מפרקים 
את הפצצה: הכירו את המדענים שיגרמו לאנושות להפסיק לחשוש מהגרעין - Markerweek - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מפרקים 
את הפצצה: הכירו את המדענים שיגרמו לאנושות להפסיק לחשוש מהגרעין

צ׳רנוביל, פוקושימה - גם היום השמות האלה רודפים אותנו, ובצדק: האנושות מתקשה למצוא פתרון שיאפשר להתגונן מפני קרינה רדיואקטיבית ■ חברת Stemrad, שהקימו שני בנים של מדענים ידועים מאמינה שיצרה מוצר שאולי יגרום לנו להפסיק לחשוש מאנרגיה גרעינית

32תגובות

לפני כשלוש שנים, כשסיים את הפוסט־דוקטורט שלו בסן דייגו, עקב ד"ר אורן מילשטיין בדאגה אחרי הדיווחים המתרבים באתרי החדשות הישראליים לגבי האיום האירני. כמו יהודי טוב, הוא ניסה לדמיין תרחיש של אירוע גרעיני רב-נפגעים בישראל. כמה ייפגעו? האם אפשר לעשות משהו? רבים מהנפגעים, הוא ידע, ייפגעו לא מההשפעה הישירה של פיצוץ גרעיני, אלא מהנשורת והקרינה שיישארו גם שנים רבות לאחר מכן.

בשעה שהאיום האירני מככב בחדשות, הוא התחיל לחשוב על מי שהינחה אותו בעבודת הדוקטורט במכון ויצמן, פרופ׳ יאיר רייזנר. ב-1986 הוזמן רייזנר, יחד עם רופאים ומדענים מערביים אחרים, לרוסיה על ידי ממשלת ברית המועצות. ההזמנה היתה חריגה - אבל המצב היה מצב חירום: באפריל של אותה שנה, תקלה בכור הגרעיני בצ׳רנוביל שבאוקראינה הובילה להתכת הכור ולמה שאנו מכירים כיום כאסון הגרעיני הגדול בהיסטוריה. כ–200 אלף איש פונו מהאזור הסמוך לאתר התאונה, 2,600 קמ"ר הפכו בן לילה לאזור פוסט-אפוקליפטי שאינו ראוי למגורי אדם, ומיליונים נוספים באוקראינה, בלארוס ורוסיה הושפעו על ידי רמות הקרינה הקטלניות ששוחררו לאוויר העולם.

לצפייה בסמארטפונים ובטאבלטים - לחצו כאן

עד היום קשה להעריך את היקף הנזקים המדויק, מסיבות שקשורות בחלקן לניסיונותיה של ברית המועצות לשעבר לטייח את ממדי האסון. לפי הערכות של ארגון הבריאות העולמי, מספר הקורבנות שמתו או ימותו מוות אטי ואכזרי מסרטן כתוצאה מחשיפה לקרינה באזור עשוי להגיע ל–4,000, אולם נכון ל–2005 זוהו רק כ–50 מקרי מוות שהיו קשורים ישירות לאסון.

הנפגעים הקשים ביותר היו הכבאים ועובדי החילוץ שנשלחו לכבות את השריפה בצ׳רנוביל ולצמצם את מימדי האסון. בסך הכל, שלחו השלטונות הרוסיים יותר מ–500 אלף "מנטרלים" כדי לקבור את הפסולת הגרעינית ואת הכור הדולף עצמו תחת "ארון קבורה" מבטון. רבים מהם סבלו וסובלים מסיבוכים בריאותיים הקשורים לקרינה, אך העובדים שנשלחו ראשונים ספגו את הפגיעה הקשה ביותר: שניים מעובדי החילוץ שנשלחו לכבות את השריפה בכור הגרעיני מצאו את מותם באופן מיידי כתוצאה מהרעלת קרינה חמורה.

28 נוספים מתו בחודשים שלאחר מכן. אותם מחלצים ראשונים ידעו שהם כנראה נשלחים אל מותם: ללא מיגון ראוי, הדבר היחיד שהגן על גופם מרמות הקרינה הרעילות היה כיסוי עופרת דק שלא מנע מהקרינה לחדור לגופם. אחדים אף ניסו להציל את עצמם באמצעות קשירה חובבנית של לוחות עופרת כבדים לגופם - אבל לשווא.

בעודו חושב על אירן ועל צ'רנוביל, נזכר מילשטיין בסיפורים שסיפר לו רייזנר. כיצד ניתן היה להגן באופן ראוי על עובדי החילוץ בצ׳רנוביל מהקרינה שאליה נחשפו? המפתח היה מח העצם. במקרה של רוב נפגעי צ׳רנוביל, הרקמה שספגה את הפגיעה הקשה ביותר אצלם היתה מח העצם, שנהרס לחלוטין בעקבות הקרינה. "עד רמת קרינה של 10 גריי", הוא מסביר, "רק מח העצם נפגע. כל שאר הרקמות בגוף אולי נפגעות בצורה קלה, אבל הפיכה. הרקמה היחידה שנמחקת ללא יכולת התחדשות היא רקמת מח העצם. היסטורית, רוב האנשים שמתו באירועים כמו צ׳רנוביל, הירושימה ונגסאקי מתו מרמות קרינה של עד 10 גריי".

כשהוא, לדבריו, "מחפש מה לעשות עם עצמו" בימים שאחרי סיום הפוסט־דוקטורט, התחיל מילשטיין לנסות לחשוב על דרכים לפתור את הבעיה שאתה התמודדו הרופאים בצ׳רנוביל ובאסונות גרעיניים אחרים: כיצד ניתן להגן על מח העצם, שמפוזר בכל הגוף? מפני שני הסוגים הקלים יותר של קרינה רדיואקטיבית, קרינת אלפא וקרינת בטא, יש לנו הגנות כיום: מסיכות לנשימה וחליפות הגנה שעוצרות את מרבית הקרינה מלהגיע לגוף. אבל מפני קרינת גמא, הקרינה המסוכנת והחודרנית ביותר, זו שהיתה אחראית למקרי המוות בצ׳רנוביל, לא היתה שום הגנה - גם יותר מ–20 שנה אחרי האסון.

הבעיה שאתה התמודדו מדענים היתה שכדי להגן על הגוף מקרינת גמא היה צורך בחליפת עופרת, או בטון, או זהב - חומרים שיכולים לעצור את הקרינה - אבל חליפה כזאת היתה שוקלת 250 קילוגרמים בממוצע ועולה הון תועפות. היא גם היתה הופכת את האדם שלובש אותה לבונקר גרעיני דה־פקטו, ללא יכולת לזוז, ובין אם אתה כבאי או תושב מקומי שמבקש להימלט מאזור אסון, היכולת לנוע היא העדיפות הראשונה שלך במקרים של אסון גרעיני. מיליונים רבים של דולרים הושקעו בעשורים האחרונים בניסיון לפתח חומר חוסם קרינה שיהיה קל יותר מעופרת, כדי שיהיה לביש.

בהתחלה, ניסה מילשטיין לעקוף לחלוטין את שאלת ההגנה ולהתמקד בהשתלות. אם ניתן היה לשמור חלק ממח העצם של עובד כור או כבאי, למשל, ולהקפיא אותו, ניתן היה להשתיל את מח העצם בשעת צורך ולהציל את חייו. "ברמה המדעית זה אולי היה רעיון טוב, אבל לא מבחינה כלכלית ופרקטית. כמה אנשים באמת יילכו לבית חולים, ייטלו הורמונים ויעברו תהליך פולשני רק בשביל סיכוי קטן שתקרה תאונה?", הוא אומר.

בעודו חושב על כל הדברים האלה, הצונאמי הקטלני שהיכה ביפן במארס 2011 הוביל לאסון הגרעיני בפוקושימה, התאונה הגרעינית החמורה מאז צ׳רנוביל. על אף שלא הוביל למקרי מוות ישירים (לפי שעה לפחות) כתוצאה מחשיפה לקרינה, האסון בפוקושימה פגע קשות בתעשיית האנרגיה הגרעינית העולמית, והוכיח פעם נוספת עד כמה העולם אינו יודע כיצד להתגונן מפני קרינת גמא.

בערך באותה התקופה התחיל מילשטיין לחשוב על רעיון חדש: מה אם לא צריך להגן על 100% מתאי מח העצם? מה אם מספיק להגן על האגן, שבו מרוכזים 50% מתאי המח עצם בגוף, כדי לאפשר לגוף להגן על עצמו? "בהשתלות מח עצם, כמה מח עצם בעצם משתילים? 2.5% - זה כל מה שלוקחים מהתורם. אם צריך מסה כזאת קטנה של מח עצם במקרה של השתלה, למה שלא נצטרך מסה כל כך מינימלית במקרה של הגנה? אז התחלתי לחשוב: במקום להשתיל מח עצם, בואו נגן על ה–2.5% האלה מראש, ואם אפשר - בואו נגן על יותר", אומר מילשטיין.

נראה כמו אפוד פשוט, אבל מבפנים מלא עופרת

תהליך המחשבה הזה הוביל את מילשטיין לפתח המצאה ראשונה מסוגה: אפוד מעופרת ופלדה שמגן על האגן ומאפשר לכבאים, עובדי חילוץ ותושבים באזורי אסון להגן על עצמם באופן חלקי מפני קרינת גמא. בנובמבר 2011 הוא הקים את את Stemrad, החברה שבמסגרתה הוא מקווה למכור את האפוד שפיתח, יחד עם חברו מילדות, דניאל לויט. לויט הוא יזם סדרתי שהקים, בין היתר, את WebAppoint (שנרכשה על ידי מיקרוסופט ב–2000 תמורת 10 מיליון דולר). כיום משמש לויט כמנכ"ל החברה והאחראי על הפעילות העסקית שלה, ואילו מילשטיין משמש כנשיא.

השניים הכירו בילדותם, כבנים מיוחסים של עולם המדע הישראלי: מילשטיין הוא בנו של פרופ׳ דוד מילשטיין, שזכה בפרס ישראל בתחום חקר הכימיה והפיסיקה, ולויט הוא בנו של חתן פרס הנובל הטרי, פרופ׳ מיכאל לויט. "הכרנו כשהיינו ילדים. שיחקנו כדורסל במכון ויצמן", אומר לויט. "יום אחד, אורן פנה אלי וסיפר לי על רעיון שהיה לו להגנה מפני קרינה".

הפיתוח של Stemrad הוא אפוד פשוט למראה, דמוי רתמה, שבתוכו לוחות עופרת בגדלים שונים שנערמים אחד על השני ומגנים על חלקו האחורי של האגן, בו מרוכזים (אצל מבוגרים מעל גיל 10) 50% מתאי מח העצם. האפוד כבד למדי - המשקל משתנה בהתאם לגודלו של הלובש ועומד על 14–15 קילוגרמים לאדם ממוצע - אבל לא יחסית לציוד אחר שכבאים וחיילים נושאים על כתפיהם. בצדו האחורי, בצמוד לאגן, יש גלאי קרינה, שנועד להראות לחובשים אחרי אירוע גרעיני כמה קרינה האדם ספג. "הרעיון הוא שהגלאי יראה לחובש שלך כמה קרינה ספגת ואם אתה זקוק להשתלת מח עצם או לא. אנחנו מאמינים שלא, אבל ליתר ביטחון", אומר מילשטיין.

רויטרס

האפוד נראה פשוט למדי, אך למייסדי החברה נדרשו חודשים ארוכים להגיע לעיצוב המדויק של המוצר. "עיצוב המוצר היה תהליך מורכב שנמשך קרוב לשנה", מסביר מילשטיין. "זה נראה פשוט, אבל זה לא. אתה חייב משהו שיהיה גמיש, אבל גם שיהיה עבה. מצד שלישי, אסור שיהיה בדבר הזה קטע לא רציף - לא מפרק, לא כדוריות - כדי שהקרינה לא תוכל לחדור. שברנו את הראש במשך חודשים עד שהגענו לרעיון של יריעות עופרת נפרדות שנערמות אחת על השנייה. אבל גם שם, הן לא יכולות להיות אחידות, כי אחרת זה היה כבד מדי. לכן לכל יריעה יש את הצורה האינדיווידואלית שלה, והטופוגרפיה שנוצרת משקפת את האנטומיה של מח העצם באגן. אבל אז היו בעיות אחרות: העופרת היא מתכת גמישה, ולכן היא מאפשרת את התנועתיות הדרושה לכבאי או לאדם שצריך לרוץ. אבל יש לה בעיה קשה: היא גם פגיעה מאוד. אז החלטנו לעטוף הכל בפלדה קפיצית, שתגן על העופרת".

הרעיון שעומד מאחורי הפיתוח של סטמראד הוא מהפכני, בכך שהוא מציע שינוי כולל בגישה המקובלת: במקום לנסות לפתח חומר קל מעופרת שיאפשר להגן על כל הגוף, דוגלת סטמראד בגישה של הגנה חלקית על תאים שמסוגלים לבנות את עצמם מחדש. עם זאת, פגיעה במח העצם היא רק אחת משורה של דרכים שבהן הרעלת קרינה יכולה לפגוע בגוף - דרך אחרת, למשל, היא פגיעה במערכת העיכול, וכנגד פגיעה ברקמות האלה החגורה של סטמראד לא תציל אתכם.

"כשאתה מגן בצורה חלקית על מח עצם, מה שמוגן ממשיך להתקיים ומה שלא מוגן נמחק. אבל היופי הוא שמח העצם עשיר בתאי גזע שיש להם יכולת התחדשות. מספיק שאתה משאיר כמה מיליוני תאים כאלה, ואלה מקבלים אותות מצוקה מכל שאר המח עצם בגוף, שאומרים להם להתרבות כאילו אין מחר. מח העצם שמוגן על ידי החגורה עובר שלב של התרבות היסטרית במשך הרבה ימים, עד שהוא בשל להיכנס למחזור הדם ולאכלס את כל האזורים שעברו מכה רדיואקטיבית. בתוך חודש עד חודש וחצי, האדם שב להיות כפי שהיה לפני מכת הקרינה".

אייל טואג

התוצאה היא המצאה ראשונה מסוגה, שגייסה תמיכה מכמה שמות ידועים בעולם המדע. פרופ׳ לויט, אביו של דניאל שהיה מעורב בפיתוח המוצר, עדיין משמש כיועץ. בין היועצים המדעיים שלה נמנים גם זוכי הנובל פרופ׳ אהרן צ׳חנובר ורוג׳ר קורנברג (עמו לויט הבן הקים חברה בעבר), ריצ׳רד צ׳מפלין (שהוביל את המאמצים להציל את נפגעי צ׳רנוביל באמצעות השתלות מח עצם), ותומס מקוויטי מאוניברסיטת מרילנד, מהמומחים המובילים בעולם להשפעות הקרינה על גוף האדם, ומי שהוביל בשנים האחרונות מחקר של יותר מ–40 מיליון דולר למציאת פתרון להשפעות הקרינה באמצעות תרופה - כלומר, במובן מסוים, המתחרה הישיר של סטמראד.

בראיון באי־מייל נשמע מקוויטי יותר מנלהב לגבי ההמצאה של סטמראד, אותה הוא מגדיר כ"הישג אמיתי" ו"פיתוח שמשנה את כללי המשחק". "אני מאמין שזה יהיה אפקטיבי ויספק לאדם שנחשף לקרינה את ההגנה הדרושה להישרדות. מח העצם היא המערכת הרגישה ביותר מבין מערכות הגוף, ולכן אפילו ההגנה על חלק מינימלי מתוכה יכולה למנוע את השפעות הקרינה ולהציל חיים".

פרופ׳ מיכאל לויט עצמו, שעדיין מוגדר כיועץ לחברה וייעץ לה בשלב הפיתוח, מסכים: "כשיש במדע דבר שנראה פשוט, קשה להסביר למה לא חשבו עליו קודם", הוא אומר. "המוצר של סטמראד, צריך להבין, לא מספק הגנה אידיאלית. באופן אידיאלי לא תיחשף לקרינה בכלל. באופן אידיאלי נגן על כל הגוף. אבל המטרה היא להציל חיים בשעת חירום. ההתלהבות שלי גדלה עם הזמן: זה מספק מענה לדבר מאוד מדאיג.כשקורה משהו כמו פוקושימה וכולם עומדים מהצד שלושה ימים, זה מפחיד נורא. אם אני הייתי ראש סוכנות האנרגיה היפנית, פתאום לא הייתי מרגיש חסר אונים".

כשהוא מתבקש להסביר מדוע נדרשו למדענים כל כך הרבה שנים לחשוב על אפוד מעופרת שיגן על האזור שבו מרוכזים 50% מתאי המח עצם בגוף, אומר מקוויטי כי "עד היום, למיטב ידיעתי, לא היתה דרך אפקטיבית למנוע חשיפה קטלנית לקרינה. לכבאי צ׳רנוביל ב–1986 לא היה דבר שיגן עליהם, והמצב לא השתנה. הבעיה היתה הפיתוח של אמצעי הגנה שיהיה גם קל, גם יצליח להגן, וגם יאפשר פעולות מורכבות".

מילשטיין ולויט הם אולי בנים של מדענים ידועים, אבל ההתחלה של החברה היתה צנועה. היא התחילה במילשטיין שבנה בעצמו, בסיועה של תופרת מקסיקנית בסן דייגו שלה שילם 200 דולר שלווה מאמו, אב־טיפוס של המוצר: חגורת נאופרין מלאה בכדוריות עופרת. "זה היה רחוק מאידיאלי, כי לאורך קווי התפר הקרינה יכלה לחדור. אבל המטרה היתה לראות שאפשר ללבוש את זה, שהמשקל לא מאיים", הוא מסביר.

אחרי שלויט הצטרף החליטו השניים לפנות לאבותיהם. הם העלו את הרעיון על הנייר, ושלחו כל אחד לאביו. "אבא שלי אמר שזה לא התחום שלו אבל זה נשמע נהדר, ואבא של דניאל מאוד התלהב", מסביר מילשטיין. לאחר מכן, האתגר היה לגייס תמיכה מדעית נרחבת. דרך הקשרים שלהם עם הקהילה המדעית, הם פנו לצ׳חנובר, קורנברג, צ׳מפלין ואחרים.

כשהחליט לרשום את הפטנט, גילה מילשטיין שאין לו מספיק כסף כדי לשלם 10,000 דולר לעורך פטנטים. אז הוא למד בעצמו כיצד לכתוב בקשה לפטנט עד שעבר את הבחינה של לשכת עורכי הפטנטים האמריקאית והוסמך כעורך פטנטים בעצמו. זמן קצר לאחר מכן החברה הוקמה באופן רשמי, וכמה חודשים לאחר מכן היא כבר זכתה להשקעה הראשונה שלה מקרן ההון סיכון וואנקה קפיטל של גבי פרל ורונן מלניק.

גם היום עובדת סטמראד ממשרדי וואנקה בתל אביב. לחברה יש כ–12 עובדים בלבד, חלקם בישראל וחלקם בפאלו אלטו, שם מבוסס לויט. "את הפיתוח סיימנו לפני שבעה חודשים", מסביר יו"ר החברה, אלי פסי, "ורק לפני שבעה חודשים התחלנו במכירות. עד כה מכרנו ליפן, לרוסיה, לישראל. סגרנו כמה עסקות עם מפיצים. היופי של הדבר הזה הוא שאין לנו מתחרים: אנחנו היחידים בעולם שמייצרים משהו כזה. אם יש שוק, אנחנו שולטים ב–100% ממנו".

"זה תופס תאוצה מהר מאוד"

במעבדה גרעינית קטנה, שהיא בעצם חדרון צפוף ועמוס בציוד, עומדים אחד מול השני שני שלדים - יותר נכון, שני דגמים מדויקים של שלד אנושי. האחד לבוש בחגורה של סטמראד, והשני לא. שני השלדים טבולים בתוך מים, כדי לדמות את המים שבגוף האדם. בתוך אגן הירכיים של כל אחד מהם נמצאים עשרות מדי מינון קרינה (דוזימטרים). באמצע, ביניהם, יש משטח שעליו הונחו במשך חודשים ארוכים, שוב ושוב, מקורות קרינה רדיואקטיבית שאליה הם היו חשופים במשך שלושה ימים - חלק מתהליך הניסויים המתיש שערכה סטמראד במוצר שלה שוב ושוב. "לו השלד לבוש החגורה היה אדם אמיתי, אז מח העצם שמצוי באגן שלו היה מוגן ברמה שמספיקה כדי לשרוד אירוע דוגמת צ׳רנוביל. השלד השני, לו היה אדם לא מוגן, גורלו היה כגורל הכבאים של צ׳רנוביל", אומר מילשטיין.

לפני פחות משנה סיימה סטמראד את שלב הניסויים והתחילה במכירות. המחיר: אלפי דולרים ליחידה. חלק גדול מהפעילות של החברה נעשה במיקור חוץ: הייצור נעשה בתל אביב ובצפון, והמכירות נעשות דרך מפיצים. הסיבה היא שלקוחות החברה אינם הציבור הרחב, אלא סוכנויות ממשלתיות שמפעילות כורים גרעיניים, חברות שמפעילות כורים פרטיים, שירותי כבאות וצבאות - גופים מוסדיים גדולים ומסורבלים, שלא מבצעים שום מהלך בקלות או במהירות.

אייל טואג

"התהליך נורא מורכב וארוך, כי הוא כרוך בתקצוב של משהו שאין לו שורת תקציב כיום. קודם צריך להסביר שיש קונספט חדש", אומר לויט. "זה לא אופטימלי לחברה בגודל שלנו להתחיל לבנות מערך שיווקי. הערוצים פה מאוד מורכבים, זה לא שאפשר לשווק את זה דרך האינטרנט. האסטרטגיה שלנו היא למצוא מפיץ גדול שכבר עובד עם הלקוחות, כי הם לא הולכים לקנות ישירות מאיזה סטארט-אפ קטן. אנחנו מחפשים מפיץ שכבר עובד עם הצבא האמריקאי, עובד מול הסוכנויות. אז בינתיים אנחנו סוגרים עסקות בודדות, אבל המפיצים שלנו בינתיים הם מאוד ספציפיים ולא גדולים".

לפעמים, הוא אומר, קצב ההתקדמות עשוי לתסכל, ודאי לאדם שהגיע מעולם ההיי־טק המהיר בהרבה. "זה לא ווטסאפ, זה קצב אחר, אבל עד עכשיו זה תופס תאוצה מהר מאוד יחסית לעובדה שמדובר בדבר כל כך חדש. הסיבה היא שזה משהו כל כך מבוקש, ושיש לנו את הקהילה המדעית מאחורינו".

השוק שהחברה פועלת בו, הוא מסביר, הוא עצום. בעולם פועלים כיום יותר מ–430 כורים גרעיניים אזרחיים. 68 נוספים נמצאים בתהליכי בנייה, וסין פותחת כורים גרעיניים חדשים בקצב מהיר. בצרפת אנרגיה גרעינית היא מקור החשמל העיקרי. אפילו ביפן, הפחדים שאחרי פוקושימה פינו את מקומם לחזרה לאנרגיה גרעינית. אבל גם החשש מהגרעין, אומר מילשטיין, לא פוגע בעסקים: "יש אנשים שאומרים לי שסגירה של כורים מאיימת על העסק שלנו, אבל זה לא מאיים בכלל. תהליך הסגירה של כורים מסוכן יותר מפעילות שגרתית, ולוקח יותר מ־50 שנה".

"זה לא שאין דבר כזה. אין שום דבר דומה לזה", הוא ממשיך. "אם יש שוק, לנו יש 100% ממנו. זה לא אופייני לחברה ישראלית. הישראלים בדרך כלל לוקחים מוצר קיים בשוק רווי תחרות ומשפרים אותו. במקרה שלנו אף אחד לא יכול לייצר משהו דומה אפילו, כי מה הם יעשו? יגנו על האגן בדרך אחרת. זה מוגן בפטנט. שוק ציוד הבטיחות (PPE) צפוי לצמוח ב–14% בכל שנה בעשר השנים הקרובות".

מעבר לאפוד הקיים, לסטמראד יש גם תוכניות לעתיד הרחוק יותר: אפודים בייצור מותאם אישית לצבא האמריקאי, שישלבו בין החגורה לבין אפוד מגן מכדורים (לדברי פסי, החברה נמצאת במגעים עם צבא ארה"ב), חגורה זולה וקלה יותר שתיועד לשוק האזרחי, ואולי גם קסדה לילדים מתחת לגיל עשר, שרוב תאי מח העצם שלהם מרוכזים עדיין בראש. "כשחושבים על אוכלוסייה אני כמובן חושב על ישראל, כי זאת היתה המוטיווציה המקורית שלי: לתת את הא׳ באב"כ (אטומי, ביולוגי, כימי). אבל יש אוכלוסיות שיקנו את זה הרבה לפני שהישראלים יקנו את זה, כמו אנשים שגרים בסמוך לכורים גרעיניים".

ועדיין, הוא כל הזמן מקבל פניות מאנשים פרטיים שמבקשים לקנות את ההמצאה שלו. "כל הזמן פונים אלי אנשים ואומרים לי שהם רוצים לקנות, ואנחנו צריכים להסביר שזה מיועד לשוק המקצועי", אומר מילשטיין. "זה מעצבן אותם, אבל אנחנו עוד לא שם. אני לא מרגיש נוח למכור לאמא יהודייה שגרה ליד כור גרעיני: אני רוצה לשכנע קודם את קצין הבטיחות של הכור שיקנה את זה. קודם אנחנו מנסים לשכנע את אנשי המקצוע שהם צריכים לחשוב מחדש על הדרכים שלהם להתמודדות עם קרינה, כי יש פתרון".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#