איך מתחמקים אנשי האוצר ממשבר גיל ה-40? עוברים למגזר העסקי

רק 5 חודשים עברו מסיום עבודתה של לי דגן כמשנה לממונה על שוק ההון והביטוח ועד להכרזה כי מונתה לתפקיד בכיר בכלל ביטוח - שעליה פיקחה ■ למה אנשי אוצר רבים כל כך עוברים למגזר הפרטי, האם הגיוני לדרוש מהם לא לעשות זאת, ומה זה אומר על האפקטיביות של הרגולציה בישראל?

חגי עמית
חגי עמית
חגי עמית
חגי עמית

בתחילת השבוע נודע כי לי דגן, שהיתה בארבע השנים האחרונות המשנה לממונה על שוק ההון ואחראית על תחום ביטוח כללי, ביטוח בריאות ועוד, עוברת לעבוד באחת מהחברות שעליהן היא פיקחה עד לאחרונה. מאפריל היא תשמש כסמנכ"לית, ראש התחום המקצועי בחטיבת הבריאות של כלל ביטוח . כלל ביטוח עדיין לא פירסמה הודעה רשמית בעניין. במעבר הזה עולה דגן, 38, על רכבת ארוכה של בכירים מהאוצר וממשרדי ממשלה אחרים שביצעו מפנה חד במהלך כהונתם - מתפקיד שבו חובתם היתה לדאוג לרווחתם של אזרחי ישראל וליציבות הענף הפיננסי שעליו הם אמונים, לתפקיד שבו מטרתם היא לסייע למקסום רווחיהן של החברות שעליהן פיקחו.

המעבר של דגן הוא מקרה מבחן מעניין, הן משום שרואת החשבון עבדה באוצר לא מעט שנים - היא שימשה במשרד בתפקידים שונים מאז סיום לימודיה באוניברסיטה לפני 11 שנה - והן משום שהיא נחשבה לדמות דומיננטית. בקרב עמיתים של דגן מהאוצר, קשה היה לשמוע השבוע ביקורת עליה. "אני לא חושד בה שהיא התפשרה על עקרונותיה, או שהיא פגעה בציבור בשום דרך", אומר עמית של דגן באוצר. "ללי היה שם של בחורה קשוחה בשוק ההון, מישהי שהיא אנטי מגזר עסקי ושצורת הדיבור שלה יוצרת ניכור בעבודה מול המגזר הזה. כשהייתי יושב עם אנשי שוק כמעט כולם התלוננו שהיא לא מקשיבה להם, שאין אתה דיאלוג. סימנו אותה כאיש הרע.

"היא התנהלה כמו הרגולטורית הקלאסית, שכל הזמן חושבת איך מנסים לדפוק אותה. זו אחת הסיבות לכך שאומרים שהיא התקשתה למצוא עבודה ושהיא לא קיבלה את תפקיד הממונה (שמה של דגן עלה בעבר כמועמדת להחליף את הממונה על שוק ההון עודד שריג, שהוחלף בסופו של דבר בספטמבר 2013 על ידי דורית סלינגר, ח"ע). אין לי ספק שההצעה הרשמית מכלל ביטוח הגיעה אליה רק לאחר שהיא פרשה. היא אדם מאוד ישר, היא פלס, ואני לא מאמין שהיתה לה הצעת עבודה לפני כן. אבל המעבר היה מהיר מדי. הוא היה צריך להיות מאוחר יותר, מטעמים של נראות ציבורית".

לי דגןצילום: עופר וקנין

המעבר של דגן אכן היה מהיר בכל קנה מידה. היא אמנם הודיעה על עזיבתה ביולי, אבל בפועל סיימה דגן את תפקידה רק בספטמבר. את שמונת חודשי הצינון שלהם היא מחויבת אפשר לספור מיולי עד אפריל, אבל בפועל היא קיבלה את התפקיד בכלל ביטוח חמישה חודשים בלבד לאחר עזיבתה.

דגן, שהיתה אחת מהסגניות הדומיננטיות של הממונה על שוק ההון והיתה אחראית על כל ביטוחי המשנה - ביטוחי דירה, רכב ובריאות, על תחום ההפצה (סוכנים ויועצים) והחינוך הפיננסי, זכתה לחשיפה תקשורתית ב–2010, כשהיתה אחראית על ייקור ביטוח האופנועים. עמיתים הזכירו השבוע את הפרשה הזו כדוגמה למקרה שבו לא חששה מכניסה לשטח אש, אף שבעלה הוא רוכב אופנוע מושבע.

"בפרשת העלאת הביטוח לאופנוענים היו גורמים באוצר שניסו להפעיל עליה לחצים פוליטיים ולעשות עליה קמפיין", אומר עמית מהאוצר. "נכחתי אז בסיטואציה שבה חבורה של אופנוענים באה והקיפה אותה בצעקות של 'מה? את מחפשת לדפוק אותנו? למה את רעה אלינו?' היא לא התרגשה מזה. זה לא הזיז לה". דוגמה אחרת היא תקנות שדגן עמדה מאחוריהן ופגעו ביכולתן של קופות חולים להפיץ ביטוחי בריאות בחו"ל.

עם זאת, מעניין יותר לבחון מהלכים רגולטוריים של דגן כנגד המגזר שיספק את לחמה בקרוב - חברות הביטוח. דגן הקשתה על חברות הביטוח בחוזים שהוציאה, המגדירים את תנאי השירות שעליהם לספק ללקוחות, דוגמת חוזה שמגדיר תוך כמה ימי עסקים עליהם לענות לכל פנייה. מהלך אחר שיצא לדרך בתקופתה באוצר הביא לכך שמי שמבקש לבטל פוליסת רכב זמן קצר אחרי שרכש אותה - אם בגלל מכירת הרכב או מסיבה אחרת - יקבל החזר כספי מלא בהתאם למועד ביטול הפוליסה, ולא רק על חצי שנה, כפי שהיה נהוג עד אז.

דגן לא היתה אחראית על נושאי האכיפה של האגף. עם זאת, המעסיקה החדשה שלה בלטה בתחום זה. בפברואר 2012 נקנסה כלל ביטוח על הפרת הוראות הביטוח הסיעודי בסכום של 750 אלף שקל. סיכום 2012 גם מעלה כי כלל ביטוח היא החברה המובילה במספר התלונות המוצדקות שהוגשו נגדה.

דגן היתה ממובילות הקמת המסלקה הפנסיונית, שייעודה הוא עידוד התחרות בענף הביטוח על ידי הקלת המעבר של מבוטחים בין חברה לחברה, והרפורמה העיקרית שעמה זוהתה היא הפסקת שיווק הביטוחים הסיעודיים הקבוצתיים. קשה להכריע אם הרפורמה, שביצועה נדחה ל–2014, הרעה עם חברות הביטוח, או הצילה אותן ואת לקוחותיהן מהתייצבות מול שוקת שבורה בגין היעדר כספים למימון הכיסוי הביטוחי.

אם זאת חצי הכוס המלאה, הרי שאפשר להביט גם בחצי הכוס הריקה. דמי הניהול בביטוחי המנהלים ובקרנות הפנסיה ממשיכים לגזול מהציבור בין רבע לשליש מהפנסיה. עלויות השכר של הבכירים בחברות הביטוח ובגופים הפיננסיים האחרים שעליהם פיקחה דגן ממשיכות לזעוק גם הן. מובן שדגן היא חלק ממערכת, והציפיות לרפורמה מרחיקת לכת צריכות להיות מופנות לממונים שמעליה. ועדיין, היא לא בחרה במסלול של דון קישוט היוצא למלחמה בבעיות הבסיסיות של הענף. ייתכן שבחירה במסלול שכזה היתה מגבילה משמעותית את ההצעות שהיתה מקבלת לאחר פרישתה. בהתחשב בכך שנכון לעכשיו, נראה כי גם פקידים כמו דגן, שבילו 11 שנה באוצר, צפויים לבלות את עיקר הקריירה שלהם במגזר הפרטי - ספק אם תווית כזו של מהפכן חסר פשרות היא משתלמת.

גיל שבתאי. בעבר סגן החשב הכללי, היום מנכ"ל תהל אנרגיית מיםצילום: תומר אפלבאום

אינטליגנטיים, מקצועיים 
וגם מקושרים

דגן היא רק אחת מרשימה ארוכה של בכירים יותר ופחות בשירות הציבורי שביצעו את המעבר לחברות פרטיות. גם ניר כהן, המשנה הנוכחי למנכ"ל הראל ביטוח, שימש כמשנה לממונה על שוק ההון. אריק פרץ, סמנכ"ל בבית ההשקעות מיטב דש, שימש בעבר גם הוא כמשנה לממונה על שוק ההון. עמי לנדאו, מנהל חטיבת הזכיינות בתחום הבנייה והכבישים בחברת שיכון ובינוי, שימש קודם לכן כסגן החשב הכללי. גיל שבתאי, גם הוא סגן החשב הכללי לשעבר, משמש מאז נובמבר כמנכ"ל תהל אנרגיית מים בקבוצת קרדן. יהודה סבן, רכז אנרגיה באגף התקציבים לשעבר, משמש כיום כסמנכ"ל רגולציה בדלק קידוחים.

ואלה הם רק דרגי הביניים. בדרג הבכיר אפשר למצוא את אודי ניסן, יו"ר דלק ישראל הנוכחי ולשעבר הממונה על התקציבים באוצר; ידין ענתבי, ראש החטיבה הפיננסית בבנק הפועלים בהווה והממונה על שוק ההון בעבר; וכמובן ניר גלעד - החשב הכללי לשעבר ומנכ"ל החברה לישראל כיום.

באופן מפתיע, יש מדינות שבהן השירות הציבורי דווקא מעודד מעברים בין המגזר הציבורי לפרטי. בבנק המרכזי של בריטניה, למשל, מעודדים את עובדי הבנק לצאת לכמה שנות עבודה בבתי השקעות פרטיים לפני שיחזרו לתפקידים בכירים יותר בבנק המרכזי. ההיגיון מאחורי הגישה הזו הוא שהמפקח צריך ללמוד כיצד הדברים נראים מהצד השני של המתרס. בנוסף, ההנחה היא שהתגמול הגבוה שמקבלים בכירים במגזר הציבורי יעודד את מי שיצא למגזר הפרטי לחזור אליו.

ידין ענתבי. בעבר הממונה על שוק ההון, היום ראש החטיבה הפיננסית בבנק הפועליםצילום: עופר וקנין

אך ישראל, כידוע, אינה בריטניה. גודלה העצום של המערכת הפיננסית בבריטניה מצמצם את החשש לניגודי עניינים שמהם סובלת הכלכלה הישראלית, על חמשת הבנקים וארבע חברות הביטוח שלה, וגם התגמול לבכירי המגזר הציבורי אינו מתקרב לזה שמוצע להם בחברות הפרטיות. מצד שני, יוצאי האוצר שהתברגו במגזר העסקי טענו בפנינו השבוע כי הערכים שהם ספגו באוצר לא נעלמים ביום שבו הם מתחילים לעבוד בחברה פרטית, ויכולים לתרום גם במקום עבודתם החדש.

קל להבין למה במגזר הפרטי חושקים ביוצאי המגזר הציבורי, ובראשם בוגרי האוצר. המשרד מאויש בבוגרים המצטיינים של הפקולטות לכלכלה וראיית חשבון, והעבודה באוצר מציבה בפני מי שבוחרים בה דרישות גבוהות. כפי שאומר בכיר לשעבר באוצר, "ענף הביטוח הוא ענף עם הרבה התמחות, שאין בו הרבה כלי הכשרה. זה ענף מקצועי שלא מצמיח מתוכו הרבה מנהלים, וכשניסו להביא מנהלים מחוץ לענף לא כל כך הצליחו. במקביל, האוצר נהפך למקצועי מאוד ב–10–15 השנים האחרונות, ולאנשים טובים יש ביקוש. בתחום הביטוח לא מספיק שאתה אינטליגנטי, אתה צריך להבין את החומר".

מלבד המקצוענות, יש עוד ערך מוסף שמעניין את קברניטי המגזר העסקי כשהם מציעים עבודה ליוצאי מערכות הרגולציה השונות. כפי שמעיד עמית של דגן, "היא צברה ידע עצום בתחום ביטוחי הבריאות והיתה שותפה בעיצוב שלהם. יש לה ניסיון ארגוני עצום. היא תדע לומר להם בכלל ביטוח איפה הם צודקים ואיפה הם טועים".

אודי ניסן. בעבר הממונה על התקציבים, היום יו"ר דלק ישראלצילום: אמיל סלמן

מה זאת אומרת?

"היא מביאה הרבה ידע והבנה. יש לה יכולת גבוהה להעריך מה הרגולטור או משרד האוצר יעשה, והיא תדע לצפות לאילו כיוונים הרגולטור ימשוך. היא תדע לתת פתרונות ולפתח מוצרים בתחומים שכרגע מנסים לצמצם באגף שוק ההון, כמו ביטוח הבריאות. חוץ מזה, צריך לזכור שיש באגף שוק ההון גורמים שהיו עד לא מזמן בני טיפוחיה".

"מה שנחשב פעם מקצוענות נחשב היום חוסר הצלחה"

גם האינטרס של העובדים שעוזבים את האוצר ברור. המשכורות במגזר הציבורי אמנם נראות מכובדות עבור רוב אזרחי ישראל, אבל אינן מרשימות לעומת ההצעות מבחוץ. סגנים ומשנים ברמתה של דגן לא מגיעים לשכר של 30 אלף שקל בחודש, ועל בונוסים ומשכורת 13 אין מה לדבר. מי שנמצא בתפקיד נמוך מתפקיד סגן או משנה מרוויח כ–20 אלף שקל בחודש. אפשרויות העלאת התגמול מועטות, אי אפשר להתמקח, ולא קיים קידום מטאורי במערכת המובנית, שבה כל תפקיד נמשך ארבע שנים לפחות.

"גם מי שנשאר יותר מארבע שנים באוצר מתחיל לחפש עבודה בגיל 35–40", אומר אילן לוין, לשעבר הממונה על השכר במשרד האוצר. "מי שנשאר משדר חוסר הצלחה. השיח כיום הרבה יותר חומרני, ומה שהיה פעם מקצוענות הוא כיום חוסר הצלחה. גם המערכת רוצה שהשירות במגזר הציבורי יהיה קדנציאלי. אתה לא רוצה ממונה על השכר שיהיה בתפקיד עשר שנים, כי הוא כבר נכנס לשלב שבו הוא יודע הכל ולא רוצה לשמוע כלום, ומסביר לשר שהוא טועה. לא רוצים שתעשה הרבה שנים בתפקיד מסוים ותצבור יותר מדי כוח. ואז, כשאתה משחרר מישהו בגיל 50 שהרוויח 40 אלף שקל בחודש, הוא לא במצב של טייקון. והוא כן רוצה להישאר בעשירון העליון. זה חלק מהתהליך שעובר על החברה הישראלית, שנהפכת לחברה תחרותית וחומרנית עם פערי הכנסה גדולים מאוד.

"מה שכואב כאן הוא אובדן המודל של עובד ציבור לכל החיים. כבר לא קיים המודל של משרת ציבור שהתקיים בראשית המדינה. כבר אין פנסיה תקציבית שמבטיחה את בסיס המחיה של הפורשים כגמלאים בכבוד. העובדה שאין פנסיה תקציבית גם גורמת לכך שלעובדי ציבור אין כיום סיבה למשוך בתפקיד עד גיל 50 כדי לקבל את תנאי הפנסיה הזו, וכך לא קיים העוגן שבעבר משך אנשים. רמות השכר של מומחים, משפטנים וכלכלנים במגזר הציבורי נמוכות מאוד בהשוואה לערך שהם מקבלים במגזר העסקי, והתוצאה היא שהאנשים המצטיינים באוניברסיטה באים לתפקיד בידיעה שהם מוכנים לעבוד קשה בשכר נמוך יחסית לבני המחזור שלהם - אבל בהבנה שהם באים לבית ספר מצוין למגזר העסקי, ושברגע שהם יעזבו כולם יגידו 'תראו, הוא פיקח'".

ניר גלעד. בעבר החשב הכללי, היום מנכ"ל החברה לישראלצילום: אייל טואג

לוין מסמן כך את מקור הבעיה ואת המקום שבו אפשר לשפר את המצב: "אין במערכת תכנון כוח אדם מרכזי. אין ניהול קדנציאלי של בכירים או דרגי ביניים, ואין מסלול מובנה של העברה של אנשים מאגף לאגף. זה בשונה מהצבא, למשל: אם אתה קצין תקציבים של פיקוד עורף, אתה נמצא במסלול מסוים ויודע שאחר כך תהיה קצין תקציבים באכ"א, וכן הלאה. המודל של השירות הציבורי נהרס ולא נבנה אחר".

אבל יש גם משרד ציבורי שבו המערכת הצליחה ליצור מצב שונה. הוא אפילו לא כל כך רחוק מהאוצר. לדברי יוצא של משרד האוצר, "אם תבוא לירושלים ב–16:00 תראה בבנק ישראל מגרש חנייה ריק, בעוד שבמגרש החנייה של האוצר אי אפשר להכניס סיכה". זה ניסוח אחר לכך שוועד העובדים החזק של בנק ישראל מצליח לייצר תנאי שכר טובים הרבה יותר מאלה שבאוצר. גם בבנק ישראל היו מקרים של זליגת עובדים למערכת הבנקאית, כמו של המפקח על הבנקים לשעבר, רוני חזקיהו, המשמש כיום כמנכ"ל הבנק הבינלאומי. ואולם, בנק ישראל מאופיין פחות מהאוצר במעבר של עובדים למגזר הפרטי. לעובדי בנק ישראל משתלם פחות לעזוב את המערכת, והם נוטים להישאר בה עד יציאתם לפנסיה.

גם למצב הזה יש מחיר: בעוד האוצר נתפש כמקום עבודה לצעירים רעבים ואנרגטיים, בבנק ישראל לא חסרים עובדים מבוגרים שעובדים בו עד יציאתם לפנסיה, וששכרם מקומם את הציבור כשהוא מתפרסם. אבל ייתכן שזה מחיר ששווה לשלם, ושלמעשה הוא נמוך יותר מהחלופה. שכן, כפי שאומר לוין, "התוצאה היא שסגן באגף הממונה על השכר או באגף התקציבים עלול להיות רגולטור חלש. כולם יודעים שהוא סיים ארבע שנים באגף ומחפש עבודה, קורות החיים שלו מפוזרים בחברות השמה ואצל חברות אחרות, וזה מחליש אותו כרגולטור. לכן הצעתי שיהיה תשלום של תשעה חודשי הסתגלות לבכירים, שיעשו ניהול קדנציות, ושייתנו לעובדים תנאים שקיימים בחלק מהחברות הממשלתיות. בחברה ממשלתית יש לדירקטוריון אפשרות לתת פיצויים מוגדלים. אם מנכ"ל האוצר יכול לבוא לעובד ולהבהיר לו שמחכה לו משהו אם יישאר, זה יכול להיות משמעותי".

"אם מצפים מאנשים להיות בבית - שישלמו"

עמי לנדאו. בעבר סגן החשב הכללי, היום מנהל חטיבה בשיכון ובינויצילום: עופר וקנין

היעדר התגמול על תקופת הצינון חרה לעוד פורשים מהאוצר שעמם דיברנו. מענק ההסתגלות ליוצאי האוצר רחוק מלהספיק למימון תקופת הצינון המצופה מהם. דגן, לדוגמה, קיבלה מענק של פחות משלושה חודשי משכורת, אך הציפייה ממנה היתה לשמונה חודשי צינון. כפי שאומר עובד האוצר לשעבר, "סגן שקיבל 20 אלף שקל בחודש ואשתו גננת יאכל את כל החסכונות בתקופת הצינון. אם מצפים מאנשים להיות בבית, ראוי שישלמו כמו שצריך". עם זאת, חשוב לזכור שלא נדרש מיוצאי האוצר להיות מובטלים, אלא רק לא לעסוק בעניינים הקשורים לאלה שבהם עסקו במשרד האוצר.

למרות התמריצים הרבים לעבור למגזר הפרטי, יש גם בחירות אלטרנטיביות. בתקופה האחרונה רואים באוצר סדרה ארוכה של מעברים של עובדים למשרדי ממשלה אחרים. רותם פלג, לשעבר סגן ראש אגף התקציבים, עבר לתפקיד מנכ"ל המשרד לביטחון פנים; מיכל צוק עברה מאגף התקציבים לתפקיד הממונה על התעסוקה במשרד התמ"ת; קרן טרנר עברה מאגף התקציבים לתפקיד סמנכ"לית במשרד התחבורה; וגלית פלצור עברה מהאוצר למשרד לאיכות הסביבה. גם כאן יוצאי האוצר מוכרים למשרדים אחרים את שירותיהם כעובדים שמכירים את משרד האוצר ויודעים לעבוד מולו, אבל הם נשארים במערכת הציבורית ולא עוברים למגזר העסקי.

מקרים אחרים הם אלה של יוצאי האוצר שעזבו לטובת חברות ממשלתיות, כמו יואב בן אור שעבר לעמיתים וראובן קוגן שעבר לרכבת ישראל. ויש אפילו מקרים של יוצאי המערכת, כמו המפקחים לשעבר על שוק ההון אייל בן שלוש וציפי סאמט, שפשוט בחרו שלא להתברג לחברות שהם פיקחו עליהן. גם אותם תמצאו כיועצים ודירקטורים של גופים שונים בשוק ההון, אבל לא כמועסקים ישירים.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ