם השני שעליו מותח רוזן ביקורת, כיהן עד לאחרונה כיו"ר קשת, ובעבר היה נציב שירות המדינה ומנכ"ל עיריית לוד. הוא עבד עם דכנר ב–1996–1998, כשהיתה בבעלותו חברה פרטית לניהול פרויקטים. לפי פסק הדין, נתן קיבל מדכנר 345 אלף דולר עבור שירותיו.

אדם אחר ששכר דנקנר הוא רו"ח שלמה בן עמרה, פעיל ליכוד ודודו של מאיר רבין. "בן עמרה בא כמאכער נוסף שהביא רבין וקיבל תשלום על העבודה", העיד דנקנר. "בן עמרה נלקח עבור יכולותיו בליכוד... נאמר שהוא מקורב בליכוד לביבי ולסילבן שלום". בבית המשפט הודה דנקנר שהוא שילם לבן עמרה אף שלא הראה הצלחה. רוזן קבע שדנקנר לא ידע להגיד מה מהות עבודתו של בן עמרה, מה טיב קשריו וכיצד השתמש בהם לטובת תעשיות מלח. "ניתן, בזהירות רבה, לסכם כי הכספים שהועברו על ידי נאשם 12 (דנקנר, ש"ש) לבן עמרה אינם דווקא בבחינת כספים לגיטימיים". שם נוסף שהזכיר דנקנר בעדותו הוא הלוביסט בוריס קרסני, אך הוא הבהיר כי קרסני לא פעל לקדם עסקה, אלא רק ייעץ לו בסוגיות הקשורות לתעשיות מלח.

בעדותו הסביר דנקנר כיצד עבד עם המאכערים השונים. "עם רוב היועצים, המאכערים, הלוביסטים - לא היה לנו הסכם בכתב", אמר דנקנר. "עם לוביסטים אני תמיד נפגש בארבע עיניים", הסביר דנקנר במקום אחר בעדות, "זה נכון גם עם אבי דרכסלר בכובע הזה, זה נכון עם מר רבין, זה נכון עם מר גולדמן, זה נכון עם מר קרסני, וזה נכון עם רוב הלוביסטים שאני עובד אתם".

הוא המשיך ואמר כי עבד עם מאכערים כמעט בכל מגע שלו עם השירות הציבורי, לא רק בתעשיות מלח, אלא גם בבנק הפועלים. "כשהייתי בבנק הפועלים, הן כדירקטור והן מאוחר יותר, היתה עבודה עם מאכערים", סיפר בעדותו. "היתה לנו עבודה במע"מ עם מאכערים, היתה גם עבודה בביטוח לאומי... ב–2002 אותו מאכער קיבל 6 מיליון שקל על הפעולה הזו. היו לנו מאכערים, או יועצים, או לוביסטים - על כל פעולה.. על כל הצעת חוק, על כל דבר שקשור במשרדים ממשלתיים... בוועדת בכר (שהמליצה לפני כעשור על הוצאות קופות הגמל מהבנקים, ש"ש) עבדו משהו כמו תשעה אנשים שונים כאלה במקביל, כשכל אחד מאלו מקבל סקטור מסוים, ומקבל תשלומים לא קטנים... אני חושב שזו עבודה לגיטימית".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#